פסוק ב:ראשון הוא לכם, קדמאה הוא לכון. לא ת' "ניסן" כמו שת' (לקמן פסוק י"ח) כי שם לא נאמר "בחדש הראשון" רק "בראשון בארבעה עשר יום לחדש" לכן באר בתרגומו שהוא ניסן ועמ"ש לקמן (במדבר ח' ה').
פסוק ג:ויקחו, ויסבון. אף שדרכו לת' בבע"ח "דבר" (כלקמן פסוק ל"ב) אפשר שבפסח שצריך ליקח אותו מבעשור שצריך להפריש טלה אחד בידו, וזהו החלוק בין מקחו מבעשור לביקור וכמ"ש רש"י [פסחים צ"ו ע"א ד"ה דכוותיה] "ואידך הזה ממעט פסח דורות ממקח בעשור, אבל מבקור ארבעה ימים לא ממעט ליה, אם לא הפרישו מבעשור יבקר שנים ושלשה טלאים מבעשור ובשעת שחיטה יקח אחד מהן, וע"ש בסוגיא, לכן ת' "ויסבון" כמו באינו בע"ח, שהוא לקיחה בידו.
פסוק ה:בן שנה, בר שתא. ע' בהראב"ע שהכה על קדקד ר' ישועה שהבדיל בין בן שנה לבין בן שנתו, ואמר כי בן שנה הוא שכבר עלתה לו שנתו, ובן שנתו כמשמעו, ממה שמצינו בקרבנות הנשיאים "כבש אחד בן שנתו" ובאחרונה כתיב "בני שנה" והנה על המת' צ"ע מדוע בכ"מ שכ' בני שנה, ת' "בני שנא" רק בבן שנתו ת' "בַּר שַתֵּה" ואפשר שְׂנָא הוא הת' מן שֶׁנֶה, אבל בבואו בידיעה הוא שַׁתָּא ובכנוי שַׁתֵּהּ ובחומש רוו"ה וכן בכ"י שלי נמצא גם פה "בר שתה".
פסוק ו:בין הערבים. בין שמשיא. הוא כמו בין השמשות שנזכר בתלמוד. ר"ל בין תחלת ביאת השמש לסוף ביאתה, וכדעת הת"ק (שבת ל"ב ע"ב) שהוא זמן גדול והוא גבול סוף זמן השחיטה שהוא בה"ש. וערמב"ן שכתב בין שמשיא, שמש המזרח ושמש המערב וע' בהרמב"ם פ"ה מה' שבת.
פסוק ח:ומצות, ופטיר, לא אדע למה תרגם הכא ולעיל (בראשית י"ט ג') בל"י "פטיר" ובכל שאר המקומות ית' "פטירן" ? ואפשר שבלילה הראשון שיוצא בכזית ת' בל"י ובשאר הימים ת' בל"ר, אבל גם לקמן פסוק ט"ו "שבעת ימים מצות תאכלו ת' "פטיר" בל"י. ולכאורה נראה כדעת ב"ס לחם ושמלה שבעבור היות כוונת המת' כי נסמך אל שלפניו - לא כדעת רש"י שקאי על שלאחריו - ע"כ הנהו כמעט כתאר הפעל שיבוא ביחיד גם על הרבוי, אבל במחכ"ת מה יענה על הפסוק "שבעת ימים" ועל הפ' "ושמרתם את המצות" ועוד. ועוד, שבכלן בא בל"י ? לכן נ"ל לאמר, כי בכ"מ שרוצה לאמר, דוקא מצה ולא חמץ, הנה יחשוב זאת המת' לתה"פ וית' בל"י, ולכן בכל הפרשה הזאת שכוונת התורה היא רק שלילת החמץ ית' בל"י, רק בפ' ל"ט שהכתוב מבאר "כי לא חמץ" יחשוב המת' כי כוונת התורה במלת "מצות" לתאר את השם "עגות" הקודם לו, ע"כ ית' "פטירן" בל"ר, כדין תאר השם שבא תמיד במין ומספר המתואר.
פסוק ט:נא, כד חי. לא ידעתי מדוע ת' נגד הפשט, הלא פשוטו הוא שנצלה ולא נצלה כל צרכו, וכמ"ש רש"י והראב"ע שגם בל' ערבי קרוי דבר הצלוי ואינו צלוי כ"צ "נא" וכ"ה ע"פ הקבלה המסורה לנו, וראיתי בערוך ערך "חי" על "קדרא חייתא" שהביא בשם רב האי גאון שהוא חמה ולא התחילה לבשל, ע"ש, לכן השכיל לת' "כד חי" שמשמעו היפך מבושל, חי גמור גם אינו נצלה כל צרכו, ואולי באשר לא מצא המת' מלה בארמית המורה על צלוי ואינו צלוי כל צרכו, כאשר גם בעלי התלמוד לא מצאו שָׁם על דבר הבלתי מבושל כ"צ, וכנוהו בשם "מאכל בן דרוסאי" לכן השכיל לכנות זאת "כד חי" ר"ל צלוי ונראה כחי, באשר אינו נצלה כ"צ, ואין כוונתו "חי" בהחלט. ואפשר שכוונתו "לא תאכלו ממנו כד חי" ר"ל אפי' מקצתו חי. וע' במכילתא פ' וי"ו ובפסחים מ"א ע"א " -
פסוק יג:ופסחתי, ואיחוס. הוא כמ"ש רש"י מל' פסוח והמליט, וע' במכילתא פ' ז' "אין פסיחה אלא חייס".
פסוק טו:ביום הראשון, ביומא קדמאה. אף שחז"ל הוכיחו (פסחים ד' ע"ב) שפי' ביום הראשון הוא עיו"ט, מ"מ המת' אינו משנה ל' הכתוב אם לא בהכרח.
פסוק טו:תשביתו, תבטלון. הוא כדעת רש"י בש"ס (שם שם) ונימוקו עמו מדקדוק ל' שבת שבביטול בעלמא סגי, מדכתיב "תשביתו" ולא "תבערו" וע"ש.
פסוק טז:מקרא קדש, מערע קדיש. הוא כמו "קרה" בה"א, כמו "ויפגעו את משה" (לעיל ה' כ') שת' ג"כ "וערעו" ובאשר בימי השבתות והמועדים הלכו העם לראות איש את רעהו בהיותם בטלים ממלאכה ע"כ נקראו "מקראי קדש" ומזה נגזר אח"כ פעל "וקראת לשבת ענג" [ישעיה נ"ח י"ג] וגם שם ת"י "ותערע לשבתא בתפנוקין".
פסוק כב:והגעתם, ותדון. הוא לשון הזאה שהוא מרחוק, וקאי על הדם ולא על האזוב, וכ"ה דעת ב"ס לחם ושמלה.
פסוק כז:זבח פסח, דבח חיס, אף שלעיל (פסוק י"א) ולקמן (פסוק מ"ח) ת' "פסחא" הכא שבא הכתוב אח"כ לבאר "אשר פסח" ת' "חיס".
פסוק לב:קחו, דברו. עמ"ש לעיל פסוק ג', וערש"י שפי' "כאשר דברתם" על מה שאמרו "גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות".
פסוק לב:וברכתם גם אתי, וצלו אף עלי. משום דכוונתו בברכה להתפלל בעדו, ועמ"ש לעיל ח' כ"ד.
פסוק לד:משארותם, מותר אצותהון, במכילתא "אלו שיורי מצה ומרור, וכ"ה בתיב"ע. ומשמע שהת"א יכלול במלת "משארותם" ב' הוראות, מל' "שאר" וזהו "מותר", וגם הכלי שנותנים בו הבצק, כאשר ת' לעיל (ז' כ"ח) "ובמשארותיך, ובאצותך" וכן (דברים כ"ח ה') ומה שלא כלל גם לעיל ז' כ"ח ב' הפירושים יתד כבפה, משום דהכא הכריחו פשט הכתוב לזה, יען כי באמת היה צ"ל וישא העם את בצקו טרם יחמץ צרור בשמלתם על שכמם" ולמה זה הוסיף מלת "משארותם" אין זה כי מלת "משארותם" קאי על שירי מצה ומרור וכפי' המכילתא. אבל לקמן (במדבר ט"ו כ') ראשית עריסותיכם ת' "ריש אצותכון" משמע שגם העיסה נקראה בארמית "אצותא" ובכ"י מצאתי נוסחא "אזוודהון" כמו שת' לקמו. (פסוק ל"ט) "צדה, זוודין" ולא תרגם מותר, וחדוש כפול הוא.
פסוק לה:ממצרים, מצראי. צ"ל "ממצראי" וכן בפ' שאח"ז "וינצלו את מצרים, ורוקינו ית מצראי" ולא "ית מצרים" שאם נצלו את המדינה בכללה, מהיכן מצאו אח"כ בזת הים? אבל בכ"י מצאתי בכל הפסוקים "מצרים".
פסוק לז:רגלי הגברים, גברא רגלאה, ת' הפך לשון המקרא לפרש כוונתו אנשים הולכי רגל", כ"ה גי' הספרים אבל בחומשי רוו"ה. הגי' כמו בעברית "רגלאין גבריא" ובכ"י גֻבראין, וכ"נ עיקר כי הנוסחא הראשונה מתנגדת להנחת הטעמים.
פסוק לח:ערב רב, נוכראין סגיאין. ר"ל נכרים בני תערובות מעמים אתרים (ובאשר ת' "נוכראין" בל"ר, הוצרך לתרגם גם מלת "רב" בל' "סגיאין" שהוא ל"ר להשוות מספר התאר אל המתואר כמשפט הלשון. (מא) וכל ערל, ערלא. אפשר שכוונתו כפרש"י שמתו אחיו או כמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' ק"פ "ערל ממש" וע"ש.
פסוק מג:בן נכר. בר ישראל דאסתלק. ובת' סאבאטי שי"ח "דאשתמד" וכ"ה בחומש רוו"ה, וכ"ה בכ"י. ועי' במכילתא שכ' אחד ישראל משומד ואחד גוי "במשמע" וע' במס' פסחים (דף כ"ח ע"ב) דמדמה לטמא ומדייק "בו אינו אוכל אבל אוכל הוא מצה ומרור" וע' ברש"י שם שכתב "בן נכר מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ולא לכל התורה" וע"ש (דף צ"ו ע"א) "בו המרת דת פוסלת ואין המרת דת פסלת בתרומה כו', ואי אשמעינן בן נכר משום דאין לבו לשמים, ולכאורה משמע שיש חלוקי דעות בין הת"א ורש"י ובין הרמב"ם (פ"ט מה' קרבן פסח) דלדידהו הוא רק מומר לד"א ואוכל מצה ומרור, ולהרמב"ם הוא מומר לע"ז, וכמ"ש הרא"ם, אבל זה אינו דאפשר דגם להת"א הוא מומר לע"ז, ובכל זאת אע"פ שחטא ישראל הוא ומותר להאכילו מצה ומרור וכמ"ש בכסף משנה שם, והדבר צ"ע עוד, וע' בזבחים כ"ב ע"ב.
פסוק מו:בבית אחד, בחבורא חדא. עי' במס' פסחים (דף פ"ו ע"ב) מ"ש רש"י בפי' אחד על "יש אם למסורת" שנמסר לאונקלוס "בחבורא" וכ"כ רש"י בחומש, ומקשין, והלא סתם מתני' (שם שם) כר' יהודה, דמתיר שתי חבורות ואוסר שני מקומות, ולמה פסק כר"ש שאוסר שתי חבורות ומתיר שני מקומות ? וע"ש ברש"י ד"ה יכול "ואני שמעתי חלוף, ר"י סבר יש אם למקרא בבית אחד ולא בשתי מקומות ור"ש סבר יש אם למסורת שמסר אונקלוס הגר בחבורא חדא יתאכל, וקשה לי לאומרו דלא שמעתי מסורה כזו מעולם ועוד דקי"ל דר"ש יש אם למקרא ס"ל, ועוד דלישנא דברייתא דייקא כוותי וכו'. עכ"ל רש"י, ולדעתי יש להוסיף עוד ג' קושיות (א) לרבותינו, למה לא קחשיב בסנהדרין (ד' ע"א) ר' יהודה עם התנאים הסוברים יש אם למקרא ? (ב) ועוד דבסנהדרין הוי שעה שסבר יש אם למקרא ואין הלכה כשטה והלא סתם מתני' כמ"ד יש אם למקרא ז'? (ג) ועוד דבריש חגיגה (ב' ע"א) מצינו יִרְאָה יֵרָאה יש אם למסורת, ולכן נ"ל ברור דרבותינו של רש"י דקדקו בברייתא המתחלת בין לר"י ובין לר"ש בהיתר, על הבתים אשר יאכלו מלמד שהפסח נאכל וכו' " ולא באיסור, ומזה נראה שכוונת המקרא שאינו יוצא מידי פשוטו בפירוש "על הבתים" גם בית ממש, כמו שמצינו "שה לבית" גם חבורה, כמו "אם ימעט הבית מהיות משה" שכוונת הכתוב על חבורה ולא בית ממש, ולכן ר' יהודה אף שבכל התורה סבר יש אם למסורה ור"ל ביראה יראה) הכא בפי' בבית אחד ס"ל יש אם למקרא ולפשטות הכתוב שבית בית ממש, ולכן אסר שני מקומות, ושתי חבורות התיר מדכתיב "על הבתים" וכנ"ל, אבל ר"ש סבר "על הבתים" פירושו שני מקומות, אבל שתי חבורות אסר, משום דנ"ל יש אם למסורת אונקלוס הגר, ר"ל שתרגם אחר מסורת תורה שבע"פ שמסרו לו ר"א ור"י רבותיו "בחבורא חדא יתאכל" או אף שר"ש סבר בכל התורה כולה יש אם למקרא, הכא שהתורה אמרה "על הבתים וגו'" סבר יש אם למסורת תורה שבע"פ, ובזה יתורצו כל הקושיות שהקשה רש"י ז"ל ושהוספנו להקשות. ודו"ק היטב כי הדברים נכונים למעיין. ומה שהקשינו למה פסק כר"ש ולא כר"י כסתם מתני', י"ל משום שמצינו עוד סתם משנה בסוף פסחים "ישנו מקצתן יאכלו, כולן לא יאכלו" ופרש"י שם דנראין כאוכלי פסחים בשתי חבורות, ופי' הרשב"ם שם "בשתי מקומות" דחוק הוא, דהלא ישן לא שינה מקומו, ובתרי סתמי פסקינן תמיד הלכה כסתם בתרא, ובסוגיא הארכתי בזה.
פסוק מו:לא תוציא, לא תפקון, לא ידעתי למה שנה לת' בלשון רבים ? והגאון מהרש"ז מוואלאזין (הובא בשמו בס' תולדות אדם) הראה שבפעל הזה הבא בל"י ובפעל שבירה הבא אח"כ בל"ר נראה מזה הקבלה להתיר הוצאה אחר הוצאה ולאסור שבירה אחר שבירה. ובתומש רוו"ה הגי' "לא תפיק" בל"י כבעברית.
פסוק מו:מן הבית, מן ביתא. לכאורה קשה למה לא ת' "חבורא" דבפסחים (פ"ה ע"א) מצינו, "המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה חייב בל"ת" ובאמת רש"י בחומש פי' ג"כ חבורה, ובפשיטות י"ל דהמת' ת' כפשוטו דהבית בית ממש, דגם הש"ס לא יליף איסור ההוצאה מחבורה לחבורה כ"א ממלת "חוצה" (ע"ש ע"ב בברייתא), ועוד נראה ליישב בזה, דהנה לכאורה קשה לר"ש דשני מקומות שרו באכילה, היאך אפשר להוציא הפסח ממקום למקום, הלא ההוצאה אסורה בין מבית לבית בין מחבורה לחבורה, וכמו שהקשו התוס' לר"י בד"ה "ומ"ס יש אם" ותרוצם לר"י לא שייך לר"ש, ואין לומר דההוצאה תהיה ביום י"ד, הלא בע"פ שחל להיות בשבת צולהו בלילה, וצ"ל דלר"ש ס"ל דמן הבית בה"א הידיעה, בית אכילה במשמע, ולכן קודם שהובא הפסח לבית אכילה מותר לשני מקומות, ולכן ת' המת' ג"כ "ביתא" שהוא כמו "הבית" בל"ע. ובזה יתורץ קושית התוס' בפסחים (צ"ה ע"א) ד"ה "לא תוציא וק' לר"י הלא לאו שקדמו עשה הוא ?, אבל התוס' במכות (י"ד ע"ב) בד"ה "כל ל"ת" מקשין הלא לאו דגזילה קדמה לעשה? ותרצו שאני לאו דגזילה שאין לקיים העשה אלא אחר שעבר הלאו, ולכן הוי ניתק לעשה, והכא נמי כיון דלא יוכל לקיים להחזיר אלא עד שהוציא מבית אכילה, קחשיב ניתק לעשה ודו"ק היטב.