א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃ ב הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃ ג דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃ ד וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּיִת֮ מִהְיֹ֣ת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אָכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה׃ ה שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ׃ ו וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃ ז וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם׃ ח וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃ ט אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ׃ י וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃ יא וְכָכָה֮ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהוָֽה׃ יב וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ יג וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ יד וְהָיָה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ לְזִכָּר֔וֹן וְחַגֹּתֶ֥ם אֹת֖וֹ חַ֣ג לַֽיהוָ֑ה לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם תְּחָגֻּֽהוּ׃ טו שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃ טז וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃ יז וּשְׁמַרְתֶּם֮ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃ יח בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב׃ יט שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃ כ כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת׃ כא וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכָל־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח׃ כב וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר׃ כג וְעָבַ֣ר יְהוָה֮ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְהוָה֙ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף׃ כד וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחָק־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד־עוֹלָֽם׃ כה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת׃ כו וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם׃ כז וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽיהוָ֗ה אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנָגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃ כח וַיֵּלְכ֥וּ וַיַּֽעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ כט וַיְהִ֣י ׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽיהוָה֮ הִכָּ֣ה כָל־בְּכוֹר֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה׃ ל וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכָל־עֲבָדָיו֙ וְכָל־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־שָׁ֖ם מֵֽת׃ לא וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם׃ לב גַּם־צֹאנְכֶ֨ם גַּם־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי׃ לג וַתֶּחֱזַ֤ק מִצְרַ֙יִם֙ עַל־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים׃ לד וַיִּשָּׂ֥א הָעָ֛ם אֶת־בְּצֵק֖וֹ טֶ֣רֶם יֶחְמָ֑ץ מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת בְּשִׂמְלֹתָ֖ם עַל־שִׁכְמָֽם׃ לה וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל עָשׂ֖וּ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹֽת׃ לו וַֽיהוָ֞ה נָתַ֨ן אֶת־חֵ֥ן הָעָ֛ם בְּעֵינֵ֥י מִצְרַ֖יִם וַיַּשְׁאִל֑וּם וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת־מִצְרָֽיִם׃ לז וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מֵרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ־מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף׃ לח וְגַם־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר מִקְנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃ לט וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃ מ וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃ מא וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָֽצְא֛וּ כָּל־צִבְא֥וֹת יְהוָ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ מב לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהוָ֔ה לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכָל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם׃ מג וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כָּל־בֶּן־נֵכָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ מד וְכָל־עֶ֥בֶד אִ֖ישׁ מִקְנַת־כָּ֑סֶף וּמַלְתָּ֣ה אֹת֔וֹ אָ֖ז יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ מה תּוֹשָׁ֥ב וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל־בּֽוֹ׃ מו בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל לֹא־תוֹצִ֧יא מִן־הַבַּ֛יִת מִן־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ־בֽוֹ׃ מז כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃ מח וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶסַח֮ לַיהוָה֒ הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כָל־זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכָל־עָרֵ֖ל לֹֽא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ מט תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת יִהְיֶ֖ה לָֽאֶזְרָ֑ח וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃ נ וַיַּֽעֲשׂ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ נא וַיְהִ֕י בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ריב"א

יהודה בן אליעזר

פסוק ב:
החדש הזה לכם ראש חדשים. פרש"י משה נתקשה על מולד הלבנה באיזה תראה ותהי ראויה לקדש והראה לו הקב"ה באצבע ברקיע ואמר לו כזה ראה וקדש נתקשה משה כלומר לא ידע להבחין אם הוא מן הישנה או מן החדשה שהרי היא קטנה בסוף החדש כמו בתחלת מולדה לפי שהיא הולכת ומתמעטת מט"ו יום עד סוף החדש ואמר לו הקב"ה כזה ראה וקדש כלומר כשתראה פגימת הלבנה במזרח אז ראה וקדש החדש אבל מט"ו יום עד סוף החדש הפגימה כלפי מערב:
פסוק ו:
והיה לכם למשמרת. פרש"י שטעון בקור ממום ד' ימים קודם שחיטה. וקשיא דאמרי' בדוקין שבעין ל' יום וא"כ היה לו להצריך ל' יום לבקור. ותירץ ר"ת דהא דאמרי' בדוקין שבעין בעינן ל' יום היינו לידע בין מום קבוע ולמום עובר כי אפי' מום עובר נפסל בו:
פסוק ו:
והיה לכם למשמרת. פרש"י זהו שטעון בקור ממום ד' ימים קודם שחיטה ומפני מה הקדים לשחיטתו ד' ימים מה שאין כן בפסח דורות היה ר' מתתי' בן חרש אומר הרי וכו' ונתן להם ב' מצות דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה ושהיו שטופין בע"ז אמר להם משה משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה עכ"ל. הרי שהיה פסח מצרים בא על ע"ז ודינו כקרבן ע"ז שטעון בקור ד' ימים. לכך הקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימים לביקור. כך פי' הר"ר אליקים. וי"מ שכך היא הנתינת הטעם שפרש"י ושהיו שטופים לע"ז אמר להם וכו' הקדים לקיחה לשחיטה ד' ימים כדי להיות הלקיחה בשעת משיכת ידם מע"ז שהיא בעשור כמו שפרש"י אמר משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם וכו' והיינו דכתיב משכו וקחו לכם צאן. ועוד שפרש"י שמלו באותו לילה והיינו באותה לילה שלקחו הפסח דהא איכא סכנת דרך כל ג' ימים כמו שפרש"י בפרשת שמות הילכך משכו ידיהם מע"ז מבעשור שמלו ואז לקחו הפסח כדי שיהיו שתי מצות בידם פסח ומילה:
פסוק ו:
ושחטו אותו. פ"ה וכי כלם שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד פי' דתזבחוהו כתוב אחד ולא שנים כדדריש ליה התם פ"ק דחולין כך פי' התוספות משאנ"ץ בפר' ב' דערובין דחק לפרש כן משום דקשיא מאי קאמר וכן כלם אין הכי נמי דהא שחיטת חולין כשרה בשנים והכא ניחא ליה לאיניש לקיומי מצות בגופיה להכי מייתי קרא דבקדשים אחד שוחט ולא שנים:
פסוק ו:
ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל. פרש"י וכי כלם שוחטין אלא מלמד ששלוחו של אדם כמותו. הקשה ר"ת מאורליי' ואמאי צריך קרא לרבויי ששלוחו של אדם כמותו לגבי פסח תיפוק לי' דזכין לאדם שלא בפניו ותירץ דאין זו זכיה דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בגופי' וכה"ג אשכחן בפרק אין בין המודד גבי התורם משלו על חבירו ואע"ג דהתם מספק ליה דאין צריך דעת בעלים דמצוה עליה דידיה רמיא התם שאני דקא מקני ליה חבירו שתורם משלו על של חבירו. אבל הכא פשיטא לן דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בגופיה ור' אומר שאין אנו צריכין לכל זה לפי מה שמפרשים דזכיה מטעם שליחות ולהכי צריך לומר דשלוחו של אדם כמותו דליכא למימר תיפוק לי' דזכין לאדם שלא בפניו דהא נמי לא הוי אלא מטעם דשלוחו של אדם כמותו. כך פי' בתוספות משאנ"ץ. ומ"מ הקשה ר"ת תיפוק ליה מדאצטריך קרא גבי עגלה ערופה למעט שלוחו דדרשינן זקיניך הן ולא שלוחן מכלל שבשאר דברים שלוחו של אדם כמותו. צ"ע:
פסוק ז:
ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף כאן הקדים מזוזות למשקוף ולמטה כשאמר משה מצות פסח לישראל שנה לשונו מלשון הקב"ה והקדים משקוף למזוזות שאמר בלבו אם אקדים להם לישראל מזוזות למשקוף כדרך שעשה הקב"ה יבאו לטעות כי יאמרו דוקא כשמזה תחלה על המזוזות אז צריך להזות עוד על המשקוף אבל הזה תחלה קודם על המשקוף שוב אינו צריך להזות על המזוזות כי א"א להזאת המשקוף שלא תהא נתזת על המזוזות לפיכך הקדים להם משקוף למזוזות לומר אף אם הזה תחלה על המשקוף צריך להזות עוד על המזוזות כך שמעתי בשם הר"ר יוסף מפר"ש:
פסוק ט:
אל תאכלו ממנו נא. פרש"י שאינו מבושל כל צרכו קורא אותו נא בלשון פרס עכ"ל. ד"א נא כי הניא אביה אותה כלומר הניאו מאכל זה מלתקנו כראוי וזה ונא:
פסוק ט:
ובשל מבשל במים. פרש"י מנין שאר משקין ת"ל מבושל מ"מ עכ"ל. תימא לישתוק קרא ממים ואמ' דבכל משקין אסור ושמא אורחא דמלתא נקט לכך אהני רבוייא כך נר' לר"י. וגיליון אחר תירץ בסוף כל שעה בפסחים דאי שתיק ממים הוה אמינא דבשל מבשל איירי בשאר המשקין דמפיגי טעמא דפסח אבל מים מותרים לכך צריך מים ובשל מבשל לרבות שאר משקים:
פסוק ט:
כי אם צלי אש. פי' רש"י למעלה גזר עליו במצות עשה וכאן הוסיף עליו לא תעשה אל תאכלו כי אם צלי אש לאו. וכן אם בתולה מעמיו חשבינן עשה. ותירץ ר' חיים כהן כי יקח איש אשה גורם העשה אבל הכא לא כתוב כי אם צלי אש תאכלוהו:
פסוק יב:
ובכל אלהי מצרים. פרש"י של עץ נרקבת ושל מתכת נמסת כמו וחם השמש ונמס:
פסוק טו:
שבעת ימים מצות תאכלו. פרש"י ובמקום אחר הוא אומר ששת ימים תאכל מצות למדנו על השביעי שאינו חובה לאכול מצה ובלבד שלא יאכל חמץ ומנין שאף ששה רשות זו מדה בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא מה שביעי רשות אף ששי רשות יכול אף ליל ראשון רשות ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה עכ"ל. וכבר למדנו מתוך דברי רש"י שבפ' ראה שכך פי' שביעי בכלל ז' ימים היה ויצא מן הכלל כשכתב ששת ימים וכו' ללמד ולא ללמד על עצמו יצא וכו'. ואין לפרש ששת בכלל ז' ימים היו ויצאו מן הכלל כשכתב ששת ימים דא"כ היה לו לומר לו' ימים ללמד על השביעי למבין וא"כ לא היה לנו לומר מה שביעי רשות. והקשה ר"מ מאיברא הלא אין למדין ממדה זו אלא כשהפרט מעין הכלל כגון הבערה אבל הכא הכלל באסור והפרט בהיתר. וא"כ היה לנו לדונו במדת דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש ונפקא מינה שאותו דבר שיצא מן הכלל לא ללמד על הכלל כלו אלא על עצמו בלבד כמו אשת אח שהיתה בכלל כל העריות לאסור ויצאה מכללו להתיר שנא' יבמה יבא עליה ודייק התלמוד בפ"ק דיבמות בכל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש. ורשב"ם פירש בערבי פסחים מה שביעי רשות דכתיב וביום השביעי עצרת דלא כתוב תאכל מצות שהרי הוציאו מן הכלל אף וכו' עכ"ל דחק לפרש כן משום דהשתא שביעי שיצא מן הכלל יצא בהדיא אבל לרש"י לא היה בהדיא. ואומר ר' יצחק דכאן נמי מעין הפרט דמספקא לן על ז' ימים מצות תאכלו אי חובה אי רשות והפרט מגלה לנו שהוא רשות וזהו שפי' דבר שהיה בכלל וכו' כלומר שביעי בכלל שבעת ימיה וגו' בספק היה ויצא מן הכלל כשכתב ששת ימים וגו' וכי האי גונא מצינו ביבמות דכתוב בפרשת אמור כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטמאתו עליו ונכרתה ומספקא לן בהני קדשים שחייב עליהם כרת אם הם קדשי מזבח או קדשי בדק הבית. ור"ת תירץ דכאן נמי הפרט מעין הכלל שהוא באסור שהרי יש נמי נגינת רביע על וביום השביעי כדי להסמיכו לששת ימים דלעיל מיניה וא"כ פרט באסור הוא ומדלא כתוב שבעת אלא ששת אנו למדין על שבעה שהוא רשות ומיניה נלמוד על ששת ימים שהוא רשות על פי המדה כמו שפירשנו פרש"י. והר"א תירץ דשפיר דיינינן הכא כמדת דבר שהיה בכלל אע"פ שהפרט אינו כעין הכלל דהא דבעינן פרט מעין הכלל היינו כשהפרט מפורש במקרא כגון הבערה. אבל הכא הפרט אינו במקרא אלא מדכתי' ששת ימים תאכל מצות ולא כתוב שבעת ימים אנו למדין על השביעי שהוא רשות וא"כ הפרט הוא למד מתוך האסור כי ששת ימים תאכל מצות הוא אסור שמחייב לנו לאכול מצה ששת וא"כ דמי קצת לפרט דאסור. ולכך מלמד הוא על כל הכלל על פי המדה כמו שפי'. וא"ת מה ראית לומר מה שביעי רשות אף ששה רשות אימ' לילה הראשון בכלל בראשון בארבעה עשר יום לחדש עד יום האחד ועשרים יוצא מן הכלל כדכתיב בערב תאכלו מצות לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא מה לילה הראשון חובה אף ששת חובה אוציא יום שביעי שפרט לך הכתוב להתר מדכתיב ששת ולא כתיב שבעת ימים. ותירץ הר"ר שלמה שיש לעשות היקשא מיום שביעי לפי שהוא מלמד על כלל רא"מ מה שביעי רשות אף ששה רשות ואי משום לילה הראשון שהוא חובה אין הכלל כי שבעת ימים מצות תאכלו משמע ימים ולא לילות. אבל כשאתה עושה היקשא מלילה הראשון אינו הכלל כלו שהרי איכא יום ז' שהוא בכלל שבעת ימים שהוא רשות ע"כ דכתו' ששת ימים ולא כתוב ז' ימים. וא"ת ל"ל שבעת ימים מצות תאכלו לשתוק מיניה והא אמינא שביעי בכלל בראשון בי"ד יום לחדש עד כ"א יום לחדש הוה ויצא מן הכלל כשכתב ששת ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא מה שביעי רשות אף ששה נמי רשות וכו' ותירץ הר"ר אליעזר מגרמייש"א דאי לאו שבעת ימים הוה אמינא דקרא דעד יום האחד ועשרים עד ולא עד בכלל וא"כ לא היינו יכולים לומר שביעי בכלל עד יום האחד ועשרים היה לכך אצטריך למכתב שבעת וגו' והאי קרא דעד יום האחד ועשרים אצטריך לכדפרי' לקמן וא"ת תיפוק לי' מבערב תאכלו מצות דמדאצטריך לקבעו חובה ש"מ דשאר ימים רשות ולמה לי ששת ימים. וי"ל דהא אמרינן שאר לילות רשות אבל הימים חובה. עי"ל לא הייתי יודע איזה לילה הוא חובה או ראשון או שני אבל השתא דגלי לן קרא דו' ימים רשות מוקמ' הדין דבערב לילה הראשון. ועי"ל אי לאו ששת ימים תאכל מצות הא אמרינן לילה הראשון בכלל בראשון בארבעה עשר יום לחדש עד יום האחד ועשרים לחדש היה ויצא מן הכלל כשכתב בערב תאכלו מצות ללמד על הכלל כלו יצא מה לילה הראשון חובה אף שבעת ימים חובה. והשתא ליכא למימר כדשני לעיל הרב ר' שלמה שהרי הוא מלמד על הכלל כלו גם על השביעי כיון דלא כתוב ששת ימים קמ"ל ששת ימים כדפרי' לעיל:
פסוק טז:
כל מלאכה לא יעשה בהם. פרש"י אפי' על ידי אחרים. משמע שאמירה לעכו"ם מן התורה. וקשיא שהרי אמרינ' בכמה מקומות אמירה לעכו"ם שבות וי"ל מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא. עי"ל שמה שפרש"י על ידי אחרים ר"ל אפי' על ידי בנו ובתו הקטנים. וקשיא שהרי כבר מוזהר הוא על שביתתם שנא' לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ופרש"י שם אלו הקטנים וכו' וא"כ תרי קראי למה לי. וי"ל דאי לאו קרא דהכא הוה אמינא דוקא שבת דחמיר איסורה הוזהרו על הגדולים אבל י"ט דקיל אימ' לא קמ"ל ודוחק הוא קצת דילמא י"ט דקיל וכ"ש שבת דחמיר לכך נראה עקר כלשון הראשון שמפרש קרא אסמכתא בעלמא:
פסוק טז:
אך אשר יאכל לכל נפש. פרש"י לכל נפש אף לבהמה והא דאמרי' לכם ולא לכלבים היינו משום שיכול לחזר אחר מזונותיו כפ"ח. עוד פרש"י יכול אף לעכו"ם ת"ל אך וקשיא דאמרי' בכמה מקומות לכם ולא לעכו"ם ותרי קראי למה לי ותירץ ר"ת מאוריי' דאי לאו אלא חד קרא הוה אמינא לא לעכו"ם לבדם אבל להרבות בשבילם קס"ד דמותר קמ"ל אידך:
פסוק יח:
עד האחד ועשרים. פרש"י למה נאמר והלא כבר נאמר שבעת ימים לפי שנא' ימים ולילות מנין ת"ל עד יום האחד ועשרים אין לפרש מנין שחייב לאכל מצה שאף בימים אינו חייב לאכול מצה רק שלא יאכל בו חמץ כדפרש"י לעיל גבי ז' ימים גם אין לפרש לילות מנין שלא יאכל חמץ שהרי כבר כתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו' מיום הראשון עד יום השביעי. וא"כ לילות במשמע ע"כ פי' חזקו' וז"ל עוד יש דוחק יש לך דברים שמקבלים שכר עליהם בעשייתן ואין מקבלין עליהם עונש כשאין עושים אותה כגון מצה מלילה הראשון ואילך רשות ומ"מ כתב באכילת הששה עשה שנא' שבעת ימים מצות תאכלו וזהו שפי' לפי שנא' ימים כלומר אם אכל מצה כל ז' ימים הוא קיים שבעת ימים מצות תאכלו לילות מנין כלומר אם אכל מצה כל שבעה לילות מנין שהוא קיים פסוק ומקבל שכר ת"ל עד יום האחד ועשרים:
פסוק יט:
שבעת ימים. פרש"י שטינ"ה של ימים כדפרש"י לעיל. ובכמה מקומות פרש"י כן פי' כך לפי שאין לך שבעת וכיוצא בו שאינו דבוק לתיבה של אחריו כי במקומות הרבה תי"ו באה סוף תיבה במקום ה' להדבקות כמו מעשרה לעשרת ומחמשה חמשת להדבקות וממלאכה מלאכת ולכך הוצרך לרש"י לפר' כן:
פסוק כה:
והיה כי תבא אל הארץ. פרש"י תלה הכתוב עבודה זו בביאתן לארץ מכאן שלא נתחייבו ישראל במדבר אלא פסח אחד שנעשה בשנה השנית על פי הדבור. וקשיא לחזקו' שהרי בפ' בהעלותך פרש"י בעצמו גבי בחדש הראשון וז"ל ופרשה שבראש הספר לא נאמר עד אייר וכו' ולמה לא פתח בזו מפני גנותן של ישראל שכל שנה שהיו במדבר לא הקריבו אלא פסח אחד בלבד עכ"ל. ומה גנות הוא זה הלא פרש"י כאן שתלה הכתוב עבודה זו בביאתן לארץ. ועוד כל מקום שנא' ביאה אינו אלא לאחר ירושה וישיבה איך עשו פסח בגלגל כל י"ד שנה שכבשו וחלקו וי"ל דרש"י פי' כתנאי מה שפי' בפ' בהעלותך היינו כמאן דאמר ביאה לאחר ירושה וישיבה כי לאחר י"ד שנה שכבשו וחלקו כשנתישבה והכיר כל אחד את שלו ולא סבר הך דרשא דתלה הכתוב עבודה זו בביאתו לארץ אלא דריש הך ביאה כדדריש תלמודא ביאה דפטר חמור ותפילין עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ ולכך עשו פסח בגלגל ומה שלא עשו פסח כל ל"ח שנה שהיו במדבר שזהו לפי שהיו נזופים על מעשה העגל וזהו גנותם של ישראל שגרם להם עונם. ומה שפי' הקונטרס כאן שתלה הכתוב עבודה זו בביאתן לארץ היינו ביאה לאלתר הויא מיד שנכנסו לארץ אם לא נאמר עם הביאה מושב כמו מושבותיכם. ומה שעשו פסח בשנה השנית על פי הדבור ולא משום דמחייבי. ומה שאומר במקום אחר דזהו גנותם לא על פסח בלבד קאמר אלא אף כל הקרבנות שלא הקריבו כלל תמידין ומוספין במדבר משעת העגל ואילך שהיו נזופין. וכן אמרי' בירושל' בגנותן של ישראל דבר הכתוב שהיו נזופין ואפי' תמידין לא הקריבו וכן הוא אומר הזבחים ומנחה הגשתם לו במדבר בפ"ק דקדושין. וחזק' פי' שהגנות היה ממה שעשו דבר שעל ידו נתעכבו מלכנס לארץ ולהקריב פסחיהם פי' לולי שחטאו במתאוננים היו נכנסין באותו חדש כדכתי' ויהי בשנה השנית בחדש השני ויאמר משה לחובב נוסעים אנחנו אל המקום ופרש"י שם מיד עד ג' ימים אנו נכנסין לארץ שבמסע זה הראשון נסעו על מנת לכנס לארץ אלא שחטאו במתאוננים עכ"ל. ועשו שם חדש כדכתיב לא יום אחד תאכלו עד חדש ימים משם באו לחצרות ועשו שם ז' ימים להסגר מרים ושלחו המרגלים שעל ידם נגזר עליהם להיות מ' שנה במדבר וזהו הגנות שגרמו להם שלא הקריבו אלא פסח זה בלבד כמו שפירשנו וא"ת היאך עשו פסח בימי יהושע קודם ירושה וישיבה והלא לא נתחייבו עד ביאתן לארץ כמו שפי' רש"י כאן ויש לומר דכל מקום שנא' ביאה גבי מצוה שהיא חובת הגוף נתחייבו בה מיד. אבל גבי מצוה התלויה בארץ לא נתחייבו עד לאחר ירושה וישיבה חוץ מחלה שמשונה ביאתה שנא' בה בבאכם:
פסוק כט:
ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור. ופרש"י בהעלותך כתו' ביום הכותי כל בכור אמר ר' יוחנן אע"פ שהכה אותם בחצות הלילה נפשותיהם מתפרפרות כל הלילה עד למחר. ד"א הבכורות הכו בלילה שהוא לילה להם ויום להקב"ה:
פסוק כט:
וה' כל מקום שנ' וה' הוא ובית דינו שהוא לשון פלוני ופלוני לשון תוספת כבר פרשתי הענין בפרשת וירא:
פסוק כט:
הכה כל בכור. פרש"י אף של עיר אחרת והם במצרים עכ"ל ולעיל גבי ועברתי הוא פי' כן ועוד פיר' אף בכורי מצרים שבמקומות אחרים למכה מצרים בבכוריהם והאי קרא הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא. מפרש בפר' ר' עקיבא יום שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת היה נמצא שבשבת שעבר לקחו פסחיהם שאז היה בעשור לחדש ע"כ קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס כדאי' במדרש כשלקחו פסחיהם באותה שבת באו בכורות לישראל ושאלום למה היו עושים כן אמרו להם זבח פסח הוא לשם שיהרוג בכורי מצרים הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו ועשו בכורות עמהם מלחמה והרגו מהם הרבה הה"ד למכה מצרים בבכוריהם שיטת תו"ך:
פסוק לו:
וינצלו את מצרים. למקשים וכי גזלנים היו י"ל הקב"ה נתן להם והכל שלו שנ' לי הכסף ולי הזהב אי מי היה להם ליטול שכר מפני עבודתם כדאי' בחלק:
פסוק לט:
ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם. יש תמהים כי משמע מלשון המקרא שאם יכלו להתמהמה היו אופין את הבצק אותה בחמוצה והלא כבר הוזהרו על חמץ וי"ל סרס המקרא ופרשהו ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות כי לא חמץ כי גורשו ולא יכלו להתמהמה. כלו' לבקש צדה. ותדע שכך הוא שאם תפרשהו כתרגו' כסדרו היה לו לכתו' ולא יכלו להתמהמהו שהרי בצק לשון זכר כמו שנ' כי לא חמץ ולא נאמ' כאן כי לא חמצה:
פסוק מא:
ויהי מקץ ל' שנה וגו'. לפ"ה לברית בין הבתרים היתה בשנת ע' לאברהם ומה שיש להקשות על זה כבר פרש"י לעיל בפרשת לך לך הקושיות והתירוצים:
פסוק מד:
ומלתה אותו אז יאכל בו. פרש"י מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח דברי ר' יהושע ר' אליעזר אומ' אין מילת עבדיו מעכבתו ומהו אז יאכל בו העבד עכ"ל. וקשי' לר' יהושע למה לי וכל ערל לא יאכל בו השתא מילת עבדיו מעכבתו מילת עצמו לא כל שכן. וי"ל שזה מגלה על זה שאלו נאמ' וכל ערל הייתי אומ' אז יאכל בו העבד כר' אליעזר אבל עכשיו שכת' וכל ערל משמ' אף ישראל לא יאכל בו ערל וא"כ תו לא אצטריך ומלתה אותו לעבד השתא רבו ערל לא אכיל עבד לא כ"ש אלא ש"מ דאתא קרא למילת עבדיו מעכבתו וקשיא א"כ תקשי לר' אליעזר ומלתה אותו למה לי השתא רבו ערל לא אכיל עבד לא כ"ש בערבי פסחי' פרש"י בפרש' הערל וז"ל ערבי מהול וגבעוני מהול אומה מהולה הוא לשון מורי עכ"ל:
פסוק מה:
תושב פרש"י זה גר תושב ושכיר זה העכו"ם ומה ת"ל והלא ערלים הם ונאמ' וכל ערל לא יאכל בו אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול והוא תושב או שכיר עכ"ל. ור' היה תמה על לשונו דהא אימעוט עכו"ם מכל בן נכר כמו שפרש"י וקרא דובכל ערל איצטריך למי שמתו אחיו מחמת מילה. וא"כ היה לי לפרש והלא ערלים הם וכתוב כל בן נכר לא יאכל ושמא נקט הפשוט יותר וכן דרך התלמו' כמו בנעורי' בית אביה כל שבח נעוריה לאביה אע"ג דלאו מהאי קרא אפקי' כך נראה לר':
פסוק נ:
ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן. פרש"י להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו דבר מכל מצות משה ואהרן. ומהו כן עשו אף משה ואהרן כן עשו כלומ' אף משה ואהרן שלא נצטוה להם כמו שנאמר דברו אל כל עדת בני ישראל ויעשו את הפסח ולא אמרו עליהם מוטל לעשות פסח שהם עתידים להגאל ובזכות' נצטוו לעשות פסח ולא עלינו כי לא היינו בשעבוד מצרים כמו שפרש"י שם בפרשת שמות גבי לכו לסבלותיכם, אלא גם הם עשו הפסח כשאר העם כך פי' הר"ר אליקים בשם הר"ר אליקים מקו"ל:
פסוק נא:
ויהי בעצם היום הזה הוציא. אע"פ שכב' כתב כך למעל' חזר ושנאו כאן סמוך לפר' קדש לי כל בכור לומר לך שיום שיצאו בו ישראל ממצרים נאמרה פרשה זו אין לפרש תושב ושכיר דפר' דפסח ממש כמו בתרומה שמפ' תושב נרצע ושכיר יוצא בשטר דאטו משום דהוי תושב ושכיר אפטר ליה מפסח הא גבי תרומה לא אכיל תרומה אלא קני ביה רבי' לגופיה כלומ' וישראל מעליא הוא וחייב בפסח כך מפרש בריש פרק הערל. ומ"מ מה שפי' רש"י תושב ושכיר לרבות ערבי מהול וגבעוני מהול קשי' קצת דאין זה לפי המסקנ' דהתם דפרי' והני מולין נינהו ומכל ערל מימעטי דהא תנן קונם שאינו נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי עכו"ם כלומר ערלי ישראל לענין נדר מולין הם דהלך אחר לשון בני אדם וישראל לא קרי להו ערלים ועכו"ם לא קרי להו מולים ומסיק שבא לרבות גר שמל ולא טבל. וקטן שנולד כשהוא מהול וקא סבר קטן שנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית משמע דהך פי' דערבי מהול וגבעוני מהול לא מתוקם לפי המסקנא: