א וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־הוֹצִ֧יא יְהוָ֛ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃ ב וַיִּקַּ֗ח יִתְרוֹ֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֶת־צִפֹּרָ֖ה אֵ֣שֶׁת מֹשֶׁ֑ה אַחַ֖ר שִׁלּוּחֶֽיהָ׃ ג וְאֵ֖ת שְׁנֵ֣י בָנֶ֑יהָ אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאֶחָד֙ גֵּֽרְשֹׁ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה׃ ד וְשֵׁ֥ם הָאֶחָ֖ד אֱלִיעֶ֑זֶר כִּֽי־אֱלֹהֵ֤י אָבִי֙ בְּעֶזְרִ֔י וַיַּצִּלֵ֖נִי מֵחֶ֥רֶב פַּרְעֹֽה׃ ה וַיָּבֹ֞א יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה וּבָנָ֥יו וְאִשְׁתּ֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה אֶל־הַמִּדְבָּ֗ר אֲשֶׁר־ה֛וּא חֹנֶ֥ה שָׁ֖ם הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים׃ ו וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֲנִ֛י חֹתֶנְךָ֥ יִתְר֖וֹ בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וְאִ֨שְׁתְּךָ֔ וּשְׁנֵ֥י בָנֶ֖יהָ עִמָּֽהּ׃ ז וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ־לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה׃ ח וַיְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם עַ֖ל אוֹדֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֤ת כָּל־הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ וַיַּצִּלֵ֖ם יְהוָֽה׃ ט וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כָּל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יְהוָ֖ה לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם׃ י וַיֹּאמֶר֮ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת־הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד־מִצְרָֽיִם׃ יא עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל יְהוָ֖ה מִכָּל־הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם׃ יב וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל ׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים׃ יג וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת־הָעָ֑ם וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל־מֹשֶׁ֔ה מִן־הַבֹּ֖קֶר עַד־הָעָֽרֶב׃ יד וַיַּרְא֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה לָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹשֶׂה֙ לָעָ֔ם מַדּ֗וּעַ אַתָּ֤ה יוֹשֵׁב֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְכָל־הָעָ֛ם נִצָּ֥ב עָלֶ֖יךָ מִן־בֹּ֥קֶר עַד־עָֽרֶב׃ טו וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לְחֹתְנ֑וֹ כִּֽי־יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְרֹ֥שׁ אֱלֹהִֽים׃ טז כִּֽי־יִהְיֶ֨ה לָהֶ֤ם דָּבָר֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֣ין רֵעֵ֑הוּ וְהוֹדַעְתִּ֛י אֶת־חֻקֵּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים וְאֶת־תּוֹרֹתָֽיו׃ יז וַיֹּ֛אמֶר חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה אֵלָ֑יו לֹא־טוֹב֙ הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה׃ יח נָבֹ֣ל תִּבֹּ֔ל גַּם־אַתָּ֕ה גַּם־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עִמָּ֑ךְ כִּֽי־כָבֵ֤ד מִמְּךָ֙ הַדָּבָ֔ר לֹא־תוּכַ֥ל עֲשֹׂ֖הוּ לְבַדֶּֽךָ׃ יט עַתָּ֞ה שְׁמַ֤ע בְּקֹלִי֙ אִיעָ֣צְךָ֔ וִיהִ֥י אֱלֹהִ֖ים עִמָּ֑ךְ הֱיֵ֧ה אַתָּ֣ה לָעָ֗ם מ֚וּל הָֽאֱלֹהִ֔ים וְהֵבֵאתָ֥ אַתָּ֛ה אֶת־הַדְּבָרִ֖ים אֶל־הָאֱלֹהִֽים׃ כ וְהִזְהַרְתָּ֣ה אֶתְהֶ֔ם אֶת־הַחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַתּוֹרֹ֑ת וְהוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֽׂוּן׃ כא וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת׃ כב וְשָׁפְט֣וּ אֶת־הָעָם֮ בְּכָל־עֵת֒ וְהָיָ֞ה כָּל־הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ־הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ׃ כג אִ֣ם אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְצִוְּךָ֣ אֱלֹהִ֔ים וְיָֽכָלְתָּ֖ עֲמֹ֑ד וְגַם֙ כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה עַל־מְקֹמ֖וֹ יָבֹ֥א בְשָׁלֽוֹם׃ כד וַיִּשְׁמַ֥ע מֹשֶׁ֖ה לְק֣וֹל חֹתְנ֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר אָמָֽר׃ כה וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי־חַ֙יִל֙ מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עַל־הָעָ֑ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת׃ כו וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם בְּכָל־עֵ֑ת אֶת־הַדָּבָ֤ר הַקָּשֶׁה֙ יְבִיא֣וּן אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם׃ כז וַיְשַׁלַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה אֶת־חֹתְנ֑וֹ וַיֵּ֥לֶךְ ל֖וֹ אֶל־אַרְצֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
וישמע יתרו כהן מדין. וכי לא שמע אלא יתרו והלא כל העולם שמעו שנאמר שמעו עמים כו', אלא יתרו ועמלק היו בעצה עם פרעה כשראה סופו של עמלק שלא הועיל בכל מה שעשה מכל מיני כשוף, ונער אחד מנערי בני ישראל קם עליו והרגו, אמר וי אין לי אלא להתגייר ולקבל עלי עול מלכות שמים ולישא מרום עיני, זהו וישמ"ע נוטר' וי שאו מרום עיניכם, עול מלכות שמים. וכן במדרש ז"ל כשראה יתרו שאמר הקב"ה להכרית את עמלק מעוה"ז ומעולם הבא תהה ועשה תשובה שכן כתיב למעלה כי מחה אמחה את זכר עמלק כו' ואח"כ וישמע יתרו, אמר אין לי אלא לילך אצל אלהיו של ישראל ע"כ. נראה שהשמועה היא הארירה של מחה אמחה, ואמר, וי, שוכן מרום עליון, שדי מחול עוני, יקבל תשובתי רחום וחנון. ומה שנכתב זה קודם מתן תורה, הוא כמו שאמר בזוהר לומר שלא נתנה תורה עד שנתקדש שמו של הקב"ה בפי כל האומות והודו לו, פרעה אמר ה' הצדיק, ושאר אומות נאמר עליהם שמעו עמים, כומר הגדול שהוא יתרו הודה ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' ואמר ברוך ה' וגו', ואח"כ נתנה תורה כדי שיכירו כל האומות מעלתה, ומי הוא שנתנה. ועל פי דרכנו נבין למה אמר שחותן משה היה כומר באומרו כהן מדין, והלשון בזוהר במקומו ארוך ואני קצרתי לשונו הצריך לעניננו, ת"ח ברזא דשמא קדישא איהו מלך וכהן דמשמשא ברזא דקודשא בין לעילא בין לתתא, אית מלך לתתא דאיהו בגוונא דההוא מלך עילאה ואיהו מלך על כלא לתתא ותחותיה איהו כהן דמשמש ליה ברזא דמיכאל כהנא רבא דאיהו לימינא בסטרא אחרא דלאו איהו סטרא דקודשא, אית רזא דאיהו מלך והא אוקמוה דאיהו מלך זקן וכסיל ותחותיה אית כהן און, ודא הוא רזא דכתיב ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי בגין דחילא דא שלטא על ההוא עובדא דעבד ירבעם ואלמלא דאשתכח חילא דא לא יכיל להצלחא בההוא עובדא. רזא דמלה בשעתא דהאי מלך והאי כהן אתכפיין ואתברו ואודן ליה, כדין קב"ה שליט בלחודוי עילא ותתא כד"א ונשגב ה' לבדו, וכיון דההוא מלך וכהן אודו לקב"ה ואתברו קמיה כדון אסתלק קב"ה ביקריה עילא ותתא, בשעתא דשאר עמין אחרין אתיין ואודן ליה כיון דאינון אודן ליה כדין אשתלים יקרא דקב"ה עילא ותתא, בשעתא דאתא משה לפרעה ואמר לו אלהי העברים נקרא עלינו ואמר איהו לא ידעתי, את ה' ובעא קב"ה דאתייקר שמיה בארעא כמא דאיהו יקירא לעילא כיון דאלקי ליה ולעמיה אתא ואודי ליה לקב"ה ואמר ה' הצדיק איהו דהוה מלכא קרופינוס דכל עלמא כיון דאיהו אודי כל שאר מלכין אודון אתא יתרו דאיהו כומרא עילאה ורברבא רב ממנא דכל ממנא דכל טעוון אחרנין ואודי ליה לקב"ה ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, ואמר ברוך ה' אשר הציל וגו', כדין אסתלק קב"ה ביקריה עילא ותתא ולבתר יהב אורייתא בשלימו דשולטנו על כלא, א"ר אבא הא כהן און לא כתיב ביתרו כהן מדין כתיב א"ל כולא איהו חד, בקדמיתא חמוי דיוסף כהן און אקרי ולבתר חמוי דמשה כהן מדין וכולא רזא חדא דהא אילון תרין משה ויוסף בדרגא דרזא חדא קיימין. ומה דאיתמר כהן מדין רזא דא אשת מדינים, משה ויוסף ברזא חדא קיימין רזא דאת ו"ו תרין כחדא ע"כ:
פסוק א:
יתרו כהן מדין. מי גרם ליתרו שהיה כהן מדין להתגייר ולשבת בניו בלשכת הגזית, היותו חותן משה, לפי שנדבק במשה כמו שאמרו ז"ל לעולם ידבק אדם בטובים, א"כ כל המעלה שהיה לו אחר היותו כומר לע"א הוא היותו חותן משה, ולזה חתן משה כתיב שחשב עצמו כאלו הוא החתן ומשה חותן. ד"א וישמע יתרו, מי גרם ליתרו להתחתן במשה השמועה ששמע שאמרו לו בנותיו איש מצרי הצילנו וגם דלה דלה לנו, אלמלא לא שמע מהם לא היה מתחתן במשה, הוי וישמע יתרו, וכי יתרו שמע וכל עלמא לא שמע והא כתיב שמעו עמים ירגזון וגו', אלא כל עלמא שמע ולא אתברו והוא שמע ואתבר ואתכפיא מקמי קב"ה ואתקריב לדחלתיה דמשה. פירוש וישמע שנשמע לעבודתו ית', וזכה שמשה שמע לדבריו, שנא' וישמע משה לקול חותנו:
פסוק א:
יתרו. וית"ר, שויתר לו הקב"ה, על כל מה שעשה ויתר לו, וכן יתרו כהן מדין בגי' עם ג' מלות עולה, והוא היה יעטוי של פרעה, שג' יועצים היו לו, וסימן אב"י, שהיו ישראל נושאים עיניהם לאביהם שבשמים לסכל עצתם, ואלו הן יתרו איוב בלעם, יתרו חזר בו ויתר לו הקב"ה, איוב שתק ולקה ביסורין ונשאר באוי י"ב חדש, בלעם רצה לעלבם ולבעלם נהרג, ואמר איוב כי יתרי (כתיב יתרו) פתח ויענני, ר"ל יתרו היה עמנו בעצה של הבה נתחכמה לו פתח למוסרותיו ויתר לו, ויענני ביסורין ונשארתי באוי. איוב שמא גרים, ויתרו זכה ועשה קן למשה שכן כהן מדין חותן ס"ת בגימ' קן, יתרו כהן מדין חותן, סופי תבות קנו, גימטריא יוסף, שכבש יצרו כמו יוסף ונתגייר:
פסוק א:
את כל אשר עשה אלהים. ואח"כ אמר כי הוציא ה', הזכיר שם הוי"ה. נוכל לומר שמה שאמר למשה ולישראל כמו על משה ועל ישראל שעשה דין עם המצריים על שהזידו עליהם בעבודת פרך ובהשלכת בניהם ליאור, וכל מה שעשה עמהם בדין עשה, ולזה אמר בשביל שהן עמו. אבל היציאה ממצרים היתה ברחמים זהו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, שלא הגיע הקץ. ובזוהר אמר ז"ל, עשה אלהים למשה כד אתרמי לנהרא ושזיב ליה מחרבא דפרעה, ולישראל דכתיב וישמע אלהים את נאקתם, וכתיב וכאשר יענו אותו וגו':
פסוק ב:
ויקח יתרו חותן משה, למה חזר פעם אחרת לומר חותן משה כבר אמר וישמע יתרו כהן מדין חותן משה, אלא בא לומר שעד עתה שפטרה בגט לא היה חותן משה, אבל עתה שהוא מחזירה לו הוא חותן משה ודאי, את צפורה אשת משה, אשתו ודאי אע"פ שפטרה אין לו אלא היא כמו שכתבנו בס' שמות. צפרה, גימ' למשה, לזה אמר את צפורה אשת משה ולא אמר אשתו, לומר ששמה מורה עליה כמו שאמרנו צפרה גימ' למשה, לזה אמר לו אחר, אע"פ שפטרה זהו אחר שלוחיה, ולזה אמר לו אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך, חתנך ודאי ואשתך ודאית:
פסוק ג:
ואת שני בניה. ולא אמר בניו, כבר אז"ל תלה הזכרים בנקבה לומר אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, ובזוהר א"ר חייא וכי בניה ולא בניו של משה. אלא בגין דאיהי אשתדלת אבתרייהו בלא בעלה קרא לון אורייתא בניה ולא בניו. ר' יוסי אמר אע"ג דבנוי דמשה הוו מלה דקשוט בנים ודאי, פירוש שהאב הוא ספק אבל האם היא ודאי, ר' אלעזר אמר הא משה הוה מזדווג באתר אחרא קדישא ולאו יקרא דיליה למקרי לון בניו, השתא אע"ג דבנוי הוו בגין יקרא דההוא אתר דאזדווג ביה קרא לון בניה הכא לבתר קרא לן בנוי. מ"ט בגין דההוא שעתא דמטו הוה משה ממלל בשכינתא, לבתר דאתפרש ונפק לגבי חמוי כדין כתיב ויבא יתרו חותן משה ובניו ואשתו וגו':
פסוק ג:
אשר שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, וכי מדין היא ארץ נכריה ומצרים אינה נכריה, ר' יהושע אומר נכריה היתה לו ודאי. נראה שכוונת ר' יהושע היא לפרש ארץ נכריה הוא על האשה שהיא נקראת ארץ, כמו הארץ שנתנה לזריעה כן האשה ניתנה לבנים, ולזה אמר בארץ נכריה שאינה ממשפחתו, וראה במראה הנבואה שעתיד לצאת ממנו יהונתן שהוא היה עובד ע"א, דכתיב ויהונתן בן גרשום בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני וגו', וכי בן מנשה הוא והלא בן משה הוא אלא מתוך שעשה מעשה מנשה תלאו הכתוב במנשה, ד"א ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחאי מכאן שתולין קללה במקולל, ולזה הארץ היא נכריה וזו גרמה. ד"א ר"א חמר לעולם ידבק אדם בטובים שהרי משה נשא בת יתרו יצא ממנה יהונתן, אהרן שנשא אלישבע בת עמינדב יצא ממנו פינחס, וכן גרשם בגימ' ע"ה, ז"ה הו"א יהונתן, רבי אלעזר המודעי אומר בארץ נכריה, אמר משה הואיל וכל העולם עובדי ע"א אני אעבוד לפני מי שאמר והיה העולם, א"כ אמר נכריה לפי שהוא נכרי בעבודה, ומה שנולד יהונתן מגרשום ולא מאליעזר, לפי מה שאמר המדרש על פסוק ויואל משה אין אלה אלא לשון שבועה, ומה נשבע לו שהבן הא' יהיה לע"א, כמו שכתבנו על פסוק זה פרשת שמות, ולפי שהודה משה היה מן הבן הא בן ע"א כמ"ש ברית כרותה לשפתים כ"ש משה רבינו ע"ה, ואליעזר עזרו האל שלא יצא ממנו שום פסולת זהו כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה, מחרבו של סמאל שאמר לרבי יהושע בן לוי אי לאו משום כבוד הבריות הייתי עושה בהם שחיטה מפורעת, זהו פרעה, שאין לו בו אחיזה ונסמא מן העין הרע של סמאל:
פסוק ה:
ויבא יתרו חותן משה. חזר פעם אחרת לומר חותן משה, לומר שהתדבקות שנדבק במשה היא גרמה לו שהניח דירתו שהיתה בכבודו של עולם ובא למקום תהו למדבר שמם למה לפי שהוא חונה שם, משה. ואמר ובניו ואשתו ולעיל אמר בניה אמרו במדרש ובניו ואשתו והלא כבר נאמר ואשתך ושני בניה עמה שומע אני שהיו בניה ממקום אחר ת"ל ובניו ואשתו אל משה, בניו ואשתו של משה היו ולא היו בנים ממקום אחר ע"כ. אבל בזוהר אמר סמוך למאמר ר' אליעזר שאמר משה הוה מזדווג באתר אחרא ולאו יקרא דיליה למקרי לון בניו וכו' כמו שכתבנו. א"ר שמעון אלעזר אלעזר אנא חמינא בפרשתא דא דאת שרי מלה כדקא יאות וסיומא לאו ההיא, ודאי בגין יקרא דשכינתא אזדווגותא עילאה דאזדווג ביר במשה כתיב בניה, ואיתימא הא כתיב ויבא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה, כלא איהו כללא חדא, ובניו ובניו דיתרו דהא לבתר דאתא משה לגביה הוה ליה בנין, והכי הוה ביעקב דכיון דאתא לגביה דלבן ושוי דיוריה ביה הוו ליה בנין אוף במשה כיון דשוי דיוריה ביתרו הוו ליה ליתרו בנין, וכל ביתיה אייתי עמיה למיעל לון תחות גדפי שכינתא, דא הוא ויבא יתרו חותן משה ובניו בנין דיתרו ואשתו אשתו דיתרו ע"כ:
פסוק ו:
ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך. ר' יהושע אומר כתב לו באגרת, ר' אלעזר המודעי אומר ע"י שליח, א"ל צא בגיני ואם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך ואם אין אתה יוצא בגין אשתך צא בגין בניך השנים, הוקשה להם לפי שהיל"ל אני חותנך ולא יאמר יתרו כי כבר הוא ידוע שמו אלא יאמר אני חותנך ואשתך ובניך באים אליך, מיתור הפסוק דרשו כן, ולא עשה כן יתרו שהיה רודף אחר הכבוד, כי הוא הניח כבודו של עולם, אלא כששמע שערב רב יצאו עמהם להראות להם הכבוד שעושים לגר ולקדושה, עשה כן, לא לכבוד עצמו, ג"כ הוא חכם גדול ואם יצטרכו ליקח עצה ממנו, כמו שהיה שנאמר עתה שמע בקולי איעצך כדי שישמעו ממנו ותהיה עצתו מקובלת, לזה אמר שיצא לקראתו כדי שיהיה מכובד בעיני העם, וא"ת שיאמרו שנתגיירתי בשביל הכבוד, לזה אמר ואשתך ושני בניה כי יאמרו בשביל אשתו ושני בניו, אינו בן אחד אלא שנים ובשבילם יצא, א"כ לזה יש פניות לכאן ולכאן. וכן היה בעיני העם שהיו מביטים אליו בעין יפה, וכן א"ל כשיצא ללכת לארצו והיית לנו לעינים שיתקדש שמו בך שיראו אותך ויאמרו ראו זה שהניח כבודו של עולם ולא הניח ע"ז שלח עבדה ובא למדבר שמם וקבל עליו עול מלכות שמים שלימה ולא נעשה עמו הנסים והטובות והנפלאות שנעשו עמנו, אם כן תהיה עינים לישראל שלא יחטאו וישובו מאחרי ה' ויביטו אליו, ויהיה ג"כ עינים לאומות להודיעם האמת ולהכחיש כל מיני ע"ז:
פסוק ו:
או יאמר אני חותנך יתרו בא אליך, שהשכינה נקראת אנ"י שנאמר אני ה' הוא שמי, א"ל חותנך יתרו בא אליך. אחר שכתבתי זה מצאתי סמך לדברי מהמדרש, ר' אליעזר אומר נאמר למשה אני, אני שאמרתי ונהיה העולם אני המקרב ולא המרחק, אף אתה כשיבא אדם אצלך להתגייר קרבהו ולא תרחקהו ע"כ:
פסוק ז:
ויצא משה לקראת חותנו. לא אמר יתרו חותנו, אלא חותנו אפילו אינו יתרו, ואפילו שבאה אשתו ובניו לא יצא אלא לקראת חותנו בשביל שהוא חותנו, ללמד להם שיהא אדם נוהג כבוד בחמיו, כך אמרו במדרש. והטעם לפי שחצי גופו שהיא אשתו הוא גדלה ונטפל בה כמו שאביו נטפל בו, א"כ חייב הוא בכבודו כמו כבוד אביו, לפי ששלימות גופו באה על ידו:
פסוק ז:
וישתחו וכי משה ישתחוה לב"ו ויעשהו ע"ז. אלא לא אמר וישתחו לו כמ"ש וישק לו, אלא ההשתחויה היתה למלכו של עולם, ואולי כיון בזה למה שאז"ל הרואה את חבירו אחר שלשים יום או אחר שנה שצריך לברך, ואח"כ וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבאו האהלה, אהל ה' שהיא השכינה שהכניסו תחת כנפי השכינה ונקרא גר צדק. ובמדרש האהלה הכניסו לבית המדרש, ואולי וישאלו איש לרעהו לשלום הוא כמו ששואלים לגר מה ראה שהתגייר, כמו שכתב הרמב"ם פ' י"ד מאסורי ביאה כיצד גר צדק וכו', איש לרעהו לומר אם מרצונו נתגייר, תרגום לרצון לרעוא ולא לשום פניה אחרת לומר שחתנו מלך, ויבאו האהלה לבדקו אם נתגייר מלב ומנפש, כמו שהיה אברהם אבינו עושה מאכיל ומשקה ומושיבם תחת העץ לבדקן וכל מי שענפיו של אילן חופים עליו היה יודע שהוא גר צדק, כן עשה משה הכניסו האהלה לבדקו אם האהל קולטו, וישאלו איש לרעהו לשלום, שאל מהקב"ה שנקרא ריע לשלום שיקבלהו. שכן לשלום בא"ת ב"ש גימ' קבל:
פסוק ח:
ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה וגו' מה צורך בספור והלא שמע הכל שנאמר וישמע יתרו את כל אשר עשה אלהים, רש"י ז"ל פירש למשוך לבו לקרבו לתורה, כי אע"פ ששמע, בחזרת ספור הדברים עושים רושם בחזרתם. עוד נאמר שהספור הוא שחשב משה אולי י יתרו שלקחו ממונם ויהיה בזה חלול ה', לזה הקדים לו משה לומר שכל העושר שנתן להם לא היה אלא בסיבת ישראל, שהביא רעב על כל העולם, הסיבה היתה כדי שירדו בני יעקב וזה היתה סיבה שהובא שם כל כסף וזהב של כל העולם שנאמר ויתום הכסף, זהו ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לישראל, לא אמר את כל אשר עשה אלהים, כמו שאמר וישמע יתרו את כל אשר עשה אלהים, הוא שמע הדין שנעשה להם ומשה הודיעו הטובה שבאה להם בסיבתם של ישראל ועבדו בהם זה כמה שנים והיו כפויי טובה, א"כ כל מה שלקחו מהם היה בדין, שאם לא היה בדין כשבאה עליהם התלאה בדרך שהוא עמלק לא היה מן הדין להצילם ומאחר שהצילם ה' מכאן שכל מה שלקחו בדין לקחו, ואמר לו כל זה כדי שלא יבאו לידי חלול ה', שהוא ידע שיצאו מן השביה ומי שיוצא מהשביה יוצא ערום ועריה בבריחה, ועתה יראה שכל אחד יש לו צאן וחמורים וחמורים כסף וזהב ודאי שיאמר מאין בא להם כל זה העושר, כי הוא לא ידע מאמר ה' שאמר וישאלו איש מאת רעהו, גם לא היה נאה למשה לומר לו זה, כי ודאי שיאמר שהם גנבים ואיך יקבלו התורה וכתיב בה לא תגנוב, ויעש ה' נסים עמהם ויוציאם, לזה הוצרך משה להודיעו מאין בא להם שבדין לקחוהו. ויחד יתרו, כששמע דברי משה ייחד שמו של הקב"ה על כל הטובה אשר עשה לישראל, אז אימת דבריו של משה ואמר ודאי שכל הטובה והשלוה שהיו בה המצרים לא היתה אלא בשביל ישראל והאמין בזה בודאי, לפי שהוא שמע וראה שהיו ממלכה שפלה ואח"כ עשו אותו כל המלכים אגוסטוס עליהם ומלך על כל העולם, וכשיצאו ישראל ירדו ממלכותם, אז נתאמת לו דבריו של משה ואמר בודאי שכל הטובה אשר עשה ה' היא בסיבת ישראל אשר הצילו מיד מצרים, שהציל ממונם של מצרים ונתנו לישראל, כמו שאמר יעקב אבינו ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי, וזהו אשר הצילו בצדק וביושר ובדין הציל ממונם של מצרים ונתן לישראל:
פסוק י:
ויאמר יתרו ברוך ה' וגו'. יש זרקא על ויאמר לומר שזו האמירה לה היה מצפה הקב"ה, כמו שאמר הזוהר במאמר שכתבנו דאסתלקותא דקב"ה ביקריה היא כד סטרא אחרא אודן ומשבחן לקב"ה ואתכפיין ואתברו קמיה, ועד דאסתלק קב"ה ביקריה כד אודן אילין קמיה לא אתיהיבת אורייתא. לבתר דאתא יתרו דאיהו כומרא קריפטום דכל עמין כיון דאיהו אודי כל שאר עמין אודן כדין אסתלק קב"ה ביקריה עילא ותתא ויהב אורייתא בשלימו ושלטנו על כולא. ואמר ברוך ה' זו ברכה ראשונה שנזכרה בתורה והיתה על ידו של יתרו לכוונה שאמרתי ובירך ברכת הגומל, כמו שאמרו ז"ל שאם היה חייב לברך ובא אחר ובירך ברוך אשר גמלך כל טוב ואמר אמן יצא י"ח, לזה ישראל היו חייבין לברך ובא יתרו וברך שהוא אסתלקותא דקב"ה יותר מברכתם של ישראל והוציאם ידי חובתם, ואמר אשר הציל אתכם וגו', ב' הצלות אחת מיד מצרים ואחת מיד פרעה, אומה קשה ומלך קשה, ועל הכל אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, שהוא שרם של מצרים שהיה גדול מכל שרי מעלה שהוא בכור, ואמר את העם קראם עם ולא אמר את ישראל לפי שלא היו ראויים להצלה:
פסוק יא:
עתה ידעתי כי גדול ה'. עתה השלים הברכה כי כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, ובאומרו גדול ה' מכל אלהים זהו המלכות שהמליכו על הכל. ואמר מכל אלהים הם השרים הוא גדול ורב על כולם, שהרי שר של מצרים היה גדול ורב על כל שאר השרים והפילו, מכאן ידעתי כי הוא גדול על כולם. ואמר כי בדבר אשר זדו וגו', לומר אפילו לא זדו עליהם אלא בדבור היו ראויים לכל עונשים שבעולם לפי שהיו כפויי טובה שכל הטובה והשלוה שהיו בה היה בסיבת ישראל שהיו שם, כי בבאם למצרים ירדה שכינה עמהם ומאחר ששם השכינה כל מיני שלוה וטובה וברכה ימצא שם, והם היו ג"כ סבה להחיותם שאלמלא הם היו מתים בשני הרעב, והיה להם לנשאם ולנטלם על כתפיהם ולכבדם בכל מיני כבוד כ"ש שלא לדבר להם שום דבור של זדון כ"ש השעבוד והעבודה שנשתעבדו בהם ושהשליכו בניהם ליאור, א"כ ודאי הם ראויים לכל העונשים, ומרדו בה' שהוא גדול מכל אלהים, ולפי גדולתו לא נפרע מהם אלא על הדבור לבד זהו כי בדבר אשר זדו וגו':
פסוק יב:
ויקח יתרו עול"ה וזבחי"ם לאלהי"ם. ס"ת בגימ' מיל"ה, שאותו יום נמול, והמילה היא כנגד כל הקרבנות זהו עולה וזבחים וגו', ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם, גימ' זו סעודה ע"ה, היא סעודת מילה, עם חתן כתיב שהוא חתן דמים, ולזה לא אמר עם יתרו. ומשה היכן הלך והלא הוא גרם לו כל הכבוד, אז"ל שהיה עומד ומשמש עליהם, לפני האלהים מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובים בה כאלו נהנה מזיו השכינה. ועוד יכולין לומר לפני האלהים הוא משה שנקרא אלהים, ועשו לו כבוד שהושיבוהו בראש לפי כבודו וישבו כולם לפניו. ומה שאמר עולה וזבחים לאלהים היל"ל לה' כי זובח לאלהים יחרם לפי שהוא שם השתוף, לזה כל הקרבנות לא נאמר בהם אלא לה'. כתב רבינו בחיי ז"ל יתרו לא ידע השם עדיין והקריב לאלהים, וזהו שאמר במשה את כל אשר עשה ה' לפרעה, וביתרו הזכיר את כל אשר עשה אלהים ע"כ. ושמעתי שלזה סמך אחר זובח לאלהים וגר לא תונה, כלומר אמרת זובח לאלהים יחרם, וא"ת הרי יתרו שזבח לאלהים, לזה סמך וגר לא תונה הוא גר ועדיין לא ידע ה'. ועוד אפשר לומר שמשה לא נהנה מאותה סעודה מפני זה, ולזה לא נאמר שמו אלא אמר עם חתן משה בשביל שהוא חותן משה אכלו, דאי לאו הכי לא הוו אכלי לפי שהקריב לאלהים, ועוד שנתן חשיבות לע"א שאמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, כנה להם שם אלהות, אבל מפני שהוא גר וגר לא תונה, שבלא כונה עשה שכוונתו לה', ואהרן וכל זקני ישראל אכלו אולי על פי הדבור זהו לפני האלהים. ועוד יכולין לומר שלא אכלו מן הזבחים שהרי נאמר לאכל לחם, לחם אכלו ולא זבח להפיס דעתו, ומשום כבודו של משה, כמו שלזה אמר עם חותן משה ולא נזכר שמו:
פסוק יג:
ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם. במכילתא אמר ממחרת יום הכפורים, ורש"י ז"ל הכריח בפירושו שהוא ממחרת יום כפורים של שנה שנייה, והרמב"ן ז"ל הכריח שהוא מחרת יום כפורים של שנה ראשונה עיין במקומם. וכפי סדר כתיבת התורה נראה ממחרת יום כפור ראשון שאכלו עם יתרו, וא"ת מיום שיצאו ישראל ממצרים לא ישב לשפוט עד אותו יום, ומה טעם, אלא משה פחד של יבעטו בו ולא יקבלו ממנו, אבל עתה שבא יתרו ונתגייר והניח משפחתו ומולדתו והניח כבודו של עולם ובא למקום תהו ולמדבר שמם עתה מצא לו יישוב לישב לשפוט, כי ודאי עתה יקבלו ממנו בראותם שהיה יתרו כומר הגדול שבא ונטה שכמו לקבל עול של תורה, וכן היה שקבלו ממנו שנאמר ויעמוד העם על משה, כמו עמדו לא ענו עוד, פירוש שתקו לא ענו עוד וישב משה לשפוט את העם לישב העולם, כמו שאמר רבן גמליאל על ג' דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום, כשראה שנתאמת האמת כמו שאמר בזוהר דאסתלקותא דקב"ה ביקריה כד סטרא אחרא אתכפיא ואודי ואסתלק יקרא דקב"ה עילא ותתא, עמד משה לשפוט את העם שהוא עמוד השני, זהו ויעמד כתיב, העם על משה, פירוש עם משה שנמנו וגמרו עמו לקבל עליהם הדין כדי לקיים העולם שנאמר בו ויהי ערב ויהי בקר, לזה אמר מן הבקר עד הערב בה' הידיעה, ולא אמר מבקר עד ערב כמו שאמר יתרו וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב, ועמוד הג' שהוא השלום היה ע"י יתרו בעצה שנתן לו, ואותה עצה א"א לשום אדם לאמרה כמו שנבאר לקמן, וכן אמר בסוף דבריו, וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. ועוד שהדין כשעושין אותו לאמיתו יש בו הג' דברים הדין והאמת והשלום:
פסוק יד:
וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם, לא נזכר שמו מכאן ולהלאה, וכאן אמר ויבא חותן משה, אח"כ ויאמר משה לחותנו וגו' ויאמר חותן משה אליו וגו' וישמע משה לקול חותנו וגו' וישלח משה את חותנו. טעם הדבר כי קודם שראה בישובן ובטכסיסיהם עלה בדעתו שיש לו יתרון עליהם לפי שהניח מקומו והניח כל הכבוד שהיה לו וסבל כאב המילה ובא ונתגייר חשב שיש לו יתרון עליהם, וזהו יתרו שהיה יתר שאת, כשראה ישובן וסדר הנהגותיהם אז ידע בודאי שקטן שבישראל אזרחי יש לו יתרון עליו, לפי שהן בני אברהם יצחק ויעקב וסבלו עול הגלות ולא נתערבו בנשותיהם של מצרים אפילו שהיו כולם שטופי ומה, ולא שנו לשונם ולא שמותיהם כדי שלא יתערבו עמהם, כשראה כן אז ידע שאין לו יתרון עליהם אדרבא הוא גרוע מהם לזה לא נזכר שמו:
פסוק יד:
מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך, פירש"י ז"ל אתה יושב כמלך וכולם עומדים, והוקשה הדבר ליתרו לפי שהיה מזלזל בכבודן של ישראל והוכיחו על כך. ויאמר משה לחותנו כי יבא אלי העם לדרוש אלהים, לא אמר לדרוש ה' אלא אלהים כי בזה השם יכולין לדרוש מה שאין כן בשם הוי"ה, ועל זה רמז במן שאמר זה הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה, שהם היו רוצים לידע מהותו כמו שאמר מה הוא כי לא ידעו מה הוא, אמר להם משה אין לכם רשות להרהר אלא בשם אלהים, לאכלה גימ' אלהים. א"כ אמר לו משה ראוי להם לעמוד לפי שבאים לדרוש אלהים, ואפילו זה השם אין להם ראוי לדרשו כ"כ, ולזה לדרש חסר:
פסוק טו:
עוד כי יבא אלי העם לדרוש אלהים, מה תשובה זאת למה שאמר מדוע אתה יושב לבדך והוא ג"כ אמר לו וכל העם נצב עליך, ועוד אמר כי יהיה להם דבר בא אלי, הוא אמר שהם באים לדרוש אלהים איך אמר בא אלי, ולמה בא אלי באים מבעי ליה. אלא משה הבין כוונתו מה שאמר מדוע אתה יושב לבד שצריך להושיב דיינים כי הוא לבדו אינו יכול כמו שאמר נבול תבול, לזה אמר לו משה שני דברים אני עושה, אחד שבאים אלי לדרוש אלהים וזה א"א לדיין אחר שאני מודיעם חוקי האלהים, ואחד שאני דן בין אדם לחבירו, וא"ת שיש בזה לי טורח אין בזה שום טורח כי יהיה להם דבר בא אלי, כמו שאמרו ז"ל שהדבור בעצמו היה בא ואומר פלוני זכאי ופלוני חייב ואין בזה שום טורח, וכולם חשובים כאיש אחד לזה אמר בא אלי, ויאמר חותן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עושה, מה שהדבור עושה שבא אליך ואומר לך פלוני זכאי ופלוני חייב זה טוב כדי לזרזך וללמדך, אבל מה שאתה עושה שאתה יושב לבדך לא טוב, כי אפילו שיאמר לך פלוני זכאי ופלוני חייב מכל מקום צריך לשמוע טענותיהם והם ישמעו טענותיך מהיכן דנתם, אם כן שתי טרחות יש לך בזה, אחת בשמיעת הטענות, ואחת שאתה מעכב דין האחרים שצריכים להמתין עד שתפסוק זה הדין ואח"כ יבאו הם זהו נבול תבול, ב' טרחות גם אתה גם העם, עתה שמע בקולי ויהי אלהים עמך, אם יחרה לך לפי שעתה הדבור בא לך ואם תשים דיינים לא יבא לך, אל תפחד מזה כי על כל פנים הם צריכים לך לדבר הקשה. אבל מה שאיעצך הוא שאתה תהיה מול האלהים שהם הדיינים שתהיה יושב למולם, כי בראותם רבם יהיה להם זכירה מהסתכלותם בך ויהיה להם מורה, והבאת את הדברים אל האלהים, לדיינים בדברים שהם בין אדם לחבירו, אבל על מה שאמרת שאתה מודיעם חוקי האלהים זה ודאי צריך אתה להודיעם. ורבינו בחיי כתב שאמר אלהים שהמשפט לאלהים הוא, אמר שג' דברים הם באים, לדרוש ה', וכי יהיה להם דבר באים ושפטתי, והודעתי ג"כ אני מודיעם ומלמדם חוקי האלהים, ואמר המשפט קודם, שאמר ושפטתי ואח"כ והודעתי, מכאן נתאמת מה שאמרו ז"ל במסכת ברכות פרק קמא (דף ו') מנין לשנים שיושבין ועוסקים בתורה ששכינה ביניהם שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם שנאמר אלהים נצב וגו', ואמר וכי מאחר ששנים שלשה מבעיא מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה קמ"ל דדינא נמי היינו תורה, ולזה אמר ושפטתי ואח"כ והודעתי, ואולי כאן נרמז שכינה באה שאמר בא אלי ושפטתי, ואמר בין איש ובין רעהו ולא אמר בין אדם לחבירו, אמרו במדרש בין איש זה הדין שאין בו פשרה, ובין רעהו זה הדין שיש בו פשרה ששניהם נפטרים כרעים זה לזה, וקשה שהיל"ל הדין שיש בו פשרה קודם, שהפשרה היא קודם שנתברר הדין:
פסוק טו:
עוד יכולין לומר שבא לרמוז למה שאמר התנא כשיהיו בעלי הדין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים, ולזה אמר בין אי"ש נוטריקון אינו ירא שמים. ובין רעהו כשנפטרו מלפניך הם רעים אהובים, זהו ובין רעהו. א"ל יתרו לא טוב הדבר אשר אתה עושה וגו', איעצך היה אתה לעם מול האלהים, א"ל דברים שהם לאלהים כמו שאמרת לדרוש אלהים, וגם מה שאמרת את חוקי האלהים, אלה הדברים היה אתה, אבל לענין המשפט שאמרת ושפטתי לזה אתה תחזה מכל העם וגו'. וא"ת איך לא עשה משה זו העצה מדעתו ולמה לא אמר לו הקב"ה עליה מאחר שהסכים על ידו, כמו שאמר ויהי אלהים עמך. וגם אהרן עם זקנים עם חכם ונבון כולם, אלא עד שבא יתרו ואמר איעצך. כי ודאי רבוי עם כזה לא היה באפשרות לשפוט לא משה ולא אלף דיינים עמו, כי אז"ל שרי אלפים היו שש מאות, ושרי מאות היו ששת אלפים, ושרי חמשים י"ב אלף, ושרי עשרות ס' אלף, נמצאו כל דייני ישראל ז' רבוא וז' אלפים ושש מאות, א"כ איך יעלה על לב משה לעשות, דבר זה לבדו, אלא עצה זו א"א לאמרה לא הקב"ה ולא אהרן ולא ע' זקנים, שאם יאמרה הקב"ה יסתפקו ישראל במשה לומר שאינו כדאי, וכן אהרן אמר שמא יחלש דעתו של משה ואענש, וכן ע' זקנים ג"כ לא נאה להם לומר עצה זו, וכן משה ג"כ לא נאה לו לומר שלא יאמרו תשש כחו, לא נאה אלא ליתרו שאינו מהם שהוא גר, ואפילו יתרו ידע שא"א לאמרה אפילו הקב"ה, ולזה כיון שאמר אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים, עתה, אבל לא קודם מטעם שאמרתי, וגם כל העם יסכימו מה שאין כן מקודם, וכל העם על מקומו יבא בשלום, עתה, כי קודם לא יש שלום, אם יאמר ישראל יקשה על משה, ואם יאמר משה יקשה על ישראל, ואם יאמר הקב"ה יקשה על כולם, לזה בא יתרו ואמר:
פסוק טו:
עוד אפשר לומר שלזה המתין משה שלא ישב לשפוט העם עד שבא יתרו, כדי שיראה יתן עצה. אז"ל מובא ברש"י נקרא שמו יתר על שיתר פרשה אחת בתורה שהיא פרשת ואתה תחזה, ואינה פרשה כלל אלא לפי שהיא ג' פסוקים והעולה לקרות בתורה אין קורא פחות מג', ולזה קרא אותה פרשה, והג' פסוקים, הראשון מתחיל בוא"ו ואתה תחזה, והב' מתחיל בוא"ו ושפטו, והג' מתחיל באל"ף אם את הדבר הזה תעשה. ר"ת וא"ו גימ' אחד שיסכים הקב"ה:
פסוק כז:
וישלח משה את חותנו. פירש"י ז"ל לגייר בני משפחתו, ובמדרש תנחומא וישלח משה את חותנו ואח"כ אמר בחודש השלישי אמר שלמה לב יודע וגו', אמר הקב"ה בני היו משועבדים בטיט ולבנים ויתרו היה יושב בתוך ביתו בבטח ובהשקט ובא לראות בשמחת התורה עם בני, לכך וישלח משה את חותנו ואח"כ בחודש השלישי. כבר אמרתי פרשת שמות שאחת מכוונת הגלות היתה כדי ללבן חומרם כדי לקבל התורה, זהו בחמר ובלבנים, ויתרו לא נזדכך חומרו ואינו כדאי לקבלת התורה, וכן קבלנו שערב רב לא שמעו עשרת הדברות, וכה"א כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל דוקא, אתם ראיתם ולא ערב רב, וכה"א ואשא אתכם על כנפי נשרים שהם ענני כבוד, וע"ר לא היה חופה עליהם ענני כבוד, וכה"א הנני בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם שמיעה לבד בלא הבנה, ולזה אמר והגבלת את ההר, עשה להם גבול שלא יתערבו בתוך ישראל אלא חוץ למחנה, ובשמחתו לא יתערב זר, וכן אמר ויוצא משה את העם ויתיצבו בתחתית ההר, אבל לישראל נאמר והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמע בקול ה', ונדבקה נפשם עם הקב"ה שנאמר נפשי יצאה בדברו, ובערב רב נאמר וכל העם רואים ראיה לבד. ובזוהר פ' תשא דף קצ"א אמר וערב רב וענין ותורין הוו אזלי לבר ממשריתא לבתרייתא, ות"ח כל אינון מ' שנין דקא אזלי ישראל במדברא שום לכלוכא וטנופא לא הוו גו ענני לגו, וע"ד עאני ותורי דהוו אכלי עשב לבר הוו וכל אינון דנטרי לון. א"ר אלעזר אי הכי אינון ערב רב לא הוו אכלי ממנא, א"ל ודאי הכי הוא אלא מאי דיהבו לון ישראל כמאן דיהיב לעבדא ומה הוו אכלי מתמצית, ממה דאשתאר מבתר ריחיא פסולת, וקרא אכריז ואמר ובני ישראל אכלו את המן, בני ישראל ולא אחרא, ויראו בני ישראל ויאמרו מן הוא ולא שאר ערב רב ועאני ותורין דהוו בינייהו. דימה אותם לעאני ותורי, ועליהם נאמר גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. א"כ לישב יתרו עם ערב רב אינו מן הראוי, ולישב עם ישראל אינו כדאי, לזה וישלח משה את חותנו: