פסוק א:וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. נראה לבאר שלא תאמר איך בא להתגייר הא אמרינן אין מקבלין גרים בימי שלמה ואף אז היה ישראל בגרם המעלה ולזה אמר כהן מדין שאף הוא היה בגרם המעלה ולכך גייר שלמה את בת פרעה אף שאין מקבלים גרים בימיו מ"מ כיון שהיתה בת מלך מ"מ גיירה וכן הדבר ביתרו ג"כ כיון שהיה כהן מדין ואמר חותן משה דגם לכך נתגייר דהיה חותן משה וא"כ בלא"ה יהיה הזרע בגרם המעלה מזרע משה וגם ראה באצטגנינות שבניו ישבו בגרם המעלות בלשכת הגזית ויהיו עיני ישראל וא"כ כל הגירות שלו היה לש"ש. וגם שכיון דמשה היה חותנו יעניק לו מטובו כראוי מחתן לחמיו. והנה אמרו חז"ל מה שמועה שמע ובא מלחמת עמלק שמע היינו כי אמרו חז"ל שלשה היו באותו עצה בלעם יעץ איוב שתק ויתרו ברח ויש להבין למה ברח והיה לו לומר אל תעש להם רעה ולא היה צריך לברוח עבור זה דאם יעץ כמחשבתו וכי יעשה לו פרעה רעה בשביל זה הלא אין זה מגדר המלך עם יועציו וכן דרשו בבלעם וירא את הקיני וגו' אמר בלעם הלא אתה היית עמי באותה עצה וברחת והקושיא מבואר דמה בכך הא הוא יעץ לרעה ויתרו לא יעץ וברח. אבל הענין הוא כי יתרו ראה שלא יתקיים מחשבתו וראה כי החל הגזירה שאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך ועכשיו חלה הגזירה במצרים ונאמר סתם יהיה זרעך ויתרו היה ממדין שהוא ג"כ מזרע אברהם מבני קטורה ולכך ברח שלא יהיה בכלל השיעבוד. וידוע כי ישראל לא זכו לא"י ולכל היקר רק בשביל גלות מצרים וזה היה תמיהת בלעם הלא ברחת וא"כ מה לך לישב בא"י ואיתן מושבך וגו'. והנה יתרו חשב כי הנפלאות שנעשו לישראל היה בזכות אברהם ולכך חשב שגם הוא יהי' בכלל הטוב. אמנם כששמע מלחמת עמלק היותו גם כן מזרע אברהם ויצחק ומ"מ החלישו יהושע מזה שפט כי הזכות אבות אינו רק לזרע יעקב ולכך בא להתדבק בזרע ישראל:
פסוק א:את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. הא דכתיב את השם כפול אשר עשה אלקים וכי הוציא ה' את ישראל וגם תחלה אמר אלקים ואצל ההוצאה נאמר ה'. נראה כי יתרו היה מכת האומרים שה' הוא רחמים ומאתו לא יצא דין וכן להיפך מדין לא יצא רחמים. אמנם כאן ראה כי אלקים עשה למשה שנענש בצרעת בגופו ומלאך ביקש לבולעו ושוטרי ישראל דברו אתו קשות וכן ישראל היו בקושי השעבוד ורבים מהם מתו וזהו אלקים עשה במדת הדין והיציאה היתה במדת הרחמים כי הוציא ה' ומזה שפט כי הכל מאת ה' הטוב והרע והוא הכל יכול ולכך בא להתגייר או יאמר כי ראה אשר עשה אלקים למשה ולישראל כי עשה נפלאות ע"י משה שנלקה פרעה על ידו במה"ד בעשר מכות ועשה ע"י משה שיהיו ישראל מאמינים בו כדכתיב ויאמינו במשה וכתיב וגם בך יאמינו לעולם ומשה לא היה ביכולתו להוציא ישראל רק כי הוציא ה' את ישראל כנאמר לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח וא"כ מה צורך למשה אלא משה היה לגרים וכן יהיה לעתיד והיה ה' מלכנו ומשיח יהיה רק לגרים וא"כ מזה שפט שרצון ה' לגרים ולכך בא להתגייר:
פסוק ב:ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחיה כי הלכה עמו למצרים וחזר ושלחה למדין. והטעם נראה כי משה היה כל מגמתו לגייר גרים כנודע שקיבל הערב רב וברור שרבים מישראל לא הסכימו לזה ואלו היתה צפורה עמו היו אומרים לכבוד עצמו הוא עושה שגם הוא לקח גיורת להתערב זר בישראל ולכך שלחה למדין. ובמדרש איתא כשפגעו אהרן אמר לו על הראשונים אנו מצטערים ואתה באת להוסיף עליהם. ויש להבין הא שבט לוי לא נשתעבדו וגם הא הגיע עת ישועה בבוא משה למצרים אבל נראה דידוע דטענת זמרי היה בת יתרו מי התיר לך ולא רצה להבחין כי זו היתה גיורת לש"ש וזו שלא לש"ש ובמצרים עברו ברית שלא מלו אבל מ"מ לא הפרו ברית ליקח מבנות הארץ כמבואר שלא נתערבו בבנות הארץ ופחד אהרן אם תבוא צפורה לשם וישראל יראו דמשה לקח מדינית אף הם יקחו מצריות ולא יבחנו ההבדל כמו זמרי וא"כ גם ברית זה יפירו ויהיה ח"ו חמת ה' וזה שאמר על הראשונים אנו מצטערים שהפירו מבלי למול ואתה באת להוסיף שירצו ליקח מבנות הארץ ח"ו ולכך שלח אותה לאחור למדין:
פסוק ג:ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. נראה דמה דקרא לבנו גרשום על שהיה גר בארץ נכריה כי היה מורה על מדין שלא ירד להשתקע רק לגור שם ודעתו היה לחזור למצרים לישראל וזהו גר שם כי שם במדין היה רק גר הוא נשבע ליתרו מבלי לשוב למצרים עד שה' אמר לו התר נדרך ואין כאן גירות אבל ליתרו אמר שקרא לו גרשום על שהיה גר בארץ נכריה שמורה על ארץ מצרים אבל באמת כוונתו היה על מדין ונשאל על שבועתו כמו שהיה באמת והא דקרא למצרים ארץ נכרית יש לומר או כמו שכתב האר"י ז"ל על בארץ לא להם כי גם ארץ מצרים לא היה שייך למצרים כי יוסף העביר את העם מערים לערים כדי שלא יקראו לבני ישראל בני גלותא וזהו בארץ לא להם שגם למצרים לא היה הארץ וזהו ג"כ בארץ נכריה שאין שייך להם או יש לומר כי מדין היה מערי ישראל אשר כבשו ב"י לבסוף ושייך לא"י כמ"ש המפרשים לכך אינו נקרא ארץ נכריה כי שייך למשה ירושה מאבות אבל במצרים אין לו שייכות ולכך קרא אותו ארץ נכריה:
פסוק ד:ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה. הא דאמר אלהי אבי בעזרי נראה כי כח פרעה בחרב נתהפך ע"י נחש אמנם עמרם לא מת בחטא רק בעטיו של נחש וזכות אביו הצילו מחרב פרעה. ומה שלא קרא לבן הראשון על שם הנס נבוכו בו המפרשים אבל נראה לי דידוע כי הנביאים בחרו מות מחיים בראותם צרות ישראל ולכך משה שחשב תחלה כי עוד זמן רב לגאולה וישראל בתכלית הצרות לא אבה בעת שנולד בנו הראשון ליתן הודיה על שניצל מחרב פרעה כי טוב היה לו ההריגה מלראות בצרות ישראל אמנם אליעזר נולד לו לאחר מראה הסנה כי היה קטן קודם המילה בשובו למצרים כמאמר חז"ל אמר משה אמול ואצא וכו' ואז כבר נתבשר הגאולה וקץ הישועה ואז נבחר לו החיים ולכך החל להודות ולקרוא לבנו על שם הנס והבן:
פסוק ה:ויבא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים. אם נפרש על בני משה הקדים בנים לאשה כי משה היה פרוש מאשה כמו שנאמר בנח כשהיה פרוש מאשה הקדים בנים לנשים:
פסוק ה:אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים. נראה לבאר כי ידוע כי התורה ניתנה במדבר דמה המדבר הפקר אף התורה הפקר דמי שרוצה ליטול יטלנה וא"כ אף הוא ובניו יכולים לזכות בו רק אלו ימאן משה ליתן שררה לבניו כי לא יאתה להם ממשלה מצד אמם מגזע פסולה אבל כבר אמרו כי ראוי למנות פרנס על הצבור למי שקופה של שרצים תולה לו מאחוריו לבל יתגאה וינהג בענוה וזה נלמד מסיני שהניח הקב"ה הרים הגבוהים והשרה שכינתו על הר סיני ולכך בא הר האלהים שמזה ראיה שראוי לקרבם שררה:
פסוק ז:ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום. פרש"י איני יודע מי השתחוה למי כשהוא אומר איש לרעהו מי הקרוי איש זה משה הוא השתחוה ומקשים דלמא משה שאל ויתרו השתחוה ונראה לתרץ דבלא"ה קשה דאיך שאל משה שלום במדבר במקום שמזיקין שכיחין הא חיישינן שמא שד הוא כקושיית הגמרא ביהושע עם המלאך רק הא אמרינן בגמרא על כל השתחויה נתר חד רישיה דמזיקין ולכך כאשר השתחוה משה כי היה ודאי השתחויה לה' כמ"ש הזוהר ביעקב א"א שיהא מזיק רק לכאורה עדיין אינו מוכח שהשתחוה משה והא דשאל בשלומו דלמא ראה בבואה דבבואה אמנם מבואר במדרש שיתרו בא אל משה בשש שעות על היום ואז ליכא צל כמ"ש לעיל גבי אברהם כחום היום ועל כרחך דמשה השתחוה:
פסוק ח:ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה'. הענין הוא כי יתרו חשב אולי לרוב עכו"ם שעבד לא הועיל לו כל התשובה ואמר לו משה וסיפר לו כל הנסים והנפלאות שנעשו לפרעה ולמצרים ושלא היה בשביל להנקם מפרעה ומצרים רק כדי לקבוע אמונה שלימה בישראל כי היו אז משוקעים באמונת פילוסופים הקודמים והכופרים בנסים והשגחת ה' לרוב רוממתו ולכך עשה ה' כל הנסים האלו וזה אמרו אודות ישראל היינו בשביל ישראל כדי לקבוע בלבבם אמונה האמתית:
פסוק ח:את כל התלאה אשר מצאתם בדרך. היינו כי ממרים היו וילונו כפעם בפעם עד לבסוף שאמרו היש ה' בקרבנו וגו' ולכך נענשו במלחמת עמלק כמ"ש הזוהר ועם כל זה ויצילם ה' ומזה תכיר כמה גדולים רחמי ה' ובודאי יקבל תשובתך:
פסוק ט:ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים. נראה כי מתחלה חשב יתרו שהיה מרב טובו של הקב"ה ומרוב צדקתם של ישראל שנגאלו ולא שלמו ת' שנים שהיו צריכין להיות בגלות אחד אבל עכשיו ששמע קשי ערפם חשב דוודאי אלו היו יותר בגלות במצרים היו משוקעים בטומאה ח"ו דמה כשנגאלו קודם ת' שנה שהיו כל כך משוקעים בטומאת מצרים כ"ש אם היו שם יותר ולכך שמח כי הוציאם ממצרים כי אלו ח"ו היו יותר שם היו נשקעים בטומאה ח"ו:
פסוק ט:ויחד יתרו. אמרו בגמרא כי רב אמר שמח ושמואל אמר נעשה בשרו חדודין חדודין ואמר רב היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי אל תבזי ארמאי באפיה ומקשים איך מייתי רב חובה לנפשיה הא הוא לא ס"ל דנעשה בשרו חדודין חדודין אבל הענין הוא דאם כבר שמע יתרו מה שקרה לפרעה א"כ ליכא למימר דבשעת סיפורו של משה נעשה בשרו חדודין כי דבר זה היה כבר ישן אצלו אבל אם לא שמע קודם לזה רק הגאולה וכאן סיפר לו משה מה שקרה למשה שפיר י"ל כי אז נעשה בשרו חדודין וזה מאמר רב להוכיח דלא כשמואל דאמר דאז נעשה בשרו חדודין כי לא היה חדש אצלו שכבר שמעו מקדם דליכא למימר דלא ידע רק עכשיו נודע לו קשה מאין ידע ואי דמשה הגיד לו הא גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאי באפיה וכי יעבור משה על זה נגד דרך ארץ ונימוס וע"כ דידע מקדם וא"כ ליכא למימר דאז נעשה בשרו חדודין:
פסוק י:ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים. הא דכפל דבריו באמרו אשר הציל את העם מתחת יד מצרים כיון שכבר אמר אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה ועוד תחלה אמר מיד מצרים ומיד פרעה ואח"כ לא הזכיר פרעה רק מצרים ועוד דתחלה אמר אתכם ואח"כ אמר את העם נראה לבאר כי ישראל היו נצולים מפרעה ומצרים ועל ישראל אמר אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אבל לערב רב לא היה שעבוד אצל פרעה כי לא נתחכם רק על ישראל אבל אצל מצרים היה ג"כ הערב רב בשעבוד ולכך דייק בלישניה על ישראל אמר אשר הציל אתכם דייקא מיד מצרים ומיד פרעה אבל על ערב רב הנקראי' העם כנודע אמר מיד מצרים גרידא והבן:
פסוק יא:עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם. ויש להבין איך אמר מכל אלהים משמע שיש להם כח רק הוא גדול מכולם והלא כולם אלילים ונראה לפרש כי בלא"ה יש להבין כי כוכב של אברהם היה מורה מבלי להוליד והקב"ה שינהו וכן הכוכב שהראה כי מושיען של ישראל נלקה במים וה' שינהו ולמה לא עשה הקב"ה מתחלה שיהיה הכוכב מורה לפי אמיתת הענין אבל באמת הקב"ה עשה זאת כי ביקש להראות גדולתו שלא יטעו שיש ממש במזלות אשר הם אלהי העובדי כוכבים ומזלות ולכך נתן במזל להראות סימן רע והוא הפכו לטובה ומזה הכירו כי ה' נשגב לבדו וזה מאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים היינו מכל האלהים הכרתי גדולת ה' כי ראיתי בחכמתי שהם מורים לרעה והקב"ה משנה אותם לטובה ומהם שפטתי גדולות ה' כי בדבר אשר זדו כי הם זדו להטילם במים כי הכוכב מורה על כך היה עליהם כי ישראל ניצלו והם נלקו במים וזהו האות כי הוא המושל בכל וא"כ מן האלהים האלה הכרתי גדולתו וזהו עתה בקריעת ים סוף שהכוכב היה המורה על רעות ישראל במים ונהפך הוא לטובה:
פסוק יב:ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים. נראה לבאר כי לא נאמר בפ' קרבנות אלהים שלא ליתן פ"פ לבעל דין כי מדת הדין אמר נפש החוטאת תמות אבל יתרו שנימול וכקטן שנולד דמי לא שלטה עליו מדת הדין והיה מקריב אפילו לאלהים וזהו הגדולה שלו:
פסוק יב:ויבוא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלהים. ומשה לא היה שם כי מורא רבך כמורא שמים ולא היו אוכלין בפני משה אבל עיקר האכילה היה כדי לשמח לבבם כדי שישרה עליהם רה"ק כמו דכתיב קחו מנגן ולכך נדב ואביהוא שתו יין לשמח לבב להגיע לרה"ק וכתיב ויאכלו וישתו ויחזו את אלהים אבל מדרגת משה היה נשגבה שלא היה צריך להכנה כלל ותמיד היה יכול לדבר עם השכינה ולכך לא היה משה אוכל ודוק:
פסוק יג:ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב. ממחרת יה"כ היה כי ביה"כ נאמר סלחתי ויה"כ מכפר היינו עבירות שבין אדם למקום אבל עבירות שבין אדם לחבירו אינו מכפר ולכך ישב לשפוט כדי להוציא ולהציל העשוק גם נראה הטעם כי אז היה הצווי לנדבת המשכן ואני ה' שונא גזל בעולה ולכך ישב לשפוט לברר כל אחד את שלו וזה ינדבו ולא משל אחרים:
פסוק יג:מן הבוקר עד הערב. כתב רש"י אפשר לומר כן אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית דנאמר במעשה בראשית ויהי ערב ויהי בוקר ונאמר כאן מן הבוקר עד הערב ולכאורה אין מקום לקושי' זאת דלמא האי ערב הוא בצהרים דכתיב כי ינטו צללי ערב והוא בצהרים ואיתא בגמרא דסנהדרין דהב"ד אינם יושבים רק אחר חצות ושפיר כתיב ערב רק באמת קושית רש"י הוא כך למה כתיב סתם ערב דיש לטעות בזה לומר ערב ממש ולמה לא כתיב עד הצהרים ולכך פרש"י דלכך כתיב ערב להורות דנעשה שותף וכו' והא דנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כי דין אמת לאמיתו היא דין אמת ושלום כמ"ש הטור וב"י ועל זה העולם עומד ואם כן הקדוש ברוך הוא ברא העולם והדיין מקיימו הרי הוא שותף לכביכול:
פסוק יד:וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בוקר עד ערב ויאמר משה לחותנו כי יבא אלי העם לדרוש אלהים כי יהיה להם דבר בא אלי. מדוע אתה יושב לבדך הא אין דן יחידי אלא אחד ועוד שאלה ב' וכל העם נצב עליך מן בוקר עד ערב כי צריכים לקום בפני רבם אבל אמרו חז"ל דאין תלמיד צריך לעמוד בפני רבו רק שחרית וערבית אבל באמצע היום אינו צריך והם עומדים לפניך כל היום ויאמר משה כי יבא אלי העם לדרוש אלהים במה דסיים יתרו פתח משה דאיתא אם באו פנים חדשות צריך התלמיד לעמוד שלא יהיה כמזלזל ברבו וז"ש כי יבא אלי העם לדרוש את אלהים ותמיד באים פנים חדשות וצריכין לעמוד כל היום ועל השאלה הראשונה בא להשיב לו ואמר כי יהיה להם דבר בא אלי דאיתא ודבורה אשה נביאה יושבת תחת תומר דבורה משום יחוד ותומר הוא גלוי לעין ופרשו התוספות כשבאין אליה למשפט ויש לתמוה מה בעי תוס' בזה אבל נראה דהעולם מקשים מה יחוד שייך כאן הא שנים באים למשפט ובשנים לא שייך יחוד והעולם מתרצים דאמרו בפ' אבות כשבאין לפניך בדין יהיו בעיניך כרשעים והוי כתרי ופריצי ושייך יחוד לגבייהו אבל תירוץ העולם לא נראה לי דאין לדמות לענין יחוד תרי פריצי לעריות ותרי רשעי גנבי ולי נראה דאין כוונת התוספות במלת כשבאין אליה כמו שמתרצים העולם דהתוס' בא לומר בזה כשבאין לפניה לדין הוו כשני רשעים ויש בו משום יחוד רק לכוונה אחרת דכתבו הפוסקים הא דאסור לדון יחידי היינו ע"י כפיה אבל אם קבלו בעלי הדינין אחד לדון אותם אין בזה איסור וזה פי' התוספות דלכאורה היא לבדה יושבת והאיך היתה כופה אותם למשפט ולכך פירשו התוספות שבאים אליה ממילא וז"ש משה על השאלה ראשונה כי יהיה להם דבר בא אלי ואני אינני כופה אותם ואוכל לדון יחידי:
פסוק טז:ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו. דהדיין אינו צריך לברר הטעם לבעל דין מאיזה טעם חייבהו אבל מהר"ם מרוטנברג נהג מנהג ותיקין כשהיה דן יחידי היה מסביר לבעל הדין מאיזה טעם דן כך וכך וזה שהשיב לו משה על שאלתו דלמה דן יחידי והודעתי את חוקי האלהים היינו אני מודיע להם חוקי האלהים מאיזה טעם דנתים וא"כ א"א לטעות כי אם טעיתי יאמרו לי אין הנדון דומה לראיה ולא שייך אל תהי דן יחידי כשאני מברר להם הטעם והא דכתיב כאן את חוקי האלהים שהוא מדת הדין במקום שיש דין למטה אין דין למעלה וישראל סרחו וחטאו ולכך באו אל משה שישפוט אותם לבל יכשלו במדת הדין דהוא אלהים ולכך כי יבוא אלי ושפטתי א"כ אין מקום למדת הדין לחול כיון שיש דין למטה וע"כ אלהים נצב בעדת אל:
פסוק יז:ויאמר חותן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עושה נבול תבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך. נראה לבאר דדתן ואבירם אמרו למשה מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגנו אתה אומר כאשר הרגת את המצרי ופרש"י מכאן מוכח שהרגו בשם המפורש באמירה בעלמא דלהרגנו אתה אומר הכי משמע ואיתא בס' חסידים דמי שהורגל להשתמש בשמות הקדושים אינו רשאי להיות דיין כי ע"י שיתריס הבע"ד נגדו יהרגנו ע"י שם וזה היה טענת דתן ואבירם מי שמך לאיש שר ושופט עלינו כלומר אין אתה רשאי להיות שר ושופט מטעם כיון שהרגת את המצרי בשם המפורש כן תאמר באמירה בעלמא ג"כ להרגנו וזה היה ג"כ טענת יתרו לא טוב הדבר אשר אתה עושה שאין אתה ראוי להיות שר ושופט לבדך הואיל דאתה משמש בשמות הקדושים:
פסוק יח:נבול תבול גם אתה גם העם. נראה לבאר מה גם השני דאיתא בקש קהלת לדון בלי עדים והתראה רק ברה"ק יצא בת קול כתוב יושר דברי אמת שצריכין לדון דין אמת לאמיתו היינו בעדים והתראה ככתוב בתורה וזה היה טענת יתרו אם יבוא אחד לתבוע לחבירו והוא כופר ואין רואה ואתה תדע ברה"ק כי האמת עם התובע מה תעשה אם תפסוק לשלם זה נגד התורה ע"פ שנים עדים וגו' ואם לא ישלם זה אינו לאמיתו כי ידעת שהדין עם התובע ולכך נבול תבול וגם העם היינו כי ירפו ידך לפסוק כה או כה ובין כך יהיה עינוי הדין ועוד יהיה בזה נזק לאומה כי מצוה לבצוע ואמרו שחרב ירושלים על שהעמידו דיניהם דוקא על דין תורה וא"כ אך טוב לפשר אבל משיודע הדיין איך הדין נוטה אסור לפשר ולך כל רז לא אניס ותיכף תדע איך הדין נוטה א"כ לעולם אינו במציאות לבצוע ויהיה בזה נזק לעם וא"כ תבול גם העם וזה שדייק כבד ממך הדבר:
פסוק יט:ועתה שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך היה אתה לעם מול האלהים וגו'. נראה לבאר כי כדי להציל את משה ממבוכה הנ"ל שהיה יודע הדין עם מי ע"י השכינה שישרה עליו ויהיה נבוך איך לפסוק וגם אינו יכול לבצוע כיון דידע איך הדין נוטה הוצרך השכינה להסתלק ממנו בעת שופטו לדין כדי שידין רק ע"פ ראיה ועדים ויגיע עכ"פ נזק למשה בהסתלקות השכינה אפי' רגע אחת לכך אמר איעצך ויהי אלהים עמך ולא יסתלק כלל. באופן אחר. נראה לבאר כי מבואר במדרש רבה דבשביל שהיה משה יושב והעם בא אצלו היה הוא צריך לבוא לאוהל מועד לשכינה אבל שמואל שהיה מהלך מעיר לעיר להחזיר ישראל למוטב וללמדם חוקי ה' ותורותיו בא השכינה אליו וזה מאמר יתרו עכשיו אין לך זמן להתהלך ממחנה למחנה ולכך אין השכינה בא אצלך אבל כשתסיר דבר משפט ממך יהיה סיפוק בידך לילך בקרב המחנה מאוהל לאוהל ליסרם ולהורותם וגם יהיה ה' עמך היינו שהשכינ' יבוא אצלך ואם כוונתך בזה להשקיט את הדין אתה תהיה לעם מול אלהים זכותך יספיק להיות כדי מדת הדין למתקו גם והבאת אתה את הדברים האלה אל האלהים שתביא את העם אל ה' היינו בזכות אמונה ואשר דורשין ה' יספיק לבטל הדין המתוח וגם הודעת להם את הדרך ילכו בה היינו שיעשו לפנים משורת הדין ומדה כנגד מדה גם ה' יתנהג עמם לפנים משורת הדין ולמה דאיתא בזוהר הקדוש מול האלהים היינו השם של אדני ונראה לבאר דהוא ע"פ עצת יתרו דלכך עשה שרי אלפים דהוא א' מן השם שרי מאות הם ק' והק' הוא ד' בא"ת ב"ש והוא ד' מן השם ושרי חמשים הוא נון מן השם ושרי עשרות הוא יוד הרי השם אדני שלם:
פסוק כא:ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע. נראה לפרש כי האנשים הכשרים היו נשארים בביתם והצנע לכת כאמרם באלדד ומידד שנשארו במחנה לא תוכל לידע אנשי חיל יראי אלהים שבהם אבל כאשר תלך בקרב המחנה אז ואתה תחזה תכיר מי בהם אנשי חיל וגו' באופן אחר. נראה דאיתא לא תכיר פנים במשפט דאין הדיין רשאי לראות אח פני הבע"ד בשעת משפט פן ואולי יחשב הדיין שאחד חשוב יותר מחבירו וח"ו יטעה את עצמו בדין וע"י כך לא היה למשה זמן להביט בחכמת הפרצוף כי בשעת משפט לא היה רואה ואח"כ באו אחרים אבל כשתסיר ממך דבר המשפט תביט בפניהם וזהו ואתה תחזה בחכמת הפרצוף וכן איתא בזוהר ואתה תחזה הוא צורת הפרצוף גם האיש בטענת שיכול לכפור בב"ד כי אין רואה ומ"מ מודה כפי האמת בזה יוכר היותו איש אמיתי ושונא בצע אבל כל זמן שהיה משה דיין אין כאן ראיה כי הבע"ד ידע כי למשה לא נעלם דבר ע"כ היה בוש לכפור אבל אם אין אתה דיין יתבררו אנשי אמת ושונאי בצע:
פסוק כא:שונאי בצע. פירש"י ששונאים את ממונם בדין כדאמרו כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדין לאו דיינא הוא הכוונה בזה כי לבד התלוי בדין פשוט כל הדיינים שווים בזה ומתחילה לא יעלה על דעת הדיין לבוא לדין כיון שיודע שהוא חייב בדין והוא דין מפורש אבל דבר התלוי בשקול הדעת אין דעת כ"א מהדיינים שווים והדיין לא ראה חוב לעצמו ע"כ בא לדין והדיינים ראו לו חובה אך מדת חסידות הוא בדבר התלוי בשיקול הדעת אם הוא חייב או לא להחמיר על עצמו ולשלם לבעל דינו בלי הכרעת ב"ד וזהו כל דיינא דמפקינן מיניה ממונא בדין לאו דיינא הוא היינו בענין שכתבתי כי אם הוא ירא ה' ומחמיר על עצמו בדבר התלוי בשיקול הדעת לא יצוייר שיטעה בשיקול הדעת לחייב את הזכאי ולזכות את החייב וזהו ושונאי בצע אם הוא דבר התלוי בשיקול הדעת הם שונאים את ממונם ואין מכניסים עצמן למדה זו ומוותרים ממונם:
פסוק כא:ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות. לסנהדרי קטנה ושבט לוי לא היה רק כ"ג אלף לערך כי אף הם העמידו סנהדרין כי כל שבט יש לו סנהדרין ושבט לוי היו צדיקים גמורים ורובם היו יודעין משפטי ה' כדכתיב יורו משפטיך ליעקב ומעט מהם שיש להם מריבה די לבחור מכל אלף אחד להתמנה בסנהדרין והוו כ"ג לסנהדרי קטנה וצדיקים שבדור די לבחור מכל מאה אחד להתמנות סנהדרין כי משפטיהם הם מועטים ולבינונים א' לחמשי' ולרשעים שהמה מלאים ריב ומצה עד שלכל עשרה צריך שופט אחד ולהם שרי עשרות:
פסוק כב:והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך. פירושו דבר של גדול שיהיה להם פחד לדון אותו ויהיה להם בושה לענות על רב יביאו אליך וישאלו את פיך תחלה וקאמר שיביאו הם לפני משה ולא כאשר יבוא גדול לשפוט יאמרו לו לך לפני משה וזה יהיה להקל עליך כי על הרוב גם לגדול ישפוטו הם ולא יהיה להם פחד כי יאמרו הגדולים ודאי שאלו פי משה ומאתו יצא המשפט ולא עליהם התלונה:
פסוק כה:ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותם ראשים על העם. בעצת יתרו נאמר ואתה תחזה מכל העם בעשיית משה נאמר ויבחר משה מכל ישראל לבאר דיתרו היה גר ובערב רב היה ג"כ גרים והיה אוהב גרים ע"כ אמר ואתה תחזה מכל העם היינו שיעשה ג"כ מהערב רב שרי אלפים וגו' משא"כ משה בחר רק מכל ישראל ויתן אותם ראשים גם על העם דהיינו על הערב רב הנקראים עם ולא מינה דיינים מערב רב כלל רק וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר לענין מינוי הדיינים אבל מ"מ בחר בישראל ולכך ביתרו כתיב כל הדבר הגדול יביאו אליך ובמשה כתיב את הדבר הקשה יביאון אל משה דיתרו יעץ שימנה גם ראשים מערב רב יש לחוש שישאו פני גדול אבל משה בחר רק מישראל שכשרים הם ולא יהדרו איש בריבו לא נאמר כל הדבר הגדול יביאו אליך רק הדבר הקשה בדין אשר נעלם מהם הדין להיכן נוטה:
פסוק כז:וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו. לאחר שתיקן מינוי הדיינים היה מתיירא משה פן ואולי המון העם כשיפסקו להם דין כשיתחייב אחד מהם בדין יתחרטו שלא היה משה לבדו השופט ודיין אמיתי ויאמרו אלו היינו אצל משה היינו יוצאין זכאין וידברו סרה ביתרו ויאמרו האיש בא לגור ויתן עצה לכך שלחו תיכף לארצו:
פסוק כז:(אמר המעתיק הגם דרש"י הוכיח דשילוחו אל ארצו לא הוה תיכף אחר מינוי הדיינין רק לאחר מתן תורה גם למ"ד דיתרו קודם מתן תורה בא מ"מ דברי הרב ע"פ המדרש פ' יתרו וז"ל דרש משה ק"ו מה מצות פסח אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו תרי"ג מצות שרוצה ליתן לישראל והיה יתרו כאן ויראה אותם לפיכך וישלח משה ואח"כ בחודש השלישי עד כאן דברי המעתיק) באופן אחר נראה דאיתא קשים גרים לישראל כספחת ואיתא נמי וילך לו אל ארצו לגייר גרים ולכך מתחלה לא היה רוצה לילך אל ארצו לגייר גרים מטעם המבואר דקשים גרים לישראל אבל השתא דראה דעל ידו נתקן העמדת הדיינים והסכים הקב"ה לעצתו ש"מ דבאמת גרים הם חביבין לפני הקב"ה הלך לו אל ארצו לגייר גרים:
