א וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם׃ ב כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם׃ ג אִם־בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א אִם־בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא וְיָצְאָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ עִמּֽוֹ׃ ד אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָאִשָּׁ֣ה וִילָדֶ֗יהָ תִּהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ׃ ה וְאִם־אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י אֶת־אִשְׁתִּ֖י וְאֶת־בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי׃ ו וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם׃ ז וְכִֽי־יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת־בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָעֲבָדִֽים׃ ח אִם־רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר־לא (ל֥וֹ) יְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נָכְרִ֛י לֹא־יִמְשֹׁ֥ל לְמָכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ־בָֽהּ׃ ט וְאִם־לִבְנ֖וֹ יִֽיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ׃ י אִם־אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח־ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע׃ יא וְאִם־שְׁלָ֨שׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף׃ יב מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יג וַאֲשֶׁר֙ לֹ֣א צָדָ֔ה וְהָאֱלֹהִ֖ים אִנָּ֣ה לְיָד֑וֹ וְשַׂמְתִּ֤י לְךָ֙ מָק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה׃ יד וְכִֽי־יָזִ֥ד אִ֛ישׁ עַל־רֵעֵ֖הוּ לְהָרְג֣וֹ בְעָרְמָ֑ה מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י תִּקָּחֶ֖נּוּ לָמֽוּת׃ טו וּמַכֵּ֥ה אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ טז וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יז וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יח וְכִֽי־יְרִיבֻ֣ן אֲנָשִׁ֔ים וְהִכָּה־אִישׁ֙ אֶת־רֵעֵ֔הוּ בְּאֶ֖בֶן א֣וֹ בְאֶגְרֹ֑ף וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב׃ יט אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא׃ כ וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם׃ כא אַ֥ךְ אִם־י֛וֹם א֥וֹ יוֹמַ֖יִם יַעֲמֹ֑ד לֹ֣א יֻקַּ֔ם כִּ֥י כַסְפּ֖וֹ הֽוּא׃ כב וְכִֽי־יִנָּצ֣וּ אֲנָשִׁ֗ים וְנָ֨גְפ֜וּ אִשָּׁ֤ה הָרָה֙ וְיָצְא֣וּ יְלָדֶ֔יהָ וְלֹ֥א יִהְיֶ֖ה אָס֑וֹן עָנ֣וֹשׁ יֵעָנֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יָשִׁ֤ית עָלָיו֙ בַּ֣עַל הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֖ן בִּפְלִלִֽים׃ כג וְאִם־אָס֖וֹן יִהְיֶ֑ה וְנָתַתָּ֥ה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ׃ כד עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן יָ֚ד תַּ֣חַת יָ֔ד רֶ֖גֶל תַּ֥חַת רָֽגֶל׃ כה כְּוִיָּה֙ תַּ֣חַת כְּוִיָּ֔ה פֶּ֖צַע תַּ֣חַת פָּ֑צַע חַבּוּרָ֕ה תַּ֖חַת חַבּוּרָֽה׃ כו וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִֽׁחֲתָ֑הּ לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ׃ כז וְאִם־שֵׁ֥ן עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־שֵׁ֥ן אֲמָת֖וֹ יַפִּ֑יל לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת שִׁנּֽוֹ׃ כח וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי׃ כט וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת׃ ל אִם־כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו׃ לא אוֹ־בֵ֥ן יִגָּ֖ח אוֹ־בַ֣ת יִגָּ֑ח כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃ לב אִם־עֶ֛בֶד יִגַּ֥ח הַשּׁ֖וֹר א֣וֹ אָמָ֑ה כֶּ֣סֶף ׀ שְׁלֹשִׁ֣ים שְׁקָלִ֗ים יִתֵּן֙ לַֽאדֹנָ֔יו וְהַשּׁ֖וֹר יִסָּקֵֽל׃ לג וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר׃ לד בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃ לה וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת וּמָ֨כְר֜וּ אֶת־הַשּׁ֤וֹר הַחַי֙ וְחָצ֣וּ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְגַ֥ם אֶת־הַמֵּ֖ת יֶֽחֱצֽוּן׃ לו א֣וֹ נוֹדַ֗ע כִּ֠י שׁ֣וֹר נַגָּ֥ח הוּא֙ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וְלֹ֥א יִשְׁמְרֶ֖נּוּ בְּעָלָ֑יו שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם שׁוֹר֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃ לז כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע־צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
אשר נותן לב לפשטים, גם בכללים גם בפרטים אז יתבונן למה נכתב וי"ו עם אלה המשפטים
פסוק א:
ואלה המשפטים. אחר שאמרו ישראל למשה דבר אתה עמנו (למעלה כ טז) אמר השם למשה בגשתו אל הערפל כה תאמר אל בני ישראל (שם שם יט) והחל להזהיר על אלהי הזהב ושיכרות ברית עמהם ברדתו שהשם לבדו יהיה להם לאלהים, והורהו המשפטים והמצות שיאמר להם אם יקבלום אז יכרות להם ברית, ואמר לו בסוף אלה התנאים פרשת, הנה אנכי שולח מלאך לפניך (למטה כג כ) ועיקר הפרשה להשמיד עבודת גלולים מארצם בהכנסם שם, וככה פירש להם משה לפני כרות הברית כי בסוף ולא תעבוד את אלהיהם (דבר' ז טז), והנה תחלת הפרשה שלא יעשו עם השם אלהים אחרים וסוף הפרשה להכרית זכר האלילים והפסילים שהם עשוים בארץ כנען:
פסוק ב:
כי תקנה. אומר לך כלל לפני שאחל לפרש, כי כל משפט או מצוה כל אחד עומד בפני עצמו ואם יכולנו למצוא טעם למה דבק זה המשפט אל זה, או זאת המצוה אל זאת, נדבק בכל יכולתנו ואם לא יכולנו נחשוב כי החסרון בא מחוסר דעתינו, ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו, על כן החל משפט העבד וקדמונינו אמרו כי עבד עברי הוא ישראל וככה וכי ימכור איש את בתו לאמה (פ' ז) רק וכי יכה איש את שן עבדו (למטה פ' כו) הוא כנעני וככה וכי יכה איש את עבדו (שם פ' כ), וככה אם עבד יגח השור (שם פ' לב), והנה אמרו, כי ונמכר בגנבתו (למטה כב ב) הוא ישראל, והחולקים עליהם אמרו כי עבד עברי אינו ישראל רק הוא ממשפחת אברהם וככה הבת, וכל העבדים הנזכרים אחר כן דרך אחד לכל, וראייתם דבר האשה וילדיה, כי אמרו כי המשפחה תלויה באב ועוד, ועבדו לעולם (פ' ו) כי הם אומרים כל ימיו, והיה עליהם קשה שיהיה ישראל נרצע ועתה נחפש המלות כמשמעם, אם עבד עברי אינו ישראל, למה אמר הכתוב, כי ימכר לך אחיך העברי (דבר' טו יב) והלא ידענו כי משמע לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט יז) ישראל וככה בין איש ובין אחיו ובין גרו (דבר' א טז), ורבים ככה, והנה אין ספק כי פי' אברם העברי שהוא מבני עבר עליו כתיב אבי כל בני עבר (ברא' י כא) הפך וחם הוא אבי כנען (שם ט יח) או נקרא עברי בעבור שבא מעבר הנהר אעפ"י שהיה ראוי להיות עברי נהרי, ונחשוב כי הכתוב תפש דרך קצרה, בעבור שמצאנו ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר (יהושע כד ג) והנה גם נקראו העברים שהם ישראל, כי ראינו שאמר משה לפרעה כה אמר ה' אלהי ישראל (למעלה ה, א) וכאשר שאל פרעה מי הוא זה השם אז השיבו ה' אלהי העברים (שם פ' ג), והנה אלהי העברים כמו אלהי ישראל והנה אם ישראל נקראו עברים בעבור שהם מיוחסים אל עבר ישתתפו עמנו בני ישמעאל ובני קטורה ובני עשו ואנחנו לא מצאנו קורא אחיך רק אדום לבדו שהיה בבטן אחד עם יעקב, גם לא תמצא בכתוב שיזכיר עשו שהוא אחינו במצות רק בדבר השליחות וכמוהו, לא תתעב אדומי כי אחיך הוא (דבר' כג ח) אחר שהזכיר אדומי, וככה על רדפו בחרב אחיו (עמוס א יא), הנה בכל המקרא לא מצאנו מלת עברי כי אם על בני יעקב, וכתוב, ושם אתנו נער עברי (ברא' מא יב), לאכול את העברים לחם (שם מג לב), מכה איש עברי (למעלה ב יא), שני אנשים עברים נצים (שם שם), ויונה אמר עברי אנכי (יונה א ט), כי הם שאלוהו, אי מזה עם אתה (שם שם ח) ואם המלה היתה כוללת עמים רבים, עוד לא השיב מאי זה עם הוא, וכתוב, פן תעבדון לעברים (ש"א ד ט) והעברים היו לפלשתים (שם יד כא), ובירמיה כתוב, לשלח איש את עבדו וגו' העברי והעבריה (ירמיה לד ט), ובסוף פירש, לבלתי עבוד בם ביהודי אחיהו איש (שם) וידוע כי אדומי לא יקרא יהודי, והחולקים אמרו, והנה כתוב, ורבים מעמי הארץ מתיהדים (אסתר ח יז) ואינם מישראל, וזה עורון, כי לפי דעתם אם פי' שהיו מתיחסים אל יהודה או ששבו לתורת יהודה, היה ראוי להיותו לבלתי עבד בם במתיהד אחיהו ועל דרך זה היה ראוי להיות עברי מתעבר, והאומר זה, מתעבר על ריב לא לו (משלי כו, יז) והנה התברר כי דברי קדמונינו נכונים, כי עליהם נסמוך בכל המצות כאשר קבלום מאבותיהם ועוד איך יעלה על לב אדם כי הישמעאלי והאדומי יעבוד שש שנים, והישראלי עד שנת היובל:
פסוק ב:
שש שנים יעבוד. ולא יותר, כמו שש שנים תזרע שדך (ויקרא כה ג) ובתחלת שנה השביעית למכירתו יצא חפשי אי זה שנה שתהיה ואל תתמה על מקץ שבע שנים הכתוב בירמיה (ירמי' לד יד) כי לכל דבר יש לו שני קצוות, והנה פעם ימצא קץ שהוא תחלה, ופעם שהוא בסוף, וזה העבד הוא הכתוב עליו ונמכר בגנבתו (למטה כב ב) שמכרוהו ב"ד רק, וכי ימוך אחיך ונמכר לך (ויקרא כה לט) או לגר, מכר עצמו כפי השנים שיש עד היובל, כי ביובל יצא, וקבלה היא ביד ישראל כי הזכר ימכר בגנבתו ולא הנקבה, בפרשה שאחר זאת אשלים הענין, אמר רבי מרינוס יו"ד לחפשי נוסף, כי הוא כמו, למשעי (יחז' טז ד) אכזרי (משלי יא יז), ור' יהודה המדקדק אמר כי הלמ"ד נוסף, כי הוא כמו, וכי תשלחנו חפשי (דבר' טו יג) והיו"ד כאלו הוא ליחס על דרך הקדמוני (יחז' י יט), והלמ"ד כלמ"ד והשלישי לאבשלום בן מעכה (דה"א ג ב), ולפי דעתי כי באו שנים משרתים והאחד היה מספיק, כמו, בתוך האהלי (יהושע ז כא) והוא תואר השם:
פסוק ב:
ומלת חנם, מגזרת, חנונו אותם (שופ' כא כב) מטעם מתנה, וטעם המ"ם לא ידענו כמ"ם ריקם (ברא' לא מב):
פסוק ג:
אם בגפו. י"א בגפו כמו בגופו ומצאנו גופת שאול (דה"א י יב) ומשקלי השמות משתנים, ואחרים אמרו שהוא כמו כנף, וכנף בלשון תרגום וגפין כאילו אמר בכנף בגדו לבדו ואינו מטעם הענין, כי אין ראוי להיות פירושו רק שאין גוף אחר תלוי על גבו, והנה יהיה כמו, על גבי חרשו חורשים (תה' קכט ג), אמר הגאון הוצרך הכתוב לומר אם בגפו יבא בגפו יצא, כאשר יאמר יצא לחפשי בעבור דבר אשתו שהוא צורך לומר אם בעל אשה הוא, ואחר שאין אשה ישראלית נמכרת בגנבתה בבית דין מה טעם לומר ויצאה אשתו עמו, להודיע כי הקונה עברי צריך לפרנס את אשתו, ותעמוד עמו עד שיצאו יחד:
פסוק ד:
אם אדניו יתן לו אשה. מצאנו אנשי לשון הקדש חולקים כבוד בתורת השמות אבל לא בפעלים, אמרו אדון, גם אדונים והוא לשון יחיד, ביד אדונים קשה (ישעי' יט ד) ובסמוכים אמרו אדוניו ולא אמרו אדונו כי לא נמצא, ולשון המדבר אַדֹנִי שאל (ברא' מד יט) ואסור לאמרו בלשון רבים שלא יתערב עם השם הנכבד, וככה אין ראוי שיאמר לשם על לשון יחיד כמו בכינוי אדני שאל (שם) וככה מלת אלוה אמר רבי מרינוס זו כחו לאלהו (חבקוק א יא) ולא לאלהיו דרך בזיון:
פסוק ד:
אם אדניו יתן לו אשה. זאת האשה על דרך חכמינו היא כנענית ויתכן להיות פירוש כנענית על דרך וגם מבני התושבים הגרים עמכם (ויקרא כה מה) שכתוב מהם תקנו עבד ואמה (שם פ' מד) וככה כל עבד כנעני, כי על שבעה גוים כתוב לא תחיה כל נשמה (דבר' כ) ובשלמה כתוב, מן הגוים אשר אמר ה' הם לא יבאו בכם, ואתם לא תבאו בהם (מ"א יא ב) וזה כתוב על צדניות חתיות, ולא מואביות עמוניות:
פסוק ה:
ואם אמר. כבר פירשוהו קדמונינו כי לא יהיה נרצע עד שיהיו בו כל אלה הדברים, עד כי אהבך ואת ביתך (דבר' טו טז):
פסוק ו:
והגישו. מלת אלהים, כמו מקימי משפט אלהים בארץ והמנהג להיותם בשער העיר יושבים שיש לה דלתים ובריח וזה טעם אל הדלת או אל המזוזה שיעשה זה לפני יושבי השער:
פסוק ו:
ועבדו לעולם. ידענו כי מלת לעולם בלשון הקדש הוא זמן, כמו כבר היה לעולמים (קהלת א י) זמנים וישב שם עד עולם (ש"א א כב) עד זמן שיהיה גדול, וכן ועבדו לעולם, לזמנו של יובל, שאין זמן מועדי ישראל ארוך ממנו ויציאת חירות כאילו עולם מתחדש, או יהיה פירושו שישוב לזמנו הראשון שיהיה חפשי:
פסוק ז:
את בתו לאמה. קטנה היא שהיא ברשות האב כמו הבת שהוא מפר את נדרה ומלת לעם נכרי עם זה הפסוק היא דבקה, כי על האב ידבר לעם נכרי:
פסוק ח:
לא ימשול למכרה בבגדו בה. כמו מדוע נבגוד איש באחיו (מלאכי ב י), ואמת ונכון הוא כי אין רשות לאדון למכרה לאיש מישראל וזה ידענו מהקבלה. ושמו זה לזכר ולאסמכתא ואל תתמה בעבור מרחק לעם נכרי מזה הפסוק כי כמוהו שלם ישלם (למטה כב ב) כאשר אפרש, אמר הגאון כי לעם נכרי, כמו לאיש נכרי, וכמוהו הגוי גם צדיק תהרוג (ברא' כ, ד) וזה לא יתכן שיאמר על היחיד באחת הלשונות, כי נכון הוא שיאמר ויאמר ישראל כי הוא שם המין הכולל, כמו ויאמר מצרים (למעלה יד כה) רק להיות שֵם שטעמו כלל, כמו עם, וגוי, וקהל, ועדה, לא יתכן שיאמר על היחיד ופי' הגוי גם צדיק, שם מפורש, כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה (ברא' כ ט):
פסוק ח:
וטעם לא תצא כצאת העבדים. שיציאתם לעולם אחר שש שנים, כי גם זאת תצא אם הגיעו שש שנים, כאשר הוא כתוב, כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים (דבר' טו יב) רק אם הגיעה קודם שש לזמן שהיא ברשותה תצא:
פסוק ח:
אם רעה. שלא מצאה חן בעיניו אחר שקנה אותה שישאנה לאשה וזה הוא טעם אשר לו יעדה, שהיא יעודה לו להיותה אשתו או יעדה להיותה אשת בנו ודע כי לו קרי, וכתיב הוא בפנים באל"ף, ובחוץ בוי"ו, ואמר הגאון כי שני טעמים יש לו, כמו, הוא עשנו ולא אנחנו (תה' ק, ג) הטעם האחד, כי אנחנו לא עשינו עצמנו, והשני כי לו אנחנו, והנכון בעיני כי זה השני הוא האמת לבדו וככה כולם, אמר רבי יהודה המדקדק, אנחנו לא נוכל להפריש במבטא בין "לא" באלף, ובין "לו" בוי"ו או בה"א, כמו "הלה היא ברבת בני עמון" (דבר' ג יא) כל אלה הפסוקים אל"ף מבפנים ומבחוץ וי"ו, כל אלה כדרך קריאתם הוא טעמם, ודע כי מלת והפדה מהפעלים היוצאים, כמו וְהַפֹדְךָ (שם יג ו) אשר פדה את נפשי (ש"ב ד ט) כי פדיתים (זכרי' י ח) והנה והפדה פועל יוצא לשנים פעולים כמו המצמיח חציר (תה' קמז ח) או כמו ראובן האכיל לשמעון לחם והנה והפדה שיבקש פדיונה ויקבלנו, בין שתפדה היא עצמה או אביה או אחד מקרוביה, כי אם היא קרובה אל שש שנים יחשבו כמה שנים עבדה, וכמה המרחק עד השביעית, או עד הזמן שתהיה ברשותה, וכפי החשבון יהיה הפדיון:
פסוק ח:
לעם נכרי. פירשנו ודע כי כל עם שאינו ישראל יקרא נכר ואינו כמו זר כי זר יקרא שאינו ממשפחת השבט, והנה אם אמרנו כי ישראל נקראו עברים בעבור עבר והיה הוא עובד השם, והנה מי שהוא ממשפחתו ועל אמונתו יקרא עברי, ואם אמרנו בעבור אברהם נקרא כן, הנה כתוב, כי ביצחק יקרא לך זרע (ברא' כא יב) אעפ"י שבישמעאל כתוב כי זרעך הוא (שם פ' יג) לא נתנה הארץ רק ליצחק לבדו, ובני יצחק היו יעקב ועשו, וכתוב ביצחק, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל (שם כו ג) והנה לא נקרא לו זרע רק ביעקב לבדו אשר לו נתנה הארץ, והנה נכרים יחשבו בני הפילגשים ובני עשו עמהם:
פסוק ט:
ואם לבנו ייעדנה. על משקל יירשנה מועד כמו מוקד:
פסוק ט:
וטעם כמשפט הבנות בנות ישראל הבתולות שלא נמכרו:
פסוק ט:
יעשה לה. גם הבן גם האב אם הוא יקחנה:
פסוק י:
אם אחרת. בין שתהיה מבנות ישראל שנמכרה או לא נמכרה:
פסוק י:
שארה. מזונה שיעמיד שארה שהוא בשרה:
פסוק י:
וענתה. י"א דירתה וכמוהו לפי דעתם, וענה איים (ישעי' יג כב) וענתה שמה (הושע ב יז) ולפי דעתי כי וענה איים כמשמעו כמו וענית ואמרת (דבר' כו ה) דרך משל, כי שם כתוב ושעיר על רעהו יקרא (ישעי' לד יד), גם וענתה שמה (הושע ב יז) תנגן כמו, ענו לה' בתודה (תה' קמז ז), ופי' ועונתה על המשכב שהוא עת דודים כי מלת עת בחסרון נו"ן כמו אמת על כן נדגש תי"ו והנה עִתֵּךְ (יחז' טז ח) או עתו כמו אַמִתּוֹ, ג"כ עַתָּה והנה עונתה מגזרת עת, ועתה היא זאת העת:
פסוק יא:
ואם. אחז דרך קצרה כמו שלש סאים (ברא' יח ו) כי הנכון השלש האלה, ורבים חשבו כי השלש האלה הם שארה כסותה ועונתה וזה לא יתכן, כי אחר שאמר כמשפט הבנות יעשה לה (פ' ט) וחיוב הבנות אלה השלש ואין צורך להזכיר זה, ועוד כי יפת תואר שהיא נכריה כתוב עליה, ומכור לא תמכרנה בכסף (דבר' כא יד) ואף כי זאת, רק הנכון שהוא ואם אחת משלש אלה, שהוא לא ישאנה, ולא לבנו ייעדנה, ולא יפדנה תצא חנם בהיותה ברשותה וכמוהו אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא (חגי ב יג) פי' באחד מאלה וכמוהו רבים, ואמר הגאון מה טעם לומר אין כסף, אחר שאמר ויצאה חנם, והוא השיב, כי אם חלתה בביתו והוציא עליה ברפואות לא תפרע לו כלום ולפי דעתי אין צורך כי הוא תוס' ביאור, כדרך כי מת אתה ולא תחיה (מ"ב כ א):
פסוק יב:
מכה איש. טעם להזכיר זה אחר זכר העבד והאמה כי צריך לפרש משפט מכה עבדו ואמתו, וזה האיש הוא מישראל:
פסוק יב:
מות יומת. כל מות יומת הדבר תלוי בב"ד חוץ מאחד כאשר תראה בסמוך:
פסוק יג:
ואשר לא צדה. כמו בצדיה (במד' לה כ) ואתה צודה את נפשי (ש"א כד יב) והנה הוא כענין אורב ועושה במזיד:
פסוק יג:
אנה לידו. כמו כי מתאנה הוא לי (מ"ב ה) מבקש סבות ועלילות והנה טעמו שהשם סבב ותקן עלילות שימות זה מיד זה ולא עלתה במחשבתו והשם סבב לו זה בעבור עון אחר שעשה כדי שיגלה ממקומו, וכתיב לא יאונה לצדיק כל און (משלי יב כא):
פסוק יד:
וכי יזיד. טעם להרגו, כאילו כתיב והרגו בערמה, וכמוהו כי תחל לזנות (ויקרא כא ט), שפי' כי תחלל נפשה לזנות על כן אביה היא מחללת, וידוע כי לשון חלול גם תחלה מפעלי הכפל והם שנים טעמים על כן הוצרך להפריש בין שניהם, אמר כי תֵחֵל לזנות, כי מלשון תחלה יאמר תָחֵל, כמו תָחֵל לספור (דבר' טז ט):
פסוק יד:
מעם מזבּחי. הנה זה הפך הפסוק הראשון, ששם כתוב ושמתי לך מקום והם ערי מקלט, רק המזיד שינוס אפילו על מזבחי כאשר עשה יואב יומת וקדמונינו אמרו אפילו כהן ורצה לעבוד עבודת מזבחי יומת:
פסוק טו:
ומכה. בעבור שהזכיר מכה איש ומת (פ' יב) הוצרך לפרש כי יש מכה בלא מיתת המוכה שימות, כמו מכה אביו, ומכה ישרת בעבור אחר, ובעבור כבוד האבות הוצרך לומר אפילו שלא יכם רק יקללם יומת:
פסוק טז:
וגנב. אמר הגאון למה נכנס זה הפסוק בין מכה אביו ובין מקלל אביו, והשיב כי הכתוב לא ידבר רק על ההוה, כי הנגנבים היו קטנים, ונגדלו בארץ נכריה לא יכירו אבותיהם ויתכן שיכום ויקללום והעונש על הגנב:
פסוק טז:
ונמצא בידו בשוק לפני המכרו יומת:
פסוק יז:
ומקלל. מצאנו קללה בזכירת השם, כמו, ויקללם בשם ה' (מ"ב ב כד) גם בלא זכרון השם:
פסוק יח:
וכי יריבן. אמר הגאון באגרוף כמו בעלי אגרופין (סנהד' מט א) דבר חזק וקשה ורבי מרינוס אמר כי האל"ף נוסף כמו אל"ף אזרועי (איוב לא כב) מגזרת גרפם (שופ' ה כא) דבר שיגרוף בידו וככה בלשון ערבי:
פסוק יט:
אם יקום. על חז"ל נסמוך שפי' על משענתו שלא ישען על אחר כמשפט החולים רק על עצמו:
פסוק יט:
ונקה המכה. שיוציאוהו מבית הסהר:
פסוק יט:
ופי' שבתו. מגזרת שביתה ששבתה מלאכתו ונכון הוא, והוא על משקל שברו (ברא' מד ב) כי התי"ו שרש, ויתכן להיותו כמו זה, שבתה הבית מעט (רות ב ז) שהוא מגזרת ישב והטעם זמן ישיבה בבית שובת בלי מלאכתו, והעד על זה הפירוש, שהוא הפך והתהלך בחוץ:
פסוק יט:
ורפא ירפא. לאות שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו בחוץ רק כל חלי שהוא בפנים בגוף ביד השם לרפאתו, וכן כתוב כי הוא יכאיב ויחבש (איוב ה יח) וכתוב באסא גם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים (דה"ב טז יב) והנה הכתוב הפריש, כי לא אמר ורפא ירפא מן הבנין הקל רק ורפא ירפא שהוא מהבנין הכבד ועוד אפרש זה היטב בפרשה הזאת, וחכמינו קבלו דברים אחרים עם אלה שניהם כאשר קבלו בשמים עם קטורת סמים ואינם כתובים:
פסוק כ:
וכי יכה. אין ספק כי משפט הישראלי בין חפשי בין נמכר שוה בכל המשפטים, על כן לא יתכן להיות זה עבד עברי ועוד כי באחרונה כתוב כי כספו הוא והנה זה העבד והאמה הוא הכתוב עליהם מהם תקנו עבד ואמה (ויקרא כה מד) ונפתח בי"ת בשבט שהיה מנהגו להכותם בו, והנה כל החולקים על חכמינו בעל כרחם יסמכו עליהם במלת נקם ינקם, כי הנקמה על דרכים רבים והנה לא תועיל להם הסברא במקום הזה, והאבות קבלו כי זאת כמו חרב נוקמת נקם ברית (ויקרא כו כה):
פסוק כא:
אך. הנה יוקם שהוא מהבנין שלא נקרא שם פועלו הוא כמו ינקם שהוא מבנין נפעל והכותים אמרו, כי פי' נקם ינקם נקמה גדולה ליסר אותו, ואם יעמוד יום אחד תהיה הנקמה פחותה, ואם יומים לא יוקם כלל, וראייתם שלא מצאנו במיתות ב"ד מלת נקמה, ואמרו כי חרב נוקמת אינה ראיה גמורה שהיא הריגה, ועוד אחר שאמר הכתוב יום מה צורך לומר יומים, וכל זה היה קשה עליהם שיהרג האדון בעבור מות העבד, והנה אשיב עליהם, למה לא פי' הכתוב מהו הנקמה הגדולה או הקטנה, והנה נרדוף אחר הכתובים, נקם נקמת בני ישראל (במד' לא ב) ונהרגו המדינים כולם, והנה אמר שמשון כי אם נקמתי בכם (שופ' טו ז) ואחריו כתוב ויך אותם שוק (שם פ' ח) ואנקמה נקם אחת (שם טז כח) ומתו בבית וחרב פיפיות בידם (תה' קמט ו) ואחריו לעשות נקמה בגוים (שם פ' ז), כי דם עבדיו יקום (דבר' לב מג), והנה דם יורה על ההריגה ועל זה הדרך כל הלשון והכתוב שאמר זה המיתה במלת נקמה כי האדון מתגולל בעבדו בעבור היותו ברשותו כי לא יוכל להכות בבר ישראל אחיו וזהו שאמר יום או יומים, והנה כמוהו על פי שנים עדים (שם יז ו), והם אמרו שלא ידעו טעמו אם כן ישימו זו עמו וחכמינו ז"ל אמרו כי טעם יום או יומים שתהיינה השעות מארבעה ועשרים שעות ביום, וכאשר הסתכלנו בו מצאנו שיאמר בשבט, שהוא שבט מוסר, כמו אתה בשבט תכנו (משלי כג יד), והנה האדון רוצה ליסרו, ולא הזכיר הכתוב כאשר ימית האדון עבדו מה הדין שיהי' עליו כי מנהג האדון לחמול על כספו שלא להמיתו כאשר יחמול אפילו על בהמתו, והשם ציוה כאשר ייסר האדון את עבדו שלא ייסרנו מוסר אכזרי, כי בראותו שנפשו יוצאה תחת השבט יניחנו ואם לא יניחנו יהרג בעבורו כי רחמי השם על כל מעשיו, וכתוב בדוד, ודם לרוב שפכת (דה"א כב ח) ולא היו מישראל:
פסוק כב:
וכי ינצו. אלה האנשים הם עברים, שהם נצים מכה זה את זה וכן כתוב למה תכה רעך (למעלה ב יג):
פסוק כב:
ונגפו. כולל שניהם, כי פעם יהיה פירוש זה או זה וכן באש ישרפו אותו ואתהן (ויקרא כ) זאת או זאת ואם שניהם ישראלים דין אחד להם וזאת האשה היא ישראלית:
פסוק כב:
ולא יהיה אסון. באשה:
פסוק כב:
ענוש יענש. בעבור הילדים שיצאו ומתו:
פסוק כב:
כאשר ישית עליו. אבי הילדים אם יעשה בחפצו הנוגף, ואם לאו יתן עפ"י ב"ד כמו ופללו אלהים (ש"א ב כה):
פסוק כג:
ואם אסון יהיה. לאשה ויש מחלוקת, אומרים כי ימות הנוגף בעבור שמחשבתו להרוג אחיו יומת, וראייתם כי על הילדים כתוב ענש יענש ועל מות האשה כתוב ונתת נפש תחת נפש, ואם הוא עונש מה יתרון למות האשה יותר מן הילדים ואם אמרנו שהם בני עונשים למה שינה הכתוב לומר נפש תחת נפש ומחלוקת אחרת אומרת כי המתכוין להרוג את זה והרג את זה לא יומת ושינה הכתוב לומר נפש תחת נפש כי עונש הנפש יותר מהילדים הרבה מאוד וראייתם הכתוב הבא אחריו עין תחת עין, שאינו כמשמעו רק הוא כפר ונזכר זאת הפרשה בעבור עין תחת עין, שן תחת שן כי אחריו כתיב משפט עין העבד ושנו:
פסוק כד:
עין. אמר רב סעדיה, לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו כי אם אדם הכה עין חבירו, וסרה שלישית אור עיניו, איך יתכן שיוכה מכה כזאת בלי תוספת ומגרעת, אולי יחשיך אור עינו כלו ויותר קשה הכויה והפצע והחבורה, כי אם היו במקום מסוכן אולי ימות ואין הדעת סובלת, אמר לו בן זוטא והלא כתוב במקום אחר, כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו (ויקרא כד כ) והגאון השיב לו יש לנו בי"ת תחת על, והנה טעמו כן ינתן עליו עונש ובן זוטא השיב לו כאשר עשה כן יעשה לו (שם פ' יט) והגאון השיב, הנה שמשון אמר, כאשר עשו לי כן עשיתי להם (שופ' טו יא) ושמשון לא לקח נשותיהם ונתנם לאחרים, רק גמולם השיב להם, ובן זוטא השיב אם היה המכה עני מה יהיה עונשו, והגאון השיב אם עור יעור עין פקח מה יעשה לו כי העני יתכן שיעשיר וישלם רק העור לא יוכל לשלם לעולם, והכלל לא נוכל לפרש על דרך מצות התורה פירוש שלם אם לא נסמוך על דברי חז"ל כי כאשר קבלנו התורה מן האבות כן קבלנו תורה שבעל פה אין הפרש ביניהם, והנה יהיה פי' עין תחת עין ראוי להיותו עינו תחת עינו אם לא יתן כפרו:
פסוק כד:
ואמר הגאון כי יש שן שהעונש שלו מעט אם יהיה המוכה נער כי אם יכרת עוד יחליף, והזכיר היד, כי היא בעלת מלאכה, והזכיר הרגל שהוא יותר קשה מהיד, כי לא יוכל אדם ללכת ברגל אחת, ולפי דעתי, כי הזכיר אלה האיברים על ההוה ברוב, כי כאשר יכה אדם חבירו, אז יכנו בעין שהוא עומד כנגדו, או בפה שעומד כנגדו וישבור שניו, או ביד שבה ילחם, או יגן בעד פניו, או ברגל בברחו מפניו:
פסוק כה:
כויה. מִכְוַת אש כמשמעו:
פסוק כה:
י"א כי פצע להוציא דם וחבורה מכה בלי דם, והגאון אמר כי פצע שבירת עצם וחבורה מכת דם:
פסוק כו:
וכי יכה. צוה השם שיצא העבד חפשי תחת עינו או שנו שלא יהא אדוניו אכזרי שיכנו מכה נמרצה כי אם ישחית עינו או אפילו שנו יצא מרשותו חפשי ויאבד ממונו:
פסוק כז:
ואם שן. דבר הכתוב על ההוה ברוב כאשר הזכרתי וכן יצא בראשי איברים כפי הקבלה:
פסוק כח:
וכי יגח. הזכיר זאת הפרשה, בעבור אם יגח השור עבד או אמה, וזה האיש והאמה ישראלים, והזכיר האשה ולא עשה כן בפסוק מכה איש ומת (פ' יב) כי מנהג הלשון להזכיר הנכבד שהוא הזכר, והוא הדין לנקבה, והזכיר האשה עתה, בעבור שיש מקומות שאין מנהג האשה לצאת חוץ מהעיר לשדה אל מקום ששם השורים, שלא יחשוב אדם ויערער ויאמר למה שנתה המנהג, ובעבור זה כתוב אחריו או בן יגח או בת יגח (פ' לא) כי משפט מכה איש שוה הוא יהיה גדול בשנים או קטן, והזכיר הבן והבת שהם קטנים שלא יערער בעל השור על האבות שהיה עליהם לשמרם:
פסוק כח:
סקול יסקל השור. טעם ולא יאכל את בשרו כמו הנבלה שיאכלנה גר שער או נכרי, וקדמונינו אמרו כי כל מקום שכתוב בו לא יאכל הוא אסור בהנאה:
פסוק כח:
ובעל השור נקי. מעונש:
פסוק כט:
ואם. אין ספק כי אין כופר למומתי ב"ד על כן אמרו מעתיקי הדת כי וגם יומת, מיתתו בידי שמים הנה יהיה זה יומת לפי דעתי כמו עין תחת עין, שהוא ראוי שימות אם לא יתן כופר נפשו וכל זה, בעבור שהוא כתוב יומת ולא ימות:
פסוק ל:
אם כפר. אין זה הפך, ולא תקחו כפר (במד' לה לא) כי הכתוב שם הוא רוצח גמור וזה לא רצח רק נענש בעבור שלא שמר שורו להיותו קשור או השור התיר עצמו שלא נקשר כראוי, או שלא מצא הפתח סגור ויצא והזיק:
פסוק ל:
יושת עליו על פי הדיינין:
פסוק לא:
או בן או בת. שניהם ישראלים כי כתוב אחריו, אם עבד (פ' לב), והשם שם עונש על בעל השור, כי קשה בעיניו שתמית בהמה אדם שנברא בצלם אלהים על כן נסקל השור:
פסוק לג:
וכי יפתח איש בור. שהיה כרוי והזכיר זה כי אין השם חפץ שתמות בהמה חנם שלא לצורך אדם, ועוד כי יזיק בעל הבהמה:
פסוק לד:
בעל הבור. הפותח או הכורה, אעפ"י שהוא ברשות הרבים כי לצרכו עשה, ע"כ נקרא בעל הבור:
פסוק לד:
כסף ישיב לבעליו. שיתן דמי הנופל בהיותו חי אחר שיפחות ממנו דמי המת:
פסוק לה:
וכי יגף. אמר בן זוטא כי רעהו תואר לשור ולא ראה כי שור איש סמוך הוא, וכן הוא שור רעהו, ואין לשור ריע רק בן זוטא לבדו וזה השור שהוא תם ישלם בעליו חצי נזק:
פסוק לו:
או נודע. ואם היה השור מועד ישלם הנזק שלם והזכיר הכתוב דבר השור עד שיגיע אל כי יגנב איש שור או שה, וכל זה בעבור העבד שהוא נמכר בגנבתו, כי כן החל כי תקנה עבד עברי:
פסוק לז:
כי יגנב. אמר ר' ישועה, הוסיף השם על עונש השור יותר מן השה, כי לא יוכל להסתיר השור כמו השה, ולא יוכל לגנבו רק הרגיל יותר באומנות הגניבה, והגאון אמר בעבור הנזק שיבא לבעל השור יותר מהשה כי בו יחרוש: