פסוק א:ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם. הגם שכבר נצטוו במרה על הדינים מ"מ להיות כי משפטי נימוסי העובדי כוכבים ומזלות הם כי עבד אין לו משפט אצל שום בעלי משפטים רק האדון שלו הוא שופטו והוא עושה בו כרצונו ובזמן שהיו ישראל משועבדים למצרים כך היו נוהגים בהם המצרים ובעת שנגאלו ובאו למרה שנעשו בני חורין הראה ה' את חירותם במה שנצטוו על הדינים רק הם חשבו כי הדינים אין להם פנימיות במקום גבוה רק הוא לנימוסי מדינה ליישר העם ולכך כאשר ניתנה התורה והיו חירות מן המלכות ודברים כהנה ויאמרו א"כ מה צורך למשפטים כי בטלו המחלוקת ודברים כהנה ע"י נתינת התורה ואין צריך למשפטים כלל אבל באמת דברים אלו הם רק ההתלבשות ושרשם הוא במקום גבוה מאוד והפנימיות הוא טוב מאוד ולכך תיכף אחר קבלת התורה ניתן להם משפטים וקניית עבד עברי שאינו נוהג כלל במדבר וכהנה להראות דרוש וקבל שכר כי יש להם פנימיות כמ"ש הזוהר באמת בזה בכל אופן באריכות ואמר קודם לזה ולא תעלה במעלות ופירשו אזהרה לדיין שאל יפסיע על ראשי עם קודש הרצון בזה שלא יתנשא בנשיאתו דיש פנים לומר דמלך במשפט יעמיד ארץ וזרוק מרה בתלמידים אבל באמת זה אינו ולכך דייק אלה המשפטים מוסיף על הראשונים מה ראשונים מסיני אף אלו מסיני כי נתן הקדוש ברוך הוא התורה מסיני הר נמוך להורות על ענוה כך אלו הדינים מסיני שצריך גם הדיין להיות שפל ברך ועניו מאוד הוא באזהרה על זה ואמר למענה לא תניף ברזל על המזבח כי הוא מורה על רציחה אבל הרציחה מותרת לב"ד לענוש בד' מיתות ולכך היה ענין חרבא קדישא לסנהדרין סמוך למזבח שהיו יושבין בלשכת הגזית ולכך אצל מזבח נאמר להורות כי הם ירשו חרב לענוש בו וכן דוד היה אדום וחשב שמואל זאת לחסרון שהוא בעל שופך דמים ואינו ראוי למלוכה והקב"ה השיב שהוא ישב בסנהדרין וכן הדבר כאן:
פסוק ב:כי תקנה עבד עברי. הרצון בזה כי קודם הקנין כבר ירד ממדריגת בן למדריגת עבד כי אם אנו במעלה אז אנו בנים למקום ואם לאו אנו נקראים עבדים וזה כבר ירד ממדריגתו ולכך קודם קנין הוא עבד וכבר קנה עבד עברי הזכיר עברי ולא כתב ישראלי כי מחמת שתרח ואבותיו היו עובדי כו"ם ע"כ באו בניו בני אברהם לגלות לעבדים כדכתיב בעבר הנהר ישבו אבותיכם וגו' ויעבדו אלהים אחרים וע"י כן הוצרכנו לגלות לזכך אותנו ולכך אצל גלות מצרים נאמר זה ויעבדו אלהים אחרים שהיו עבדים לאלהים אחרים ועי"כ נסבב הגלות והעבדות שאנו צריכים להיות לעבדים כי מחמת תרח אביו של אברהם שהיה יושב בעבר הנהר אנו באים לגלות ולכך נאמר בעבד שהוא נמכר עבד עברי ולא ישראלי:
פסוק ב:שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם. כבר אמרו שהוא מורה על שבת ושמטה שהם שביעית וכן אפי' פושעי ישראל לא יהיו נדונים רק עד סוף אלף הששי ואח"כ ינוחו לבל ידח מהם נדח אפי' פושעי ישראלים הואיל והם חוזרים להיות חפשים לסוף אלף הששי רק העובדי כוכבים ומזלות אשר תולעתם לא תמות אך תבין למה תלה יציאת מצרים בשבת והאיך תליא זה בזה רק ידוע הוא כי כבר נגזרה גזירה על ישראל שיהיו ת' שנה בגלות והקב"ה חושב שמשעת לידת יצחק ת' שנים הם ושפיר היו ת' שנים רק עדיין קשה ל' שנה להיכן הלכו רק נראה כי שלשה דורות עבדו ישראל במצרים כדכתיב ודור רביעי ישובו הנה והנה כל דור חושב הקב"ה לשבעים שנים והם שנות האדם ג"פ ע' הוא רד"ו והנה ישראל היו המצרים משעבדים בהם אפילו בשבת שלא כדת דהיה להם לנוח בשביעית ולשבות והם עבדו בהם ושלא כדין עשו ושביעית מן רד"ו הם שלשים והם השלשים שנה הנותרים מארבע מאות שנים שגזר הקב"ה ולכך תלה שבת ביצ"מ כי אלו היו מניחים את ישראל לשבות בשבת ולא היו עובדים בהם היו צריכים להיות זמן רב יותר בגלות אבל עכשיו שעבדו בהן בשבת שלא כדין עשו ולכך בשביעית יצא לחפשי כי הוא שבת ובשבת שהוא שביעית צריך לשבות והנה ודאי הרבה מלאכות שהעבד עובד לרבו בשבת ומה שאינו מלאכה גמורה האסורה לעשות בשבת מותר לו לעשות בשבת לרבו אפילו עבד עברי והיה רצון הקב"ה שגם מזה ינוח הבן חורין בשביעית שהוא יום שבת צירף הקב"ה ימי השבת של שש שנים לשנה אחת לערך ולכך אמר ירמיה ל"ד מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך שהיא סתירה דתחלה אמר מקץ שבע שנים היינו לסוף שבע ואח"כ אמר ועבדך שש שנים והוא קושית הגמרא במסכת ערכין ולמה שכתבתי ניחא דודאי היה ראוי לעבוד שבע רק הואיל ועבד בשבת לרבו מלאכות המותרות לעשות בשבת ולא שבת בשביעית ביום השבת גם מזה על כן יעבוד רק ששה שנים ובשביעית יצא לחפשי נגד ימי שבת שעבד והנה נודע כי עבד כנעני אין לו מזל כלל כי ענינו מן חם ששימש בתיבה שלא שימשו המזלות בשנת המבול כאשר הארכתי במקום אחר אבל לעת עתה יש לו מזל והיינו לא מזל מי"ב מזלות רק משבעה כוכבי לכת יש לו מזל אבל לא מי"ב מזלות ולכך שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי דהשביעי הוא נגד שבתאי ע"כ יצא לחפשי כי כך טוב הכוכב ההוא כמו שכתב הראב"ד לסימן ולהיות כי כוכב ההוא מורה על חסרון קנינים ולכך אמרה התורה לא תשלחנו ריקם שעכשיו הוא נגד כוכב שבתאי המורה על חסרון הקנינים ע"כ לא תשלחנו ריקם וכן היה במצרים שהשאילו להם כלי חפצם והבן:
פסוק ג:אם בגפו יבוא בגפו יצא. והטעם למה נק' בגפו ולא בענין אחר נראה הטעם לזה דלכך נקרא בגפו דהאשה היא מצלעתו של אדם ולכך אדם השרוי בלא אשה פלג גופא איקרי גוף חסר ולא גוף שלם ולכך גבי עבד נקרא בגפו הואיל והוא בלא אשה נקרא בגפו היינו רק חצי גוף אבל כשיש לו אשה הוא גוף שלם:
פסוק ג:אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו. הורה לנו התורה כי האיש והאשה הוא גוף שלם ואחד ובצרתו לה צר אף שאינה נמכרת עמו וא"כ אינה צריכה להיות בעבדות מכל מקום הואיל והם כגוף אחד וצר לה על העבדות שלו הרי הוא כאילו היתה בעבדות כמוהו ולכך בצאתו ויצאה אשתו עמו כי מקדם אף היא היתה בעבדות:
פסוק ד:אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו. הנה יש לדייק דמה בא להורות בזה דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה ונראה דבזה בא להורות שעדיין לא נשלם בזה במה דלקח שפחה כנענית ולא אקרי עדיין גוף שלם כי מה טעם לקחה הואיל ורוצה להיות גוף שלם כי איש בלא אשה נקרא רק פלג גופא הואיל והוא מצלעותיו אבל עדיין נקרא פלג גופא כי האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו א"כ עדיין הוא גוף חסר כמ"ש שהוא לשון בגפו כי היא צריכה להיות עוד אצל אדוניה ולא נשלם גופו כלל כמו מקדם:
פסוק ו:והגישו אדוניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם. הנה רש"י הביא תחלה הגזרה שוה דאוזן הכתוב כאן הוא אוזן ימין ואח"כ פי' דמה ראה אוזן לירצע והוי ליה תחלה לפרש על עיקר הדבר דמה ראה אוזן לירצע ואחר כך לפרש באיזו אוזן הוא נרצע ונראה בלאו ג"ש דהוא אוזן ימין אין להקשות דמה ראה אוזן לירצע דיש לומר דהוא אוזן שמאל והטעם הוא דהוא אוזן שמאל דשבעה נקבים יש בראש והנקב השביעי הוא האחרון שבנקבים שהוא אוזן שמאל והשבעה נקבים הם נגד אותיות בג"ד כפר"ת וא"כ אוזן השמאל הוא נגד ת' של כפר"ת שהוא ג"כ אות האחרון של ז' אותיות האלו וא"כ אין להקשות מה ראה אוזן לירצע דיש לומר כמ"ש התוספ' דלכך נרצע במרצע דמרצע בגימטריא ת' שהיא נגד ת' שנים שעבדו במצרים הכי נמי י"ל דאוזן שמאל שהוא נגד ת' מורה על כך אבל השתא דמוכח מג"ש שהוא אוזן ימין תקשה דמה ראה אוזן לירצע והבן:
פסוק ו:אמנם הטעם שנרצע באוזן ימין הוא דהנושא אשה עברית נעשו לבשר אחד דאתדבק באל אחד והנושא שפחה מתדבק באל אחר ואינו גוף שלם רק היא אחרת וזהו ההפרש בין ד' לר' והגישו אדוניו אל הדלת לרמוז על הדל"ת שהיה לו לדבק בעם אל אחד ולא בעם אל אחר ולכן נרצע אוזן ימין שהוא נקב הששי שבנקבים שבראש שהוא נגד אות הששי שבאותיות בג"ד כפר"ת שהוא הרי"ש שבכפר"ת להורות שהוא דבק באל אחר ולא באל אחד גם עוד טעם למה נרצע דוקא בדלת משום דאם הוא דבק בשפחה היצר הרע מסיתו ואי אפשר לו לפרוש ממנה לכך מגישו אל הדלת להורות דאף ע"פ דיצה"ר מפתה אותו וא"א לו לפרוש ממנה מ"מ יעשה תשובה כי הקדוש ברוך הוא פותח דלת לבעלי תשובה וכן הבעל תשובה צריך להטות אוזן תמיד לשמוע בלימודים ולכך נרצע אזנו בדלת שאפי' היצה"ר מתגבר עליו יעשה תשובה וגם נראה לבאר עוד טעם למה נרצע אזנו בדלת דוקא ולא במקום אחר כי ידוע מה שאמרו חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד כי התורה פתח לשער לבוא לבית ה' ועל ידי התורה מגרש היצה"ר כי התורה הוא התבלין לגרש בו היצה"ר ולכך לפתח חטאת רובץ היינו היצה"ר רובץ תמיד להסית אדם לבטלו מתורה שהוא הפתח לבוא בית ה' וכל העוסק בתורה הרי הוא בן חורין מיצר הרע וזה שבחר בעבדות וממאס בתורה ולכך והגישו אל הדלת שהיא התורה לגרש מי שהוא רובץ בפתח ועיקר לימוד התורה הוא השמיעה לשמוע דברי חכמים ולכך נרצע אזנו אל הדלת להורות כנ"ל ועוד נראה לתת טעם על הרצעת האוזן דכתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים כי כל ישראל בני חורין ראוים לעבודת ה' כמו הכהן אבל זה הנושא שפחה כנענית פסול לעבודה דדוקא הנושא בת ישראל ראוי לעבוד ה' אבל לא הנושא שפחה כנענית ולכך ורצע אזנו לפסלו בעבודה להיות סימן שהוא פסול לעבודה הואיל ונשא כנענית וכבר נאמר זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי כי שמוע מזבח טוב ולכך זהו הפוסל עצמו מהעבודה צריך להטות אוזן בלימודים וזהו ורצע את אזנו:
פסוק ו:עוד יש לומר טעם למה דוקא באוזן כי ידוע דקוד' חטא אדם הראשון לא היה חילוק אצבעות ואחר חטא אדם הראשון היה חילוק אצבעות ויש להבין דמ"ש קודם לחטא מלאחר החטא אך בדרך פשוט יש לומר הטעם כי קודם חטא אדם הראשון לא היה צריך למלאכה ועבודה ולא היה צריך לחילוק אצבעות אבל אחר החטא היה צריך לעשות עבודה ומלאכה היה צריך לחילוק אצבעות אבל לפי דברי חז"ל דאמרו אם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוך אזנו א"כ ניתן נמי חילוק אצבעות לאחר החטא כדי שיוכל לכוף אליה לתוך אזנו והנה השוטה הזה שבחר בעבדות וכי חשב דלכך נחלקו אצבעותיו כדי לעשות מלאכה ולעבוד עבודה ולכך ורצע אזנו במרצע להורות כי לא לכך ניתן חילוק האצבעות לעבוד עבודת עבד רק לכך נחלקו אצבעותיו לסתום אוזן השומע דבר שאינו הגון גם יש עוד לתת טעם על הרצעת אוזן דווקא כי ידוע דהבועל ארמית נמשך בערלתו והיינו שנמשך ערלת הלבב אבל במורגשים ירגיש ההיפך ויש ערלת אוזן וא"כ מושך ערלת אוזן כמבואר בגמ' ולכך כשמשך ערלתו ערלת אוזן אי אפשר לו להסיר ערלת הלבב ועכ"פ יסיר ערלת האוזן כיון דבלא זה א"א לו להסיר ערלת לבבו וזהו ורצע אזנו דוקא להסיר ערלת האוזן דבלא זה א"א להסיר ערלת הלבב:
פסוק ז:וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים. ולהבין הטעם למה אמר לאמה הוי ליה למימר אמה או בלשון אחר רק יובן כי וודאי הקונה בת ישראל לא לשמש את עצמו הוא קונה אותה כי אין משמשין באשה רק בשביל אשתו הוא קונה אותה לשמש את אשתו אבל הקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו וכן אשתו נעשית שפחה לה וזה שכתב וכי ימכור איש את בתו לאמה כי זאת אשת הבעל שקנה אותה נעשית אמה לה ולכך אמר לקיים בה מצות יעוד כדי למעט בקניית בת ישראל כי אם תרגיש אשתו בכך לא תסכים ללקחה כי אין האשה מתקנאת אלא בירך חברתה ומה עמקו מחשבות ה':
פסוק ז:לא תצא כצאת העבדים עבדים כנענים בשן ועין והא דהוצרך לאשמעינן דבר זה. נראה כי כל העבדות היה בחטא חוה בעץ הדעת שהיה טוב למאכל ונחמד למראה ולכך בא כל העבדות כמ"ש לעיל דקודם חטא אדם הראשון לא היה צריך למלאכה ועבדות ולכך יוצא בשן ועין שן נגד טוב העץ למאכל ועין נגד נחמד למראה כי מכח חוה בא העבדות ובין הכנענים לא פסקה זוהמתן ולכך יוצאין בשן ועין אבל ישראל פסקה זוהמתן ולכך אין יוצאים בשן ועין ואי לאו דאשמעינן קרא דבת ישראל אינה יוצאת בשן ועין ה"א דדוקא באנשים פסקה זוהמתן דאין כל כך זוהמא אצלם ונטלה זוהמתן לגמרי ולכך אין יוצאין בשן ועין אבל נשים יש בהם יותר מזוהמת נחש ואם כן אף בבת ישראל לא פסקה זוהמא לגמרי וה"א שיוצאין ג"כ בשן ועין כמו העבדים הכנענים ע"כ כתבה תורה זאת בנשים שאין יוצאים בשן ועין וצריך להיות הטעם דאף בנשים פסקה זוהמתן לגמרי ומכ"ש באנשים ולא הוצרך לכתבו באנשים:
פסוק ט:ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה. יש לדקדק לשון כמשפט הבנות דמה משפט הבנות שייך בזה והוי ליה למימר כבנות יעשה לה היינו כשאר בנות ישראל ליתן שאר וכסות ועונה ונראה לבאר דזה היה במשפט ופסק דין לחוה כשאכלה מעץ הדעת היה פסק דין שלה מדה כנגד מדה נגד מה שאכלה מעץ הדעת שמורה חימוד כנאמר נחמד למראה תמור זה יהיה אל אישה תשוקתה למצות עונה ונגד מה שנתנה גם לבעלה לאכול תמור זה יהיה מזונתה רק מיד בעלה ונגד מה שהיתה תחלה ערומה וע"י אכילה מעץ הדעת הוצרכה ללבוש תמור זה יהיה כסותה רק מבעלה ולכך כמשפט הבנות דהיינו חוה שקצב לה הקב"ה שיהיה לה דוקא מבעלה שלש אלה ושפיר קאמר כמשפט הבנות:
פסוק יב:מכה איש ומת מות יומת. הא דנאמר כפול מות יומת כי יומת הוא לפעמים בדמים לבד ולא מיתה ממש ולכך כתוב כאן מות יומת שיהיה העונש במיתה ממש:
פסוק יג:ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. נראה לפרש דידוע במתן תורה נעקר היצה"ר וזהו ודאי דבכל זאת היו יכולים להזיד ולהמית אדם כי לא נתבטל הבחירה דאם לא כן מה הבדל יש בינם למלאכי השרת ואמר הקדוש ב"ה יצה"ר מסור בידכם רק בשוגג בבלי דעת לא חטאו כי רגלי חסידיו ישמור רק העגל גרם לזה וזה היה בסיבת משה כי משה לקח עמו את הערב רב שעשו את העגל כדדרשינן לך רד כי שחת עמך אתה גרמת ולכך כתוב כאן ושמתי לך מקום לנוס שמה לך דייקא ולכך מחנה הלוים וערי הלוים קולטים כי הם לא עשו את העגל:
פסוק יד:וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה. הא דכתיב בזה לשון ערמה דמשמע שהרגו במחשבת ערמימו' נראה לפרש כי יחשוב זה ההורג בממ"נ הוא בא עליו אם [אין] לו משפט מות מן השמים דהוא איש זכאי לא אוכל לעשות לו דבר ואם חייב לשמים א"כ גברא קטילא קטלית אבל באמת הוא מחשבת ערמימות דהא אפשר בזבח ומנחה היה מכופר עונו ועל ידו מת קודם ששב בתשובה וזהו שיזיד בערמה מעם מזבחי תקחנו למות נראה כי ענין קין שהרג את הבל היה להקריב קרבן וכן יזיד איש בערמה כי נתכוון להקריב קרבן ובזה יתעלה נשמתו ולכך מעם מזבחי תקחנו למות והבן:
פסוק טו:ומכה אביו ואמו מות יומת. ומיתתו בחנק והא דהחמיר בקללה יותר מהכאה דהמקלל אביו ואמו הוא בסקילה החמור מחנק נראה הטעם כי לפעמים דהכאה הוא שחושב דהעולם כמנהגו נוהג ואין הקדוש ב"ה משגיח על עולם השפל וא"כ אין כל כך עונשו כמו שיודע שהקדוש ב"ה משגיח ומ"מ הוא חוטא והנה הכאה יש לומר שעושה שחושב שאין הקדוש ברוך הוא משגיח ח"ו אבל המקלל הוא המקלל בשם ואם כן כוונתו שישגיח ה' בזה ומודה בהשגחתו ומבקש שיעזרהו ה' לרעה בזו על כן עונשו חמור גם נראה עוד טעם על מה שהחמיר בקללה יותר מהכאה כי ההכאה לאביו ולאמו הוא מעשה בהמה כי כן יעשה העגל כאשר יגדל יכה לפרה ולא ירגיש היות אמו או לא וכן יש לאדם נפש בהמה כמו שדרש הזוהר על פסוק ויהי האדם לנפש חיה ויש בזה למכה קצת התנצלות שנפש בהמה שבו גרם לזה אבל המקלל בשם זה אינו מעשה בהמה רק נפש שכלי ולכך עונשו חמור ולכך הפסיק התורה בין מכה אביו ואמו למקלל וכתוב בנתיים וגונב נפש להבדיל למה גניבת אדם חמור מן גניבת בהמה כי אדם יש לו שכל ממעלה מדיוקנו של מקום והחוטא בו חוטא בדיוקנו וכן הדין במקלל ששולח ידו בשכלו בדיוקנו של מקום:
פסוק יח:וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו. הנה המחלוקת בעו"ה גורם רעה ויש שמכה הכאה בידו ממש בעת ריבו ויש שמלשין על רעהו ומכה רעהו בסתר וזה גרע מהכאה בידים כי להכאה בידים יש רפואה ולמלשינות אין רפואה ולכך רמזה לנו התורה כי יריבון אנשים יותר טוב שיכה את חבירו כי בזה שבתו יתן ורפא ירפא משא"כ בלשון הרע דאין תרופה להכאה שלו והבן:
