א וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם׃ ב כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם׃ ג אִם־בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א אִם־בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא וְיָצְאָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ עִמּֽוֹ׃ ד אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָאִשָּׁ֣ה וִילָדֶ֗יהָ תִּהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ׃ ה וְאִם־אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י אֶת־אִשְׁתִּ֖י וְאֶת־בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי׃ ו וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם׃ ז וְכִֽי־יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת־בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָעֲבָדִֽים׃ ח אִם־רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר־לא (ל֥וֹ) יְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נָכְרִ֛י לֹא־יִמְשֹׁ֥ל לְמָכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ־בָֽהּ׃ ט וְאִם־לִבְנ֖וֹ יִֽיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ׃ י אִם־אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח־ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע׃ יא וְאִם־שְׁלָ֨שׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף׃ יב מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יג וַאֲשֶׁר֙ לֹ֣א צָדָ֔ה וְהָאֱלֹהִ֖ים אִנָּ֣ה לְיָד֑וֹ וְשַׂמְתִּ֤י לְךָ֙ מָק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה׃ יד וְכִֽי־יָזִ֥ד אִ֛ישׁ עַל־רֵעֵ֖הוּ לְהָרְג֣וֹ בְעָרְמָ֑ה מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י תִּקָּחֶ֖נּוּ לָמֽוּת׃ טו וּמַכֵּ֥ה אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ טז וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יז וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יח וְכִֽי־יְרִיבֻ֣ן אֲנָשִׁ֔ים וְהִכָּה־אִישׁ֙ אֶת־רֵעֵ֔הוּ בְּאֶ֖בֶן א֣וֹ בְאֶגְרֹ֑ף וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב׃ יט אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא׃ כ וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם׃ כא אַ֥ךְ אִם־י֛וֹם א֥וֹ יוֹמַ֖יִם יַעֲמֹ֑ד לֹ֣א יֻקַּ֔ם כִּ֥י כַסְפּ֖וֹ הֽוּא׃ כב וְכִֽי־יִנָּצ֣וּ אֲנָשִׁ֗ים וְנָ֨גְפ֜וּ אִשָּׁ֤ה הָרָה֙ וְיָצְא֣וּ יְלָדֶ֔יהָ וְלֹ֥א יִהְיֶ֖ה אָס֑וֹן עָנ֣וֹשׁ יֵעָנֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יָשִׁ֤ית עָלָיו֙ בַּ֣עַל הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֖ן בִּפְלִלִֽים׃ כג וְאִם־אָס֖וֹן יִהְיֶ֑ה וְנָתַתָּ֥ה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ׃ כד עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן יָ֚ד תַּ֣חַת יָ֔ד רֶ֖גֶל תַּ֥חַת רָֽגֶל׃ כה כְּוִיָּה֙ תַּ֣חַת כְּוִיָּ֔ה פֶּ֖צַע תַּ֣חַת פָּ֑צַע חַבּוּרָ֕ה תַּ֖חַת חַבּוּרָֽה׃ כו וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִֽׁחֲתָ֑הּ לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ׃ כז וְאִם־שֵׁ֥ן עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־שֵׁ֥ן אֲמָת֖וֹ יַפִּ֑יל לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת שִׁנּֽוֹ׃ כח וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי׃ כט וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת׃ ל אִם־כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו׃ לא אוֹ־בֵ֥ן יִגָּ֖ח אוֹ־בַ֣ת יִגָּ֑ח כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃ לב אִם־עֶ֛בֶד יִגַּ֥ח הַשּׁ֖וֹר א֣וֹ אָמָ֑ה כֶּ֣סֶף ׀ שְׁלֹשִׁ֣ים שְׁקָלִ֗ים יִתֵּן֙ לַֽאדֹנָ֔יו וְהַשּׁ֖וֹר יִסָּקֵֽל׃ לג וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר׃ לד בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃ לה וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת וּמָ֨כְר֜וּ אֶת־הַשּׁ֤וֹר הַחַי֙ וְחָצ֣וּ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְגַ֥ם אֶת־הַמֵּ֖ת יֶֽחֱצֽוּן׃ לו א֣וֹ נוֹדַ֗ע כִּ֠י שׁ֣וֹר נַגָּ֥ח הוּא֙ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וְלֹ֥א יִשְׁמְרֶ֖נּוּ בְּעָלָ֑יו שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם שׁוֹר֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃ לז כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע־צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, בקידושין ל"ה. למדו מכאן דהשוה הב' אשה לאיש לכל דינים שבתורה, ותוס' ב"ק ט"ו. ד"ה אשר, גיעין פ"ח: ד"ה ולא, ושבועות ב"ט: ד"ה ושבועות, הקשו הא לפניהם קאי על הדיינים והדרוש על הנידונים. ובס' מירא דכיא כ' שכל פעולה שבראשה תי"ו היא שוה לזכר ולנקבה, לזכר ת' נוכח ולנקבה נסתר, כמו תבוא אל הארץ (דברים כ"ו א'), אשר לא תבוא ושתי (אסתר א' י"ט), אם לא תאבה האשה (ח"ש כ"ד ה'), וי"ל דממלת "תשים" נדרש דמשמשת לזו"נ. ובד"ח תי' בזה קו' תוס' קידושין כ"ט. ד"ה אותו, דלמ"ל קרא דאשה פטורה למול בנה ת"ל דהוי מ"ע שהז"ג, ולהנ"ל א"ש דכ' זאת אשר תשמרו (לך י"ז י'), והוא נוכח לזכר ונסתר לנקבה והו"א דמחויבת. ובחינוך מ' כ"א אשה מחויבת בספור יצי"מ, ותמה במנ"ח הא הוי הז"ג, ולמ"ש ניחא דכ' ולמען תספר (בא י' ב'), וכ' ג"כ "תזכור" (דברים ז' י"ח, וט"ז כ') נוכח לזכר ונסתר לנקבה, ועשאג"א י"ב, ודברי שאול מ"ת דף מ'. אך ק' למ"ל בפסחים מ"ג: דאשה חייבת במצה דכל שישנו בב"ת חמץ ישנו באכול מצה ת"ל דכ' "תאכל", ובקידושין ל"ד. בסוכה טעמא דכ' האזרח הא בלא"ה חייבת והרי הז"ג, והי' לו לתרץ דהו"א דחייבת דכ' "תשבו", וכן ק' שם בגמ', הא במעקה כ' לא תשום, באבידה לא תוכל להתעלם, ושילוח הקן לא תקח וע"ש בריטב"א דבכל הני הלאו רק לקיומא לעשה, ואילו הי' נשים פטורות מעשה היו ג"כ פטורות מלאו ע"ש, ולהנ"ל ק' הא כ' בת' וצ"ע. ובירו' מכות פ"ב ה"ו סמוך לס"פ יתרו שהיו סנהדרין אצל מזבח, והוא בלשכת הגזית בסנהדרין פ"ח:, ובמשלי (כ"א ג') ומשפט נבחר לה' מזבח, ובסנהד' ז': דיין שאינו הגון כאשירה אצל מזבח, ועתוס' ע"ז ח': ד"ה מלמד ותו"ת:
וברמב"ן כ' דהי' ראוי לומר אשר תשים להם, ולפניהם הוא דיינים כגיטין פ"ח: לפניהם ולא לפני כותים והדיוטות, ובס' הדוה"ע כ' לר"מ פ"ד ה"ג ממלכים שרשאי המלך לעשות אף נגד חק המשפט לקחת בהמות ועבדים למלאכתו, וכ"כ בירו' ר"ה פ"א ה"ג, ומשה הי' מלך בזבחים ק"ב., וז"ש לפניהם תשים משפטים ומשה לא הי' בכלל זה. ויש להוסיף למ"ש בדרשות הר"ן די"א דיש ב' מיני משפט, א' משפט הקבוע, ב' הוראות שעה, הא' נאמר לשופטים, והב' נמסר למלך כשרואה שהשעה צריכה לכך, וזה שיעץ יתרו שימנה שופטים קבועים, זולת אם יוצרך להוראת שעה ישפוט משה ע"ש, וז"ש לפניהם יהי' משפטים קבועים, אבל משה וכל המלכים אחריו להם משפט מסוג השני:
והנה מלך יוכל להעניש גם מי שנפטר מב"ד, כמ"ש בר"מ פ"ג ה"י ממלכים שהורג בלא התראה אפי' בע"א, וכ"כ בפ"ב ה"ד מרוצח, ואי יש רשות למלך לפטור מי שנתתייב מיתה ע"י ב"ד, לא מצינו והסברא שאינו יכול, שגם הוא כפוף תחת משפט סנהדרין כמ"ש בסנהד' י"ט, דמלכי בית דוד דנין ודנין אותו, ורק מלכי ישראל אין דנין משום מעשה שהיה, וכ"פ הר"מ בפ"ג ה"ז ממלכים, וע' מכות י"א: דמי שנתתייב גלות אינו יוצא משם ואפי' ישראל צריכים לו, ואם נאמר שמלך יש לו רשות לפטור מדוע לא יפטרוהו מגלות. ובמנ"ח מ' תצ"ז כ' במורד במלכות אם רוצה המלך למחלו מהני מחילה, והוציא מלשון הר"מ הרשות בידו להרגו ע"ש, אבל אין ראי' דעיקר העונש מחמת המלך רשאי למחול, אבל בשאר עונשין י"ל דמלך אין בכחו למחול על מה שנתחייב ע"י ב"ד:
וברדב"ז ח"ב תשע"ב נסתפק במלכי בית דוד אם מלך הרג בשוגג אי גולה, וכ' דאינו גולה כמו רב שהרג מגלין ישיבתו עמו, דכ' וחי עביד לי' כי היכי דיחי' במכות ד"י, כן במלך צריכין לגלות עמו כל עבדיו, ובקומץ מנחה מ' ת"י הק' עלי' דבגמ' אי' רק רב או תלמיד דהתורה עיקר חיותו, כהר"מ פ"ז ה"א מרוצח תולדות אדם וחייו בלא תורה כמתים חשובים, אבל מלך שיש לו עבדים הרבה, וכי מי שהוא עשיר ויש לו עבדים הרבה יפטר מגלות. ובכל"ח אות ו' קיים הרדב"ז לרש"י בפי"ג וגמ', משל הקדמוני שניהם הרגו א' בשוגג וא' במזיד כו', ולכאו"ק כיון דהנהרג עתה נתחייב מיתה, וא"כ גברא קטילא קטל, ואמאי חייב גלות, ואי משום דמוכח דהרג קודם בשוגג הא בד"נ ל"מ אומדנא, ואפי' מודה שהרג אינו גולה. אך ל"ק דגולה ע"י הריגתו של עכשיו, ונהי דמוכח שהנהרג הי' חייב מיתה מ"מ בד"נ צריך עדים והתראה וכאן ל"ה זה, וההורגו במזיד ח"מ ובשוגג גלות, אך בשמים מחשיבים זה לכפרה על הריגת הראשון כיון שזה שנהרג עתה גברא קטילא, וא"כ במלך דיכול להרוג אף בלי עדים והתראה, א"כ אם הרג בשוגג אינו גולה, דאיכא ואלקים אינה בידו, וזה שנהרג הי' ח"מ ורשות בידו להרגו בלא עדות, וע"ל פסוק י"ג:
ובר"מ פ"ג ה"ח ממלכים כ' דאין רשות למלך להרוג רק בסייף, ובכ"מ לא הערה מקורו וע"ע בסה"מ מ"ע קע"ג מותר למלך להרוג בכל ענין שירצה, והגר"ח העלער נ"י הביא דבערבי אי' רק בסייף, וכ"כ הר"מ פי"ד ה"ב מסנהד', ופי"ג ה"ח ממלכים, ובס' עץ חיים דף י' העיר מסנהד' נ"ב: מצות הנהרגין מתיזין ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה, ודחה דזה במלכות עכו"ם מיירי. ובשו"ת חיים שאל ח"א סו"ס פ"ט הביא מקור מרדב"ז על הר"מ, וכ"ה בתוספתא פ"ט מסנהד', וירו' רפ"ז וע"ש במרה"פ, וטעמו עפמ"ש בויק"ר פ"ו מלך כשהוא משביע לגיונות אינו משביע אלא בסייף, כלו' כשיעבור, סייף יעבור על צוארו, ועמש"ל בפ' תשא (ל"ב כ'). ובמנ"ח מ' תצ"ז דרק בעבור כבוד עצמו ל"נ לו רשות רק בסייף, אבל לחזק הדת יש למלך רשות להרוג בכ"ד, וער"מ פי"ח ה"ו מסנהד' שיהושע שרף לעכן ושם הי' לכבוד שמים ע"ש, ובמד' בפתיחה לאיכה ד"ה ר"ח בן פפא פתח איש חכם נשפט וכו', וע' קול סופר פ"ז מ"ג מסנהד', ופי' בזה טוב שבגוים הרוג היינו רק מצות סייף, ועמ"ש בבשלח (י"ד ז). ובאמת קו' המנ"ח והגהות ציו"ר מהא דנשרף עכן לק"מ דזה הי' מפי הגבורה, וכמפורש ביהושע (ז' ט"ו) והי' הנלכד בחרם ישרף באש, וע' סנהד' מ"ד., ורד"ק ז' כ"ה. וע"ע ברשמי שאלה אות ב' והסכמת הגאבד"ק פאביאניץ שליט"א, ובפרד"י וישב דף רצ"א.: ומסנהד' נ"ב: מתיזין ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה, אין ראי', שהפי' מלכות בערכאות כמש"כ בתפא"י שם:
ובזה"ק משפטים ק"ז: עה"פ מ"א (ב' ח') ואשבע לו אם אמיתן בחרב, וכי שמעי טפשא הי' דאומי לי' דבחרב לא אבל בחנית ובגורי' אין כו', כד הוי בעי לאומאי אפיק חרבא דילי' דחמן הוי חקוק שמא גליפא וחמן אומי כו', נמצא דבחרב הי' כתב שם ובו נשבע ובשם המפורש קטלי' ולא בחרב וחנית, ובס' תולדות אדם ח"ב פ"א הק' להר"מ הנ"ל דמורד במלכות יש רשות להרגו כשמעי בן גרא ורק בחרב לבד, וק' דברי זה"ק דפשט הפשוט דרק בחרב רשות להרגו וצ"ע. ובזה י"ל בש"ב (י"ב ט) מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו את אורי' הכית בחרב ואותו הרגת בחרב בני עמון, ודרשו במד' היו לך לדונו בסנהדרין. ואותו הרגת כו' אתמהא, וכי בחרב ב"ע הרגת אותו והא כ' ויורו המורים וגם אוריה מת, משמע דנביא הוכיחו שהרגו בחצים ולא בחרב, ולהנ"ל א"ש דסנהדרין רשות להרוג בעדים, ומלך בלי עדים והתראה רק צריך סייף, וז"פ הי' לך לדונו בסנהדרין ושם ל"ה עדים, וא"ת שדנת דין מורד במלכות, ע"ז צריך סייף ולא חצים, וע"ע בירחון אוהל מועד ח"א סי' ג' בזה: ובקו"ד ח"ב סי' ל"א נסתפק אי יש כח ביד המלך להסיר מעליו עטרת מלכותו בלי הסכמת העם ע"ש, ולכאו' ה"ז בכלל מלך שמחל ע"כ, דבהסרת עטרה הוסר ממילא שם מלך ממנו ע"ש בהגהות, ומדוד שהמליך בנו שלמה בחייו (בריש מלכים) אין ראי', דכבר הי' זקן ול"ה בידו להנהיג המלוכה:
והמפו' הקשו למה מהני תשובה הא מלך שמע"כ אכ"מ, והתי' דישראל בנים ואב יוכל למחול. אך ק' שאומרים בתפלה מלך מוחל וסולח, (וע' בשמות א' ט"ו), וע' בפי' ז"א על ספרי בהעלותך, ובקו"ד ח"ג סי' ל"ה, כ' הא דמלך א"י למחול דוקא בהוה או על להבא משום שום תשים עליך מלך שתהי' אימתו עליך, אבל על לשעבר יכול למחול, תדע דהר"מ פ"ב ה"ב ממלכים כ' מלך שמחל אכ"מ, ובפ"ג ה"ג כ' המורד במלכות "רשות" ביד המלך להרגו, וכן י"ל גם בדיני שמים על להבא אחטא ואשוב ל"מ תשובה, ועל לשעבר מהני תשובה. ובאמת אי מהא אין ראי' די"ל ל' רשות קאי על ההריגה שאם ירצה להרוג הרשות בידו, כי יכול גם להענישו בעונש אחר במלקות או בממון, אבל למחול לגמרי אפשר אינו יכול אף בלשעבר, ובסה"מ מצוה קע"ג כ' מי שיעבור על מצותי' מותר למלך להרוג אותו, ובחמד"י מ"ע אות ל"ט למד ג"כ מזה דעל לשעבר יכול למחול, ובאמת הוא כן ברמ"ה סנהד' דמ"ח. ובס' מטעמי יצחק פ' יתרו הביא בשם ר"ן בחי' לסנהד' כן, דהא דא"כ מחול רק על להבא כמו חליצה אין בידו למחול, אבל על בזיון שעשו לו כבר מהני מחילתו ע"ש, וברד"ק ש"ב (י"ט כ"ב), ובמ"א (ב' ח') בעובדא דשמעי שהמלך מחל לו, ובחת"ס אה"ע ח"א קנ"א ד"ה ולי יהיבנא נסתפק ג"כ בזה ולא הביא מרמב"ם הנ"ל, וע"ע בציון ירו' פ"ז מסנהד', ובתרגום שני (ב' ה') ושמעי הוי חייב דיתקטל כו', וע"ע חמד"י בל"ת רפ"ח, ושד"ח חלק דברי חכמים סי' מ"ה, וביומא כ"ב: דשאול נענש על שמחל ע"כ, הרי מפורש דגם על לשעבר אינו רשאי למחול, וי"ל שזה הי' בתחלת מלכותו וכמ"ש רש"י שבזה שמחל גילה שאינו ראוי למלוך, אבל לאחר שנתיישב במלכותו י"ל דרשאי למחול על לשעבר. וע"ע בקו"ד חו"ז סי' ל"ו:
ובסנהד' כ': ברש"י דמלך פורץ גדר לעשות דרך לעצמו, ובס' סנהדרי קטנה הק' דמנ"ל זה. דמר"מ פ"ה ה"ה ממלכים מוכח דרק בשעת מלחמה ולבני מדינתו פורץ גדר אבל לא עבור עצמו, וי"ל דרש"י למד מש"א (ח' י"ד) דשדותיכם וכרמיכם יקח, ואם מותר ליקח בחנם כל השדה לצרכו כ"ש דמותר לעשות לו דרך, והר"מ לטעמי' בפ"ד ה"ו שם דרק עבור דמים מותר ליקח ולא בחנם, וע' הגה"מ ולח"מ. אולם בזה"ק וישב קצ"ב: כ' דאחאב הי' מותר ליקח בחנם כרם נבות ולא נענש רק דקטלי' לנבות ע"ש, וכיון דבש"ס לית חולק על הזהר הלכה כן ומלך מותר ליקח בחנם וכ"ש לעשות לו דרך, וע"ש בגליון הש"ס:
פסוק א:
רש"י מה הראשונים מסיני. עמ"ש בבשלח (ט"ו כ"ה), ובאוה"ח שמ"ש הרא"ם שנאמרו המשפטים בקולות וברקים, אין נר' לומר כי דבר ה' אלו מי' דברות כו', ובמח"כ כרא"ם מפורש ברש"י תענית כ"א: ד"ה אל, שכל ימות החורף שעסקו במלאכת המשכן הי' השכינה בהר וכל המצות ניתנו בקולות ולפידים כיום קבלת עשה"ד, אך בתוס' ביצה ה': ד"ה מכדי, הביאו שפסקו הקולות אחר עשה"ד, וע' בקוי אור, ונר למאור: ובמד"ר כאן ואלה המשפטים וכ' למעלה ושפטו את העם כו' כך התורה דינין מלפני' ומלאחרי' והיא באמצע, ובס' ישרש יעקב כ' כשישראל יושב ללמוד צריך לדון עצמו מקודם לאמור מי אנכי שאזכה ללמוד, וכשפוסק צריך ג"כ לדון עצמו במה אני הולך מהלימוד. ובסידור יריעות שלמה מהגרש"ק ז"ל כ' בתפלת שמחים בצאתם כו', עפמ"ש חז"ל דרב קודם לימוד אמר מילתא דבדיחותא ואח"כ יתיב באימא, עוד אי' כי הוי מסיים מסכת עביד יומא טבא לרבנן (ע' שבת קי"ט. ופרד"י ויחי שמ"ה:) הרי דבתחלת וסוף לימוד הי' שמח, ורק בשעת לימוד יתיב באימה, וז"ש שמחים בצאתם וששים בבואם, אבל באמצע עושים באימה לעשות רצון קונם. וע"ש בפתיחה, וזה הטעם דתקיעה לפניה ולאחריה ותרועה באמצע, דתקיעה מורה על שמחה כמ"ש (במדבר י' י') וביום שמחתכם כו' ותקעתם, ותרועה מורה על אימה ופחד גנוחי גנח וילולי ילל, לכן לכל תרועה צ"ל להיות תקיעה לפני' ואחרי':
ובתנחומא זש"ה מלך במשפט יעמוד הארץ ואיש תרומות יהרסנה (משלי כ"ט ד'), אם ישים עצמו כתרומה שמושלכת בזוית, ואמר מה לי בטורח הצבור מה לי בדיניהם ה"ז מחריב העולם, ובדוה"ע תמה וכי תרומה מושלכת הא צריכה שימור ערש"י סוכה ל"ה:, וירו' חלה פ"ג ה"ב, משמרת תרומתי צריכה שימור. ובאבני מלואים בתשובה י"ח כ' להפו' דאין מבטלין איסור לכתחלה רק מדרבנן, בתרומה לכ"ע אסור מדאו', דע"י הביטול הוי כהפסד דנהפך תרומה לחולין והוי כמאבד תרומה בידים. ובשו"ת בית יצחק או"ת ק"ה כ' דמה"ט אסור להפקיר תרומה דמצווה על שמירתה, וזה י"ל טעם הר"מ פ"ו ה"ו מתרומות, שתרומה ניתנה רק לכהן ת"ח, שאסור לאכול ת"ט וע"ה בחזקת טומאה, ולכאו' מה איכפת לו מה שיעשה הכהן אח"כ הלא הוא עשה את שלו והפריש, ורק כיון שיש חיוב שמירה, החוב עליו שיתן ג"כ לכהן שישמרנה היטב מטומאה, ודומה לשומר שמסר לשומר דאם השומר השני גרוע מהראשון הוי פשיעה, כחו"מ רצ"א סכ"ו, וכ"מ מתוס' יבמות צ"ט: ד"ה לכולן, דבלא אפטרופוס אין משגרין תרומה לחש"ו דלא ישמרנה בטהרה:
פסוק א:
רש"י ולמה נסמכה, ובס' ווי העמודים פי"ז כ' ע"פ הר"מ פ"ו הי"א מביאת מקדש דב"ד הגדול ישבו בלשכת הגזית, ועיקר מעשיהם הי' שדנו הכהנים ובודקין יחוסיהם ומומין, והוא מפ"ה מ"ד ממדות, וזה הסמיכות שתשים סנהד' אצל מזבח והם יראו שיקריבו הראוי להקריב עש"ה. ובסידורו של שבת שורש ו' ענף א' אות כ' עפמ"ש בסנהד' ז': אשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינים מקל ורצועה שופר וסנדל, ולכאו' למה להביא, דיה לצרה בשעתה אם יצטרכו לעונש יביאו, ורק צריך שיהי' תמיד לפני עיני בנ"י שיש בחינת הדין בעולם, וע"כ ייראו לעשות רע ולא יבא עליהם הדין. וזה ואלה המשפטים א"ת לפניהם ולא עליהם, וצריך כלי הדיינים כדי שבע"ד יראה מה שמונח לפני' ויירא לסרב נגד הדין ויציית ע"ש אריכות, וע"ס קהלת ישורון דבר נכון, ובס' היובל להג' מלובלין ז"ל דף קי"ב:
פסוק א:
רש"י ל"ת ע"ד כו' והוא מאמר ר"ע בעירובין נ"ד:, ובלח"ת ביאר בזה מ"ש בפסחים כ"ב. וש"ד ר"ש העמסוני דרש אתין ובאת ה"א תירא פירש כו' וק' מ"ט לא פירש באהבת את ה"א, ועוד למה לא דרש כר"ע לרבות ת"ח (ועמ"ש בבראשית דל"ט דברים נכונים). וי"ל באהבת ידע לדרוש לרבות ת"ח, אך בתירא לא רצה לדרוש, דבלא דרשא גם כן יהיה להם מוראות ת"ח דס"ל כר"י לפניהם אלו כלי הדיינים ובודאי יראו מב"ד ומת"ח, אך ר"ע דדריש לפניהם להראות פנים לתלמידים עד שיבינו, שפיר בעי קרא לדרוש לירא מת"ת:
פסוק א:
רש"י לפניהם ולא לפני עכו"ם גיטין פ"ח:, ובמנחת יהודה עם בע"ת הקשה למ"ל קרא הא אפילו גרים פסולים לדון כקידושין ע"ו: וכ"ש עכו"ם, ובדו"ע כ' מה שגר פסול לדון רק בכפייה אבל אם שני הצדדין רוצים יכול לדון כמ"ש הסמ"ע ז' סק"ד, אבל עכו"ם אף בבע"ד מרוצים פסול וכמ"ש רמב"ן כאן ונפסק בחו"מ רס"י כ"ו, וא"ש דבגר מהני אם בע"ד מרוצים. ושם במנח"י תי' דגר פסול רק ביש ישראל אבל אם ליכא ישראל לדון כשר, ותדע דשמעי' ואבטליון היו גרים והיו דנין, וצריך קרא למעט עכו"ם אף אם ליכא ישראל ע"ש. ובברכ"י ז' הביא גם כן תשב"ץ שלא הי' אז בישראל כמותם והם היו היותר ראוים, והתורה לא פסלה גרים רק כשיש כיוצא בהם בישראל, אבל אם הי' גדולים הם קודמים ע"ש, וכמ"ש בברכות ס"ג. דאף שאין מעברין שנים וחדשים בחו"ל, שאני ר"ע שלא הניח כמותו בא"י ולכן עיבר גם בחו"ל. וע"ע בכנה"ג שתמה ג"כ על שמעי' ואבטליון שהיו גרים, ובדורש לציון סו"ד ג' תמה ג"כ עש"ה בזה, ובאמת בתי"ט בפ"א מ"י מאבות הק' כן והוכיח מזה דל"ה בעצמם גרים ורק שבאו מגרים ואמם הי' מישראל, ועמ"ש בזה הרבה בפ' תצוה (כ"ט ל'). ובתומים ז' סק"א בענין דקבלוה מהני בגרים ב' דקבלוה ל"מ רק בממון ולא בד"נ, דא"י לומר הריני מכשיר קאו"פ, ואם יחייב ראשי להריגה יקטלוני, וכל טובו של ב"ד הגדול בירושלים רק לדון ד"נ ודיני זקן ממרא, ול"ה דנין כלל ד"מ, והדק"ל איך היו מקבלין גרים ראשי סנהד' וצ"ל דמלך שאני כיון דרשות ביד המלך להרוג אף בלי עדים, ושמעי' ואבטליון נתמנו ממלכי חשמונאים הכשרים. עי"ל דד"נ ל"ה דנין רק נתמנו לבירור הלכה לעוצם חכמתם, וע"ש בישועות ישראל, קול הרמ"ז בהקדמה לזרעים, והקדמת ס' חומות יהושע אריכות:
וברמב"ן הנ"ל דיש חילוק דבערכאות ל"מ קיבלו בע"ד משא"כ בהדיוטות, ע' אמ"ב ריש ה' דיינים, ובכל"ח כ' דז"ד אם שניהם מרוצים על פס"ד שפסקו ההדיוטות, אבל אם א' אינו רוצה לקיים אע"ג דבקיבלו עליו לאחר פס"ד א"י לחזור, מ"מ הדיוטות לא יוכלו לכופו לקיים הפס"ד שכפי' שייך רק למומחים, דדוקא בקבלו לדון דרק משום שלא ישתמשו הדיוטות בכתר מומחין אסור, לכן במוחלים על כבודם יכולים לדון משא"כ לכפות ע"ש. ובזה א"ש הנובי"ת אה"ע קי"ד שהחזיק בדעת או"ז שגט הוי דין וצריך ב"ד ע"ש, וק' מגיטין פ"ח: דר"י הוי מעשה אגיטין א"ל והא אנן הדיוטות כו', נראה דרק בשביל הכפי' שאל לי' אבל על הסידור גט גופא לא שאל איך מותר בהדיוטות, ולנוב"י ק' על גט גופי', ולהנ"ל י"ל כיון דליכא סמוכין מוחלין על כבודם אבל לכפי' ל"ש זה, והשיב לו אנן שלוחתי' עבדינן. ומרמ"א אה"ע קנ"ד בסדר הגט ס"ד משמע דא"צ ב"ד של שלשה, וכפשטות ב"ב קע"ד:, וערכין כ"ג., אטו כל מגרש בבי דינא מגרש וע"ש בנ"ב ק"ה וקי"ח, ובתומים ט' סק"ב הביא תיב"ע תצא (כ"ד א'), ויכתב לה ספר תירוכין קדם בי דינא, אך בתשו' חיים שאל ל"ט כ' דאין זה התרגום מיונתן ולא חוששין לי' במקום שהוא נגד ש"ס ופוסקים ע"ש. וע' ח"א מהרש"א מגילה ג'., שה"ג מע"ס ע' בשם קרבן מנחה סי' נ"ד, הלכות קטנות ח"ב ק"ע, לחם שמים סוף מגילה, רד"ל במבוא לפדר"א אות ב', ובפתיחה לאהבת יהונתן בראשית. וגם מקידושין ס"ב: מי יימר דמזדקקי לי' תלתא, ופריך מלאחר שיגרשך דל"מ, ומשני נהי דבידו לגרשה אין בידו לקדשה ע"ש, ואי נימא דצריך ג' אמאי לא משני ג"כ מי יימר דמזדקקי לי' ג', ועמ"ש בזה דבר נכון בספרי פרי יוסף בסוגי' דנודרת:
ובגוף הדבר הנכון לחלק כשהגט ברצון א"צ ב"ד אבל בע"כ צריך ב"ד, וכשו"ת עונג יו"ט קנ"ה, וא"ש מגיטין פ"ח:, ובזה מיושב הרבה קושיות ומה שפליגו או ע"ח או ע"מ כרתי כקו' נ"ב שם ד"ה והנה במס' גיטין היינו ברצון, ותיב"ע מיירי בע"כ וצריך ב"ד, והסברא דבע"כ הוא בלי ערוה ובלי דבר, בפלוג' ב"ש וב"ש סוף גיטין, הוי דין, אבל ברצון שניהם י"ל שרי בלי ב"ד. אמנם משה"ק מבעל שאמר גרשתי אשתי נאמן דבידו לגרשה נימא מי יימר דמזדקקי לי' ג', (ועשעה"מ פ"ג ה"ה מיבום) ונהי דברצון א"צ ב"ד אבל בע"כ צריך ב"ד ואין בידו אבל יש לחלק דודאי מקרי לכל מילי בידו כיון שישנן ב"ד ע"י השתדלות וטורח ומעשים בכל יום, רק נגד דשלב"ל דל"מ, ויהי' כאלו בעולם, אמרי' כיון שעכ"פ צריך טורח גדול ל"ה בא לעולם, וכעין זה כ' השעה"מ בפי"ב מא"ב. וקצת ראי' ממהרש"ל כתו' נ"ח: לתוס' שהק' דהוי לדבר שלבל"ע ואף לר"מ ל"מ, והק' רש"ל דהוי בידו ע"ש, ותמוה דמי יימר דמזדקקין לי' ג', ולפמ"ש ניחא לר"מ דמהני דשלב"ל רק צריך לדבר שבל"ע, וכאן הוי בידו עכ"פ ע"י טורח. ובענין זה אי צריך ב"ד ע"ע בשו"ת שבו"י ח"ג ק"כ, שיבת ציון ס"ח, חת"ס או"ח נ"א, ואה"ע ח"ב ס"ד וס"ה, שערי דעה ח"א קע"ד, גט מקושר אות פ', ובס' פתחי משפט חו"מ ט' דבר נכון. ובשו"ת אמרי דוד מהג' מסטאניסלאב ז"ל, סי' רכ"ו העלה דל"ב ב"ד אף בע"כ, והביא ראי' מגיטין נ"ה: אמר לעדים ראו כו' והתם בע"כ ומוכח דל"ב ב"ד עש"ה:
ובר"מ פכ"ו ה"ז מסנהד' ונפסק בחו"מ כ"ו ס"ב, דהא דלפניהם ולא לפני עכו"ם רק אם הבע"ד רוצה לדון בדיני ישראל, אבל אם אינו רוצה מקבל רשות מב"ד והולך בערכאות, ובכל"ח הק' כיון דהוי לאו הבא מכלל עשה, ומחויב ליתן כל הונו שלא יעבור בל"ת ובפרט בקו"ע, ואי"ל כיון שנוטל רשות מב"ד הוי כאלו הב"ד עושים שליחים לדין, דזה שייך אם עכו"ם דנים כדין ישראל אבל היכי דדנים כפי נימוסם, ובדין ישראל פטור איך מותר לילך בערכאות. ואא"ז ז"ל בנתה"מ סק"ג כ' באמת דאסור, ורק אם כבר נתחייב בדין ישראל ואינו רוצה לציית הדין, אז מותר בערכאות, אבל אם לא רצה לבוא לב"ד והב"ד אינם יודעים הדין אם מי, משמתינן לי', אבל אסור ליתן לו רשות לילך בערכאות, אך בישועות ישראל כ' דמנהג העולם לא כנתה"מ. אכן מצינו כיו"ב דמותר להשביע חבירו אע"ג דיודע דישבע בשקר ועובר בלפ"ע, אך מותר במקום פסידא וכמ"ש בתשו' מוצל מאש מ"ה, אך התם הוא בשוא"ת שב"ד מחייבין אותו לשבועה, וגם שם שייך הלטעהו לרשע וימות, משא"כ הכא שעושה האיסור בעצמו כדי להציל ממונו, ורק י"ל דעביד אינש דינא לנפשי' במקום פסידא אפי' ע"י הכאות וחבלות כב"ק כ"ז:, וחו"מ ד', וכיון דמותר לעבור על איסור חבלה ה"ה על העשה דלפניהם. אך ברמ"א שם כ' דלהציל ע"י ערכאות אסור, וקצת י"ל דכל האיסור משום לפניהם א"כ במקום דלא אפשר לפניהם שהנתבע אינו רוצה ליכא איסור תורה בערכאות וצ"ע:
ובשו"ת דברי חיים מ"ת חו"מ ת' ג"כ דן בזה אי יודע שחבירו משקר אי רשאי להשביע, והנה אם יודע שישבע אין רשאי להשביעו וכמ"ש בשבועות ל"ט:, וכל מי שחייב שבועה מחויב לקבל חרם שאינו מביאו לשבועה בחנם כמ"ש הר"מ פ"א הי"א מטוען, וחו"מ פ"ז סכ"ב, ואם כשיודע שנשבע לשקר ג"כ אין רשאי להשביעו, א"כ לא והי' רשאי בשום פעם להשביעו, זולת אם התובע בעצמו טוען שמא במקום שיש שבועה, וזה רחוק מאד, והעיר בזה בהדוה"ע מאמר קצ"ב. אכן ברדב"ז אלף רכ"ג ב' דמותר להשביעו והלטעהו לרשע וימות, וכ' שהעושה כן והפסיד ממון נקרא חסיד שוטה ורק ישביעהו, ורק כ' שראוי להודיעו עונשו אולי יפרוש ויודה, וברדב"ז שנ"ד כ' שמנהגו הי' כשראה שרוצה לישבע בשקר, לעשות פשרה או לפייס הבע"ד שיתרצה בהטלת חרם, ועשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב ס"ה בזה וקוי אור קדושים (י"ט י"א):
תשים. גם י"ל כמו בסנהד' י"ט: שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, אך ק' על הקו' בסנהד' ז': אשר תלמדם מבע"ל, דמצינו מסירת דברים בל' שימה, בבשלח (ט"ז כ"ו) שם שם לו חק ומשפט, יתרו (י"ט ז') וישם, בלק (כ"ג ה') וישם ה' דבר, וילך (ל"א י"ט) שימה בפיהם, ובמכילתא דריש וישם משה האיר עיניהם, ובסנהד' ק"ח: וישם ה' דבר בפי בלעם, חכה נתן לתוך פיו גם בשאר מקומות יש דרשות מיוחדות. ועתו"ת. ובירו' ע"ז פ"ב ה"ז מה השימה הזאת אינה נגלית כך אין לך רשות לייגע עצמך בד"ת אלא לפני בנ"א כשרים ע"ש, ודריש תשים מל' סימה ואוצר דלפעמים צריך להסתיר ולא לגלות, ובסמ"ג עשין י"ב גרס מה הפנימה הזאת, ודרש מלת לפניהם בהפוך אותיות.
פסוק ב:
כי ערש"י ובפי' ריב"א ופע"ר הק' איך ס"ד דע"כ יהי' נרצע הא אמרי' אוזן ששמעה על ה"ס כו', וע"כ לא שמע, ובשמע שלמה תי' דה"פ א"א אלא אף עבדו של עברי וקרא תרתי קאמר דתרוויי' נוהג בהו יצא לחפשי, אלא שדין רציעה אינו חוזר אלא לעברי ממש. ומצאתי בגליוני הש"ס שבת קמ"ו. שהביא מגמ' שם מזליי' הוי, וכן בשבועות ל"ט. גרים מנין ת"ל ואת אשר איננו, ועבד כנעני כגר ומזלייהו הוה, ושפיר שמע:
פסוק ב:
רש"י מיד ב"ד. וק' דתפשוט מדכ' והגישו אל אלקים שצריך לימלך במוכריו ש"מ מיד ב"ד קאמר, וע' שמע שלמה והמקנה קידושין י"ד: ברש"י ד"ה מכרוהו:
פסוק ב:
רשב"ם ויש מרבותינו שמשוה דינם בגז"ש ויש שנותן חילוק ביניהם, ובס' מנחת יהודה על או"ח בסופו כ' דבקידושין י"ד: אי' במכרוהו ב"ד דיוצא ביובל גם קודם שש, בזה לית מאן דפליג דמקרא ושב אל משפחתו יליף, ורק אי מוכר עצמו אי יוצא בשש יש פלוגתא וקיי"ל כת"ק דאינו יוצא בשש, בר"מ פ"ג הי"ג מעבדים. וז"ש דיש שמשוה דינם בגז"ש דגם מוכר עצמו יוצא בשש, והא דכ' שם עד שנת היובל היינו שאם יובל קודם לשש יצא ביובל, ויש שנותן חילוק ביניהם ר"ל דדוקא מכרוהו ב"ד יוצא בשש ולא מוכר עצמו. ובחו"מ של"ג ס"ג פועל יכול לחזור אפי' בחצי יום מטעם כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים ואעפ"כ מותר להשכיר עצמו לפועל, ודוקא לעבד א"י למכור עצמו כיון שאינו יוצא קודם שש או יובל, אבל פועל שיכול לחזור אפי' בחצי יום מותר להשכיר עצמו, ובתשו' מיימוני ה' קנין סי' ל"א הק' הלא פועל דיכול לחזור ילפי' מע"ע דשם נתן פדיונו ויכול לחזור, וא"כ למה מותר להשכיר עצמו ולא למכור עצמו. ובח"ס תי' ע"פ ר"ן פ"ב דפסחים דבמחוסר ממון ל"א הואיל ואי בעי לפדות, וא"כ בשלמא בעבד צריך להחזיר מעות לרבו שפיר אסור למכור עצמו דמי יימר שיהי' לו מעות לפדות, אבל פועל שא"צ ממון כי שכירות אינה משתלמת רק בסוף לכן מותר להשכיר עצמו, ועש"ך סקי"ז. ולפ"ז פסק בעיר שרצו לקבל רב שלא יוכל לחזור ה' שנים, וזה אסור שאין להשכיר עצמו יותר מג' שנים (ועא"ע ראה ט"ו י"ח), יתנו כך, אם הרב ירצה לחזור מכל וכל, גם כשלא יהי' רב בעיר אחרת אז רשאי ולא יצטרך ליתן להם מעות, אבל אם עיר אחרת רוצים ליקח אותו לרב מחויבת אותו העיר ליתן להם כך וכך, וזה שפיר שאם הרב רוצה לחזור של"י רב בשום מקום א"צ ליתן להם מאומה, א"כ חזרתו ל"ה חסרון ממון והוי כפועל שמותר להשכיר עצמו, ושפיר יכולין לפסוק קנס אם ילך לעיר אחרת, וע' בזה בח"ס או"ח ר"ו, חו"מ כ"ב וקע"ב, ובתשו' הרד"ד קמא או"ח נ"ז:
ובתיב"ע ובשביעית יצא לחפשי כ' ובמעלי שביעתא, וכ"ת בדברים (ט"ו י"ב), ועזה"ק בהר ק"ח, ומשמע דבערב שביעית יצא, ותמוה דהא יצא בתחלת שביעית, והמפרש פי' בתחלת שביעית כמו במעלי שבתא דגמ', וצ"ע שהביא ראי' לסתור דמעלי שבתא פי' בע"ש, ע' חולין ס':, ב"מ מ"ט:, וגיטין ע"ז., וער"מ פ"ב ה"ב דיצא בתחלת שביעית, ובמל"מ שהוא מירו' פ"א ה"ב מקידושין ובשביעית פי' בתחלת שביעית, וערמב"ן ראה (ט"ו א'). ובערכין י"ח: זמנין דבשביעית נמי יעבוד. ר"ל נמכר בניסן ובתשרי של שביעית עברו שש למנין עולם והוא יעבוד עד ניסן, ודייק מדלא כ' ובשנה השביעית. ול' השביעית משמע שביעית שלי, כמו בב"מ קי"ג: בחוץ תעמוד והאיש כו', מנחות נ"ה. לא תאפה חמץ חלקם, ומכות כ"ב: מ' יכנו לסוף פסוק הקודם לו, ותוס' חולין ס': ד"ה אמרה וע' תו"ת. ובירו' הנ"ל ויוצא בתחלת שבע, ונ"מ בשנת עיבור יוצא בסוף אדר שני ע' בשיירי קרבן:
ובמגיד משרים להב"י כ' על הא דשבת ס"ט: מונה ששה ימים כו' דאין זה מענין ספק רק דנעשה דבר עצמו דשביעי ששיבת בעצם שבת שלו, וכזה מה שע"ע יוצא בשנה הז' ג"כ שמיטה שלו, וכ"כ ברדב"ז ח"א ע"ו, וע"ס משנת חכמים חאגיז אות תקמ"ג, וגליוני הש"ס שבת שם, ועמ"ש בפ' תשא (ל"א י"ג). ובהדוה"ע הק' על ט"ז חו"מ ע"ג ס"ט, דמי שלוה וקבע פרעון בחנוכה יוכל לשלם ביום האחרון, נימא בחנוכה עם "בית" משמע תחלת, ויש להביא ראי' מכתו' צ"ד: בב' שט"מ חד ה' בניסן וחד בניסן אוקמי לההוא בה' בניסן, ונפסק בחו"מ מ"ג סמ"ג, וי"ל דהוראות ב' אינה ברורה ויש לפרשה לכאן ולכאן ויד המוחזק על עליונה, ובדינו של ט"ז א"צ לשלם רק בסוף חנוכה, אבל בעבד שהוא מוחזק כמ"ש המהרי"ט בשניות אה"ע כ"ז בשם הרא"ש, כשם שאדם מוחזק בממונו כן אדם מוחזק בגופו, ולכן בהגיעו תחלת שביעית אין להכריחו עוד לעבודה. ועמנ"ח מצוה מ"ב אות א' אם הגיע זמן לצאת בר"ח ניסן, תיכף בכ"ט אדר לא יוכל האדון לעבוד בו, דשמא יקדשו ב"ד החודש למחר ונמצא למפרע הי' בן חורין, והעיר אם ל"ש לומר חזקת מרא קמא מספק, ולהנ"ל אדרבה יש להעבד חזקה בגופו, וע"ע בירחון אוצר החיים שנה א' צד ס"ט:
באוה"ח אם יהי' ע"כ וע"ע יקדים העברי כו'. משמע כתשו' רמ"א ס"י דגם כשגוי מוזיל השער יש חיוב או קנה מיד עמיתך וכ"כ בתשב"ץ ח"ג קנ"א, אבל מתוס' ע"ז כ'. ד"ה ור"מ, וחולין קי"ד. ד"ה עד, מבואר דדוקא בדבר מיעוט דינא הכי, וערש"י בהר (כ"ה י"ד). ובתשו' רמ"א העיר מב"מ ע"א. אם כסף תלוה עמי קודם, ואפי' לעכו"ם ברבית ישראל קודם, ואי"ל דשא"ה דאינו מפסיד מכיסו רק שאינו מרויח, וכה"ג אי' בשבת קנ"ג. במציאה, ובפוסקים בחוה"מ דלא מיקרי דבר האבד רק הפסד ממש באו"ח תקל"ט ס"ו. אבל ז"א דברפ"ב בפסחים באקדומי נתינה לגר למכירה דנכרי, ופרש"י דאם יש גר לא תמכור לנכרי ע"ש, ועחת"ס חו"מ סס"י ע"ט, ובתשו' תועפת ראם או"ח כ"ב הק' מתוס' ע"ז כ'. הנ"ל ע"ש. וביותר יש להפליא מתוס' ב"מ ק"ח: ד"ה משמתינן ורא"ש, וחו"מ קע"ה סמ"א דאינו חייב למכור לישראל בפחות אפי' היכי שמגיע היזק לשכנו ע"ש, וא"כ ה"ה דמותר לקנות בזול מגוי, וצ"ע על הרמ"א וח"ס מזה. ובס' אשל אברהם פא"נ סי' כ"א תמה באמת על תוס' ע"ז מב"מ, והעלה דבהלואה איכא מ"ע להלוות לכן דוחה להלואות עכו"ם ברבית, וגם לר"מ דאיכא מ"ע לנכרי תשיך מ"מ הך עשה אלים טפי, וסיים בצ"ע במה שלא נהגו קדימה דמכירה לישראל גם אם העכו"ם מוסיף רק קצת. וע"ע בשער משפט צ"ז סק"א שהעיר ג"כ דהשמיטו טוש"ע דין הקדמת הלואת ישראל בחנם מלעכו"ם ברבית, וע"ע ס' מגלת אסתר על סה"מ שורש ו' די"ל דגם בריוח גדול מצוה להקדים לישראל. ובשו"ת מהר"ם שיק חו"מ ל"א העלה בתגר הקונה ומוכר להרויח לפרנסתו ל"ש דין קדימה גם בריוח קצת, אבל אם אין שם רק טרחא יותר לקנות מישראל או למכור מחויב לטרוח, וע"ע בח"ס חו"מ קל"ה, ומשפט שלום סי' קפ"ט ובס' בית נאמן סי' י"ג אות ס"ז, פרשת מרדכי ח', ותרשיש שהם פ"ט, ומש"ל (כ"ב ב"ד):
פסוק ג:
בגפו. רש"י בכנף בגדו, וע' קידושין כ"ט: לא פריס סודרא פרש"י הנשואים רגילים להיות מעוטפים בסודר, ועמג"א ח' סק"ג, באה"ט י"ז סק"ד, פרד"י וישלח דר"מ. ושמות כ"ה:
והר"מ פ"ג ה"ד אם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו ש"כ, משמע מלשונו דרק רבו אין מוסר לו אבל בעצמו מותר בש"כ ע"ש במל"מ ועכל"ח, וע"ע במל"מ בהלכה א', ובהמקנה דכ"ב. ד"ה מכאן אריכות. וע"ע ברמב"ן ממכילתא דאלמנה לכ"ג אין רבו חייב במזונות אשתו ובני', ונשמע מזה דגם כ"ג נמכר בע"ע, ועחמד"י מ"ע ל"ב בזה בענין אי מותר להשתמש בכהן:
וזקיני הגז"ל בשו"ת הרד"ד או"ת קמא סי' ב' הק' הא דהעולם נהגו להשתמש בכהן קטן, לפמ"ש באו"ח קכ"ח סמ"ה דמשתמש בכהונה מעל אם לא כשמחל וקטן לאו בר מחילה, וכ' ע"פ מג"א רפ"ב סק"ו בשם רדב"ז דכהן קטן אין קורין אותו במנין ג' וז', וכ' המג"א ול"נ דמ"ע וקדשתו ל"נ על קטן דכ' כי את לחם אלקיך הוא מקריב וקטן לאו בר עבודה ע"ש, וממילא בקטן דלא קאי וקדשתו מותר להשתמש בו. אבל צ"ע דא"כ בע"מ דלא חזי לעבודה לא נהי' מצוים עליו וקדשתו וצ"ע, דבתו"כ אמור אי' וקדשתו כו' קדוש יהי' לך לרבות בע"מ וא"כ כ"ש קטן. וברש"י אמור (כ"א ח') נהג בו קדושה לפתוח ראשון וכו'. ותמהו במזרחי וגו"א דבגיטין נ"ט: מפיק לה מוקדשתו, ותי' דרש"י ניחא לי' יותר דרשות ת"כ ללמוד מקדוש יהי' לך דקרא וקדשתו מורה על שיקדשוהו ב"ד ע"כ על פסלות נשים דכ' לעיל, אבל קדוש יהי' לך קרא יתירא שפיר מצינן למידרש עכ"ד. אבל א"ז מספיק דמה יענה לתלמידן דמפיק מוקדשתו, ואי נימא דגם קטן ובע"מ בכלל הי' ניחא דמשו"ה הביא רש"י על קדוש י"ל, להורות דאף קטן ובע"מ בכלל וקדשתו, דבת"כ מרבה מקדוש י"ל בע"מ, וכ' רש"י דכל הנך דמרבינן מהאי קרא ישנם בכלל וקדשתו לפתוח ראשון אבל אי הוי מייתי אקרא וקדשתו ל"ה ידעינן דגם בע"מ בכלל כיון דכ' את לחם הוא מקריב, וע' דרישה או"ח קל"ה והאריך מאד, והביא סה"מ מ"ע ל"ב דכהן א"י למחול, וע' יפ"מ על ירו' ברכות פ"ח, ושיורי ברכה או"ח קכ"ה. וזקיני ז"ל כ' דרק אם מזלזל בקדושת כהונה ואינו חס על כבודו א"י למחול, אבל כשם שמותר לעשות בו מלאכה להחיות נפשו, ה"ה רשאי למכור עצמו לעבד כיון שאוכל אצל רבו, וא"כ אם מכבד לחבירו לקרות ראשון והוא לתכלית הנאתו הוי כאדם חשוב דאשה מקודשת בו ול"ה לו זלזול עש"ה. ובקונ' אמ"כ הביא מדודי הגז"ל מלאסק בעל חדו"י דרק לשמש עם כהן עבודת עבד אסור, אבל מה שדרך לגמול חסד זע"ז ודאי רשאי, ולא עדיף משונה הלכות ביו"ד רמ"ג ס"ו דאסור לשמש בו וא"י למחול כמ"ש ברכ"י יו"ד רמ"ו, ואעפ"כ רק בשימוש עבדות כמו דנשאו על כתיפו דמגילה כ"ח. אבל בשימוש שדרך לעשות לחבירו גמ"ח שרי, וכמ"ש בשו"ת בנין ציון פ"ג, ובקטנים משתמשים רק בדברים קטנים שרי, וע"ע מג"א ר"א סק"ד על מה שאין נזהרין להקדים כהנים לכל דבר, דאין אנו בקיאין ביחוס כהונה. (וע"ע שו"ת מהרשד"ם אה"ע רל"ה, מהרי"ט ח"א קמ"ט, בנימן זאב רמ"ג, תומים ט"ו סק"ג, תבת גמא פ' וילך, ח"ס גיטין נ"ט, מהר"ם שיק על מצות מ' ע"ר, ושו"ת מנחת שמואל או"ת מ' ומפני האריכות לא העתקתי.) ומצאתי עוד במקו"ב ח"א דשנ"ב:, מכנה"ג או"ח הגב"י. אות ל"א ע"פ ירו' ברכות פ"ת ה"ה המשתמש בכהונה מעל, וצ"ע דבאו"ח סס"י קכ"ח אם הכהן מקבל שכר בעד השמוש מותר, וע' מבוא פ"ב ס"ה, וח"ד דף תתקי"ב מחולין קל"ג. רש"י תן לי רשות לקבל מתנותיך, והמשרת הי' כהן שהרי קיבל מת"כ וק' איך שימש רבא בו, א"ו ששלם לו שכר, וגם בשכר רוחני מותר מב"ק כ': לכי תשמש לי, ור"ח הי' כהן בשבת י':
פסוק ג:
רש"י שאם ל"ה נשוי תחלה אין מוסר לו ש"כ. יש לפשוט מזה ספיקת המל"מ בפ"ג ה"ד דאם נתאלמן ואין לו אשה אם רבו מוסר לו ש"כ, ומרש"י משמע שאם הי' נשוי תחלה אף שעתה אין לו אשה רבו מוסר לו ש"כ:
פסוק ד:
אם. ערש"י ובמל"מ פ"א ה"ד, וברמב"ן אי אשה מוכרת עצמה, ובזה"ק דק"ט. אם אדוניו דא איהו אדון כל הארץ יתן לו אשה מהכא דלאו ברשיתא דבר נש קיימא למיסב אתתא וכו', וע' ויק"ר פכ"ט בזה, ועשו"ת חבלים בנעימים ח"ד ע"ח ברמב"ן:
פסוק ה:
אמר. בקידושין כ"ב. נלמד מכאן אמר בסוף שש ול"א בתחלת שש אינו נרצע, וע' כתו' מ"ה: נערה ונתבגרה בסקילה אע"ג דכ' והוציאו את הנערה, הנערה שהי' כבר, וה"נ נימא העבד שהי' כבר, אך ברש"י סנהד' משמע שיש רבוי על זה ובגיטין מ"ב. עבדו שהי' כבר וע' דו"ע. ובמד' ואתחנן טען משה כתבת אהבת את אדוני כו' ועבדו לעולם זה הקב"ה, את אשתי זה התורה, כמ"ש תורה צ"ל משה מורשה (דברי' ל"ג ד'), א"ת מורשה אלא מאורסה, לא אצא חפשי, לא אמות כמ"ש במתים חפשי (תהלים פ"ח ח'), דמשה טען שיקיים בו דין יובל וביקש עוד נ' שנים והשיב ה' "רב לך" (דברים ג' כ"ו), דשנותיו של אדם ע' שנה והוסיף לו נ' יש לך נ' שנה כמנין לך, לכן על תוסיף לדבר עוד מזה דראיתי מראש שהי' לך טענה והוספתי לך נ' על הע' וימיך הם ק"כ שנה:
פסוק ה:
אהבתי את אדוני, ובראה (ט"ו ט"ז) כ' אהבך ואת ביתך ודרשי' בקידושין כ"ב. שאם אין לרבו אשה ובנים אינו נרצע, וכ"פ הר"מ פ"ג הי"א, ובמל"מ כ' דאם יש לרבו אשה שקדשה ולא כנסה אין נרצע דלא נקרא ביתו כיומא י"ג: ובדוה"ע העיר ממכילתא יכול יהי' חייב במזונות ארוסה ושומרת יבם ת"ל אשתו עמו להוציא שומ"י, עמו להוציא ארוסה שאינה עמו, משמע דארוסה לא נתמעטה מאשתו, וי"ל דבעבד כ' אשתו הוי ארוסה בכלל, וכמ"ש אא"ז בחכ"צ קכ"ד, ואה"ע קכ"ו סמ"ו דאם כ' בגט ארוסה אנתתי כשר, אבל באדון כ' ואת ביתך וארוסה ל"ה ביתו דעודה בבית אביה, וביומא כ' ביתו. וע"ע בשו"ת שיבת ציון פ"ח דהא דב"ש לא יגרש רק בערות דבר רק בנשואה ולא בארוסה דכ' ושלחה מביתו וארוסה ל"ה בביתו של בעל, ובפ' בראשית דכ"ו. כתבתי בזה הרבה, וברביד הזהב הק' מפ' ויצא (כ"ט כ"א) הבה את אשתי, ומפ' תצא (כב כ"ד) בנערה מאורסה אשר עינה את אשת רעהו, וע"ש בפרד"י ותרוה צמאונך. (וע"ע בשו"ת מהרשד"ם אה"ע ס"ח, ק"ה. בלשון חכמים אות ס"ה, שו"ת שערי דעה, ואבני נזר אה"ע סי' ג' אות ה', שו"ת בנין דוד מ' בזה להלכה.) ובדברי שאול מ"ת דמ"ד: אם אין רצונו לרצעו יכול להוציאו לחירות עש"ה, ובמל"מ פ"ג הי"א אי דרשי' בע"ע אהבתי את אדוני ואת אשתי בית א' ולא ב' בתים:
פסוק ו:
אל הדלת או אל המזוזה, רש"י יכול המזוזה כשרה לרצוע כו' ע' תולדות אדם פ"ד דלכאו' הדרש סיתר הפשט הפשוט דכ' או אל המזוזה ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, (שבת ס"ג., יבמות י"א. וכ"ד.) אך מצינו או פי' כמו אם, כרש"י ויקרא (ד' כ"ג) או הודע וע' מזרחי משפטים (כ"א ל"ו) או נודע כי שור נגח הוא, וה"פ והגישו אל הדלת באיזה דלת אמרו, אם שוה אל המזוזה מעומד, ועשו"ת זית רענן ח"ב, ולח"מ פ"ג ה"ט באריכות, וע"ע בתיב"ע ובמפרש ובאהבת יהונתן: והטעם שצ"ל מעומד, עפמ"ש בקידושין כ"ב: מה נשתנו דלת ומזוזה, שהיו עדים במצרים שפסחתי כו' ועדים צ"ל מעומד עתו"ת, ובירו' קידושין פ"א ה"ב דהעמדה בדלת גנאי שעומד בפרהסיא כנגד העם, ושם בירו' ורצע ולא שלוחו, וכן בחליצה הן ולא שלוחיהן ביבמות ק"א:, ובסוטה מ"ה. ויצאו הן ולא שלוחיהן ובמנחות צ"ג: וסמך ידו ולא יד שליחו:
פסוק ו:
במרצע. רש"י אוזן ששמעה עה"ס כו', עתוס' קידושין כ"ב: ד"ה מה דמרצע גימ' ת', ולפי שישראל הי' עבדים ת' שנה, ובהמקנה כ' דאותיות אחר מרצע משק"ף רומזת על נתינת דם על משקף, ואותיות לפני מרצ"ע, לפני מ"ר הם ל"ק, גימ' ב' פעמים מזוזה, רמז על נתינת דם על שני המזוזות, ואותיות לפני צ"ע ס"פ רומז לדם אשר בסף, והוא סודות נעלמים כחומר וצורה שחומר מלבוש לצורה וצורה נעלמות בו לכן אמר שדרש כמין חומר, וע' או"ח ולוי"ח. ובאזור אלי' סי' קצ"ח כ' עפמ"ש חז"ל האוזן לגוף כקנקל לכלי וע"י אוזן חיים כל האברים ששומע ד"ת כו', ותורה הוא המצות רמ"ח נגד אברים ועבד פטור ממצות, ולפי שהלך ומכר עצמו לעבד ונפטר ממצות ורצע באוזן שהוא מקור לקניית החיים, וכ"כ בחידושי מהר"א עה"ת. ויש להמתיק עפמ"ש בואתחנן (ה' י"ט) קול גדול ולא יסף ות' ולא פסק, כי נשמעה באופן שתהי' השמועה לעולם בלי שום הפסק ואם היינו במדרגה זאת הי' צלצל הקול תמיד כמו אז, אך בעוונינו נבדל הקול, וז"ש אוזן ששמעה עה"ס דוקא, ועתה אינה שומעת עוד לכן תרצע להיות זוכרת השמועה לעולם, וע' המקנה דט"ו, דאם יש לו לזון עצמו ומכר עצמו אפי' בדיעבד ל"מ כמקח שנעשה באיסור בחו"מ ר"ח:
פסוק ו:
רש"י א"א אלא שמאלית, וק' הא כל המצות בימין, ור"ר העשיל ז"ל אמר דבמד' שה"ש עה"פ ישקני דבמ"ת הדיבור יצא מימינו של ה' לשמאלן של ישראל, נמצא דלא תגנוב דמחמתו נרצע שמע אזן שמאל, הו"א דשמאלית תרצע:
פסוק ו:
רש"י אזן הימנית ומה ראה אזן לרצע כו'. וק' בלא"ה הו"ל להקשות ומה ראה, וע' משכיל לדוד, וכ' בזרע יעקב דבנדה כ"ב: ג"ש שאינה מופנה כל עיקר אף דאין לה פירכא אין למדין, וק' איך ילפי' אזן אזן הא אין מופנה, וע"ז מייתי רש"י דק' מה ראה כו' ועכצ"ל אזן ששמעה כו' ויקשה למ"ל אזן לכתב רק ירצע וממילא ידעי' דאזן נרצע דאי אבר אחר ק' מה ראה כו', אבל על אזן שייך ששמעה כו', ועכצ"ל דלכך כ' אזן שיהי' מופנה וגז"ש, ומייתי הקו' מה ראה לאחזוקי דברי' הראשונים. ובס' מאמר מרדכי כ' דבקידושין כ"א. רוצעין בתנוך דאי במלתא אמאי אמרי' אין כהן נרצע שנעשה בע"מ ובמלתא לא נעשה בע"מ. לפ"ז ל"ק מה ראה כו' דירצע של"י בע"מ ובאלי' שגם כהן ירצע, אבל עתה דגז"ש ממצורע ושם כ' תנוך ונעשה בע"מ ק' מה ראה כו':
ובאהבת יהונתן מהיע"ד ז"ל הפטרה א' סוכות ב' דאי' בס' יצירה ז' אותיות בג"ד כפר"ת נגד ז' נקבים שבראשו, ב' נגד פה, ג' נגד עין ימין, ד' נגד נקב חוטם ימין, כ' נגד עין שמאל, פ' נגד חוטם שמאל, ר' נגד אזן ימין, ת' נגד אזן שמאל, ותוס' כ' טעם דמרצע ת' נגד עבודת מצרים, ול"ה יכול להקשות מה ראה כו' דהו"א שהוא אזן שמאל נגד ת', לכן פרש"י אזן ימין, ול"ש טעם זה והק' מה ראה כו'. וע"ע לק"ש ואמ"ב ועי' רי"ף וחדושי גאונים טעמים על הנ"ל:
ובקידושין כ'. כי טוב לו עמך, כל הקונה ע"ע כקונה אדון לעצמו, ובהגהות חשק שלמה כ' לפי שהלוקח גרם לעבד שיעבור על כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים, נקנס שהעבד יהי' אדון שלו. וא"ש דלא ממעטינן ע"ע בראיית פנים בעזרה ברגל מקרא דאל פני האדון ה', כיון דהוי כקונה אדון לעצמו לא מקרי דיש לו אדון אחר. והמפו' הק' על ריב"ז דדריש כחומר כו' המוכר עצמו אינו נרצע ומה קאמר והלך וקנה אדון לעצמו, וצ"ל דסובר כדעת האומר בקידושין דגם מוכר עצמו נרצע, אך יקשה למה נמכר ע"י ב"ד ירצע דל"ש וקנה אדון לעצמו, ורק כיון שגנב וידע שאין לו לשלם וימכר, או כיון שאינו רוצה לצאת ה"ז כמכירה חדשה, וא"ש דתיכף בתחלת שש לא נרצע דאז לא קנה אדון לעצמו במכרוהו ב"ד. ובחזקוני הנוסחא והולך זה וקונה כנ"ל וא"ש. ועל הקו' למה לא ירצע מיד בתחלת שש, י"ל דהי' אונס לבקש אוכל לנפשו, אמנם לאחר שש שיש לו שכר פעולה והענקה לכן ירצע:
ובתוס' הק' מאי אדון די לו להיות כאדונו, ותי' בירו' אם אין לו רק כר א' צריך ליתן להעבד ע"ש, וק' מב"מ ס"ב. חייך קודמין, ומהר"ם שי"ף מחלק בין הטבה לחיות, דהטבה ע"ע קודם. וע"ע במהרי"ט לקידושין וענף יוסף על ע"י. אך מש"ס דידן משמע דשניהם שווין ולא עדיף ע"ע מאדון. וברש"י עמך במאכל כו' וק' קו' תוס' מה זאת קונה אדון לעצמו, וי"ל ע"פ גמ' כ"ב: ורש"י כמין חומר כו' והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע. ואם כן הע"ע נקרא בשם "קונה אדון לעצמו", וז"פ כל הקונה ע"ע דהוא "האדון", הוי כמו הע"ע "דקנה אדון לעצמו", ואין הפשט דהאדון קנה לעצמו אדון, רק הפשט דשניהם שווין, וכל הקונה עבד הוי כמו העבד דהעבד נקרא "קנה אדון לעצמו", וזה נכון מאד, ומצאתי בס' גן יוסף עדן דוד הערה קצת בזה. ובתוס' עמ"ש בנובי"ת אה"ע ל"א:
פסוק ו:
רש"י חומר, והוא מקידושין כ"ב: ובשפ"צ אות ז' העיר מעירובין ס"ד, אר"נ כמה מעלי' הא שמעתתא והק' רבא דהאומר שמועה זו נאה כו' מאבד הונה של תורה, וע' מהרש"א דאף על השבח הוכיחו דמשמע דיש שמעתתא דלא נאה. וע' יומא פ"ה: טבא חדא פלפלא חריפתא ממלא צנא קרי, וע' בשבועות מ"ה. כמה מעלי' הא שמעתא וי"ל דרק רצה להוציא מפיו של רמי בר חמא להסביר לו מעליותא, וכפסחים נ"ה: בדיק לן רבא, וע"ע בשפ"צ לפורים אות נ"ו, ובהקדמה לס' שמועות טובות:
פסוק ו:
לעולם. רש"י עד יובל, ובגמ' ט"ו, לעולם הו"א לעולם ממש כ' ושבתם כו' משמע דלעולם פי' כל ימי חייו, וזה ראי' לשו"ת בית יעקב סי' ו' בראובן שהשכיר בית לשמעון עד עולם ויורשי ראובן רוצים להוציא משמעון דא"י להוציא. וע' בהדוה"ע דיש להסתפק אי עד עולם קאי על חייו של שוכר או משכיר, ובעה"ב מוחזק נגד שוכר כמ"ש בחו"מ שי"ב סט"ז, ולהחזיק טענינן ליורש כש"ך ע"ב ס"ק קמ"ב וע' א"ע כאן ובהר (כ"ה ב'). ורמב"ן שהביא מכילתא אין עולם אלא נ' שנה, וע"ס הדרת קודש אות פ"ג שהביא מכאן ראי' להאומרים שהזכרת נשמות רק נ' שנה ע"ש ובמכתב נ"ב. ובמכתב צ' הביא הגה"צ ממונקאטש שליט"א דאסור לומר כן, ומ"ש בפשט הרמב"ן ע"ש. ומצינו לשון לעולם כל ימי חייו, לעולם אל יצא דבר מגונה מפיו (פסחים ג':), ל' אל יטיל אימה יתירה (גיטין ו':), ל' אל יעמוד במקום סכנה (שבת ל"ב.), ל' אל ישנה ממנהג (ב"מ פ"ו:), ומצינו גם כן לעולם על זמן מוגבל, לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל (כתו' מ"ח.). ועוד יש לשון לעולם המורה על תמיד ויש רק על זמן ואעלה אותם על סדר הש"ס. לעולם ירגיז יצ"ט על יצה"ר (ברכות ה'.) ל' ירוץ לדבר הלכה אפי' בשבת (שם ו':), ל' יזהר בתפלת מנחה (שם), ל' ישלים פרשותיו עם הצבור (שם ח'.) ל' יכנס שיעור שני פתחים (שם), ל' ידור במקום רבו (שם), ל' יהי' ערום ביראה (שם י"ז.), ל' יעשה עצמו כת"ח (שם), ל' ישתתף בהדי צבורא (שם ל'.), ל' ימוד א"ע אם יכול לכוין (שם), ל' יתפלל במקום שיש חלונות (שם ל"א.), ל' יסדר שבחו ואח"כ יתפלל (שם ל"ב.), ל' אינו גר עד שימול ויטבול (שם מ"ז:), ל' ישכים לבהכ"נ (שם), ל' ישתדל לרוץ לקראת מלכים (שם נ"ח.), ל' יצפה לחלום טוב (שם נ"ח:), ל' יהי' רגיל לומר כל מה דעביד לטב עביד (שם ס':), ל' יהי' דברי' מיעוטין (שם ס"א), ל' ינהוג עצמו לפנות שחרית וערבית (שם ס"ב.), ל' יזהר לישב בעיר שישובותי' קרובה (שבת י':), ל' אל ישנה בנו בין הבנים שם), ל' יעסוק בתורה ומצות קודם שימות כו' (שם ל'.), ל' יהי' ענותן כהלל (שם ל':), ל' אל ילך במקום סכנה (שם ל"ב.), ל' יבקש רחמים שלא יחלה (שם), ל' אל ימנע עצמו מבהמ"ד (שם פ"ג:), ל' ישכים להוצאת שבת (שם קי"ז:). ל' יסדר שלחנו בע"ש כו' (שם קי"ט:), ל' יהא דן לכף זכות (שם קכ"ז.), ל' ימכור קורות ביתו ויקנה מנעלים שם קכ"ט.), ל' יבקש אדם רחמים שאם הוא לא בא בנו בא כו' (שם קנ"א:), ל' ישנה דרך קצרה (פסחים ג':), ל' יספר בל' נקיה (שם), ל' ימכור כל מה שיש לו וישא בת ת"ח (שם מ"ט:), ל' יעסוק של"ש שיבא לשמה (שם נ'. ונזיר כ"ג:), ל' יכנס בכי טוב (שם ב'.), ל' יהי' רך כקנה (תענית ה':), ל' יראה עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעי' (שם יא:), ל' אל יטיח דברים כלפי מעלה (שם כה.), ל' הלכה כב"ה (ר"ה י"ד:), ל' אל תהא ברכת הדיוט קלה (מגילה ט"ו.), ל' יהי' זהיר בתשובותי' (שם כ"ה:), ל' ידבק בג' דברים כו' (יבמות ק"ט:) ל' יראה דיין כאילו חרב מונחת בין יריכותי' (שם), ל' אל יפתח פה לשטן (כתו' ח':) ל' יהי' דעתו מעורבת עם הבריות (שם י"ז.), ל' ידור בא"י כו' (שם ק"י:) ל' ישליש שנותי' שליש במקרא במשנה בגמ' (קידושין ל'), ל' יראה עצמו כחצי' חייב וחצי' זכאי (שם מ.), ל' ילמד בנו אומנת נקיה (שם פ"ב.), ל' אל יטיל אימה יתירה (גיטין ז'.) ל' אל תהי' רגיל בנדרים (נדרים כ'), ל' ילמד מדעת קונו (סוטה ה'.) ל' אל ישאל צרכיו בל' ארמי (שם ל"ג.), ל' תהי' אימת צבור עליך (שם מ'.), ל' תהא שמאל דוחה וימין מקרבת (שם מ"ז.), ל' יקדים לדבר מצוה (ב"ק ל"ח: והוריות י"א.), ל' יהיו מן הנרדפים ולא מרודפים (שם צ"ג.), ל' ישליש מעותי' שליש בקרקע בפרקמטי' ות"ח. (ב"מ מ"ב.), ל' יהא כספו מצוי' בידו (שם), ל' יהא נזהר בכבוד אשתו (שם נ"ט.), ל' אל ישנה מן המנהג (שם פ"ז:), ל' אל ימנע לתת שלישית השקל בשנה (ב"ב ט'.), ל' ידבק בטובים (שם ק"ט.), ל' ישכיר עצמו לעבודה שזרה לו ואל יצטרך לבריות (שם ק"ז.), ל' אל יספר בשבחו ש"ח כו' (שם קס"ד:), ל' הוי קבל וקיים (סנהד' י"ד.), ל' אל יניח עצמו לידי נסיון (שם מ'.), ל' יקדים תפלה לצרה (שם מ"ד:), ל' תהא שמאל דוחה וימין מקרבת (שם ק'.), ל' ילמד במקום שלבו חפץ (ע"ז י"ט.), ל' יגרוס ואפי' לא ידע מאי קאמר (שם), ל' ישים עצמו לד"ת כשור לעול וחמור למשא (שם ה':), ל' תהא אימת מלכות עליך (זבחים ק"ב:), ל' יאכל וישתה פחות ממה שיש לו (חולין מ"ד.), ל' ימכור שדהו ויקח עתודים (שם פ"ד.), ל' יהא כל בנ"א חשובים לפניך כלסטים ומכבדן כר"ג (מס' כלה ודא"ר פ"ה), ל' תהא נאה בכניסתך ונאה ביציאתך וממעט בעסק ועסוק בתורה (דא"ר פ"ד), ל' זכות אבות קיימת (ויק"ר ספל"ו), ל' ינהיג בי"ח מדות כו' (תדא"ר פי"ג), ל' יהא יר"ש מודה על האמת כו' (שם פכ"א):
פסוק ז:
לא תצא. ערש"י ורא"ם וקידושין כ'. ומהרש"א ופנ"י והמקנה, ובדברי רא"ם אין זה מנהג התלמוד, ע' זבחים פ"ב: במה דמקשה אביי לרבא דמנגד לכלל זה, וע' הליכות אלי תע"א, שעה"מ ה' אישות, וסה"מ שורש ח' שכ' שמ"ע זו שלילה ולא אזהרה, דאינה כמו ע"כ שיוצא בשן ועין אבל לא אזהרה, וע"ש במגלת ספר, לב שמח, ומרגניתא טבא מ"ש הרבה בזה. ובשו"ת בית יצחק יו"ד סי' ל' הק' על רמב"ן דהוצאה אסורה עלי' עד הזמן, דחייב במזונות ולעמוד עמו אולי תמצא חן בעיניו, והק' וכי אינו יכול לשחררו בע"כ כמו ע"ע, ובקידושין ט"ו. שטר למ"ל לימא לי' באפי תרי זיל, ומשני ע"ע גופו קנה אבל בשטר יכול לשחררה בע"כ, וה"ה דיכול לגרשה ולהוציאה מביתו כמו דיכול לומר צאו מע"י במזונותיך אבל בפועל ומשרת ששכרו לזמן א"י להוציאו תו"ז וז"ב, ואם יש חילוק בין ע"ע שיכול לשחררו בע"ב בין אמה, אמאי לא חשיב זאת בקידושין מה שיש בעברי שאין בעבריה, ועוד דיש היקש עברי לעברי' וצ"ע:
ובמנ"ח ממ"ב כ' דבלא סיפקא מזונותי' ודאי א"י לומר צאו מע"י במזונותיך כמו באשה, אך גם בספק אי"ל צאו כו' דכ' עמך במאכל ומשתה ע"ש, ולענ"ד המעיין ביש"ש ב"ק פ"ג סי' י"ז יראה דיכול לומר צאו אפי' בלא סיפקה, וז"ל אפי' בלא סיפקה יכול להוציאו רק שאורחא שאין מגרש עבדו תו"ז, ואי שנהים כריסא לא שווי' מ"מ ל"צ להוציא דאפי' כשהוא אצלו י"ל צאו כו', ומשמע דקאי אע"ע ואף דבגיטין איירי בע"כ, י"ל דהראי' נכונה דפרש"י מי יכופנו לזון ולהפסיד שלו אבל אשה כך התנה כו' וא"כ בע"ע מי יכופנו להפסיד שלו, ומ"מ בגוף הדין הסברא כמנ"ח ותלי' אם אומר צאו על כל שני עבודה י"ל כן, משא"כ אם אח"ז יחזיר אינו טוב לעבד דאם לא יהי' עבודה יאמר צאו כו', ולמחר יהי' עבודה יאמר עבוד עמי, ע"ש עוד ובשו"ת מהרש"ם ח"א בהקדמה אות כ"ג בבעה"ט:
ובשו"ת, מהר"י מברונא רמ"א, שאלה, השוכר משרתת ושלחה לשוק ואומרת שכרתני לשרת בבית ולא לצאת לחוץ, תשובה, אינו יכול לכופה, דיש נשים נוהגות בצניעות או יראות שלא יטילו עליהן שם רע, ועל השוק בגילוי רגילות הנשים לילך אבל הבתולות אין דרכן לצאת לחוץ וא"י לכוף, נ"ל דאף איסור יש בדבר שנאמר ל"ת כצאת העבדים, וכ' בפי' הטור לר' יעקב בן אשר ז"ל שנקרא נזיר, וז"ל י"מ שלא ישלחנה בחוץ לעשות מלאכתו אלא תשמשנו בבית עכ"ל, ובבתולה קאי אבל נשים לא אע"פ דכ' כל כבודה בת מלך פנימה, מ"מ אשכחן בפ"ק דגיטין דשכיח כדאמרינן מד' כל כבודה כו' קמ"ל. ובהמוצא תפילין בז' קללות שנתקללה חנה וחבושה בבית אסורים ואידך הנך שבח לה דכל כבודה כו', והטעם כל ישראל בני מלכים ולית הלכתא הכי כפ' המקבל כולהו ס"ל כו', וכל היכי דא' אביי הכי כולהו בחד שיטה לית הלכתא כחד מניי', ואע"ג דבח' שרצים פסק דהלכתא כרשב"ג מפרש התם דלא מטעמי', וכ"פ אשרי פ' מפנין עכ"ל:
פסוק ז:
תיב"ע. בשנין דשמיטתי', וצ"ב הא צריך לעבוד שש שנים שלמות מעל"ע, וכר"מ ורע"ב פ"א מ"ב דקידושין ור"מ פ"ב ה"ב וד' מעבדים, ובפ"ג הי"ב שאין שמיטה מוציאה עבדים לחירות, וע' אוה"ח בפ"ב, ובירושלמי ריש קידושין יש רק ס"ד כן, ומ"ש בשביעית כ' בירושלמי דבשביעית של מכירה מיירי וכ"ה במכילתא, וע' ערכין י"ח: ונדה מ"ח., ולקמן (כ"ב ב') שת' ועד שתא דשמיטתא, י"ל הכונה על שנת יובל שנקרא גם כן שמיטה כרש"י גיטין ל"ו. בשם ירושלמי, ועתד"ה בזמן והשמיעני שאם פגע יובל באמצע שש שיוצא, אך זה ל"ש כאן שהביא גם יובלא, וכה"ק בס' אה"ו, ויתיישב עם מ"ש המק"מ על זה"ק בהר ק"ח. דהא דילי' הוא ההוא שמטה לנייתא בי' כן, דהכונה דשנת השביעית למכירתו הוי גבי דידי' ודידה כשמיטת העולם ע"צ השאלה, וכ"כ שם ברמ"ז (וע' מצרף לחכמה פכ"ה) וראי' שלעיל ע"פ ובשביעית יצא, ובדברים (ט"ו י"ב) ובשנה השביעית ת' ובמעלא שביעתא ולא ת' ובשמיטתא מצד שכן גם דעתו שהשמיטה אינה מוציאה לחירות:
פסוק ח:
רש"י מצוה ביעוד, וקשה מקידושין מ"א. דאסור לקדש בתו קטנה והיאך עשתה התורה מצוה מזה, וערשב"א חולין צ"ח: דדבר שעתידה חכמים לאסרו לא עשאו התורה מזה מצוה, ולא מבעי' לתוס' קדושין ה'. ד"ה שכן, שיעוד בע"כ דידה, אלא אף לר"מ פ"ד ה"ח שצ"ל לדעתה, מ"מ הרי אף לדעתה אסור לקדשה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. ויהיה ראי' לתד"ה אסור דעכשיו נוהגין לקדש בנותינו בקטנותם דהגלות יתגבר ושמא אח"כ לא יהיה סיפוק בידו, וע' אה"ע ל"ז ס"ח, והדבר קשה שהעולם יעשו היתר מאיסור חז"ל בלי שום ראי' וע"כ כט"ז או"ח תקפ"ח ס"ה, יו"ד קי"ז סק"א וחו"מ ב' דבדבר המפורש להיתר לא אסרו חז"ל ויעוד מפורש, אבל אי' בר"מ פ"ד ה"ב דאין אב רשאי למכור בתו אלא אם כן העני ואין לו מאומה ואפי' כסות, ולכן לא אסרו חכמים אלא אם יש לו אז אסור לקדש, אבל כשיקדשה מחמת עניות בזה לא אסרו:
פסוק ח:
רש"י אף הוא מסייע, עי' המקנה י"ד: דסיוע הוא דמוכר לו' שנים ולוקח נותן כל המעות מיד, ובודאי שנה ו' אינה שוה כמו ראשונה, וכשנותן לו ששית המנה הוא סיוע ע"ש, וגם דבכל שנה שוה יותר דכשקונה היא בת ו' שנה ואינה ראויה למלאכה כמו בת ט' והלאה ובכל שנה שכרה יותר וכשמגרע לחשבון השנים מסייע לה, ועי' תו"מ ומהרש"א ולח"מ ומל"מ פ"ד ה"ג, ובמכילתא לא ייעד לשנים כאחד, ובזי"ר פי' אם ירצה ליעדה לאבי' ולבנו, וק' דיעוד קידושין וא"א שיקדשוהו לאב ובנו כאחד, ובבית האוצר ח"א כלל פ"ג כ' שאם הי"ל ב' אמהות לא ייעד לב' כאחד דיעוד מצוה, ובקידושין י"ט:, ובכורות י"ג. יעוד קודם לפדי', ואין עושין מצות חבילות חבילות:
פסוק ח:
לעם נכרי ברמב"ן כמו לאיש נכרי ולא מצינו לו חבר בכל הכתוב, ע' יבמות ס"ג: בניך ובנותיך נתונים לעם אחר זו אשת האב ועתו"ת:
פסוק ח:
בבגדו עבעה"ט ומ"ש בפרד"י וישב רצ"ז:, ובא"ע עמ"ש בפ' וירא ק"ל:
פסוק ט:
רש"י מיועדת לי בכסף שקבל אביך משמע שהבן המקדש, ובר"מ פ"ד ה"ז כ' דאב אומר ה"א מקודשת לבני, וכ' בלח"מ דלא פליגי דר"מ מיירי דנתן רשות לאביו לידעה ועשה בן שליח לאביו, ורש"י מיירי שלא עשה שליח לכן הבן בעצמו יקדש:
פסוק י:
אחרת במכילתא מכאן שחייב להשיא בנו הקטן, וכ"ה בירושלמי קידושין פ"א ה"ז, וצ"ע מסנהדרין ע"ו: שיש בזה חשש זנות, ועתו"ת ובפ' נצבים (כ"ט י"ח):
פסוק י:
שארה רש"י מזונות כסותה כמשמעו עונתה תשמיש, בכתובות מ"ז: מזונות דאו'. וכן ת' זיונה, ורמב"ן כ' מזונות וכסות דרבנן ועונה דאורייתא, דבגמ' מזונה דאורייתא דברי יחיד, ושארה קירב בשרה כסות מטתה וכל הפסוק בעונה מיירי, ורשב"א ור"מ רפי"ב מאישות וטוש"ע אה"ע ס"ט וחינוך מ"ו פסקו דכולהו דאורייתא, והה"מ תמה על רמב"ן דמלבושים ליכא מאן דפליג בגמ' דדאורייתא דאמרינן כסותה כמשמעו, ונ"ל שמזונות דבריהם דמשנת ראב"י קב ונקי וכו' עכ"ל. ועי' ירושלמי מעשרות פ"ג ה"א דאפילו אי אין מזונות ד"ת מ"מ חיוב דירתה מה"ת, ועי' בגליוני הש"ס על ירושלמי זרעים כרך ג' אות ז' שכ' דבמסקנא בירו' דחה זה דאין הבעל חייב בדירתה רק שדרה עם הבעל וכמ"ש את תהא יתבא בביתי, ובלח"מ כ' דמ"ש רמב"ן כסות שע"ג מטתה א"ש קו' הה"מ ואין הפשט כסותה כמשמעו רק על עונה, אך בהה"מ יש יתור לשון מ"ש ועוד שכל התנאים הנזכרים שווים בהם, הלא כבר כ' דמלבושים ליכא מאן דפליג, א"ו דבא דלא יתרץ כלח"מ דכסותה עונה כרמב"ן לכן סיים שכל התנאים כו', כלומר כמו דלראב"י פי' של כסותה ע"כ מלבושים ה"נ לשאר ב' תנאים ראשונים, והר"ן גם כן כ' דלכאורה כסותה לכ"ע דאורייתא, רק דכסות בכלל מזונות, וכיון דסוגי' דעלמא מזוני דרבנן בפ' אע"פ כי תקינו רבנן מזוני כסות גם כן דרבנן, ואפשר דשארה זה קירב בשר כר"י, ועונתה כמשמעו, וכסותה שלא ישמש על גבי קרקע רק במטה מוצעת וכ"נ מרמב"ן עכת"ד, ובשאילת שלום אות ס"ח, ובחידושיו הנדפסים סוף רב אלפס חולין דפוס פרעסבורג ובס' מיני תרגומא האריך בזה, וע"ע בשו"ת מהר"י באסן ל"ט, וחת"ס אה"ע ח"א קכ"ב, ובהגהות חשק שלמה כתובות ד"י הקשה על רשב"ג דכתובה דרבנן היאך משכחת מוציא שם רע אם שונאה יגרשנה, בשלמא אי דאורייתא י"ל דמוציא שם רע יפטר מכתובה, וי"ל דהתורה מיירי שכתב לה כתובה דכן הדרך לכתוב וכמ"ש כסף ישקל כמהר הבתולות וכ"כ רמב"ן, ועי"ל דמיירי בנשבע עד"ר שלא לגרשה, ומוציא שם רע ואסורה לו והוי התרה לדבר מצוה, עי"ל דמיירי שהי' אנוסתו ועדיין בתולה שאנסה של"כ וא"י לגרשה דאונס שותה בעציצו, אבל אם נמצא בה דבר ערוה אינו רשאי לקיימה, ואמרה התורה אם נתברר ששקר אז לא יוכל לשלחה, ונ"מ אי היה כהן וגרשה והתרו בו משום מש"ר ולא משום אונס גם כן לוקה, ואם התרו בו משום שניהם לוקה פ'. וע"ס שיח השדה, ופלא יועץ, ועת לעשות:
פסוק יא:
ויצאה ערש"י והוא להפך מקידושין ד'. ערא"ם, מהרש"א, לח"מ, מל"מ פ"ד ה"א, ואו"ח ד"ה ובזה נתרץ אריכות, ובתיב"ע אי למפרקא לבר אבוה וצ"ע, ובר"מ פ"ד ה"ב דגם הקרובים יכולים לכוף האדון לפדות, ועתו"ס קדושין י"ח. ד"ה אמר, ומנ"ח: עו"כ בתיב"ע ברם גט פטורין יהיב לה, וכ"ת בדברים (ט"ו י"ז), ועמל"מ פ"ג הי"ג ובמכילתא ומרכה"מ, ואפשר דמעות ראשונות אירוסין עושה, ועי' בתוה"מ, ובתו"ת כ' דכונתו גט שחרור, וצ"ע דגט פטורין הוי גט אשה כתוס' גיטין פ"ה: ד"ה ר"י, וגם שאר שטרות נקראים גט סתם כתוס' ריש גיטין ד"ה המביא, ועב"ק צ"ה. גט חוב, ויבמות ק"ו. גט מיאון, גט חליצה, וע' הדוה"ע ואה"י:
ואכתוב איזו הערות בדיני ע"ע, ער"מ הלכות עבדים וקצת בפ"ג מגניבה, אם גנב ואין לו לשלם ב"ד מוכרים אותו והדמים להנגנב, אבל אם יש לו לשלם ב"ד כופין לשלם עד שת"נ, ואין רשות לב"ד למכרו, ואפילו בדיעבד ל"מ, וגם רק לקרן ולא לכפל ודו"ה במכות ב':, וקידושין י"ח:, בגנבתו ולא בכפלו, ודו"ה אינו מבואר רק ממילא נשמע, ורק אם שילם הקרן א"נ בכפלו, אבל בתחלה אם אין לגנב לשלם רק הקרן אפשר דיוכל הנגנב לומר המעות אני לוקח בעד הכפל ומוכר בעד הקרן, כחו"מ פ"ג ס"א בב' חובות א' בשטר וא' בע"פ עי' בהמקנה ומנ"ח ממ"ב. ובמכילתא עברי להביא הגר, ובתוה"מ כ' בפי' דלמה תפס עברי ולא ישראל, וע"כ דישראל מוציא גרים וכמ"ש בספרא ויקרא סי' קצ"א, והקשה הא איתא בב"מ ע"א. דאין הגר נמכר בע"ע, ותי' הסמ"ג והגמי"י דמיירי בגר הבא על ישראלית והוליד דמשפחת אם קרוי' משפחה, ועי' שעה"מ פט"ו ה"ט מא"ב שיש פלוג' ראשונים בזה אי גר בא על ישראלית הולד דינו כגר ומותר בממזרת או דינו כישראל, ובתוה"מ האריך וכ' הא דאין גר נקנה בע"ע פי' שאינו נקנה קנין הגוף רק קנין ממון כנכרי ואינו עובד את הבן עש"ה. ובר"מ גנב מעכו"ם או מהקדש אינו נמכר ולא מצאו נו"כ מקורו, אך כ' באוה"ח (כ"ב ג'), מהסמיכות ונמכר כו' לפרשת כפל מוכח דרק בגונב מישראל ע"ש, ומזה הטעם גם בעבדים שטרות וקרקעות אינו נמכר. ובמנ"ח נסתפק בגונב אחר גנב דגם כן פטור מכפל אי נמכר, ואם אין עדים רק מודה שגנב, לא מבעי' אם בשעת הודאה יש לו לשלם ואח"כ העני מוכרין אותו, אף דישא אחר כך שפחה ואסורה למי שאינו עבד, מ"מ כיון דבשעת הודאה ל"ה נוגע רק לממון אמרי' כר"מ בפט"ז מסנהדרין איסור בע"א יוחזק, ואפילו אם בשעת הודאה אין לו לשלם, מ"מ כיון שנמכר אפילו ביודע בעצמו שלא גנב, מ"מ אודייתא אפילו בשקר מהני לענין איסור כקצה"ח קצ"ד סקי"ד, ואפילו לטו"ז יו"ד קס"ח סקי"ד דל"מ, מ"מ כאן עיקר הודאה על הגניבה דהוא ממון מותר בשפחה, ובמנ"ח נסתפק בזה, ועי' בכנסת חכמי ישראל סי' קל"ח. ובחינוך כ' נוהגת בזכרים ולא בנקבות דאין אשה קונה ע"ע מפני חשד, וכ' המל"מ בהגהותיו דמשכחת בנקבות פחות מט' שנים דליכא חשד, ותמה במנ"ח עבד קטן א"י למכור עצמו בע"ע, וכה"ק בפתחי שערים ב"מ ע"א., ולא מבעי' לש"ך חו"מ צ"ה סקי"ח דגם ע"ע דינו כקרקע (ועי' מגילה כ"ג: ותוס') אם כן קטן אינו יכול למכור קרקע כחו"מ קל"ה, ואף אי דינו כמטלטלין, ובפעוטות ממכרן ממכר מ"מ הא עיקר הטעם כדי חייו וזה ל"ש כאן, ועקצה"ח רל"ה סק"ד, דברי אמת קנינים סי' ג', עין הזוכר מער' ע' אות י"ט, ואמה"צ ב"ק פ"ג. אריכות:
ובאוה"ח כ' אף דיש לו אשה פסולה מח"ל רבו מוסר לו ש"כ, ואינו דומה למזונות דהרב פטור במזונות אשתו פסולה, דשם גלי קרא עמו כו', וכ' עוד אפילו יש לו ארוסה ושומ"י ויש לו גם כן בנים מאשה אחרת רבו מוסר לו ש"כ, ואפי' יש לו ח"ש וחצי ב"ח רבו מוסר לו ש"כ, ובמל"מ פ"ד ה"ב אם יש לעבד מעות כופין אותו לפדות עצמו משום פגם משפחה, ועמל"מ הא דאין יכול למכור וליתן הע"ע לאחר שנאמר לעם נכרי לא ימשול כו' דוקא בע"כ של העבד, אבל אם מסכים לא נקרא ממשלה אצל האדון, ואי"ל דהו"ל כמוכר עצמו, אך כיון דהסכים לא נפקע המכירות ב"ד אף אצל רבו שני ומותר בש"כ - העני מותר למכור עצמו לישראל כדי לאכול מיד מהמעות ולא לעכו"ם ובדיעבד מכור כ"כ ר"מ פ"א ה"ג, אבל אם לא העני ומכר עצמו לישראל אף בדיעבד ל"מ וכמש"ל, ואף לדבר מצוה כגון לישא אשה א"י למכור עצמו, וכ"כ תוס' ב"ב י"ג. ד"ה כופין, אבל מקידושין ס"ט. באשפזיכנא דר' שמלאי דא"ל גנוב ותזדבן, והקשה רש"י איך נתן לו עצה לאיסור, ותי' דהיה יכול למכור עצמו וכ"כ תוס', וראי' דבמקום מצוה מותר ועי' מנחת חינוך. ובפרשת ויצא (כ"ט י"ח) אעבדך שבע שנים וקשה האיך השכיר עצמו הא קיי"ל בחושן משפט של"ג ס"ג דאסור להשכיר עצמו בקבע לג' שנים, ועכצ"ל דלישא אשה מותר וראי' דלמצוה מותר, ועמ"ש בפרד"י דרי"ד. בשם בני הר"ר דוד נ"י, והא שנמכר בגנבתו רק בעדים ובלעדם אף אם יודה לא ימכר, ע' עט"ח קידושין ט"ו, שו"ת חלקת יואב מ"ת י"ד, וכל"ח משפטים קכ"ה:
ובשפ"צ אות ח' נסתפק הא דקידושין י"ח: דוקא אם שוה העבד כדמי הגניבה נמכר, אם שמו ב"ד כדמי הגניבה ובא א' והוסיף דהדין דצריכין למכור לו, ולפ"ז לא יהי' נמכר ויש לחוש פן רוצה להציל העבד ע"ש. ובמנ"ח כ' הא דאין נמכר וחוזר ונמכר אף אם גנב שנית, אם גנב אח"כ מאביו של הנגנב ומת אביו, אי נמכר פעם ב' שזה כאלו נמכר עבור אב רק שמת והבן לוקח המעות ע"ש, גם הא דנמכר עבור גניבה לשני אם מוכרין אותו תיכף אחר שגנב פעם ב' על אחר כלות ש"ש ראשונים ויתן הלוקח דבר מיעוט, או ממתינים, ואי יכול האדון למכרו לבנו אף שא"י למכור לאחרים מ"מ כיון דיש לו זכות להוריש לו כקידושין י"ז: שעובד הבן י"ל דה"ה מכירה, ובב"ק קי"א: רשות יורש כרשות לוקח, ועשו"ת חבלים בנעימים ח"ג ק"כ בזה. ועכ"מ פ"ב הי"ב מרלב"ג משפטים דמדין ירושה נלמד דין מכירה ע"ש, א"כ כיון דבן יורש ה"ה דיכול למכור לבנו מחיים, אך דין זה שא"י למכור ע"ע אינו מפורש בגמ', וכ"מ כ' בפ"ד ה"י שנלמד מהיקש וגם מלא ימכרו ממכרת עבד, וק' וכי יכולים ללמוד היקש מעצמו, וערש"י ותוס' סוכה ל"א. בזה, ומלה"ר ח"ב אות א'. ומ"ש מלא ימכרו, ק' דבסנהד' פ"ו. אזהרה לגונב נפש מלא ימכרו כו' וקאי לע"ע שהוא ברשות עצמו, אבל לא שאסור למכור ע"ע שברשותו, וגם קרא קאי דאינו נמכר על אבן המקח כר"מ פ"א ה"ה, וי"ל דבקידושין י"ח: פרט מה בעברי שאין בעבריה, מוכח דחוץ מה שפרט שניהם שווים, וכיון דבעברי' כ' לעם נכרי לא ימשל למכרה ה"ה בעברי. ובס' עטרת טוביה בהשמטות דף צ': הביא הפלאה כתו' ג'. תד"ה וסברה במי שאנסוהו לעבור והוא מרוצה בהאונס אי מקרי אונס ע"ש, ובס' המדרש והמעשה דברים, הביא ראי' מירו' הובא במל"מ פ"ב ה"ה בע"ע שחלה ואח"כ ברח או ברח ואח"כ חלה חייב להשלים, דא"ל אילו הוית גבאי לא אבאשת, או אילו הוית גבאי הוית אינשמית בפריע ע"ש, ת"ל דבלא"ה לא מצי העבד למיפטר נפשי' בטענת אונס שחלה דהרי ברח, והראה דגם בלעדי אונס ל"ה בדעתו לעבוד לרבו ע"ש באריכות:
ובמהרש"א גיטין מ"א. חידש דלא שרי ע"ע רק בש"כ של רבו ולא של אחר, ותמוה מתמורה ל'. בתלין שפחתך אצל עבדי דפריך הא שפחה לעבד שרי, וענבי"ת אה"ע ל"א דכונתו דבעי רשות רבו אבל אין חילוק בין שפחתו או של אדון אחר, וכ"כ בטוב גיטין, ועמנ"ח וקומץ מנחה, שו"ה כלל ד', שעה"מ פ"ג ה"ג, שו"ת בית אפרים יו"ד נ"ח, שו"ת תפארת יוסף ל"ז, ובספרי פרי יוסף על גיטין דמ"א. ובר"מ פ"ד ה"ו אין ע"ע יוצא בראשי אברים, וכ' בכ"מ אע"פ שלא מצאתי זה מפורש אפשר ללמדו מעבריה, ופלא שדרשא מפורשת בעבד בקידושין כ'., וגם מ"ש אפשר ללמדו מבואר ג"כ בגמ' שם ובמכילתא וצע"ג:
אם יש לו מעות אף בדיעבד ל"מ אם מכר בתו, ובתוס' רי"ד דכ"א כ' דמהני בדיעבד, וצריכה שתהי' ראוי' ליעוד ובחצי שפחה וחב"ח לא הוי ראוי' ליעוד עמנ"ח ממ"ג, וא"י למכור לחש"ו דאין להם קידושין, ונסתפק אי יכול לקנות ב' אחיות בקנין א' דאחת אינה ראוי' ליעוד אם אין לו בן. ובענין גרעון כסף עמנ"ח ממ"ד, אף דאין לכוף לאדון שיסייע בפדיון שנ' ואם שלש אלה לא יעשה לה, ז"ד בסיוע דשנים אחרונות שווים יותר מראשונים וכמש"ל, אבל בלא סיוע רק בשומא כמה שוה כעת כופין לאדון לקבל מה ששוה עתה ויוצאת בע"כ, וע' חבלים בנעימים ח"ד ע"ח בספק יעוד. ובאוה"ח ע"י מעשיהם הכשרים כו', וכ"כ בתזריע (י"ב ב'), ובלק (כ"ד י"ז):
פסוק יב:
מכה ערש"י ורא"ם פט"ו דאשה קרוי' אדם, ובפדר"א פכ"א, אין בשדה אלא אשה שנ' (דברים כ' י"ט) כי האדם עץ השדה, וע' בית האוצר ח"א כלל י"ג שהביא הרבה מקומות דאשה קרוי' אדם, ועתו"ס ע"ז כ"ט. ד"ה המסתפר, ושבת ס"ה., ולימודי ד' סי' כ"ג וקצ"ב ובפ' בא (י"א ב') מאיש ולא אשה וקטן, ובס' סנהדרי קטנה סנהד' פ"ד: בגמ' אי כ' מכה איש הו"א קטן לא, אבל אי הוי כ' אדם לא ס"ד למעט קטן, וק' לכתוב אדם, ונ' דלאו ממשמעות הקרא ממעט רק מסברא דאינו בר מצוה, ואפי' מאדם הוי ממעטינן, ולהי"ג שבתוס' אשה לא, ותוס' ב' דמאיש ס"ד למעט אשה הדק"ל לכתוב אדם, ורק דגם לי"ג אינם מוחקים קטן רק גורסים אשה וקטן וכ"מ מרש"י משפטים. ובשו"ת בית שלמה חו"מ קל"ג הק' על מכילתא דאצטריך מכה איש לפי שכ' ואיש כי יכה הו"א הכאה בלא מיתה, וק' לגמ' בסנהד' פ"ד: א"כ הכה חד כסייף ואבי' בחנק, ואף למ"ד חנק חמור אכתי ל"מ מכה אבי' בחנק דלמא לאו אבי', וממיתה למיתה ל"א ב"ר, ועל תוס' בלא"ה ק'. ולהפלאה ספ"ק דכתו' דאי אזלי' לשאר דברים ב"ר מחזקינן כן א"ש הכל. ושוב י"ל דמכילתא אתי' כמ"ד חנק חמור, אלא לכאו' אא"ל רק דבש"ס מתרץ למ"ד חנק חמור מדכ' מכה איש ומת ש"מ דהכאה סתם לא מיתה, וא"כ איצטריך מכה איש ומת לאורי' דבכ"מ דכ' מכה סתם כגון באבי' ואמו לאו מיתה היא, ול"ק קו' מכילתא, רק שבלא"ה מכילתא חולקת על ש"ס דמתרצת אי לא מכה איש ומת ה"א דחייב אפי' בהכאה שא"ב מיתה, ולש"ס להפוך דה"א דסתם הכאה שי"ב מיתה, וי"ל דמכילתא אתי' כיחידאה וכבר הק' כן במזרחי וע' פני"פ. וי"ל דלכאו"ק על ש"ס דמה הוכחה לעולם א"ח רק בהכאת מיתה, ואצטריך אם אבי' טריפה דמרציחה פטור, אך ל"ק דאי בעינן גם באבי' מיתה א"כ גם מצד אבי' פטור, אך ק' דלמא נ"מ אם לא התרו משום מכה איש רק ממכה אבי', וליכא סייף רק חנק אף דקל, רק להפו' היכי דיש ב' מיעוטי ל"א בת"ר עי' חיה"ר ור"ן חולין ס"ג ותוס' ב"ב צ"ג., ותב"ש סי' ס"ג סק"ז, א"כ איך אפ"ל מכה אבי' עד דקטלי' דלא משכחת שיהי' במיתה דיש ב' מיעוטי דלמא לאו אבי' ודלמא טריפה, וצ"ל דאפי' לאו אבי' חייב משום מכה איש, וע"כ מיירי בהתרו בו נמי משום מכה איש, והדק"ל אמאי בחנק, לא יהי' אלא אחר ובסייף, משא"כ למסקנא דמכה אבי' אף בלא מיתה, י"ל דמכה אחר חיוב אף בהכאה שא"ב מיתה, ומכה אבי' דבחנק מיירי בהתרו ובו משום אבי', ולא משום מכה איש וליכא רק חד מיעוט, דמיעוט דלמא טריפה ליכא דחייב בהכאה שא"ב מיתה חייב אף בטריפה ואזלי' ב"ר, וע' בסי' קל"ד, וגו"א, בית האוצר כלל נ"ו אות י"ג, ופנ"י ב"ק פ"ג ברש"י ד"ה והכתיב:
ומפורסם הקו' בשם הגר"ל חריף ז"ל על רש"י איש למעט קטן שהרג, כל נפש לרבות גדול שהרג לקטן, דלמ"ל כל נפש ת"ל מדאיצטריך איש למעט קטן שהרג, דאי ס"ד גדול שהרג לקטן פטור למ"ל למעט קטן מאיש הא בלא"ה פטור דהוי עשאאי"ל, דעדים לא באו רק להרוג את הקטן, ובפשוט נ' דצריך קרא אם בשעת העמדה בדין הי' גדול ומעידים שבקטנותו הרג ובאו לחייב מיתה לגדול, וע' זי"ר ח"ב בח"ת, ודברי יוסף בלקוטים דקע"ז, עי"ל דצריך קרא דכל נפש לרבות אשה כסנהד' פ"ד: הרג לאשה וקטן מנין כו' ואגב אשה נקט קטן, ואה"נ דקטן נוכל ללמוד כהקו' הנ"ל. ובני הר"ר דוד נ"י אמר עפמ"ש בסנהד' ע"ח. טריפה שהרג בפני ב"ד חייב דכ' ובערת הרע מקרבך ול"צ יכול להזימה, ועתו"ס פ"ח. ד"ה ונגמר, ויכול להיות שקטן הרג בפני ב"ד. (וע' רע"ב כלים פ"א מ"א, וש"ז של קטן לא מטמא דכ' ואיש אשר תצא ממנו ש"ז איש ולא קטן וע' מל"מ פ"א ה"א ממשכב ומושב שהק' דנהפך הוא מאיש חשבינן אפי' קטן יום א' בנדה מ"ד., וע"ש בס' קול סופר):
וכד הוינא טליא אמרתי להגה"א ב"ק פ"ג סי' ד' דאם הרג חייב נמי ממון מה ששוה הנהרג ומועיל תפיסה ובר"מ פכ"א ה"ד מעדות אם עדים באים לחייב א' אף לא חיוב גמור רק שאם יתפוס שכנגדו יהי' מועיל תפיסה, אם הוזמו מחויבים כאש"ז דבקל יוכל לתפוס ע"ש בכ"מ, וע"כ אם עדים באים שקטן הרג הי' רוצים לחייב מיתה וממון דאם יהי' לו ממון יכולים ?היוכלים לתפוס, או אם יגדל בנתיים יחייב אז כמ"ש בהגה"א סופ"ב דב"ק, וערש"י ב"ק צ"ח. דכפי' רפרם לר' אשי לשלם ופרש"י דשרף שטר בילדותו, ובפרד"י וישב דרל"ז. הארכתי בזה עש"ה. ובכתו' ל"ב. אר"י ממון ומלקות לקי רק בפירוש רבתה תורה ע"ז לתשלומין, והיכי דלא משלמין דלית להו ממון לוקין משום לא תענה ע"ש, ובמלקות מקיים כאש"ז כתוס' ריש מכות, וכתו' ל"ג. ד"ה אלי'. וא"ש דצריך קרא כגון דעדים אי"ל לשלם דמי הנהרג, ועתו"ס סנהד' פ"א. דאפי' באופן רחוק מקרי יכול להזימה וממילא לוקין, וא"כ אף דא"ח מיתה דיכולין לומר להרוג קטן באנו, מ"מ אם אי"ל לשלם חייבין מלקות ומקוים כאש"ז, וע"ע בכל"ח ואמ"ב ה' שבת סי' ט'. ובחמד"י ל"ת אות צ"ד הק' דמהכ"ת קטן יהי' חייב דאינו בר התראה וגם אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד, וי"ל כסנהד' פ"א: שלא בהתראה מכניסין אותו לכיפה. וביאר בתשו' הרי"ם בפ' כל הזבחים דהכניסה לכיפה הוי כד"מ דצריך רק בירור הדברים וכל עדות שכשרה בד"מ כשר ג"כ לכניסה לכיפה, וא"ש דהו"א נהי דקטן שהרג פטור, מ"מ הו"א דמכניסין אותו לכיפה, ולזה ל"צ יכול להזימה כמו בד"מ. וענין הכנסה לכיפה אי הוי מה"ת ע' חי' הר"ן סנהד' שם דמה"ת, אבל בריב"ש רנ"א כ' דרק מדרבנן, וכ"כ בחי' רמ"ה סנהדרין. ובבית מאיר על ש"ס בכתו' ל"ג: האריך בזה:
פסוק יב:
רש"י כל נפש לחייב הורג אשה והק' למה צריך קרא הא כ' וכי יכה איש רעהו או את אמתו בשבט ומת תח"י נקם ינקם, ואם בש"כ חייב מיתה כ"ש ישראלית, ותי' בני הר"ר דוד נ"י דהאוה"ח פי' עה"פ מכה א"צ שתהי' המיתה בשעת הכאה עצמה אלא אפי' מת אח"כ מכח הכאה חייב וכו', וא"כ באשה ג"כ חייב אפי' מתה אח"כ. וי"ל דע"ז צריך קרא דהורג לאשה חייב אפי' מתה אח"כ שיהי' דומה לאיש, וזאת לא ידענו מש"כ דבעינן שימות תיכף אבל יום או ימים לא יוקם. עי"ל הנקמה על עונש אחר קל ממיתה, אבל עכשיו שהשוה הכ' אשה לאיש לעונש מיתה על הריגתה ורק שלא ידענו באיזה מיתה, למדו מגז"ש שהוא בסייף, גם י"ל דרק בעה"ב של עבד שעליו החוב להגן עלי' ופשיטא שלא להזיקו, וע"ע בזה בכנסת חכמי ישראל סי' ע"ט צ"ג צ"ז קט"ו קכ"ו וקס"ד:
ובתיב"ע ואתחנן (ה' מ"ז) לא תהוון קטולין כו' דגורמים ומסייעים הם בכלל לאווין דעשה"ד, והנה בענין דיין שקר הגורם שיהרג ע"י אי חייב מיתת ב"ד דהוי רוצחים גמורים וההורגים שליחותיי' דב"ד קעבדי' או דהוי רק גורמים וא"ח מיתה, ע' סה"מ ל"ת רפ"ט ומ"ש שם בחמד"י אות ע"ג. וערש"י דברים (א' ט') אין דינו כשאר דיני אוה"ע שאם הורג כו', וע' במהר"ל בבאר הגולה באר ב', ובחמד"י בקו"א אות ט"ז אי ב"ד הם בגדר ח"מ אף דלא נוכל להמיתם דהוי בלא התראה או מצד ב' שהרגו, מ"מ יש נ"מ לדינא די"ל ב' שהרגו אף שפטורים ממיתה חייבים מלקות מצד חובל, וכיון שמת ל"ש תשלומין שוב חייבים מלקות. אך י"ל דחייבין לשלם ליורשין כהג"א ב"ק, ועקצה"ח ת"י סק"ג וא"כ הה"ד בב"ד אם הרגו ע"י אדם שלא כדין חייבים מצד חובל, אולם הרמ"ה בסנהד' ס"ל דב' שהרגו פטורים, דכ' ונתת נפש תחת נפש ולא ב' נפשות תחת נפש א', ולפ"ז הם חייבים מיתה רק לא נוכל להרוג אותם, ולא גרע מח"מ שוגגין שג"כ פטורים מממון, וליכא חיוב ממון וחייב מלקות:
ובאוה"ח (כ"א כ"ב) כי ינצו אנשים ונגפו, משמע דנגיפה היתה על ידי שניהם, ואיך מסיים ונתתה נפש כו' למ"ד נפש ממש, וי"ל דרמ"ה למד גם כן דהנגיפה היתה על ידי שניהם ולכן אם ל"י אסון ישלמו שניהם, אבל אם יהיה אסון רואין אנו שאם לא יתחייב מיתה רק א' כגון שלא התרו רק בא' אז יחייב, אבל אם שניהם חייבין מיתה אין נהרגין דכללא דרק נפש א' נהרג ולא ב', אך קשה מאד לומר לרמ"ה בב' שהרגו וא' אינו בר חיובא יהיה השני חייב מיתה וצ"ע:
פסוק יג:
משל הקדמוני, עשפ"ח אות ס' צ"ל שהיה סייף בידו וכו', במח"כ הוא קושית תוס' סוטה ח': ד"ה מי ובפע"ר, ועי' היטב במהרש"א מכות ט': מ"ש ברש"י ורא"ם, ובשאגת ארי' על מכות, ובס' בית פנחס על מכות. וע"ע בחא"ג ד"י: אבל ע"ז שנהרג בשוגג הראשון ל"ח שהרג במזיד שאולי חטא אחר היה בו שנתחייב דין שמים שג"כ לא היה על פי עדים וכו', ואפ"ל אם הוא מודה או שיתודע על ידי קרובים ופסולים שפטור הגואל אם יהרגנו עכ"ל. וקשה מנ"ל דגלות בשביל הגואל, עי' בד"ב: וח': ותוס' י"א: ד"ה מידי דגלות לכפרה, ועי' סנהדרין מ"ה: בגר שב"ד מעמידין גואל, וק' לא יעמידו ב"ד גואל ולא ליגלו, ושם בדי"א: נגמר דינו ומת מוליכין עצמותיו, ולהמהרש"א שינצל מגוה"ד למה מת יגלה, וראי' דהוא משום כפרה, וכ"כ בספרי שופטים פיסקא קס"א דאפילו מי שאין לו גואל הדם צריך לגלות וכ"כ חינוך מ' ת"י. ולכאורה צ"ע דהרי אין כפרה למתים כזבחים ט': אך זה רק בכפרת קרבן דאינו בר קרבן אבל ענין כפרה שייך גם במתים, וכהוריות ו'. מגו דמכפרה אחיים מכפרת נמי אמתים, וע"ע בקידושין ל"א: וסוכה כ'. וסנהד' מ"ו: ומ"ז: תנחומא האזינו חיים פודין המתים בצדקה, או"ח ריש ה' יוה"כ ותוספתא פ"י דב"ק, ובבית האוצר ח"א כלל כ"ו האריך בזה, וביעב"ץ על הגש"פ בפ' ויזכור אלקים את בריתו, ועתשו' הרשב"א ח"ה מ"ט, ס"ח סי' ק"ע ותשע"א מזה הרבה, ובקונטרס חסדי עולם על ס"ח דפוס לבוב ובספר אמבוהא דספרי פ' מסעי אות ט"ז: ומ"ש בתירוצו דמודה בעצמו או ע"פ קרובים ק' מנלן דיכול הגואל להרגו, ועי' באוצר בלום, וערוך לנר, ושיח יצחק על מכות, וע"ע בר"מ פ"ו ה"ה מרוצח וראב"ד, ונלמד דאפילו במזיד אם אין ב' עדים אסור לגואל הדם להרגו, וכ"ש הורג בשוגג, וכן מפורש בריטב"א ריש מכות, אך מרד"ק ש"ב (י"ד ז') מבואר גם כן כמהרש"א דגואל הדם אין צריך עדים כלל רק אם יודע כי הענין אמת מותר להרגו משום כי יחם לבבו, אבל אין כן דעת הראשונים, ועי' ברלב"ג שם, ובאו"ת וקצה"ח וישועות ישראל חו"מ ב', ובאמבוהא דספרי שם, ועי' היטב שם בשאג"א דבר נכון במהרש"א: ובר"ם פ"ו ה"ה מרוצח בהורג בע"א בישראל גואל הדם יכול להרגו, והראב"ד חולק, ובחמד"י בדיני ב"נ אות ל"ה הביא תיב"ע כאן כל דיקטול בר נשא על מימר סהדין דחמיין למסהד עלה, (ונ' הכונה שאומרים העדות שמיד בשעת ראי' כוונו להעיד, וס"ל כתוס' כריתות י"ב. דצריך כונה להעיד ולא כהמפרש, ועש"ך חו"מ ל"ו סק"ב, ושו"ת ב"ש אחרון חו"מ כ"ב) מבואר כראב"ד דגם לענין גואל הדם ל"מ עד אחד, ונסתפק על ידי עדות אשה דל"מ לד"נ אפשר דמודה הראב"ד, דהא דאשה א"נ אינו מצד שקר דהא כל מקום שעד אחד נאמן גם אשה נאמנת, וע"כ מגזה"כ אבל המעשה אמת, וי"ל דאם גואל הדם הרגו א"ל דמים. וע"ש עוד דאי בב"נ ישלד"ע ולשמאי הזקן אף בישראל יש שליח לדבר עבירה עי' קידושין מ"ג., מכל מקום גואל הדם יכול להרוג אף את השליח כיון דהוא הרג ושייך אצל שליח כי יחם לבבו:
פסוק יד:
מעם מזבחי. רש"י שאם היה כהן כו', ואפילו אין שם כהן נדחית העבודה כתוס' יבמות ז'. ד"ה שנאמר, והטעם לפי מה שאיתא במדרש רבה ריש פנחס כל השופך דמים של רשעים כאלו הקריב קרבן. ומרש"י כאן משמע שלא התחיל עדיין בעבודה, וכ"פ ביומא פ"ה., וסנהדרין ל"ה:, וכ"כ בא"ע, ומתיב"ע וירושלמי משמע דאפילו עובד עבודה משם תקחנו למות, וכ"כ במכילתא, ובר"מ פ"ה הי"ב מרוצח, ועי' במל"מ פ"ב ה"ה מביהמ"ק, והגהות מהגר"ח העללער על סה"מ ל"ת קס"ג, ובהגהות בס' מצבת משה מו"ק ל"ב. ועתש"ו רשב"א תקכ"ד שהקשה אמאי לא חשב במכות י"ב. שיואב טעה גם כן שאינו קולט רק שוגג והוא היה מזיד ועי' בתוה"מ כאן. ובנח"ק ותו"מ הביאו דבחולין י"א. שמא טריפה הרג וילפינן מזה רוב, לקח הוא לימוד כמ"ש כי לקח טוב, וז"פ וכי יזיד להרגו "בערמה" שיאמר טריפה הרג עז"נ מעם מזבחי, מקרבנות דילפינן דאזלינן בתר רוב מרישא של עולה שם תקחנו למות תלמוד ממנו:
ובס' אמרות ה' כ' ע"פ רש"י כאן ובסנהדרין בלשכת הגזית בצד המזבח היו יושבין, ובשבת ט"ז. מ' שנה קודם החורבן לא דנו דיני נפשות שגלו מלשכת הגזית, וז"ש מעם מזבחי תקחנו למות דוקא כשהם אצל המזבח, וכ"ה רמב"ן מסעי (ל"ה כ"ט) בשם מכילתא, ולפנינו לא נמצא במכילתא, וע"ע סנהדרין נ"ב:, וברכות צ"ח. אנן מן יומא דגלינן לית לן רשותא למקטל, וסנהדרין מ"א. מ' שנה קודם חורבן לא דנו דיני נפשות. ובס' כה"צ כ' עפמ"ש בשבת קנ"ו. מאן דנולד במזל מאדים יהיה שפ"ד, ותקנתו טבח או מוהל, וז"ש כי ידבר בערמה להתנצל שנולד במאדים על ידי זה שופך דם, מעם מזבחי תקחנו למות, כלו' על ידי מזבחי מגיע לו למות כי היה בידו להפוך המזל שיהיה מזובחי זבח:
פסוק יד:
אוה"ח בספרי למות ולא לגלות, אין זה בספרי רק במכילתא, ומה שהקשה על הר"מ הוא בפ"ה הי"ד מרוצח, י"ל כונת המכילתא דבהיה על גגו של מזבח ועובד עבודה אם נגמר דינו למיתה אין ממתינין לו להניחו עד גמר עבודה ולוקחין אותו משם מיד ומגלין אותו וכמ"ש הר"מ, ועי' דברי שאול מ"ת דף מ': וקוי אור:
פסוק טו:
ומכה אביו אי יש בו כרת ערא"ם ויקרא (ד' ב') בשם ת"כ, ועי' סה"מ ל"ת שנ"ב שכל מי שחייב מיתות ב"ד אם לא המיתוהו חייב כרת, חוץ מעשרה שאב"כ מסית מדיח נביא שקר מתנבא בשם עכו"ם זקן ממרא סו"מ גונב נפש רוצח מכה אביו ואמו ומקלל, ומחינוך ממ"ח מבואר דבמכה אביו ואמו איכא כרת, אך מתוס' כתובות ל"ז: ד"ה מיתות מבואר כר"מ, ומה שכתב החינוך אף על פי שלא הזהיר הכ' מ"מ או"א בכלל כל ישראל שלא להכות ואזהרתו מהכא כו', כלל בידינו שכל שיש כרת או מיתה יש בו לאו חוץ פסח ומילה, והכאת אב ואם יש כרת בלא עדים ומיתה בעדים עכ"ל, ותמוה דמסקינן ברפ"ג דמכות דח"כ ל"ב אזהרה, וע"ע במהרש"ל סנהדרין נ"ט ומשה"ק עלי' במל"מ פ"י ה"ז ממלכים, ועי' לימודי ה' סי' קמ"ח, ושו"ת רע"א קס"ט בזה, ובמנ"ח לא העיר שם כלום. ובפרדס ח"ב סי' ט' הביא ידידי הרה"ג ר' יצחק בצלאל מארגנשטערן נ"י מווארשא, ירושלמי פ"ז הי"א מסנהדרין דמקלל אביו ואמו יש כרת, שהביא מקרא מקלל אצל עריות וקאי ונכרתה גם אמקלל. ובחינוך הנ"ל כ' דיש כרת בהכאה, וכ' בהגהות מל"מ מ' ס', מעולם לא שמענו, ובאמת לירושלמי הנ"ל ולפמ"ש בסנהדרין פ"ה: דמקשינן הכאה לקללה, והא ראי' מדלא קתני דחומר במכה ממקלל ע"ש, ה"ה במכה יש כרת מדלא קתני נמי חוער מקלל ממכה אם כן שפיר שמענו וראינו, וגם במצוה ר"ס לא הביא החינוך שיש כרת במקלל, וברש"י ערכין ו': ד"ה שלא ב' מקלל, וע"ע רש"י סנהדרין ס"ה: ד"ה מתיב שהביא תו"כ, ועי' לימודי ה' סי' קס"א, וחמד"י מל"ת אות פ"ו, וע"ע בירחון אהל מועד ח"א סי' כ"ט תשובה ארוכה בזה מהגז"ל מקיטב והביא דט"ס בירושלמי וקאי על נערה המאורסה, ואף דלא תנן במשנה דכריתות מ"מ הו"ל בכלל הבא על א"א, וע"ע בערוך לנר כריתות ג': ויבמות ל"ג. בשם מהר"ם מרוטנבורג דלית בה כרת, וע"ע בשו"מ רביעאה ח"א סי' כ' אריכות בזה ובאה"מ שנה ב' סי' צ"ט:
ומכה חבירו הכאה שי"ב שו"פ חייב לשלם, ובאין שו"פ לוקה, וכן בהכאת אב ואם, ורק בהכאה שיש בו חבורה באב ואם חייב מיתה ופוטר ממון, ואף בשוגג חמ"ש פטורין, ובמנ"ח כ' דכל זה רק שלא ברשות, אבל אם או"א אומרים לו שיכה או קללם, או חבירו א"ל, א"ע בלאו זה וא"ח מלקות או מיתה, וראיתי שהביאו ראי' ממ"א (כ' ל"ה) ואיש א' אמר הכני כו', ולכאו' הא כל אדם מוזהר על כבוד נביא ושפיר עביד דלא הכהו ומוכח כיון דנתן לו רשות מותר, וע' ריב"ש תפ"ד, ס"ח קכ"ו ותקע"ג ומקור חסד, ונפ"ח קכ"ח סמ"ה. וער"מ פכ"ו ה"ו מסנהד' אע"פ שיש לדיין ולנשיא למחול על כבודם אבל לא על קללתו, וכ' הכ"מ דוקא אם כבר קילל כיון שכבר עבר ל"מ מחילה, אבל כשנותן רשות לקלל אין כלל עבירה, וע"ע בקובץ כנסת חכמי ישראל סי' קט"ו שהביא כן ממהרלב"ח. ועחו"מ תכ"א בסמ"ע סקכ"א, באם אמר הכני פצעני ע"מ לפטור פטור עב"ק צ"ג., ומהני לפטור אף ממלקות עש"ה, ובשאלתות סוס"י ס' כ' דל"מ מחילה, וע' לימודי ה' סי' נ"ז ונת"ק כאן, ומ"ש בזה בפ' יתרו (כ' י"ב). ובמנ"ח חידש דאף על אביו טריפה חייב על חבלה כיון דשייך חבורה חייב ע"ש, וצ"ע מתוס' נדה ב': ד"ה דאיכא אתי' ממכה אבי' כו' בחזקת שאינה טריפה, וע"ש בגליון דגרס ע"ז, וע' בזה בס' שיח יצחק שכ' ג"כ כמנ"ח:
וע"ש עוד שנסתפק אי חייב גלות אם הרג לאביו בשוגג דחמ"ש פטור מגלות, ואף דהורג כל אדם הוי חמ"ש וחייב גלות, שא"ה דגלי קרא אבל במיתה אחרת דלא גלי קרא אפשר דפטור, ונוראות נפלאתי דבמכות ח': אב גולה ע"י בן ובן ע"י אב, ובגמ' דלר"ש אינו גולה דשגגות סייף ניתן לכפרה ושגגת חנק ל"נ לכפרה וצע"ג. ועוד נסתפק אם ב' בנים מכים אביהם במקל אי תלוי באין זה יכול כו' ובשפ"צ אות כ"א כ' דלא דמי דבכל עבירה אי נחלק על זה חצי וע"ז חצי שניהם פטורים דבעשותה כולה ולא מקצתה, אבל כאן אף אי נחלק על כ"א מהבנים מחצית טיפת דם שהוציא ג"כ חייב מיתה, בודאי חייבים אף בזה יכול וזה יכול ע"ש, ואדמו"ר מגור שליט"א אמר שכונת המנ"ח בזה יכול וזה א"י, או בזה א"י וזה א"י. ובחולין י"א: ילפי' דאזלי' בת"ר ממכה או"א, וק' למה נקט אמו דילפי' רק מאביו, וע' חתן סופר סוגי' דרוב, וי"ל מדכ' תורה אמו דמיותר דיש ק"ו מאביו א"ו אמו להקיש אביו לאמו מה אמו ודאית אף אביו ודאי ופריך שפיר ודילמא לאו אביו, ובס' פלפולא חריפתא יבמות כ"ב: תי' שאי' שם דרק בעושה מעשה עמך מחויב על אביו, ושפיר אי לאו אביו ממילא זינתה אמו, והוי אינה עושה מעשה עמך ואינו חייב מיתה על מכתה. ובשו"ת אמרי דוד סי' ס"ז תי' דספק נפשות להקל סנהד' ע"ט., והכא ק' באביו אף בספק אזלי' לחומרא דהוקש כבודו למקום קידושין ל':, ובסנהד' כ"ט. אין טוענין למסית, ונדרים ס"ד. אין פותחין בכבוד אביו ואמו כמו בכבוד המקום ער"ן, ומנ"ל דאזלי' ב"ר במכה אביו דאפי' ספק מחמירין, וע"כ מביא אמו דודאי, וכן אביו וע"כ מטעם רוב. ובעט"ח כ' דמכאן דיליף רוב ממכה או"א ס"ל דרובא התלי' במעשה אמרי', אך ביבמות קי"ט. בתד"ה ר"מ נראה דבאדם לא חשוב תלי' במעשה דממילא נזקק לאשתו ע"ש, אבל בבהמה חשוב מעשה, וע"ע תוס' בכורות כ'. ד"ה רבינא. ושמעתי קו' למהרי"ט סי' צ"ב דגבי זנות, דדבר דלא שכיח הוי כמו בבהמה דחשוב תלי' במעשה, וא"כ איך יליף רוב ממכה אביו, דאי הולכין אחר בעילת הבעל ל"ה תלי' במעשה אבל אי בזנות הוי תלי' במעשה. ובס' גן יוסף עדן דוד קידושין דל"ז. מביא שהק' זאת להחי' הרי"ם ז"ל והשיב לו דהשתא דקיי"ל רוב, ומיעוט גרע הוי זנות תלי' במעשה וגרע אבל לס"ד רוב ומיעוט שווין ל"ש לומר דלא שכיח וגרע, ז"א דמיעוט ורוב שווין עש"ה, ומצאתי בשו"מ חמישאה סי' ס"ד הביא הקו' מהמלא הרועים וע"ש מ"ש, עי"ל לרשב"א חולין י"ב היכי דמיעוט ג"כ במעשה אזלי' בת"ר, וגם י"ל דהא דאמרי' רוב בעילות מבעל הוא משום מצות עונה, ובמצוה וחיוב לא נקרא תלי' במעשה, וכמו בדשל"מ בנדר דאע"ג דהוא מחוסר מעשה משום דמצוה לאתשולי בנדרים נ"ט., וא"ש בזה בפסחים ד'. חזקתו בדוק אע"ג דהוי במעשה, אע"כ דבמצוה שאני, וע' ישוע"ק או"ח סי' תל"ז והביאותי' בפ' בא (י"א ב'):
וגם הק' המפו' איך מוכח ממכה או"א רוב, דלמא איירי שהשקו לאמו אחר שנולד הבן וחייתה ומוכח דלא זינתה, ותי' דאין ראי' דלמא הבעל ל"ה מנוקה מעון, או שהי' לה זכות דמגין, ועפרד"י וישב דרפ"ט מ"ש בזה ליישב קו' הגר"צ האלברשטאט, דאיך משכחת ב"כ בשריפה לתוס' חולין י"א: ד"ה ליחוש, דממיתה למיתה ל"א ב"ר, דלמא לאו כהנת ומחויבת מיתה אחרת ול"א ב"ר ע"ש הרבה מזה. וכעת נלפענ"ד דתוס' חולין ד"ה כגון הק' דאיך מוכח רוב, דהכא איכא נמי חזקת כשרות, וי"ל דהק' המפו' איך חייב מיתה דהא אית לי' להבן ג"כ חזקה חזקת חיים, דיעמידו אותו כמו שהי' חי עד השתא כן ראוי לחיות עוד, והתי' דרובא וחזקה רובא עדיף, אך הא ז"ד בחזקה דמעיקרא אבל חזקה דהשתא לא עדיף רוב מינה, וכ"כ בש"ש ש"ד פכ"ד דהא דא"ה בממון אחה"ר לימא רובא וחזקת ממון רובא עדיף, והתי' דכל הטעם משום דרוב הוא השתא לפנינו וחזקה רק שהי' מעיקרא כך, ומשו"ה בחזק"מ שג"כ השתא לפנינו מוחזק הוי כרוב ע"ש. וכאן הדק"ל במכה אביו חזקה מנגדת לרוב יעמידו אותו בחזקת חי ודמי לחזק"מ, אך לתוס' דאיכא נמי חזקת צדקת, ואוקי חזקת חיים של"י נהרג נגד חזקת צדקת ונשאר רובא לחוד, וא"ש קו' הר"צ דיש לחדש הא דממל"מ ל"א ב"ר זה ברוב גרידא אבל ברוב עם חזקה אזלי', דתוס' הוכיחו מהא דסנהד' ע"ט: נסקלין בנשרפין ל"א ב"ר, וזה ברוב גרידא, ואחז"ר מצאתי שכ"כ בשו"ה כלל י"ב ד"ה ואגב. וא"ש דב"כ דחייבת שריפה דאיכא נמי חזקת צדקת ויש רוב וחזקה ואזלי' אף ממל"מ, ול"ש דחזקת חיים מנגדת לחזקת צדקת, ז"א דכאן ל"ש חזקת חיים דכמו דחי עד היום צריך לחיות עוד, דבלא"ה לא תחיה אף אם לא כהנת תהי' נידונית בסקילה, וסו"ס לא תחיה, ואיכא רוב וחזקת צדקת ואזלי' אף ממל"מ, וע"ע או"ח קידושין ל"ב, ושו"מ תנינא ח"ב ל"ה:
פסוק טז:
וגונב בשו"ת רדב"ז ב' אלפים רצ"ה, שאלת אם יש לי טעם למה הפסיק בין מכה אביו למקלל כי מ"ש רש"י לא ידעתי מהו. תשובה בסנהד' פ"ה: חומר מקלל ממכה שמקלל לאח"מ חייב ומק' ולתני חומר מכה דעשה בו שלא כעמך כבעמך, ומשני מקשינן הכאה לקללה ובהקישא פליגי, וכ' רש"י מפני הקרא המפסיק לא מקשי' וזה מ"ש בפי' החומש. וק' טובא דתקשי למ"ד מקשי' וקיי"ל מקשי', ואפי' למ"ד לא מקשי' צריך טעם למה הפסיק בהאי קרא ולא בזולתו, ותו דמשמע דלא מפני שהפסיק לא מקשי' דאפי' היו סמוכים לא מקשי' משום דלא דמי אהדדי דמכה בחנק ומקלל בסקילה, ומכה לאח"מ פטור ומקלל חייב, והנ"ל שהטיל הכ' וגונב ביניי' למדרש לפניו ולאחריו, מהמכה לאח"מ פטור אף גונב אם באו עדים ועמד כדין אחר שמת הגנב פטור דלא נמצא בידו דמת, אבל אי עמד בדין ובאו עדים ואח"כ מת הגנב חייב שנמצא בידו, עוי"ל שבא לתת טעם למה ענש מיתה לגונב נפש לפי שזה מכרו בחזקת שהוא עבד כנעני, שאין ע"ע נמכר אלא מוכר עצמו או ב"ד, שזה הנמכר מסתמא קטן הוא, ובא להכות או"א ולקלל שהרי אין מכיר אותם וכיון שהן מן החמורות שחייבין עליהם מיתה והשוה כבודם ומוראם למקום ראוי שהגורם לזה ימות, ואע"ג דמפקיע אותו מכל מ"ע שהז"ג ל"ה ראוי לענוש אותו מיתה בעבור זה, חדא שאינם חמורות, ותו דאם רוצה העבד לקיים יש לו שכר אע"ג דאינו מצווה, ואע"ג דאיכא חששא אחריתא שמא ישתחרר ואפשר שישא מקרובותי', מ"מ מכה ומקלל עדיף דשייבי אפי' בעודו עבד, ולפיכך הטילו ביניהם ללמוד ממכה, וללמוד טעם העונש גונב נפש עכ"ל. וע' א"ע ורמב"ן בשם רס"ג דגונב נפש גורם שהגנב יקלל או"א שאינו מכירם ופלא, שלא הביאו שכ"כ במד"ר נשא פ"ט סי' ז', וע' תו"ת. וע' בגו"א איש למ"ל דהא אפי' גונב אישה וקטן חייב, ובבית האוצר ח"א כלל ח' אות י"ג כ' דאי הי' כ' אדם הו"א אפי' גנב עכו"ם משא"כ איש ממעט עכו"ם, וגם למעט מת דהא ממעט אפי' חיים שאין בהם דעת כחש"ו מכ"ש מת. וברמב"ן כ' דלא חייב רק אם הכניס הנפש לרשות הלוקח, אבל אם הקנהו בשאר קנינים או בהגבהה א"ח דלא קרינן ונמצא בידיו ע"ש, ומוכח מדברי' דכ"מ דקפדה תורה דצריך ידו צריך יד ממש ול"מ אף הגבהה, וזה לא כמ"ש אא"ז ז"ל בתורת גיטין סי' קל"ט דמחלק דכל הקנינים אין מועילין בגט רק הגבהה, מטעם דמשיכה והגבהה איתרבי מתורת יד, ובנתה"מ קפ"ח סק"א חזר מזה וסובר דהגבהה ל"מ בגט, ועמ"ש בחלקת יואב קמא אה"ע י"ב, וע"ע בר"מ פ"ט ה"ג ממכירה, ובהה"מ וסמ"ג לאווין קנ"ד, ומ"ש בזה באמרי הצבי ב"ק דס"ח: אות ל"ח באריכות:
פסוק טז:
ונמצא. ע' פסחים ה': לא ימצא אף במצוי לך, ב"ק ס'. שקוצים מצוין לה, סוטה מ"ה: פרט למצוי, בערכין ל': פרט למצוי, וע' תו"ת:
פסוק יז:
מקלל. ע' סנהד' ס"ו. ומהרש"א, ובס"ח תקע"ו כ' טעם דמקלל לאח"מ חייב ומכה פטור, דמקלל יש היזק לאב בנשמתו, והגרי"פ ציין לזה בסנהד' פ"ה:, וברש"י כ' דמכה ליכא חבורה לאח"מ משא"כ מקלל, ועב"י חו"מ כ"ז וט"ז ותומים סק"ד, ובב"ק צ'. התוקע לחבירו נותן לו סלע, ופרש"י דהקנס משום בושת וע"ש בתו"ח, ובערכין ט"ו. אומר בפיו חמור מעושה מעשה, וע"ע בשו"מ תנינא ח"ב ל"ה: והא דאם או"א אינם עושים מעשה עמך פטור בקללה, כ' במנ"ח מ' ר"ס אות י"א דלא נתברר אי דוקא רשע מפסולי עדות דהיינו מלקות או אף בעבירה דרבנן וע' בזה בשו"ת משיב שלום י"ד, ובפענח רזא הק' איך יפסיק בזה מיתה ימחול האב ויפטר, וי"ל דאחר התראה ועדים א"י למחול, ובאמת ק' דאטו מחויב האב למחול, וגם התר"ס ל"ה כתוס' גיטין ל"ג., ועחת"ס חו"מ כ"ח. וגם מ"ש לאחר התראה א"י למחול, ע' סנהד' פ"ח. בן סו"מ אב יכול למחול אחר התראה קודם גמ"ד לרמב"ם, וקודם הבאתו לב"ד לרש"י, וגוף פשיטתו דאב יכול למחול ל"י מנלן דא"כ גם מקלל לעצמו ימחול לעצמו, והר"מ פסק בפכ"ו ה"ו מסנהד' דא"י למחול וצ"ע, וע' יגדיל תורה שנה ד' סי' י"ט:
ובמנ"ח מ' רי"ב בשם ר"ן קידושין דעל בזיוני ל"מ מחילה, ובמצוה מ"ת כ' דמהני מחילה, וע' הגהות לשו"ת מהר"ח או"ז רמ"ד, טו"א ר"ה כ"ח ד"ה את, ובית יצחק יו"ד קנ"ט סק"י. וע' בקומץ מנחה מ' ר"ס מ"ש על הקו' דילפי' ממכה אביו רוב למה לא ילפי' ממקלל, והתי' שמשכחת שמקלל אביו בכל מקום שהוא, ובודאי יש לו אב, אך ז"א דלמא הוא גוי, ובגוף הדין במקלל אביו בכ"מ שהוא שפשוט שחייב, צ"ע דשתוקי פטור על אביו כרמב"ם וחינוך שם, אך משכחת מקלל כלל ישראל ג"כ חייב ע"ש:
ובית האוצר ח"א כלל ר"ז נסתפק בהא דאשתו כגופו אי אמרי' ג"כ להיפך בעלה כגופה, וע' כתו' ב'., בתד"ה מציא דאין הבעל שדה שלה, וכן י"ל דאשתו בטילה אצלו אבל אין הוא נחשב גופה ע"ש ובאוה"ח כ' כשמקלל אבי' מקלל גם אמו וכן להיפך והטעם לצד שאב ואם הם גוף אחד כמאמרם אשתו כגופו, הרי דס"ל דאמרי' בעלה כגופה, דאל"כ מקלל אב ל"ה ראוי שיוחשב אם, ומס' עץ החיים שער אבי"ע פ"ב לא משמע כן, וע' ברכות כ"ד. וע' בשיורי ברכה יו"ד ר"מ סק"ג דהביא דלא דוקא קללה אלא אף בזיון דברים ע"ש בשם ס' מנחה בלולה, ובת' ירושלמי ודי מבזי, ובויקרא (כ"ד י"א) על ויקלל ת' ירו' וחרף, וג"כ צ"ע דבר"מ פ"ה ה"ט מממרים ויו"ד רמ"א ס"ו אי' המבזה או"א אפי' בדברים ב"ד מכין אותו מכות מרדות, ולהעניש כפי מה שיראו ומקלל חייב סקילה וצ"ע, ובמקלל או"א אי מהני תוכ"ד, עחת"ס אה"ע ח"א צ"ח וצפנת פענת פ"ב ה"ט מעכו"ם בזה עש"ה.
פסוק יח:
וכי ירבון. ע' רה"ז וכל"ח, ואי' בשם ר"ר יהונתן ז"ל בעת שמריבין זא"ז יותר הי' להם להכות זא"ז, "והכה איש את רעהו" במקום מריבות לשה"ר ורכילות, כי "ורפא ירפא" הכאה יעבור וירפא, אבל גרוע מזה רכילות ולשה"ר. והנה על הכאת רשע פטור דבעינן עושה מעשה עמך, ואם עשה תשובה חייב, ואם א' נגמ"ד למיתה וחבירו הכהו אף דעשה תשובה פטור הואיל דהולך למיתה דדרשי' בעמך במקויים שבעמך, ובמנ"ח ממ"ט חידש דגם על הטריפה פטור, ופלא שסותר עצמו ממצוה ל"ד שכ' שאין חילוק בחובל בין בריא לטריפה וצע"ג:
פסוק יח:
באגרוף. ערמב"ן ובמיני תרגומא כ' אגרופו של בן אבטיח הוא משנה פי"ז מי"ב דכלים, וע' בכורות ל"ז: להכות באגרוף רשע (ישעי' נ"ח ד'), מגרפתיהם (יואל א' י"ז), אבל ברש"י לא פי' כן שם, ומ"ש בעלי אגרופין עי' פסחים נ"ג: וברשב"ם כאן, ות"כ מצורע, וקרבן אהרן, וערוך כורמיזא, ועי' נפ"ח תרנ"א ס"ז בשיעור אגרוף אי הוי טפח, וערש"י סוכה כ"א. ד"ה כמלא, ובס' מליצי אש ח"ב אות ס"ו:
פסוק יח:
אוה"ח ומסתפק אני אם אמדוהו למיתה ולא מת אם נאמר מעשה נסים נעשה לו, ובתולדות אוה"ח בקונטרס נצוצי אורות מהכל"ח ז"ל, העיר כיון שעל פי דין עושה חבירו טריפה חייב מיתה, אלא שגזירת הכתוב שאין ממיתין אותו עד שימות, ואם כן בטריפה שעל פי טבע לא יוכל לחיות ונעשה לו נס וחיה, אף על פי כן נתחייב תיכף מיתה, ולא גרע מח"מ שוגגין דפטור מממון, ועכל"ח נח אות ג'. וערמב"ן וריטב"א ריש מכות דעדי טריפה שהוזמו א"ח מלקות משום לא תענה דגברא קטילא בעי למיקטל, נמצא דכל החיוב מיתה על שעשאו טרפה, (ועי' תפא"י יומא פ"ח אות מ"א דלענין להרוג טריפה לא שייך מה חזית וחיי' קודמין). וצריך עיון ברוצח שהרג ונתחייב מיתה ונעשה נס לנהרג וחי אם זה מציל הרוצח ממיתת ב"ד, וממגילה ז': משמע דבהורג אם יודע בבירור שיחיה אותו אחר כן אפילו אם ימות לשעה ל"ה בגדר רוצח וצ"ע, ועפרד"י בראשית דט"ו., וגם יש להעיר דהא אי לאו קרא ולא ימות הו"א אפילו לא מת כלל רק אמדוהו למיתה נהרג הרוצח, אלא דקרא בא לפטרו, ואם כן אין לנו מיעוט אלא אם לא מת אבל אם מת ממש ורק שחי בתחה"מ אין לנו לימוד לפטרו, והוי כנולד מחדש וכפנים חדשות, או דז"א ואמרינן אגמ"ל של"ה חשוב כמת אלא כישן, והוי כמו שאמדוהו למיתה ולא מת:
ובאמת בברכ"י אה"ע י"ז והובא בפ"ת סק"א נסתפק באשת ר' זירא דקם רבה ושחטי' ובעי רחמא ואחיי', אם הותרה אשתו לשוק דמיתת הבעל מתיר, והיינו נמי כנ"ל אם המיתה הוי מיתה או שינה, ועי' שבת קנ"ו. נולד במאדים יהי' גבר אשד דמא, אמר רבה אנא במאדים הוא, אמר אביי מר נמי עניש וקטיל, ולא הזכיר ממעשה דשחט לר"ז משמע דאין זה בכלל קטלא, ועתו"ס ב"מ קי"ד: ד"ה א"ל, דאליהו דהיה ברור לו שיחייהו היה מותר לטמא, ואי נימא שאין זה מיתה הול"ל בפשיטות שאינו מטמא, וראי' מזה דהוי מיתה. וכן העיר בס' תו"א דאפשר מ"ש והתהלך בחוץ על משענתו, לרמז מ"ש בפסחים ס"ח. עתידים צדיקים שיחיו מתים שנאמר עוד ישבו זקנים וזקנות ואיש משענתו בידו ע"ש, ודרשו משענת של תחה"מ, וכאן י"ל גם כן אפילו אם יעשה נס תחה"מ אעפ"כ ונקה המכה, וע"ע בנדה ע': בן שונמית מה שיטמא מת מטמא ולא חי, וברש"י מה שיטמא לאחר שהחיהו משמע דברגע שמת מטמא:
ובברכ"י הביא ראי' מירושלמי פ' מי שאחזו ה"ג באם לא באתי עד יב"ח ומת קודם ר"י אוסר דאני אומר נס נעשה לו וחיה, ואף דלא פסקינן כן באה"ע קמ"ד ס"ג, היינו דל"ח למעשה נסים מ"מ למדנו דאם אחר שמת נעשה נס וחי אכתי אגידא בי' אשתו זאת, ול"מ מה שמת כיון דלבסוף חי, ועשו"ת נפש חיה אה"ע ג', ובכתו' ס"ב. בעי רחמא וחיה. ועמ"ש בזה בשו"מ תליתאה ח"ב קל"א, ורביעאה ח"ג ע"ז, שאין ראי' מירושלמי די"ל דלא אגידא בי' רק שלא יוכל לקיים התנאי, כיון שחיה אח"כ שוב לא נתקיים התנאי של הגירושין בטל הגט ושוב צריכה להתייבם, ושם נתגרשה כדי שלא תצטרך ליבום, ואח"כ דחה זה דהתנאי הי' שיבא בעודו חי בראשונה אבל במת והותר האישות שוב ל"מ מה שיקיים התנאי אחר שחי שנית, ושפיר כ' הברכ"י ע"ש בזה, ועי' בשו"ת בית יצחק אה"ע ח"א ו' אות י"ד, ברכ"י או"ח ל"ב, בית מאיר אה"ע בקונטרס צלעות הבית סי' א', שו"ת כרם שלמה אה"ע סי' ס"ס, עט סופר כלל פ' פרט ד', שו"ת חסד לאברהם אה"ע ח"ב י"ד, שו"ת אהל יהושע מ"ד, ושו"ת מהרי"א אה"ע ד':
ועי' יבמות פ"ח. אתא גברא וקאי ואת אמרת ל"ת, וקשה אמאי לא נימא דנסים נעשו לו וחיה, וכיון שבא לפנינו אחר שכבר נשאת לאחר אמרינן דהשתא הוא דנעשה לו נס וחי, ושוב אין לו בה זיקה כיון שכבר נשאת לאחר, דאפילו אי נימא דלאחר מיתת הבעל עדיין לא פקע שארית, מ"מ לאחר שנשאת לאחר פקע שארית בעל הראשון לכ"ע, וכמ"ש רס"ג בס' האמונות דלע"ל בתחה"מ כשנשאת לבעל שני תהיה של השני, ועמ"ש בזה בפרד"י ויצא דרי"א., שהבאתי מזהר בראשית כ"א: מכאן נוקבא דאתנסבת בתרין בההוא עלמא אהדרית לקמאי, ועי' תשב"ץ ח"ב קי"ב, ס' לקח טוב כלל ה', ונפ"ח או"ח ל"ב, ועתו"ס ב"ב קי"ד: ד"ה מה ומהרש"א, ובהגהות יד שאול יו"ד שס"ו הביא מס' הנצחון להר"ר ליפמאן ז"ל בפ' וארא אות נ"ג דבעולם התחיה תשאר האשה אצל בעלה האחרון כי מיתת בעלה הראשון דומה לגירושין ע"ש, וכ"כ בחת"ס יו"ד שנ"ה, וע"ע שו"ת מהרש"ם ח"ב קמ"א, קו"א מדע"ת ה' טריפות אות רל"ד, יוסף דעת שס"ו, שד"ח ה' אבילות אות ק"ע, פאת השדה אות י"ד, זכרון יהודה ח"ב קס"א, שו"ת דברי מלכיאל ח"ד ע"ב, ירחון בית ועד לחכמים תרצ"ב סי' ד', ומשנת אליעזר מ"ת בשו"ת סי' ז', ובהסכמת הכל"ח ז"ל על ס' נטע שעשועים העיר עוד מירושלמי פ"י ה"ד מיבמות דאמרינן אחר הוא ודומה לבעל, ואמאי לא אמרינן דנסים נעשה לו כמו שס"ל לירושלמי במגרש על תנאי, ולכן נראה עיקר דלנס ל"ח ואין זה בגדר מיעוט כלל רק ודאי שלא נעשה נס, ועי' חת"ס יו"ד של"ח במעשה דחי א' כ"ה שנים אחר המיתה, ואעפ"כ א"ח לזה ועובר בהלנת מתים, ועמ"ש בזה בפ' בשלח (ט"ו י"ב) באריכות. אמנם במגרש ע"ת הטעם כמ"ש הקרבן עדה דלמא המתנה היה בעל דמיון וחשב שיחיה, ולא רצה בשום אופן בקיום הגט כ"א לאחר שיעברו יב"ח ולא יבוא לביתו, ומש"ה ס"ל לירושלמי דלא תנשא מכח הגט עד יב"ח:
ובס' קוי אור העיר משבת פ"ח. בקול ה' יצאו נשמות ולאחר מ"ת כ' שובו לאהליכם לנשותיכם, ובביצה ה': דייק מזה דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ואם נאמר דאם מת וחי ע"י נס פקע זיקה לגמרי היאך הותרו בנשותיהם, אע"כ דלא פקע, ובקונטרס זר זהב דחה זאת דבמד"ר יתרו פכ"ט מובא גם כן הא דשבת, ואי' עוד וכי ל"ה גלוי לפני השם יתברך שאין יכולין לעמוד בקולו, אלא צפה שעתידין לעשות ע"ז ושלא יאמרו אלו ראינו שמענו קול ה' ל"ה עושים ע"ז לכן נאמר שמעו עמי ואדברה, וביבמות ל"ו. פסקינן חליצה מעוברת ל"ש חליצה דאגמ"ל לא אמרי', והק' הא פסקינן אגמ"ל, ותי' בנמוק"י דשא"ה שאם בשעת שחלץ הי' ודאי שלא תלד אה"נ דהוי אמינא אגמ"ל, אבל הכא חיישינן שמא באותו שעה הי' ראוי' לילד אלא שאח"כ גרם לה איזה דבר שתפיל, ועמל"מ פ"ו ה"ג מגירושין, וא"כ היכי שמת ואח"כ חי בנס ל"א אגמ"ל דל"ה מיתה ממש אלא דהוי מיתה מעלי' ונפסקה זיקה ראשונה, אבל בקבה"ת להמד' יודע הי' ה' מתחלה שאם ידבר יצטרך אח"כ להחיותם אמרי' אגמ"ל דל"ה המיתה לחלוטין:
גם י"ל לפמ"ש המהרש"א שם דהי' כחות לפי הטבע, יש שמתים ויש שרק נעשו חלשים, וא"כ י"ל דהם דחיו צוה ה' שילכו לנשותיהם בקידושין הראשונים, אבל הני דמתו הי' צריכים קידושין אחרים. ובס' נטע שעשועים האריך מאד בזה, והביא מהכל"ח ז"ל על הברכ"י או"ח נ"ה שהביא לחקירת החכ"צ צ"ג אם אדם הנוצר ע"י ס' יצירה ראוי לצרף למנין, ותמה מברכות מ"ז: בר"א דשחרר עבדו והשלימו לעשרה ולמה לא ברא גברא ע"ש. ולפמ"ש בתשו' הרשב"א תי"ג אהך דר"ח ור"א הוי עסקו בס' יצירה כל מעלא שבתא ומיברי להו עגלא תלתא ע' סנהד' ס"ה:, דדוקא ביום ו' שהוא יום בריאה דבע"ח יש כח ביד חכמים לברוא ע"י ס' יצירה ולא בשאר זמנים, וא"כ לא מבעי' לרא"ש ברכות שם דהמעשה הי' בשבת לק"מ, דאפי' א"נ דמותר לבראות בשבת, ע' בתו"ש או"ח שמ"ג, ועט סופר שם, אבל בשבת ל"ה יכול לבראות, אלא אפי' אי הי' בחול מ"מ מאן לימא לן שהי' ביום ו', ובלשון הגמ' מגילה ז': "למחר" בעי רחמא ואחי' ועפרד"י וישב דרס"ח. שהארכתי בזה. וע"ע בשו"ת ס' יהושע של"ב, דהא בקידושין בעי קרא דמיתת בעלום מתיר, ובכה"ג בלא מת פשיטא דאשתו אסורה, וע' בעורה שחר אות א' סי' פ"ו, שהביא מחת"ס ח"ו צ"ח דמעולם לא עלה אליהו בגופו למעלה מעשרה, אך נשמתו נפרדה מגופו ועלתה בין מלה"ש וגופו שורה בג"ע התחתון, וביום הבשורה בב"א תתלבש נשמתו בגופו הקדוש, וכל פעם שנתגלה בעוה"ז מלובש בגופו, ואז קובעים הלכתא כמותו, וכשנתגלה בנשמתו כמו ביום המילה אז הוא כמלאך ופטור ממצות כמתים ואין הלכה כמותו וכו', ומעתה כי נשמתו נפרדה מהגוף נפקע האישות ול"ה אשתו. ועס"ח תתשס"ט ובאזולאי, הא כיון דמת אדם נעשה חפשי ממצות רק בסתם אדם, אבל בצדיקים דנקראים חיים לא, ובברכות י"ח. דרבי הי' פוטר בקידוש ב"ב, ובבעה"ת וילך שלקח גבריאל ס"ת ממה שכתב משה במותו, ובמקו"ח שם הק' משבת קנ"א. בדוד מת אין מחללין שבת כיון שמת בטל ממצות והניח בצ"ע. וע' בסדרי טהרות על אהלות דף ה'. בזה, בטל תורה סנהד' ע"ח: שהק' על אוה"ח מגמ' שם, חד אמדוהו למיתה וחי עש"ה:
ובענין הנ"ל במתה וחיה ע"פ נס אי פקע זיקת בעל הראשון, באנו לענין דבר שנתבטל וחזר אח"כ לכמות שהיה אי מקרי חדש, הארכתי בזה בפ' שמות דף ז': ע"ש הרבה חדשות, וע"ע באו"ח תקמ"ו דמותר להחזיר גרושתו בחוה"מ, ובמג"א סק"ג דאין לו שמחה. ובר"מ פ"ז ה"ח ממלכים דאינו חוזר ממלחמה, והמל"מ כ' דה"ה בבית במכרו וחזר ולקחו, ואפ"ל דבאשה דכ' חדשה למעוטי מחזיר גרושתו אבל בבית דליכא מיעוטא אפשר דאפי' מכר וחזר ולקח חוזר ע"ש, ותימה רבתא ממקרא מלא (שופטים כ' ה') אשר בנה בית חדש ולא חנכו כו', הרי דכ' חדש כמו באשה חדשה. ובתיב"ע שם חדתא בתולתא, ופלא דבסוטה מ"ד. אי' דאפי' נשא אלמנה וגרושה חוזר, ועמ"ש בזה בנפ"ח שם. ומ"ש במל"מ לחלק בין נפל הבית ובנאו למכרו וחזר וקנאו, קשה מסוכה כ"ז: ע"ש, וע"ע בזבחים ק"ה. פרים הנשרפים שיצאו וחזרו כיון דהדר הדר, וברש"י דהוי כלא יצאו כלל, ובצ"ד: בתד"ה ל"ש, וסוטה ט"ו: נתאכמו ונתלבנו ובתוס', ובב"ק כ"ט: הכא איסתלק לי' מעשה הראשון, וב"ב ס"ג מכרה וחזר ולקחה אין לו עלי' כלום, וכתו' ע"ג: וגירשה וחזר וכנסה, ועירובין ה', וברש"י ותד"ה סוף, ובהגהות רצ"ח סוכה מ"ד שכחום וחזר ויסדם עש"ה:
פסוק יח:
באגרוף תרגום בכורמיזא, ובשיח שרפי קודש ח"ד אות ר"ה הביא פי' שאם הרגו בכ"ו רמיזא בשם כ"ו הוי"ה ג"כ מחויב כמו באגרוף, וכורמיזא גימ' אגרף רפ"ד, וע' בשמות דכ"א בענין הריגה ע"י שם המפורש:
פסוק יט:
אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא, בכתו' ל"ג: וכי ס"ד שזה נהרג וזה מהלך בשוק, ועי' ברה"ז ומ"ש בזה הרבה בפ' ויקהל (ל"ה ג') מענין חבישה בביהא"ס אי מטעם עונש. ובס' כרם הצבי כ' ע"פ צחות, כי מחויב ליתן נזק צער ריפוי שבת ובושת, אבל הלא גרם לו ביטול התורה ועבודה בחליו ומי ימלא לו חסרונו, וצ"ל דבאמת חוב זה נשאר על המכה ולא ינוקה, ורק אם יקום המוכה ויתהלך בחוץ על משענתו, לא רק שלא יאנח על ביטול התורה שהיה לו בחליו ולהשתדל מה שהחסיר, רק בעודנו עם משענתו בידו יתהלך בחוץ להיות חבר ללצים והולכי בטל ולידע רק מהחדשות היום, אז יורה בעצמו על ידי זה כי המכה אינו אשם בביטול תורתו, ואז "ינקה המכה" לגמרי, רק שבתו יתן ורפא ירפא, רק ההיזק החומרי ישלם ולא יותר, כי מעשה המוכה יוכיחו כי לא הזיקו ברוחניות. והרה"ק מרוזין ז"ל פי' אם יקום (יתעשר, כמ"ש ואת היקום זה ממון), ויתהלך בחוץ (לדרך חדש'), על משענתו (שאמר כחי ועוצם ידי עשה), ונקה המכה, (אם רוצה לעשות תשובה, העצה) שבתו יתן (ממון) ורפא ירפא:
ובב"ק פ"ה. מכאן שניתן רשות לרופא לרפא, וכ' בתוס' דהו"א דחולי הבאה ביד"ש כשמרפא נראה כסותר גזירת המלך קמ"ל דשרי וע' פה"מ לר"מ נדרים פ"ד דרפואה בכלל השבת אבידה, וע' סנהד' ע"ג. לרבות אבידת גופו, ועתשו' הרשב"א תמ"ג, ובס' הדוה"ע כ' דהא אסור לחבול בחבירו וקמ"ל דשרי לצורך רפואה, וכשבת קכ"ט. ששרפו כלים יקרים אחרי הקזה ולרפאות באפר ולא חששו לבל תשחית דהוי לרפואה, ובסנהד' י"ז: עיר שא"ב רופא אין ת"ח רשאי לדור, וע' פה"מ פ"ד מפסחים שחזקי' גנז ס' רפואות מחמת שהי' בו רפואות ע"י צורות עכו"ם וזה אסור, אבל אין ליחס לחזקי' אולת כזו שהעביר בכלל הרפואות, מפני שראה שבנ"א סומכין על רפואות והסירו בטחונם בה', דכי אם ירעב אדם ואוכל לחם עבור זה הוי כמסיר בטחונו בה' וע"ש בתי"ט, וכ"כ במו"נ ח"ג פל"ז, ומצינו חכמי הש"ס שעסקו ברפואות, ע' יומא מ"ט. ר"ח הי' רופא מומחה, וכן שמואל בב"מ פ"ה:, שבת ק"ח., ב"מ קי"ג:, ע"ז כ"ח., וסנהד' צ"ט: וגם מצינו רפואות סגוליות בש"ס, ועתו"ס מו"ק י"א. ד"ה כוורא, דרפואות שבש"ס אינן טובות בזה"ז, ועיש"ש חולין פ"ח סי' י"ב שיש חרם קדמונים שלא לסמוך על רפואות שבש"ס, וע' חי' רעק"א יו"ד של"ו כן בשם מהרי"ל דאין אדם יוכל לעמוד על עיקרן, ואם לא יעלו בידו ילעג על דחז"ל, ועברכ"י או"ח ש"א אי סגולות דוחות שבת, ובשו"ת חיים שאל ח"ב ל"ח אות פ"א הביא כת"י לר' פרץ שכתב בשבת שמות קדושים לסגולה, נר' שיש פלוג' ראשונים בזה. וע"ע רמב"ן בחקתי (כ"ו י"א) בענין רפואות, ופי' בזמן נבואה ל"ה דורשים ברפואות רק בנביאים כמו באסא וחזקי' דגם בחליו לא דרש בה והי' אשם בזה, ואחז"ל כ"ב שנין דמלך רבה אפי' אומנא לביתי' לא קרא (והוא בברכות ס"ד. והוריות י"ד.) ועט"ז יו"ד של"ו סק"א דתמה עלי' דהפשט בגמ' לא קרא כו' שלא נהג כבוד לעצמו ורק הלך לבית האומן, רק דבע"י הוריות בשם גאון א' אי' דה"ק זכות של ענותנותו גרמה שלא הוצרך לאומן, ובברכ"י שם כ' ג"כ דאין לסמוך על נס וצריך לרופא, וכמעט איסור יוהרא יש, וע"ע בהגהות רצ"ח ברכות ד"י, וחו"ה שער הבטחון פ"ד, ובא"ע דרק על מכות ופצעים ולא מחלות שבפנים, וע' פסחים מ"ב. כל מילי דמעלי להאי קשה להאי, ועירובין נ"ד., ובפסחים קי"ג. שלא ישתמש בסממנים, ובירו' תענית פ"ג ה"ו, ותנחומא מקץ סי' י', אוקיר לאסיא עד שלא תצטרך לי', וע' מקור ברוך מבוא פ"ב ס"א, וח"ב ד' תקס"ג., וח"ד תתקכ"א מזה הרבה, וע"ל (כ"ב ל'), ובשלח (ט"ו כ"ו):
פסוק כ:
רש"י בע"כ מיירי, אי' בשם הגר"א ז"ל דכלל גדול כ"מ שנסמך עבד ואמה מיירי בכנעני דבעברי לא משכחת, דאי בגדולים הא אמה לא משכחת גדולה שיוצאה בנערות, ובקטנים, עבד א"י להיות קטן שאין אב יכול למכור בנו, רק כשהוא גדול מוכר עצמו, וע"ס שמשא דשמואל דף ז' אריכות בזה:
פסוק כ:
בשבט ערא"ם ושפ"ח וא"ת בשבט למ"ל כו', ובכנה"ג בלשונות הרא"ם דקמ"ח הק' הא ל"א אעמה"ד רק אם ק"ו בעי לחומרא אבל כשהק"ו להקל יש לילף מק"ו, דבעי בעבד שיש בו להמית אפי' בלא קרא דבשבט, וי"ל דאם יבא ע"י הקולא לחומרא אעמה"ד, ואם אומרים דלא בעי שיעור כדי להמית אם הרגו גוה"ד כשרודף אחר העבד אינו נהרג עלי', אבל אי בעי שיעור נהרג עלי', ואע"פ שכ' הר"מ בפ"ו ה"ה מרוצח אם הרג בע"א או שלא בהתראה אם הרגו גוה"ד א"ל דמים, ע' בכ"מ דאיירי בעדות מיוחדת, ואינו דומה לזה דמעיקרא אין עליו חיוב מיתה אפי' בעדים, וע' לימודי ה' סי' י' בזה ובכנה"ג בלשונות הר"מ פ"ב מרוצח דקל"ו, ובבעה"ת כאן:
פסוק כ:
וכי. ערש"י ורא"מ, ויבין שמועה כלל קמ"ג אריכות, ושו"ת חיים שאל ח"ב ע"ג, ובאוה"ת הביא ר"מ פ"ב הי"ד מרוצח דרק אם הכה בשבט אז נידון ביום או יומים, אבל בד"א חייב לעולם, ובס' צפנת פענח הביא ראי' ממכילתא פ"ז יש שורו שהמית עבדו חייב מיתה אף ששהה יא"י, וק' הא כמיתת הבעלים כך מיתת השור, אע"כ דגם הבעלים אין להם רשות להמיתו ע"י ד"א רק בשבט, ובשו"ת חבלים בנעימים ח"ג ק"ב, ובס' הזכרון שלו צד רל"ג האריך בזה ונדפסה התשובה ג"כ בהפרדס שנה ב' סי' ה', אך ק' מסנהד' פ'. תד"ה בשור, דכ' שיצא חץ מביניהם, ואפי' א' אבא חלפתא שידוע שלא הרג, מ"מ השני פטור דא"ה בד"נ אחר אומדנא, אבל בשוורים כה"ג חייבים משום ובערת, ותמוה דהא לא קרי' בי' וגם בעליו יומת וע"ע בסנהד' ל"ו: י' דברים בין ד"מ לד"נ וכולם א"נ בשוה"נ חוץ מכ"ג:
פסוק כא:
יום או יומים רש"י מעל"ע, ע' או"ח תנ"ג ס"ט צריך לטחון יא"י החטים לפני הלישה, ובח"י סקכ"ו מעל"ע, וע"ע בסמ"ע ש"ו סקכ"א, וערש"י דברים (א' י'), וע"ע יו"ד סי' ע' בש"ך סקל"ו וט"ז סקי"ז, ובשו"ת רב טובך נ"א מהג' בית שלמה ז"ל דפשוט דבכ"מ שנ' יום פי' מעל"ע כיהושע (י' י"ג), ובנדרים ס'. יום א' אסור מעל"ע, וחילוק בין יום סתם אפ"ל דאינו מעל"ע אבל כולא יומא דוקא מעל"ע (וכמ"ש הט"ז או"ח תקפ"ב סק"ג מלוך על כל העולם כולו, ועמ"ש בוארא ז' כ"ב,) וכן יום אחד וכפשט ויהי ערב ויהי בקר יום א', ובתיב"ע כ' עידן בעידן או תרי יומין קטיעין וע' במפרש, ובמס' זבים פ"ב מ"ג, ובמשנה אחרונה שם בדפוס ווילנא כ' דמיונתן משמע דקטיעין אף אינם מעל"ע, כגון הכהו ע"ש קודם שקה"ח וחי עד אחר עלות השחר בשבת מקרי תרי יומין קטיעין, לא כמפרש שפי' קטיעין שני חצאי יומין דא"כ אמאי כפל לשונו, ואפשר דמשמע לי' אי למעל"ע לחוד אתי הו"ל יום תמים דמשמע מעל"ע, כע"ז כ"ה. בשמש בגבעון דום, ולמ"ל י"א. משמע תרי קטיעין, וע"ע בבעה"ת כאן ורא"ם וגו"א, ובסנהד' נ"ב., ובבית האוצר ח"א כלל ס' אות ה' שהאריך בדבריהם. ובהליכות אלי סי' תי"ט יום סתם לדעת רש"י מעל"ע, אבל כשאומר מיום אל יום הוא ממעט שאינו מעל"ע אלא עד שתחשך, והתחיל יום אחר ולרמב"ם להיפך, ותמה הרא"ם במטות (ל' ט"ו) שלא מצינו שפי' יום הוא כ"ד שעות מעל"ע, ותי' שנמוקי עמו מהא דערכין ל"א. וימים מבע"ל למעל"ע, דאי מעד תום ממכרו הו"א מיום ליום אין, מעל"ע לא ע"ש, ובנדרים ע"ו:, ומ"ש בחי' חת"ס שם ובשבת קנ"ז:
פסוק כא:
כי כספו, אי' בשם רר"ב ז"ל מפשיסחא, ובנח"ק דבכל השנה אין שם על לבו להתפלל כראוי אך "יום" זה יה"כ, "ויומים" זה ר"ה, יעמוד להתפלל כראוי, ואפ"ה לא יוקם על מעמדו ע"י תפילתו, "כי כספו הוא" ר"ל כוונתו רק על כספו ענינים גשמיים ולא גלות השכינה וצרות ישראל, וזה י"ל בש"א (כ' כ"ז) מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם, ורמז מדוע לא בא בן ישי משיח זה זמן רב, גם תמול א' דר"ה גם היום ב' דר"ה שכל ישראל מתפללים, והתירוץ "אל הלחם" כי עיקר תפילתם רק על הלחם גשמי, וז"פ (תהלים ק"ב א') תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו שעיקר צ"ל בשביל "העני" ורוכב על החמור זה משיח, "כי יעטוף" לשון איחור, לפני ה' ישפוך שיחו שצריך להתפלל לפני ה' בשביל גלות השכינה, וע"ס ארץ צבי עיר חברון בית ב':
והגה"ק מקאצק ז"ל אמר הא דע"כ נידון ביא"י, דק' אם פטור דקנין כספו הוא, למה במת מיד חייב אדון מיתה, ורק דקיי"ל כגיטין ל"ט. המפקיר עבדו יצא לחירות, לכן מחייב מיתה אם הכה הכאה כדי מיתה מיד, כי הפקיר אותו והוי כמו בן חורין, אבל אם שהה יא"י נמצא שלא הכה אותו מכת מות, ולא הפקיר אותו לכן פטור שעדיין לא יצא לחירות והוי קנין כספו, ועי' בשפ"צ אות כ"ו, ובכל"ח כאן, ובקו"א בס' ויקרא דקל"ג, ובאוה"ח שכתב אם הרגו שוגג יגלה ע"י ע"ש אריכות ובבעה"ת כ' דאדון הרודף להרוג לעבדו ניתן להצילו בנפשו, והנה כ"כ הרשב"א ב"ק כ"ב. ד"ה עבד ורק כ' בל' אפשר, ובמראה הפנים על ירושלמי שם ד"ה מתניתא, ובד"ה יום הביא הירושלמי והוא נסתפק בזה, וע"ע שם בהכונס ה"ז ד"ה הי', וע"ע במנ"ח מנ"ו, ובס' אמה"צ על ב"ק, וכולם לא הביאו שקודמם בבעה"ת:
פסוק כב:
ינצו ערש"י, ובס' זרע ברוך ב"ק ד"מ הקשה אמאי לא כ' נמי ברישא ל' יחיד כמו בסיפא ונתן בפלילים, ונ' ע"פ רש"י ובעה"ט דהכא כ' וכי ינצו, ואידך אנשים יחדיו, מה התם ממון אף כאן נתכוון להרוג זה והרג אשה פטור ממיתה וחייב ממון. ויובן דבא להורות אם ב' הרגו אשה שלא בכוונה א"ח כ"א כופר א' כאיבעי' בב"ק שם וכ' ונגפו בל"ר אף דשניהם המיתו ילפינן מאידך קרא דוינצו מה שם אינו נוטל יותר מנזקו אף כאן והא דאיבעי' שור של ב' שותפין כו', יש לחלק דבאשה דל"ח מיתה ביד"ש רק ממון, לכך אין משלמין שניהם רק כופר א' דתשלומין בתורת דמים, אבל בשורו דכ' וגם בעלי' יומת ודרשי' דחייב מיתה ביד"ש, אפשר כיון דלכפרה אתי בעי כופר שלם ולא סגי בחצי מכל אחד כאיבעי':
וע' במזרחי דהורג עובר פטור אף דרוב לאו נפלים. וע' במשכיל לדוד, ופליאה על הנובי"ת חו"מ נ"ט שחידש כן מדעתו, דרוב ל"ש רק אם כבר יצא לעולם אמרי' מדנולד בלי פגע ובשלום הוא מרוב וולדות, אבל קודם שיצא לאויר עולם אף שהוציא ראשו חי אינו בכלל רוב, וכ' שם שלא מצא זאת, ובמח"כ קדמו במזרחי. וקשה מנדה כ"ט. עברה בנהר והפילה מביא קרבן ונאכל, דרוב ולדות בר קיימא, הגם דלא נולד בלי פגע, דהא הפילה טרם שנגמר ואזלי' בתר רוב ולדות בני קיימא, וע' פ"ז ה"ו אהלות ובתוס' רע"ק, ומ"ש בפרד"י בהשמטות לפ' תולדות (כ"ה כ"ב) דקע"ג על ויתרוצצו הבנים בקרבה עש"ה, וברדב"ז ח"ב תרצ"ה, וע' שו"מ קמא ח"א קצ"ה סתירה לזה מהרבה מקומות, בתנינא ח"ג קי"א, וחמישאה סי' י' בחקר הלכה ה' אבילות אות י"ג, ובכורי שלמה בהשמטות ליו"ד סי' י' אות ל"ד ושו"ת זיו הלבנון סי' מ"ד. ומהאריכות לא העתקתי:
וגם ק' מיבמות ל"ו. וא"ת הלך אחר רוב נשים ולד מעלי' ילדן, הרי דאף קודם שיצא לאויר עולם ג"כ בכלל רוב נשים ורוב נפלים, וע"ע שם ס"ז. ורש"י ד"ה כולן, ומהרי"ט ח"א נ"ז. ודגמ"ר יו"ד ש"ה, וחת"ס יו"ד רצ"ה רצ"ו:
ועכל"ח מ"ש ברמב"ן דתשלומי דמי ולדות קנס, וכ"כ בתיב"ע, וא"ש קו' תוס' סנהד' פ"ד: ד"ה הו"א, דאיך יחייב על עוברין מיתה א"כ למה חייב דמי ולדות הא חייב מיתה, ולהנ"ל אפ"ל דגמ' אזיל לר"מ דחידוש שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם, וע"ע חמד"י קונ' ב"נ אות ז' בשם הגה"ק מטשעכינוב ז"ל, וע"ע בריב"א עה"ת, בית האוצר ח"א כלל י' אי עובר בכלל אדם, ובשו"ת משיב שלום ס"ו. וי"ל ע"ד רמז דבכתו' קי"ב. דור שבן דוד בא קטגרי' בין ת"ח וחלוקי דעות ביניהם, ועקבתא דמשיחא קרוי' חבלי לידה, וז"ש וכי ינצו אנשים ומשמע ת"ח כמ"ש רש"י בשלח (י"ז ט') בחר לנו אנשים יראי חטא, ותיב"ע תקיפין בפקודא, אם ינצו אנשים ת"ח, צפה לישועה, כי ינגפו אשה הרה, והי' חבלי לידה וחבלי משיח:
פסוק כב:
ונגפו אשה הרה, ערש"י וישב (ל"ח כ"ד), וארא (ז' כ"ז):
פסוק כב:
ענש ערש"י ורמב"ן, ובפענח רזא הק' דמי ולדותי' דלמא נפל הוא, וי"ל דאזלי' בת"ר, ובחת"ס אה"ע ח"ב קמ"א ד"ה לכאו' הק' דאטו משלם כמה יהי' שווין הלא משלם כמה אדם נותן עכשי' בעד עובר זה שיש לספק עליו שהוא נפל, ובקובץ יגדיל תורה תר"צ סי' י"ט תי' דודאי מה ששמין בנזקין כעבד כנעני אע"פ שאינו נמכר העבד ורק שמשלם לו מה שנפחת משווי' לגבי עצמו, וכן דמי ולדות התורה חייבה לשלם מה שהי' שווים לאב, אבל קודם שנולדו ויש ספק אם ישוו כלום ל"ש ליתן כלום:
פסוק כד:
עין תחת עין. ערש"י א"ע ורמב"ן, ובב"ק פ"ד. ממון, ובהגר"א אמר דאותיות אחר עי"ן הם פכ"ס והוא כסף, ומרמז שצריך לשלם כסף, ומביאים ג"כ בשם הר"ש מאסטריפאלי ז"ל, ובפ' שופטים (י"ט כ') כ' עין בעין, וי"ל דמלת תחת הונח כשהדבר הראשון איננו והאחרון ממלא מקומו, כמו ותקרא שמו שת כי שת לי אלקים זרע אחר, ואות ב' מורה ששניהם קיימים כמו לא יחלפנו ולא ימיר אותו טוב ברע, וכאן שהכה עינו אמר עין תחת עין, אבל בשופטים דכאש"ז ולא כאשר עשה, וא"כ עדיין יש לו העין אמר עין בעין בב', וע"ס שער בת רבים אמור (כ"ד כ') אריכות, והגר"ש סופר ז"ל אמר דדרך המקרא תחלה, יספר מה שקרה ואח"כ יודיענו העונש כמו מכה איש ומת, וכאן כ' בתחילה "עין" כלו' אם יזיק עין רעהו אזי העונש "תחת עין" כלו' לשלם ממון תחת העין שלו ופח"ח. ונמצא נמי תחת אף שאינו ממש כאותו דבר שהחסיר לחבירו כמו תחת דודאי בנך (ויצא ל' ט"ו), לחפשי ישלחנו תחת שינו (כ"א כ"ו), תחת אשר ענה (תצא כ"ב כ"ט), תחת הנחשת אביא זהב (ישעי' ס' י"ז), וכן כאן ישלם ממון תחת העין, ועכה"צ בזה. וע' מקו"ב מבוא פ"ג ס"ד שמקרא קצר וכמו שכ' ערך עין תחת עין וכו' עש"ה:
וראיתי בקובץ כנסת חכמי ישראל סי' קט"ו שמשו"ה כ' תורה בל' אחר מהמסורה שלא עין ממש, דידוע במצרים הי' נפלגים אנשים בה' כתות, ואם א' עשה מום בהפלגה החמשה עונשו קל לשלם מעט כסף, וכן בדה"י העולם נמצא שהיו מושלים שהכו המשרתים שלהם בלי רחמנות ואם קובל עליו בדין הי' משלם כסף מעט, והי' אדונים שעשו מום בעבדיהם בזדון, ומה נחשב אצלם סכום קטן לשלם, וכדי להראות תקפם, ולכן אם היה כתבה התורה בפירוש שישלם כסף, היו התקיפים בעם בשאט נפש עושים מום במי שיהי' עליו רוגזו, על זה דאגה התורה ונתנה משפט חרוץ בשוה לגדול ולקטן מי שיסמא עין חבירו יעשה לו כאשר עשה, אך אם קרה כי יעור עין חבירו ע"פ רוב במקרה בשגגה אז ישלם, ועי' סנהדרין נ"ח: קץ ידא ובתוס' שם דמדין תורה הוא ע"ש באריכות ובסי' קע"א:
פסוק כד:
ברמב"ן ואפילו המתרפא נקרא מום עובר, וקראה מום גרב או ילפת כו' עי' טל תורה בכורות מ': דיבלת דקרא הוי מום קבוע ושוחטין עלי', ואפשר דהוי מום עובר על ידי רפואה שעושין להם, וכיון שאין מתרפאין מאליהם הוי מום קבוע כתוס' דל"ה. ד"ה וסימנך:
פסוק כה:
חבורה עמ"ש בשם אפרים, ובשו"ת יד אפרים קונטרס הראיות ס"י:
פסוק כו:
לחפשי ישלחנו הריב"ש נסתפק אם העבד התחיל לריב עם האדון ועל ידי זה הכה האדון עינו או שינו אם יצא לחירות, והנה יסורין ממרקין עונותיו של אדם ק"ו משן ועין כו' (ברכות ה'.), וז"פ באיוב (ל"א י"ג), אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, מה אעשה כי יקום אל וכי יפקוד מה אשיבנו, היינו אם אמאס בריבם עמדי אם יהי' הדין דאין יוצאים לחירות מה אעשה כו' דאנו מתחילים לחטוא נגד השי"ת, וג"כ ח"ו אין אנו יוצאים לחירות: ובס' ארץ החיים על חהלים (קכ"ג ב') עה"פ הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כו' להנ"ל דאיוב שהיה לו כ"כ יסורין הוא פטור מעונש שלמעלה, וז"ד אם מקיים כל הדינים וגם דיני שן ועין, אבל אם אמאס וגו' שאינו מקיים דין שן ועין מה אעשה כי יקום אל וגו', וז"ש הנה כעיני העבדים היוצאים לחירות בשן ועין כן היסורים ממרקין עונותינו:
והובא קו' מהגה"ק מקאצק ז"ל לר"מ בגיטין י"א: דחוב לעבד שיצא לחירות אם עבד כהן נפסל מתרומה ועבד ישראל מיתסר בכנענית, אם הכה עין עבדו יתוסף לו עוד חוב לעבד, וי"ל שברב כזה שמכה עינו הוא זכות היא לו, ועי' בכרם צבי בזה ותו"ת, ואפ"ל שהתורה שופטת לפי שכל האמתי דזכות לו להיות בן חורין ולהתחייב בכל המצות, וכמ"ש שלא עשני עבד, ואם הוא סכל הוא חוב לו כמו תינוק הבורח מחדר, ושם בגיטין לענין שליחות בעינן דעת שוטים גם כן, ואם א' ירצה לזכות בשביל חבירו בדבר יקר והוא יאמר אינו רוצה בה לא יזכה, אבל באמת אי' ברשב"א קידושין כ"ג: וז"ל וא"ל דמסתפינא אמינא דהכא אפילו בע"כ, ומתנות ממון שאני דלא זכות גמור הוא ואדרבה חוב דכ' ושונא מתנות יחי' (משלי ט"ו כ"ז), אלא רק נפשו של אדם מחמדתן קרי לי' זכות כו' ועמ"ש בקצה"ח קצ"ה סק"ג בזה:
ובר' בחיי כ' הטעם שכ' בנח (ט' כ"ב) וירא חם אבי כנען את ערות אבי' ויגד כו' ראה בעיני' והגיד בפיו ונתקלל, וכיון שלקו האברים החוטאים נפטר הגוף מעונש עבדות עכ"ל, והוא ממד"ר ותנחומא נח, משמע דיציאה שנמחל העון, אבל בב"ק ע"ד: בר"ג שסימא עין עבדו אמרי' דהוי מודה בקנס ע"ש, ויהי' נ"מ אם סימא בשבת אי נימא קלבד"מ או של"ש זה דלהפקעת עבדותו ל"מ לפטור עצמו וע' תו"א, אך בהמקנה דכ"ה. מפורש דשייך קלבד"מ בעבד שסרסו רבו שהק' דיש מלקות על סירוס וקלבד"מ, וכן בפנים יפות בדין יא"י עש"ה, וגם יש להעיר דברשב"א ב"ק שם אי' דמוב"ק דפטור ל"ש תפיסה דאל"כ אמאי אמר שכבר יש לך עדים, הא העבד תפס בעצמו, וכן פטור לצי"ש דאל"כ הי' לר"ג לפטרו לצי"ש ע"ש, ואם כן בקלבד"מ דמוסכם מכל הפו' דחייב לצי"ש ומהני תפיסה א"כ עבד דתפס בעצמו יצא לחירות, וברשב"א ע' באמה"צ אות קט"ו:
פסוק כח:
וכי יגח. בב"ק מ"א. א"י שהוא נבלה מת"ל ולא יאכל את בשרו שאם שחטו לאחר גמ"ד אסור, והק' בתוס' דלמא איצטריך לבן פקועה דל"ב שחיטה, ותי' הרשב"א דלא אקרי שור רק דרך לידה כמ"ש שור וגו' כי יולד, אבל שה אפי' ב"פ אקרי שה לענין פט"ח, ובג"וו בפתיחה ד"ה יש טועין ומקשין, למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת דלמא איצטריך לא יאכל לעוף דילפי' שור שור משבת דאפי' בכ"מ דכ' שור אפי' חיה ועוף בכלל, אבל זה טעות דעכ"פ נחירה בסימנין בעי, ואם סקלינן בסימנין זה שחיטתו ע"ש, אך ק' לתוס' ב"ק נ"ה. ד"ה המנהיג דילפי' בהמתך בהמתך משבת דשייך גם בדגים ודלמא איצטריך לא יאכל אדגים דאפי' נחירה בסימנים לא בעי, וזה ק' לכ"ע, וכן הק' לי הרה"ג ר' חיים פוטעלניק שיחי' מקראקא מח"ס זרע חיים, ולכאו' י"ל דכ' את בשרו, ובשר דגים ל"מ בשר לרבנן דר"ע בנדרים נ"ד: אבל ז"א דדוקא בנדרים ס"ל כן דהולכין אחר לשון בנ"א ומידי דמימלך עליו שליח לאו מיני' הוא, אבל בלשון תורה מצינו דבשר דגים מקרי בשר, כמ"ש בפ' בהעלותך מאין לי בשר וגו' אם את כל דגי הים וגו', ובאמת ק' מדוע לא הביא הש"ס ראי' מכאן דכל מילי דמימלך שליח מיני' הוא, שהרי הם שאלו בשר ומ"ר אמר כל דגי כו', והלא אפי' ימצא להם עכ"ז לא ישקטו תאותם בהם כיון דמימלך עלי' שליח ולא יחשב להם כבשר:
וגם יש להעיר במה שחידש הצל"ח פסחים ע"ג שכ"מ שהתורה אסרה השחיטה אמרי' אעל"מ ואין השחיטה מועלת והוי נבלה ומטמאה, וכאן כ' סקל וצריך לקיים מצות סקילה, הרי דשחיטה אסורה וכאלו נכתב לא ישחטנו ממילא אפי' שחטו אין השחיטה מועלת והוי נבלה. ומה תי' בש"ס דלא יאכל לשחטי' משחט הלא גם בשחיטה נבלה הוי. ואי"ל דכאן הוי רק לאו הבא מכלל עשה סקל דנשמע מזה דלא ישחטנו, וזה ל"ה בכלל דארל"ת אלא בלאו מפורש, אך ז"א דהצל"ח מיירי בשחטו שלא לאוכלי' דגם שם אין לאו מפורש, רק איש לפי אכלו כתב דג"כ להבמכ"ע ואפ"ה הוי בכלל דארל"ת וצ"ע, ולמהרי"ט וחו"ד סי' א' דאם לא יתוקן האיסור מהני א"ש, ועשעה"מ פ"ג הי"ט מגירושין, ותשו' רע"א קכ"ט. וראיתי לתרץ דרק אם העבירה מצד עצמה, וכאן עצם השחיטה אין שום עבירה רק שגורם לבטל מצות סקילה, אבל צ"ע מכתו' פ"א: כיון דאמרו רבנן לא ליזבן ל"מ וגם שם המכירה אין איסור וצ"ע, ובתשו' רע"א שם ובסי' קע"ד כ' דמכתו' אין ראי' דגם באיסור דרבנן אעל"מ, דכ' הפמ"א ח"א ל"ד דהתם הוא הפקעת זכותא דאחרינא וחסו חז"ל שלא להפקיע זכותו גם דיעבד ל"מ ע"ש, (וע' מהרי"ט ח"א קט"ז וארעא דרבנן ו') ופלא שלא הביא שקדמו בזה הט"ז או"ח תקכ"ד, ועמ"ש בשו"ת ברית אברהם אה"ע קכ"א אות י"ב:
ועל קו' תוס' ב"ק הנ"ל דדלמא איצטריך לב"פ כ' בשטמ"ק בשם תוס' רי"ד דאף ב"פ בעי נחירה, ואם מת מיתת עצמו אסור באכילה והוא דבר חדש, וע' חולין ע"ה. פלוג' אי ב"פ מקבל טומאה מחיים ופסקינן דלא מקבל דמ"מ חי הוא ודומה לדגים וער"מ פ"ב ה"ו מטומאת אוכלין. ולענין שבת אם שחט ב"פ ודאי חייב משום נטילת נשמה, וכמ"ש פמ"ג או"ח שכ"ח במ"ז סק"ט, ובשי"ח מ"ז סק"ב כ' להיפך דרק מדרבנן, וע' אור חדש הנספח לכת"א וירא דמקלקל הוא ופטור, אך אי ב"פ אסור לב"נ חייב דמתקן, ועח"ס יו"ד י"ד ומה שכתבתי בזה בפ' בראשית דט"ו., ובקול תורה שנה ג' סי' ד', וגם בלא"ה צ"ע דהרי גם איכא משום ל"ת על הדם כמ"ש בפר"ד ד"א ובאחרונים ביו"ד י"ג. ואפי' אם נאמר דהוי רק מדרבנן מ"מ במה ששוחט הוי מתקן, וכיון דבל"ז מדרבנן אסור באכילה ואיך נאמר דמקלקל וצ"ע בזה:
ובתוס' רי"ד קידושין נ"ו כ' דב"פ שהמית ממיתין אותו כדי לסלק הנזק מעולם, אבל בשרו אינו אסור דכבישרא בדיקולא הוו, ודמי לשור ששחטו בו רוב ב' סימנים והמית אדם שאין בשרו נאסר כיון שהוא שחוט ע"ש ובריטב"א, ובעדות פ"ו מ"א ושנסקל תרנגול בירושלים על שהרג נפש, ולכאו' למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת הול"ל דאינו נסקל, וסתם משנה לכ"ע אף למ"ד א"ש לעוף מה"ת, והלא הוי כב"פ לתוס' רי"ד, ועכצ"ל דל"ה כשור הנסקל לגמרי אלא דנסקל אבל ל"ה אסור באכילה כנ"ל, ומצאתי שהעיר בזה באמה"צ שם, וכ' להנ"ל דב"פ בעי נחירה מה"ת א"ש דבחולין כ'. בתד"ה לא כ' דאף דא"ש לעוף מה"ת אבל נחירה בעי מה"ת א"כ הא דנסקל תרנגול דהוא ממש כמו שה"נ דאסור בהנאה, וכעת ראיתי באמה"צ בקונ' פלפול חברים שהאריך בזה, וג"כ נסתפק בדג שהרג נפש נהי דדינו כשוה"נ שמצוה להרגו משום ובערת הרע, אבל מנ"ל שיהי' אסור בהנאה כמו שה"נ, וראיתי בשו"ת חמדת אפרים יו"ד ג' ג"כ נסתפק בזה אי דג שהרג נפש אסור בהנאה, ע"ש. וברא"ם כאן ומה שהק' עליו בכנה"ג בלשונות רש"י דקמ"ח, ולימודי ה' סי' כ"ו פתיחה לגו"ו ד"ה וראיתי להרא"מ, בס' עפר יעקב בשם אורים גדולים אריכות בזה, ובפ' נח (ט' ה'), ויתרו (כ' י"ג), הארכתי מענין סקילת השור, אי מצד עונש או מטעם ובערת הרע:
ושם בבראשית דט"ו. הבאתי תוס' רי"ד ומנ"ח אם הרג טריפה בשבת פטור, ותמוה מפסחים ע"א: בשחטו ונמצא טריפה בסתר פטור אבל בידע חייב, ומביצה ל"ד. בטרפה בכותל עש"ה, ושמעתי שהבי"צ ז"ל הקשה זאת להמנ"ח ז"ל, והשיב שנעלם ממנו זאת, אולם הקו' ביותר על התוס' רי"ד, אבל בתוס' סנהד' ע"ח. ד"ה ההורג ב' הטעם דלמ"ד טריפה חיה פטור בהורג טריפה משום דסופו שימות בחבלה ע"ש, הרי משום שסופו שימות חשוב כאינו חי אף אי טריפה חיה, ולשי' הרשב"א בתשובה דטריפה יתרת חיה יחיה אלף שנים, ועש"ך יו"ד נ"ז סקמ"ח משמע דבא למעט, דלא דמי למ"ד טריפה חיה, רק יחיה לעולם, שלא יגרום טריפה זו שום מיתה כלל, ויתחייב ההורגו, דהא לא ימית כלל מחמת זו דהוי כחי גמור, ובאמת במלא הרועים ערך טריפה אות כ"ד נסתפק בזה. ולפ"ז גם בטריפה יתרת יתחייב גם משום שבת משום נט"נ, כמו דחייב על הכאת טריפה יתרת, וי"ל דמשנה פסחים מיירי בטריפה יתרת, ואף שבר"ח פסחים אי' דלא מיירי בטריפה יתרת, מ"מ הריב"ם י"ל דס"ל כן וא"ש, וכן כתב לי החו"ב ר' צבי עדעלמאן נ"י מלאדז. ומהא דביצה י"ל דשם בעל האיבעי' הוא ר' ירמי', וברש"י חולין ע"ו: כ' דר' ירמי' תלמידו של רב ואמר לה לשמעתתא דרב ובשבת קכ"ח: אי' דתלמיד ס"ל כרב, ורב ס"ל בשבת ע"ה: דשוחט חייב אף משום צובע, וא"כ א"ש אף דבטריפה א"ח משום נט"ש מ"מ חייב משום צובע, ור"י ס"ל כרב רבו, ושפיר איבעי' לי' אי מותר לשחטו בי"ט, וער"מ פ"ב ה"ד מיו"ט ובכ"מ, ופי"א ה"א משבת ובהה"מ, ויהי' ראי' לרמב"ם דבטריפה ליכא נט"ש, וע"ע בחבלים בנעימים ח"ד סי' ס"ה:
ור' בחיי כ' הא דבנגיחה לאדם כ' כאן יגח, ובבהמה כ' בפסוק ל"ה יגוף כמ"ש בב"ק ב': אדם אי"ל מזלא כ' יגח, ובהמה דלי"ל מזלא כ' יגוף כלו' אדם שעשה במתכוון ובהשגחה פרטית, ובהמה בדרך מקרה. ובס' איי הים שם כ' דמה יעשה ממקראות הרבה המדברים מהשגחה עליונה וכ' ל' נגיפה, ונגף ה' את מצרים (ישעי' י"ט כ"ב), ואלקים נגף את ירבעם (דה"ב י"ג ט"ו), יגפנו וגו' (ש"א כ"א י'), ואם נאמר דקאמר מצד השגחה מכוונת ושל אדם השור בפרטות להרגו, ואת שור רעהו אין מתכון להרגו רק ההכאה באה מאתו דרך מקרה, אין זה משמעות אי"ל מזלא. והמאירי כ' באדם קראו נגיחה הואיל ואימתו עליו וא"א לנגחו פתאום כ"כ, אלא צריכה אומד וכוונה בשעת נגיחה, ואף הוא יש לו צד בהצלה שנגיחה ל' מלחמה כת' אונקלס ה' ילחם לכם לכון קרב, אבל בבהמה אחרת א"צ אומד אלא שנגחה פתאום ואין שכנגדה טבע להשתדל בהצלה ע"ש בשטמ"ק ואמה"צ. והא דאי' שם בב"ק מ"א. דשה"נ לאחר גמ"ד אסור בהנאה, ואי שחטו קודם גמ"ד מותר בהנאה ואי אם רשאי לשחטו לכתחלה ונ"מ בזה"ז דליכא גמ"ד דליכא סנהדרין, עפ"ת יו"ד קנ"ג סק"א מתשו' בית יעקב דאסור לכתחלה לשחטו וביד אלי' חולק ע"ש. ובס' חקר הלכה באיסור שה"נ הביא ראי' מב"ק מ"ה:, בפלוג' בשור שנגמר דינו בבית שומר והחזירו לבעליו אי מוחזר, והק' שטמ"ק שהו"ל לשומר לשחטו קודם, ותי' דאינו רשאי לשחוט של אחרים, ואי נימא דאסור לשחוט לכתחלה מה הק', וע' רביד הזהב דמכאן מקור הא דכ"מ כל העומד לשרוף כשרוף דמי, מנחות ק"ב: וכן שאר דברים, בכתו' נ"א., וב"ק ע"ו: ע"ש אריכות:
ושור טריפה שהרג פטור דכמיתת הבעלים כך מיתת השור אף דבאדם פטור משום דהוי עשאאי"ל ובשור ל"ש זה מ"מ גזה"כ מיתת שור כאדם, וכן שור של אדם טריפה, ובראב"ד פ"י ה"ז מנזקי ממון כ' אם הרג בפני ב"ד נהרג משום ובערת הרע מקרבך, והר"ם השמיט, וכ' הה"מ דבערת ל"נ רק באדם, וצ"ע מחולין קמ"א. עוף שהרג נהרג משום ובערת, וכ"כ רש"י סנהד' ל"ו: בשה"נ וע' תו"ת, ובמנ"ח מנ"א נסתפק בשור של ב' שותפים וא' טריפה אי נהרג השור, ובקובץ כנסת חכמי ישראל סי' קט"ו ראיתי שפשט מב"מ צ"ו. בשאלה בבעליו, מבעי' אי שאל משני שותפין אי בעליו כולו בעינן או אפי' מקצתו ע"ש, ועחו"מ שמ"ו סי"א דהוי ספק ואי תפס אין מוציאין מידו, ודינו של שור בכ"ג ושורו של ב"נ אינו נידן בע"א ודיין א' כבעלים עחכ"צ קי"א. ושור שהמית עבד חייב ל' שקלים והוא קנס ומודה פטור, ודעת ראב"ד בפ"י הי"ד מנזקי ממון אף דלא משלם כופר במודה מ"מ משלם ממין דמי שווי', ובמנ"ח הק' משבועות ל"ו: המית שורך את עבדי והוא אומר לו המית פטור דאינו משלם עפ"ע ואי נימא דחייב דמי שווי' יחייב בק"ש דהא איכא כפירת ממון ונשאר בצע"ג, ובמח"כ לא ראה שבירו' פ"ה ה"ו משבועות הק' כן הא עכ"פ מה ששוה העבד אינו קנס ותי' במוכה שחין, ועשו"ת זרע אברהם ט"ו אריכות בזה, ובמשובב נתיבות סי' ל"ח, ומנ"ח מנ"ב. וראיתי בירו' פ"ב דפסחים בעי' בפטר חמור שהרג אדם אי דנין בעריפה או סקילה, ועשו"ת בית יצחק יו"ד בפסחים ל"ה בזה. ועתו"ס סנהדרין ע"ט: ד"ה בשור, דשה"נ אינו נאסר מחיים רק לאח"מ ובחיים מותר בגיזה ועבודה ודעת הר"מ אינו כן, ובזה"ז שה"נ אינו נוהג ומותר באכילה, עט"ז יו"ד קנ"ג סק"א, ובחכ"צ פ"ה אריכות, ובמנ"ח הק' הא דיומא ס"ד. דחייתו לצוק זו שחיטתו כיון דמצותו בדחיי' הוא במקום שחיטה, ואם כן בשה"נ דמצותו בסקילה ראוי לומר סקילתו זו היא שחיטתו, ומה פריך בש"ס בפשיטות שהוא נבלה ונשאר בצ"ע, וכן הקשה זקיני הגז"ל מלאסק בחידושי הרד"ד פסחים דכ"ו:, והביא הא דחולין פ"ב: לענין ע"ע עריפתו זו היא שחיטתו, ומנחות ק"א: לענין טומאה ומגודל אריכות לא העתקתי, ובשו"ת שדה יצחק סי' י"ג כ' דבסנהדרין מ"ה: מנין שאם א"א להמית במיתה זו שאתה ממיתו בכל מיתות שנאמר מות יומת מ"מ, ובשה"נ אף שבסקילה אי' בריש סנהד', וב"ק ט"ו: כל הקודם להרגו זכה, משמע גם כן דיכול להרגו בכל מיתות והטעם דכ' סקל יסקל מ"מ, וי"ל הא דהכשר מצוה הוי כמצות שחיטה, ז"ד במליקה או עריפה ודחי' לצוק שאסור לשנות מהכשר דבר, אבל בשה"נ שאפשר להמיתו גם בשאר מיתות לא שייך סקילתו זו שחיטתו, ומדוקדק ל' הש"ס דהו"ל להקשות מכדי השור בסקילה כו', ורק הק' כ' סקל יסקל השור כפל הלשון, דאתי להורות שתוכל להמיתו בכל מיתות, אם כן אין הסקילה הכשר מצוה ול"ש סקילתו שחיטתו, וראיתי עוד בחרע"ק בלקוטים על ב"ק דמ"א שכ' דמ"מ טהרת מידי נבלה כמו טריפה והביא ראי' ממנחות שם, ועי' מהר"ם שיק על מצות נ"ב הגהות רש"ש סנהד' קי"ב, שו"ת חמדת אפרים יו"ד ג', והמאסף תרע"א סי' מ"ח, ותרע"ב מ"ה וס"ב, בכורי שלמה יו"ד ס"י ומהאריכות לא העתקתי:
ובב"ק י"ג. נגח ואח"כ הפקיר פטור, ובפלפלא חריפתא על הרא"ש אות ע' הקשה א"כ לא משכחת מועד שישלם מעליה, דפשיטא שיפקירו וכתוס' ב"ק כ"ב. ד"ה אשו, דאשו משום ממונו אין הפשט שיהי' אש שלו דיפקיר הגחלים וידליק גדישו ש"ח, ונשאר בקו', ובאמת נמצא הקו' בשטמ"ק דמ"ה. דלעולם יפטור עצמו על ידי שימכר המזיק שורו לאחרים ע"ש. ועיקר קושייתו על תם דרק משתלם מגופו ומכיר אותו, ומשו"ה לא הק' שיפקיר או יקדיש דאכתי יפסיד גוף השור ולא יהי' ריוח לו, ומשו"ה הוכרח הש"מ דבמכר גם כן דנין השור דאכתי מקרי דיש לשור בעלים, אבל במועד הדק"ל דיוכל לפטור עצמו אם ההיזק יותר משווי' של שור המזיק, ויוכל לפטור עצמו לשלם מעליה, ובאמה"צ שם אות נ"ז תי' על פי פלפול, וע"ע בזה בחי' מהגרצ"ה קאלישער במשניות ווילנא פ"ד מ"ו מב"ק ומהאריכות לא העתקתי. ועי' דגל התורה שנה ב' סי' מ' דרק התורה מיעטה דב"ד א"י לחייב היכי דהנגיחה והעמדה בדין וגמ"ד אין שווין כאחד, אבל חיוב יש על הבעלים לשלם, ובכה"ג עביד אינש דינא לנפשי' ומועיל תפיסה כט"ז חו"מ א' לענין קנס, וא"ש קו' העולם דיחייב משום דדג"מ, ולהנ"ל א"ש דבקל האדם יוכל לתפוס כמ"ש הכ"מ פכ"א ה"ד מעדות וא"ש קו' הש"ש ש"ו פ"ג עש"ה: ובענין זה עי' ריש מעשרות דחייב רק שיהי' נשמר למעוטי הפקר, ובירושלמי שם ופ"ג מ"ב מדמאי, דמרח קודם שהפקיר אין הפקר מוציאו מידי חיוב, וכ"ה בתוס' ב"מ כ"א: ד"ה ופטורות, ועשעה"מ הלכות לולב פ"ח ה"ב ד"ה ושל דמאי, ועמנ"ח מ' שצ"ה שהביא ראי' מיומא פ"ג. באחזו בולמוס בטבל ותרומה איזה קל, ואי הפקר מהני יש עצה להפקיר ושלא יהי' שום חיוב וע"כ דל"מ הפקר לאחר חיוב, אבל לפמ"ש בפר"ד דרוש י"ט דהגמ' ע"כ כשאין הבעלים כאן ע"ש, ואם כן אין ראי' דהא ליתא לבעלים שיפקירו, ועי' אמה"צ מרובה אות מ"ג, ואומץ יוסף או"ח תנ"ז:
ובשו"ת רע"א קצ"ו הק' לרא"ש ב"ק י"ג: דרבנן ור"י לא נחלקו רק למיתה, אבל לנזיקין מודי דנגח ואח"כ הפקיר פטור, אם כן מה הק' בדצ': ולדייני ד"נ ואח"כ ד"מ, הרי אם יגמור דינו של שור תחלה נעשה הפקר וא"א לדונו אחר כך ד"מ דהוי כמו נגח ואחר כך הפקיר ונשאר בצע"ג, ומצאתי הקושיא בקצה"ח ת"ה סק"ב, וגם בחת"ס חו"מ קס"ה השיב לחותנו הגרע"א על זו הקושיא ע"ש, ויען שהם ספרים מצוים לא העתקתי:
ובמנ"ח מנ"א הביא ש"מ שהק' למה יהי' הקדש של הניזק הקדש, הא הוי אינו ברשותו, וכמו גזל ולא נתייאשו הבעלים אף הנגזל אינו יכול להקדיש, ותי' לאחר שגבאו, וכן בגזל אם הקדישו הנגזל ואחר כך העמיד לגזלן לדין והוציאו מידו ה"נ דקדוש, והא דר"י דאינו קדוש היינו כשלא הוציאו בדין, ובמנ"ח הקשה דמשמע דכל דיני דשלבל"ע אף בבא לעולם אינו קדוש ואינו מכור ונשאר בצע"ג, ודברי הש"מ הם בב"ק דל"ג. ד"ה מתני' מני דבאתה לידו בסוף מהני הקדש למפרע, ועחת"ס חו"מ קס"ט, ובחידושי הרי"מ ה' קידושין כ"ח סק"ב ע"ש היטב. ובענין זה יש לעיין היטב דבקידושין ס"ב. אי' אף דאין תרומה במחובר אי אמר כשיתלשו חל למפרע במחובר, ומתוספתא פ"ב ה"ז מתרומות והובא בר"ש פ"א ה"ה שם משמע דרשאי לאכול עראי אלמא דלא חל התרומה ואף לבסוף כשיתלוש לא אמרינן דחל למפרע, ומתוס' יבמות צ"ג. ד"ה קניי' משמע דאינו חל רק משעת תלישה, ועי' במקנה דס"ג וחוסן ישועות על יבמות. וע"ע מהרי"ט אלגזי סו"ה חלה אות כ"ג, בשם מהרי"ט ממס' חלה פ"ד מ"ד הנוטל חלה מקב אי חל אח"כ למפרע ע"ש (ועי' אתוון דאו' כלל כ"ה), וצ"ע על הריט"א שלא הביא דעת רש"י ותוס' הנ"ל, ועמנ"ח מ' רמ"ז אות ה', ואמרי הצבי בסוגיא דצנועין אות מ"ז:
פסוק כט:
שור נגח מתמול שלשם רש"י ג"פ ובפעם ד' מועד עי' רבה"ז אריכות, ובתוספות יה"כ יומא פ"ו: כתב דלכן עבר עבירה ג"פ מוחלין לו דעדיין לא נעשה מועד, ונסתפק אי כגון אכל ג"פ חלב, או ג' עבירות מג' מינים כגון חמץ חלב ודם, ובס' עשרה מאמרות מא' א' פ"ד כ' דרק בעבירות חלוקות, והוא כ' דאף ממין א' אין מוחלין עש"ה, ובדרשות הראנ"ח פ' בא, ושו"ת מהר"ם אלשקר ל"ח. ובגו"א כ' דאף בכופר א"ע מה"ד והאריך בזה בבית האוצר ח"א כלל נ"ד, ולסברת מהרש"א סנהד' ס"ד. דאין לו כפרה בעונש קטן כזה גם בכופר אעמה"ד, ולהטעם משום שמא יש פירכא אם כן בכופר חייב אף בספק עי' ב"ק מ': ור"מ פ"י ה"ה מנזקי ממון, ומב"ק כ"ו. ויהי' אדם חייב בכופר מק"ו כו' משמע דמענישין כופר מק"ו, וגם כ' אף באיסור שהוא מצד סברא א"ע עלי' ובענין מיתת שור אי אעמה"ד וע"ש בביה"א כלל נ"ב וקל"ח, ובס' מאה שערים שער פ"ח:
ובתוה"מ כ' עד שאחרי' ב' יורה על התראה בב"ק כ"ד., ואם בא על הגדת עדים בא בלא קשור, או ביחס הפעול, ואעד עדים (ירמי' ל"ב י'), עדים נאמנים (ישעי' ח' ב'), ויעדהו לאמור (מ"א כ"א י"ג):
פסוק כט:
יומת רש"י בידי שמים עי' ביבין שמועה כלל קמ"ח ומגודל אריכות לא העתקתי, ובב"מ צ"ה. מה לי קטלא כולה ומה לי קטלא פלגא, וצ"ל דל' מיתה לאו דוקא כליון חיים אך גם רפיון ועונש, ובתמיד ל"ב. מה יעשה האדם ויחיה ימית עצמו כלו' ישפיל, ואיוב (י"ג ט"ו) הן יקטלני לו איחל, וסוטה מ"ט. מתה טהרה ופרישות, ועי' ברכות נ': תד"ה ומודים דעל דבר שלם נקרא חי ואם חסר ממנו נקרא מת, ע"ש בכוס של ברכה, ובתוס' שבת ע"ו: ד"ה כד: ובתפא"י תענית פ"ד אות ט"ו, דל' מיתה חולשא כמו משמש מת סנהדרין נ"ה: עד שימות הגיד שבועות י"ח., (וב' הפי' בתוס' הנ"ל איתא בזה"ק עקב דרע"ג: ד"ה תשיעאה) וע"ע בזה בטל תורה קידושין ס"ב. ע"ש. וע"ע באיוב (י"ב ב') תמות חכמה, (י"ד ח') ימות גזעו, ויגש (מ"ז י"ט) למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו, וב"ק נ"ג בכלים שבירתן הוי מיתתן, ועי' תו"ת בראשית אות ס"ז, ומקו"ב במבוא דף רכ"ה, יח"ג ד' תרצ"ו ומ"ש בזה בהערות לבראשית דט"ז:
ובפרד"י בראשית דכ"ג. הבאתי ח"ס "אבן הבדלח" ר"ת "האי בעי די להוי חסידא" לקיים מילי "אבות ברכות נזיקין". והערני ידידי הרה"ח ר' יעקב יהושע פראהמאן שיחי' מלאדז דבתורה כ' שם הבדלח ואבן השהם, וכ"כ בתורת משה כאן, וע' בארץ החיים (תהלים נ') כתב גם כן זה, ופי' ויקח את האבן אשר שם מראשותי', שהי' לו מראשותי' אב"ן, ובזה י"ל בעירובין נ"ד. מ"ד לוחות אבן אם משים עצמו כאבן שאינו נמחה תלמודו מתקיים בידו, דבאבות פ"ג מי"ז כל שיר"ח קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, ואב"ן ר"ת אבות ברכות נזיקין ובזה נעשה חסיד ויר"ח וזה לוחות אבן, אם אדם משים כו' כאבן זו שאינו נמחית דבזה יר"ח קודמת אז תלמודו מתקיים בידו. וע' מקו"ב במבוא ד' רנ"ג: דמביא מתענית ד'. אבניה ברזל אל תקרא אבניה אלא בוניה מצינו ת"ח נקרא אבן, במד"ר איכה (ד' א') ע"פ תשפכנה אבני קדש, ומד' קהלת עה"פ (י' ט') מסיר אבנים, ותקוני זהר ס"א, ועוד שם קמ"ג, עה"פ תהלים אבן מאסו הבונים (קי"ח כ"ב), ובמד' ויצא והאבן גדולה, וב"ב קמ"ה:, וסנהדרין ל"ד. וכפטיש יפוצץ סלע מה פטיש כו' אף תורה כן וע"ש בתוס', וברכות כ"ד. אלא בוניך ע"ש הרבה:
פסוק ל:
כופר ערמב"ן דאין ממשכנין ובקומץ מנחה מ' נ"א הקשה שלא הביא שהוא איבעי' בב"ק מ'. ולא איפשטי', ובצד אחד אמרינן דהוא חייב רק דאין ממשכנין, וברמב"ן מבואר דא"ח כלל, וצ"ע כמו בחייבי חטאת אע"ג דאין ממשכנין מ"מ חיובא איכא ה"נ בכופר, ועי' ריטב"א מכות ב': כופרא כפרה בשם רמב"ן וצע"ג, וע"ש באמרי הצבי, וכה"ק בס' מיני תרגומא ע"ש ובכל"ח, ובטל תורה ב"ק מ"ג:
פסוק ל:
פדיון נפשו רש"י דמי ניזק ד"ר ישמעאל ר' עקיבא אומר דמי מזיק, פלא דבב"ק מ'. אי' דמי ניזק, ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא אמר דמי מזיק, שוב ראיתי בגור ארי' הביא זה ממכילתא ע"ש:
פסוק ל:
אוה"ח ואם קדם גואל הדם והרג נ"ל שנהרג עלי' עי' כלי חמדה שופטים אות ד' שהאריך בזה:
פסוק לב:
שלשים רש"י גזירת הכתוב בין שוה אלף זוז בין דינר, והוא משנה ב"ק מ"א. והלשון דינר משמע דבפחות אין לו קנס, ובגיטין מ"ג. במוכר עבדו לקנס אי' אפילו אינו שוה כלום, ואפילו פרוטה יש לו קנס, ועי' ב"ב קמ"ו. בסבלונות אפילו בדינר אין נגבין, ואי' דוקא בדינר, ובחולין מ"ז: ביתרת מגבה אפי' כטרפא דאסא טרפה, וכ' הר"ן בשם הר"מ דבפחות מזה אינו טריפה, והביא ראי' מב"ב, ועיו"ד ל"ה ס"ג, וע"ס תו"א:
פסוק לב:
רש"י והשקל משקלו, עי' ב"ק ל"ו:, וברש"י ע"ז י"א., ובכורות מ"ט:, ורש"י תרומה (כ"ה ל"ט), וברא"ם ולבוש האורה:
פסוק לג:
וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר, עי' משכיל לדוד, והגר"א ז"ל אמר שראשון מלא שצריך י' טפחים כשפותח הבור, ואם הי' ט' טפחים וכרה אחר טפח חייב הב' שהשלים, והוא מב"ק נ"א. להביא כורה אחר כורה, וז"ש כי יכרה בר אף כי חסר חייב. והגר"ש כהן ז"ל אמר לרמז דקיי"ל כשמואל בב"ק נ': דבור משום הבלא או חבטא, וקמ"ל דפעמים בעינן מלא כסתם בור שהוא י' טפחים, והיינו במלא ספוגין של צמר דליכא חבטא וחייב רק משום הבלא, והדר אמר דזמנין חייב אף בבור חסר, היכי שהחיוב משום חבטא ובהמה עומדת, דבכה"ג סגי בו' טפחים וכריסא דתורא עד לארעא ד' טפחים בב"ק נ"א.:
פסוק לג:
רש"י ה"ה לכל בהמה, ערא"ם, וב"ק נ"ד. ובמהרש"א ואמה"צ אריכות, ובבעה"ת הק' למ"ל שור ולא אדם, ת"ל מדכ' והמת יהיה לו מי שהמת שלו ומת אדם אסור בהנאה, ותי' דמיירי בע"כ שלא מל ולא טבל דשרי בהנאה ע"ש, ומשמע דאם מל וטבל אסור בהנאה דדינו כישראל, אמנם בתוס' ב"ק ד"י. ד"ה שהשור כ' דאיצטריך לעבד ולעכו"ם הקנוי לישראל, ומשמע דגם ע"כ שמל וטבל מותר בהנאה, ובבית האוצר ח"א כלל ח' אות ב' הביא ראי' דמת עכו"ם מותר בהנאה מירו' פ"י ה"ה משבת דמוציא מת לקברו, ובבלי סנהדר' י"ט: במאה ערלות פלשתים שווין פרוטה דחזי לכלבי ושונרי, ועמל"מ פי"ד הכ"א מאבל, ובתוס' נדה ע"א. כ' דעור אדם מותר בהנאה מה"ת, ועי' זבחים ע"א: תד"ה וטריפה, וערכין ד"י תד"ה נפשות, ור"מ פ"ה הי"ז מערכין, וביו"ד שמ"ט ס"א אי' מת בין ישראל בין עכו"ם אסור בהנאה, וענקה"כ ופ"ת בשם שו"ת אבן השהם ל' דמת עכו"ם רק מדרבנן אסור, ועצ"צ י"ג, יד אלי' ס"ו, פרי תבואה כ"ה, ברכ"י, שאילת יעב"ץ ח"א מ"א, וח"ב קצ"א, תשובה מאהבה ח"א מ"ז, חכ"צ קל"ו, ומים חיים או"ח י"ט. ובעבד לפמ"ש בב"י או"ח קנ"ט בשם ס' המנהיג, דאין נוטלים לידים מעכו"ם ועבד דבעינן כח אדם ועכו"ם ועבד אין קרוים אדם ע"ש. א"כ מבואר דגם עבד אין קרוי אדם, וע"ש בביהא"צ אריכות גדול', ובאמה"צ ב"ק ד"י אות ל"ד העיר כדבר חדש דאפי' לתוס' דמת עכו"ם ועבד מותר בהנאה, ז"ד כשמת על מטתו או נהרג, אבל ע"כ שנתחייב מיתה ונגמה"ד בב"ד והמיתוהו דנתחייב מיתה ע"פ דין הוי כמו שה"נ דאסור בהנאה לכ"ע, ואין חילוק בין עבד לשור בזה, וקדמו בזה, בביהא"צ שם, ועכל"ח באות י"א שהשיג עלי', ועקצה"ח ת"י סק"א, ובקונ' פלפול חברים, וע"ע במנ"ח מ' נ' ונ"ב לא כהנ"ל, וע"ע בהמקנה דנ"ו: בתד"ה המקדש, שבו"י פ"ט, תו"ת, בית יצחק או"ח ט"ו אות ח', ובכורי שלמה בהשמטות לאו"ח סי' ב' ג' ע"ש אריכות גדול':
פסוק לג:
חופר בור בר"ה חייב ובעשה שליח משלח פטור דאשלד"ע בב"ק נ"א., וערש"י נ"ג. דרק גרמא ובמל"מ פ"ב ה"ב מרוצח ב' בשם מהרי"ט ח"א קט"ז, שנסתפק אי גם באיסור דרבנן אשלד"ע, והק' עלי' מכאן דאיסור קלקול בר"ה רק מדרבנן ואעפ"כ אמרו אשלד"ע, ובמנ"ח כ' דודאי לעשות תקלה בר"ה איסור תורה כר"מ פי"א ה"ג מרוצח, ורש"י דנקט איסור קלקול לאו דוקא, רק הכונה דאסור מחמת תקלה והוא איסור תורה. וע' בפתחי שערים על ב"מ קי"ח: בשם מרכבת המשנה, דאסור מדאו' לקלקל ר"ה מדכ' ולא תשים דמים בביתך, ועמנ"ח מ' תקמ"ז במעקה:
פסוק לד:
כסף עקצה"ח שפ"ו סק"י שהק' הא דב"ק י"א. מנין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו ת"ל כסף כו', אילימא בבור שוי' זוזא ואגודא ד' כי טרח בנפשי' טרח, והק' מב"ק צח. בזורק מטבע לים פטור דרק גרמא, ובכל"ח אות י"ב חילק בין כסף לשו"כ דעצם הדבר אינו ממון רק מצד השווי, ואם אינו שוה ואין נ"מ מאיזה טעם הוי היזק עש"ה. וצ"ע כי אף שבר"ן אי' מטבע אבל ודאי גם בטבעת הדין כן דפטור וכ"כ הש"ך סשפ"ו סק"ז, וי"ל דל"ק דבור אינו רק גרמא ואפי' גרמי הוי רק דרבנן כש"ך רס"י שפ"ו, ולמה לא למדו מבור, ועכצ"ל דבור שאני דעשאו התורה כמזיק בידים:
פסוק לה:
שור רעהו, במכילתא כ' שור איש להוציא שור של קטן, את שור רעהו להביא שור של קטן, ובתוה"מ כ' דקטן אינו בכלל איש והוא בכלל רעהו, והכותי בכלל איש ואינו בכלל רעהו, ובר"מ פ"ה ה"ה מנזקי ממון כ' הטעם על ולא של עכו"ם, דבאותו זמן אין עכו"ם מחייבין על הזיק בהמתם, משו"ה אנו דנים להם כדיניהם, כי לא יתכן שדיני ישראל יהי' יותר טוב להם מדיניהם, ובזה סרה תלונת הצוררים, וע"ש במגדל עוז שהוא מירושלמי. ובפ' תצא (כ"ג כ"א) לנכרי תשיך ובספרי זה מ"ע, ויש סתירה במכות כ"ד. כספו לא נתן בנשך אפי' רבית עכו"ם, וב"מ ע': מרבה הונו בנשך ומרבית אפי' רבית עכו"ם, וסנהד' כ"ה: דאפי' לנכרי לא מתזפי ברבית, וע' ספורנו שם שקאי אלוה. והישי"ע ז"ל אמר בישראל אסור להלות וללות מחבירו אבל בגוים בנמוסם יש היתר לרבית, והיכן היושר, שהם מותרים להלות לנו ברבית, ואנו יהי' אסורים להלות להם ברבית, ומשו"ה שווים כמו שהם מותרים ליקח מאתנו רבית כן אנו להם. וגם למ"ש בב"ק ל"ז: ראה הקב"ה שלא קיימו ז' מצות עמד והתיר ממונם לישראל, וז' מצות הם דינין, ברכת השם, ע"ז, ג"ע, שפ"ד, גזל ואמה"ח, והם בנויות לקיום העולם וישוב המדינה, ואנשים שעושין בהיפך נחשבים כפריצי חיות טורפות, וכן נוהגים המלכיות עמהם ששוללים מהם כל זכיות אנושיות, ולא המקיימים ז' מצות, כל דיניהם כדיני ישראל, וכ"כ בפה"מ כאן, וע' בתורה תמימה אריכות בזה. ובסה"מ מ"ע רל"ו נזקי אדם באדם ובהמה לאדם או אדם לבהמה יקנסו רק ב"ד סמוכין, וק' דבב"ק פ"ד: אי' דאדם שהזיק לבהמה גובין בבבל, וכ"כ הר"מ פ"ה הי"א מסנהד', וע' בחמד"י וט"ס וצ"ל וכן בהמה שהזיקה לבהמה כ"כ הר"מ שם בה"ט ע"ש: ובא"ע ואין לשור ריע, דאין הפי' לחבירו השור רק קאי אאיש, ולכאו"ק ממנחות ט"ז. וחבירו כשר לאכול וכו' דקאי חבירו אכבש השני וכדאי' שם ט"ו:, וי"ל דל' תורה לחוד ול' חכמים לחוד. עי"ל שא"ה שהתורה חיברה את השני כבשים, והכבש עם הלחם בהקרבה, לכן עשתה אותם בזה חברים ורעים, אבל בלי סיבה ל"ש לומר ריעים מחמת אהבה כבאנשים:
פסוק לה:
וחצו את כספו וגם את המת יחצון, בס' עטרת שלמה מהגה"ק התפארת שלמה ז"ל כ' אם נגזר ח"ו על חולה אותות מת, עצה ליתן צדקה ומשימים באמצע מת, תיבת "חצי" ונעשית מחצית, וז"פ וחצו את כספו לצדקה ועי"ז גם את המת יחצון: ובאוה"ח ואם אין שיעור המזיק כניזק אי"ל שיטול יותר מחציו של חי וכו', עשו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב קכ"ח שתמה שהוא נגד משנה ב"ק ל"ג. שור שוה מנה שנגח שוה ר' נוטל השור, וכ"פ הר"י בפ"א מנזקי ממון, וחו"מ שפ"ט ס"ד, אם המית שור שוה כ' לשור שוה ר' א"ל הרי שור שהזיק לפניך קחהו ולך ע"ש וצע"ג. ולחומר הנושא אמרתי בכונת האוה"ח לפ"מ דאמר ר"ע שם דשותפי נינהו, וכ"פ בסי' ת"ג ס"א, א"כ י"ל דרק שותפין בהחצי החי, ואם חצי החי אינו שוה חצי ההיזק דהדין דיטול כל החי, זה רק אם רוצה המזיק אבל אם אינו רוצה יוכל לסלק לו במעות על השאר, ונ"מ אם התיקר בינתיים, ואין להניזק שיעבוד על גוף שור התם המזיק רק על חציו והנשאר מהזיקו אף דחייב לו לשלם מ"מ אין לו שיעבוד הגוף עלי'. ובקו"ד חו"ח סי' ל"א כ' שנתערב בו האותיות וצ"ל ואו אין שיעור המזיק כניזק אי"ל שיטיל "חציו יותר משל חי" שא"כ ל"ה הכ' תולה וכו' וא"ש:
פסוק לו:
או נודע עמש"ל בפסוק ו' בשם ת"א, ובתיב"ע ונבילתא ומושכא יהי דילי' ובס' אה"י העיר מדוע לא ת' כן לעיל בפל"ד בבור, גם מדוע לא ת' להון בל"ר, ויש גי' מושיכא פי' החבל שלה הקשור בה, מל' מושכות כסיל (איוב ל"ח ל"א), שת' אשלי דנגרין פ' חבלים המושכים, אך איה מקורו בחז"ל, וי"ל שמקורו בב"ב ע"ח: אצל מכירה כי מזבן אינש מידי איהו וכל תשמישתי' מזבין, וביותר כשהחבל קשור עלי', כמ"ש הרמ"א חו"מ ר"כ ס"ד, ודומה כאן למכר שבאם ישלם לו שור אחר והנבלה תהי' שלו אז ג"כ החבל הקשור בה שלו:
פסוק לז:
וטבחו עמ"ש בפרד"י וישב דרפ"ג: ויש מד' פליאה הה"ד אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה ל"מ (קהלת ז' כ"ח), ואי' בשם הגר"א ז"ל לפמ"ש במד' אלו נשי דור המדבר שהם ל"ה במעשה עגל, נמצא כי הפסוק קאי על עע"ז שהם הי' א' מאלף, וא"כ מגיע לת"ר אלף ת"ר אנשים שעבדו לעגל, וא"כ מדוע נפלו ג' אלפים, וז"ש הה"ד חמשה בקר ישלם תחת השור, שהי' צריכין לשלם חמשה פעמים כמוהם עבור חטא העגל שהי' שור, וה"פ ת"ר הם ג' אלפים, וע"ע בס' ניבת נחום, ובפ' תשא (ל"ב כ"ח):
פסוק לז:
שה עאוה"ח ותוס' ב"ק ס"ז., ד"ה שור ושה, ובשו"ת דברי ריבות של"ה, ובירחון בית ועד לחכמים שנה י"א חו"ט סי' מ' כ' עפמ"ש ביש"ש פ"ז דב"ק דבעזים אין נוהג דין ד' וה' וצ"ע ממכילתא משפטים דבקרב ע"ג מזבח חייב בדו"ה למעוטי חיה, וכן מוכח בב"ק ע"ז: דמרבינן כלאים לדו"ה מכבשה ותיש, ובתוספתא דב"ק פ"ז דפוטר כלאים מדו"ה שם מיירי מכבשה וצבי כמפורש שם בתוספתא, בקיצור שבלה"ק היא בהמה דקה בין צעיר בין זקן כב"ק ס"ז. גנב טלה ונעשה איל, ואם הכ' מדבר בבן שנה מפורש כן בתורה, ואם כ' בתורה שה הוא צאן בין גדיים בין עזים ובין תיישים ובין כבש ובין איל:
פסוק לז:
שור שבטלו ממלאכתו ע' משכיל לדוד, וע' ב"ק ע"ט: ובח"א מהרש"א ותו"מ, והטעם שדוקא שור ושה, כ' במו"נ ח"ג פמ"א שהם קלים לגנוב שכל מין בקר וצאן שרועים ביערים רחוקים, ואם לא יענש הגנב עונש גדול יגנוב תמיד ע"ש, וגם אפ"ל למ"ש במכילתא סוף בשלח שבהמתו הם חיי האדם, וברביד הזהב שם כ' דמזה יש סמוכים למג"א רמ"ח סקט"ז דאם ירא שיקחו לסטים בהמתו הוי כפק"נ שדוחה שבת ע"ש, ולכן אם נגנבו מסתכנין חייו. ובשו"ת הרד"ד לזקיני הגז"ל מלאסק או"ח מ"ת מ"ב כ' תשובה לאאמו"ר הרב ר' משה יהודא ז"ל, אשר שאלתני במהרש"א יומא כ"ב: בח"א אהא דדוד בשתים ועלתה לו דכדין הגונב צאן וטבחו דמשלם ה' ולכן נענש דוד בגופו שנצטרע (ש"ב י"ב ו'), ואת הכבשה שילם ארבעתים בד' ילדי', ותמוה דבצאן משלם רק ד' עם הקרן ולא ה', וכתבת כי ב' הטעמים שאי' בב"ק שהחמירו בשור מבצאן ל"ש כאן להכי משלם ה', אבל לשון מהרש"א כדין לא יתכן עכ"ד, גם אנכי אמרתי כן ביתר ביאור דתוה"ק דרכיה חסד ומשפט, וכן העולם בתחלה נברא במדה"ד ושתתקיים השתתף מדה"ר, וע"פ דין גם על צאן הי' צריך לשלם ה' רק חס על גנב שנתבזה בשה וזה מצד החסד, והנה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן שעשה עין רואה כאלו אין רואה ופגם באמונה, ומשו"ה מה שפגם בשם בן ד' שהוא מדה"ר ישלם ד', ונגד מה שפגם בשם אלקים שהוא ה' אותיות והוא מדה"ד ישלם ה'. וכ' (משלי ז' ט') עין נואף שמרה נגף וגו', הרי דנואף פוגם בהשגחת הי"ת כגנב ובמדה שמודד מודדין לו, וזש"ה בן מות האיש כו' ישלם ארבעתיים יען עשה ולא חמל שהוא לכאו' שפת יתר, והכונה בן מות כו', והי' צריך לשלם רק ג' נוספות אבל יען עשה כו' ולא חמל לכן גם עליו לא חמל, ובמדה"ד ישלם ה', ומשו"ה נקט בתוספתא השוכר פרה מחבירו משלם דו"ה אע"ג דבפרה ל"ש רק ה' ולא ד' כי שני הדינים צודקים חסד ומשפט וא"ש, וע"ע שם ע"פ פלפול דבר יקר ומהאריכות לא העתקתי:
והגה"ק מאסטראווצי ז"ל אמר בהקדם דקדוק תוס' ביומא, דתמר לא דמי לאינך דהמה מתו משא"כ תמר, אך יש בזה השגחה נפלאה עפ"ד ריב"ז חס המקום על כבוד הבריות שור שהלך ברגליו ה' שה שנושאו ד' שנתבזה בו, וסברתו נראה שבשה ג"כ מחויב ה' רק דהבזיון חשוב כמו א' ובזיון עם ד' הוי ה', לפ"ז נכון דה"נ בתמר מפורש בקרא דלא מתה רק הי' עון חרפה, דדוד אמר איך אשא את חרפתי וא"כ במכוון ממש כמו גונב שה, ?ולד אמנון אבשלום נצטרעו הוי תשלומין ותמר הי' בזיון. וא"ש דקדוק תוס' דתמר ל"ד לאחרינהו דאדרבה אפי' חיוב תשלומין שהי' על דוד, ע"כ ל"צ להיות בתמר דמי לאחרינהו רק ד' עם בזיון, וזה כוונת מהרש"א ג"כ דבשה יש ד' לבד הקרן דהיינו בזיון וד', וזה נפלא, וע' בהפרדס שנה ב' חוב' ג' בסופו, ובשם אפרים ב' דקרוב בעיניו שלא יצא הדבר ממהרש"א ואיזה תלמיד טועה כתבו: