א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב רְאֵ֖ה קָרָ֣אתִֽי בְשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃ ג וָאֲמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה וּבִתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה׃ ד לַחְשֹׁ֖ב מַחֲשָׁבֹ֑ת לַעֲשׂ֛וֹת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת׃ ה וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלָאכָֽה׃ ו וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה נָתַ֣תִּי אִתּ֗וֹ אֵ֣ת אָהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִֽיסָמָךְ֙ לְמַטֵּה־דָ֔ן וּבְלֵ֥ב כָּל־חֲכַם־לֵ֖ב נָתַ֣תִּי חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֕וּ אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתִֽךָ׃ ז אֵ֣ת ׀ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד וְאֶת־הָֽאָרֹן֙ לָֽעֵדֻ֔ת וְאֶת־הַכַּפֹּ֖רֶת אֲשֶׁ֣ר עָלָ֑יו וְאֵ֖ת כָּל־כְּלֵ֥י הָאֹֽהֶל׃ ח וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ וְאֶת־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמְּנֹרָ֥ה הַטְּהֹרָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת׃ ט וְאֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֶת־הַכִּיּ֖וֹר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃ י וְאֵ֖ת בִּגְדֵ֣י הַשְּׂרָ֑ד וְאֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ לְאַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן׃ יא וְאֵ֨ת שֶׁ֧מֶן הַמִּשְׁחָ֛ה וְאֶת־קְטֹ֥רֶת הַסַּמִּ֖ים לַקֹּ֑דֶשׁ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוִּיתִ֖ךָ יַעֲשֽׂוּ׃ יב וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יג וְאַתָּ֞ה דַּבֵּ֨ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אַ֥ךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ כִּי֩ א֨וֹת הִ֜וא בֵּינִ֤י וּבֵֽינֵיכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ יד וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־הַשַּׁבָּ֔ת כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ הִ֖וא לָכֶ֑ם מְחַֽלְלֶ֙יהָ֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת כִּ֗י כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה בָהּ֙ מְלָאכָ֔ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמֶּֽיהָ׃ טו שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ יֵעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֧ת שַׁבָּת֛וֹן קֹ֖דֶשׁ לַיהוָ֑ה כָּל־הָעֹשֶׂ֧ה מְלָאכָ֛ה בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת׃ טז וְשָׁמְר֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַשַּׁבָּ֑ת לַעֲשׂ֧וֹת אֶת־הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם׃ יז בֵּינִ֗י וּבֵין֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם כִּי־שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֗ים עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ׃ יח וַיִּתֵּ֣ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֤ר אִתּוֹ֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י שְׁנֵ֖י לֻחֹ֣ת הָעֵדֻ֑ת לֻחֹ֣ת אֶ֔בֶן כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רלב"ג ביאור המלות

רלב"ג

פסוק ג:
ואמלא אותו רוח אלהי'. כבר ביארנו בראשון מספר מ"י כי כל מה שנשיגהו מהחכמה הוא שופע לנו מהשם יתעלה וזה דבר העדיתנו עליו התורה בזה הפסוק ומזה המקו' יתבאר שמושכלות השכל המעשי הם גם כן שפועות לנו מהשם יתעלה ובמה שאמר וכלב כל חכם לב נתתי חכמה העדיתנו על ענין נפלא והוא שזה השפע השופע לנו מהשם ית' לא יגיע לנו אלא אם כן הכננו עצמנו לקבול השפע ההוא וזאת ההכנה תהיה במה שנשיגהו מהמוחשו' אשר הוא סבת קנותנו המושכלות אמרו ז"ל אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש לו חכמה שנאמר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה וכן התבאר בספר המופת שכל למידה ולמוד תהיה בידיעה קודמת. והנה אצל זכירתו ענין עשיית המשכן וכליו בזה המקו' זכר אותה בהדרגה הראויה לפי המעשה ולזה הקדי' זכר עשיית אוהל מועד לעשיית הארון וזכר שתי המזבחו' זה אחר זה להיותם לכונה אחת באופן מה כמו שזכרנו:
פסוק י:
השרד. רוצה לומר השרות והם הבגדים שהיו מכסי' בהן כלי המשכן בנשאם אותם באופן אשר התבאר בפרשת במדבר סיני:
פסוק יג:
אך את שבתותי תשמורו. רוצה לומר השבתו' והמועדי' כי כל אחד מהם נקרא שבת על שם השביתה מהמלאכה. והנה בא זה הצווי בזה המקום לסבות. האחת היה לעמוד על הכונה אשר בעבורה היו עניני המקדש באופן שהיו בו כי השבתו' הם מכווני' לזאת הכונה בעינה כמו שזכרנו במה שקדם ויתבאר גם כן על השלמות במה שיבא בג"ה. והשנית היא כי אולי יחשב חושב כי מפני שהקרבנות המוגבלים בתורה דוחים השבת והמועדי' כן תדחה מלאכת בית המקדש השבתות והמועדים ובארה לנו התורה בזה המקום שאין הענין כן והסבה בזה שלא קבעה התורה מועד בעשיית בית המקדש כמו שקבעה מועד בעשיית התמידין והמוספין ומה שידמה להם ולזה לא תדחה עשיית המקדש שביתת שבת לא יום טוב:
פסוק יג:
כי אות היא ביני וביניכם. רוצה לומר שבת בראשית כי הוא תעמידנו על שיש שם עלה ראשונה גבוה משאר עלות הנמצאות ולזה תורנו כי השם יתע' הוא יי' שהוא מקדש אותנו במצותיו להתקרב אליו בחזקת היד:
פסוק יד:
ושמרתם את השבת. ר"ל שלא תעשה בו מלאכה:
פסוק יד:
כי קדש היא לכם. ביארו רז"ל מזה המקום שהמלאכה הנעשת בשבת אינה אסורה אף על פי שכבר נעשת באיסור אמרו היא קדש ואין מעשיה קדש והוא מבואר שהתור לא אסרה לנו הנעשה בשבת אבל אסרה לנו עשית המלאכה:
פסוק יד:
מחלליה מות יומת. כבר התבאר בענין המקושש שזאת המיתה היא סקילה וזה אמנם יהיה כאשר יהיה בעדים ובהתראה:
פסוק יד:
ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה. רוצה לומר אם היה מזיד ולא היו שם עדים והתראה וענין הכרת הוא אבדן הנפש באופן שלא יהיה לה השארות כמו שהתבאר במכילתא:
פסוק יז:
ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים. הנה זה האות הוא שהשבת תעידנו על שהשם יתע' חדש העולם אחר שלא יה וזה האות הוא זולת האות הקודם כי הוא לדעת כי הא יי' מקדשנו. ולזה היתה מצות השבת לפי מה שהתבאר בתורה לשלש סבות שתי אלו הסבו' הנזכרו' בזה המקו' והשלישית להעמידנו על שהשם יתע' הוציאנו ממצרי' כמו שנזכה בפרשת ואתחנן אמרו שבת וינפש הוא לדבר כלשון בני אדם כי אין אצלו יגיעה ולאות כלל. ואולם התועלות המגיעות משמירת השבת כבר זכרנום במה שקדם ובזה המקום ואין תועלת בכפל הדברים: