פסוק א:ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'. איתא במדרש וכן הביא רש"י דמחרת יום הכפורים היה למחרת יום רדתו מן ההר ויש לדקדק מנ"ל להמדרש להוכיח כן דדלמא ביום הכפורים היה יום רדתו מן ההר או דלמא היה מאוחר ליום מחרתו רק נראה דכל הקהלה היה להוציא את הערב רב שלא היה להם חלק במשכן וביה"כ בלא"ה הא היה חוץ לתחום כמבואר בירושלמי רק היקף עמוד ענן חשוב כהיקף וזה לא יתכן בערב רב שהיה חוץ לענן ואין צריך להקהלה להוציא את הערב רב ועל כרחך דהיה למחרת ביום חול וגם ליכא למימר דהיה מאוחר דהא הם הביאו בבוקר א"כ ודאי לא הביאו ביום שאמר להם וכתיב והם הביאו עוד נדבה בבוקר בבוקר הרי הביאו בשלשה בקרים ומחרת יוה"כ היה אז בשלישי בשבת כי יוה"כ חל אז בשני בשבת כמ"ש התוספות מסכת ב"ק פרק מרובה וא"כ אם אמר להם מחרת יום הכפורים דהוא שלישי בשבת הביאו לג' בקרים היינו ד' ה' ו' אבל אלו היה יום מאוחר היינו שאמר להם בד' א"כ ג' בקרים הם ה' ו' ז' והיה בוקר שלישי בשבת והאיך הביאו בשבת הא הכריז אל תעבירו וע"כ דהיה למחרת יום הכפורים:
פסוק א:ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה. נראה לבאר אשר צוה ה' לעשות אותם אלה ל"ט מלאכות תעשו במשכן אבל זהו בששת ימים ולא בשבת ואמר כן אף דכבר נצטוו במרה וכן אח"כ על שמירת השבת הענין הוא כי ידוע כי ישמח משה במתנת חלקו נאמר בשבת כי שביעי הוא מקודש ומשה ג"כ שביעי אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם משה גם עיקר תורה תלוי בשבת שהוא אות כי העולם מחודש והקב"ה משדד מערכת הכוכבים רק האות על שבת הוא המן שאין יורד בשבת ומן היה בזכות משה ולכך ישמח משה במתנת חלקו בשבת ולכך כליל תפארת בראשו נתת והוא קרני הוד שזכה משה והיה בזכות שבת ולכך בא הסמיכות דסיים פרשת כי תשא בקרנות הוד של משה ומתחיל כאן בשמירת שבת דמשה מרוב ענותנותו הודיע לישראל למה זכה לקרנות הוד לא מכח זכותו הוא רק מכח שבת שהיה על ידו ולכך זכיתי לכך גם הודיע להם ענין שבת כאן אצל מלאכת המשכן כי לא די לכפרת מעשה עגל בנדבת זהב וכסף למלאכת המשכן רק כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד כוכבים ומזלות כדור אנוש מוחלין לו ולכך הזהירם על שבת והקדים שבת למלאכת המשכן כי זבח רשעים תועבה אבל ע"י שבת נרצה. גם להיות כי בלוחות ראשונות נזכר טעם שבת זכרון למעשה בראשית וזה חל גם על הערב רב אבל בלוחות אחרונת ביקש הקדוש ב"ה להוציא את הערב רב הואיל וחטאו בעגל ולכך נאמר בו טעם יציאת מצרים כי עבד היית וזה לא יתכן בערב רב שלא נשתעבדו בהם בלוחות אחרונות נאמר למען ינוח ופי' רש"י דלולי שבת היה האדם מייגע בלי מנוחה ולכך בחר ה' ביום השבת ולפ"ז יש מקום לטעות דהני מילי בכל ימות השנה יש לשבות ביום השבת אבל שבוע שחל באמצע אותו השבוע יה"כ דכבר נח ביה כמו שהיה חל יה"כ שירד משה מן ההר שהיה בשני בשבת כמש"ל וא"כ היה כבר יום מנוחה בשבוע זו למה צורך לשבת תרי יום מנוחה ולכך הוצרך כאן להזהיר לכך ממחרת יה"כ והוריד לוחות האחרונות והיה מקום לטעות ששבוע זו אין צריך לשמירת השבת חזר והזהירן שמ"מ ינוחו בו ואפילו למלאכת המשכן:
פסוק ב:כל העושה בו מלאכה יומת. ולא נאמר מות יומת כמ"ש במקום אחר אצל חילול שבת כי תרי מיתות יש בחילול שבת לעוה"ז ולעוה"ב וכאן איירי העושה בו למלאכת המשכן א"כ כוונתו לש"ש לדבר מצוה ולא הפסיד העולם הבא לגמרי לכך נאמר בו רק יומת חד:
פסוק ג:לא תבערו אש בכל מושבותיכם. הא דהוציא כאן דוקא ההבערה מכלל שאר מלאכות נראה לבאר כי בלוחות הראשונות נתן טעם לשמירת שבת זכר למעשה בראשית וזה שייך בכל דברים הנבראים בששת ימי המעשה אבל האור במוצאי שבת אברי וא"כ אינו בכלל כי בו שבת ולכך הוצרך לאו מיותר ונאמר אחר לוחות אחרונות כי שמה לא נזכר טעם מעשה בראשית רק טעם יציאת מצרים:
פסוק ג:בכל מושבותיכם. והיינו כי יחיד אין לעבוד עבודת ה' בזהב כמו שאמרו בשופר של זהב שאין קטיגור נעשה סניגור אבל במשכן היה זהב כי אדרבה לכפר יביא זהב משכן ויכפר על זהב עגל ולכך אש של הדיוט אסור להבעיר בשבת כי שבת לכפר עון עגל בא כמש"ל ובעגל השליכו לתוך האש ואין קטיגור נעשה סניגור אבל במקדש אדרבה יבוא אש מקדש ויכפר על אש עגל ולכך בכל מושבותיכם אין אתה מבעיר אבל אתה מבעיר במקדש:
פסוק ד:זה הדבר אשר צוה ה' לאמר קחו מאתכם תרומה וגו'. הנה אמרו חז"ל דלכך הקדים אזהרת שבת למלאכת המשכן לומר שאין מלאכת המשכן דוחה שבת והקשו דא"כ גם לעיל בפרשת תרומה אצל צווי ה' למשה על מלאכת המשכן היה לו להקדים אזהרת שבת ונראה דלק"מ כי הצווי מה' היה שמשה ירד יום הארבעים לשבתו בהר ויצוה להם על מלאכת המשכן והיה ראוי למשה לצוות על זה כשירד פעם הראשון לולי שקרה עון העגל ואז היה יום הארבעים הראשונים י"ז בתמוז שבו ירד מן ההר בע"ש כי ר"ח סיון אקלע בשני בשבת לשיטת רבנן והיה ר"ח תמוז בד' בשבת וא"כ י"ז בתמוז בע"ש וירד בע"ש וא"כ פשיטא דחל עליו שמירת שבת קודם מלאכת המשכן דודאי טרם יתנדבו ויביאו יכלה השבת ולכך פשיטא דצריך להקדים שבת א"כ אם היה כתוב בצווי שמירת שבת קודם מלאכת המשכן לא היה מוכח לזה דלכך הקדימו להורות שאין מלאכת המשכן דוחה שבת אבל בירידה שהיה ביה"כ וחל אז בשני בשבת והוא צוה להם בשלישי בשבת למחרת רדתו מן ההר כמש"ל אם כן יותר היה לו להקדים נדבת המשכן שהיה נעשה בימים האלו מלהקדים שבת שהוא אחר כמה ימים אלא הקדים אזהרת שבת למלאכת המשכן להורות שאין מלאכת המשכן דוחה שבת והנה הא דכתיב בפ' כי תשא אך את שבתותי תשמרו פרש"י שם אך מיעוט הוא למעט שבת ממלאכת המשכן שאין מלאכת המשכן דוחה שבת והקשה הרמב"ן דאדרבה דאך מיעוט הוא דפעמים דאין השבת בשלימות כגון במלאכת המשכן ידחה שבת ונראה לתרץ כי שלימות השבת תלוי בקרבנות השבת וזהו שלימות ובזמן שאין משכן אי אפשר להקריב קרבנות שבת אם כן ה"א דמלאכת המשכן ידחה שבת אף דשבת עשה ול"ת שיש בו כרת ומלאכת המשכן הוא רק עשה גרידא מכל מקום כדי למהר שלימות שבת תלוי במשכן כדי להקריב קרבנות שבת ה"א דידחה לכך נאמר אך למיעוט לשבת אפי' שבת בלי שלימות וחסר קרבנות מוספי שבת והקרבת הבזיכין וכדומה מכל מקום תשמרו את שבתותי אף שאין משכן וקרבנות שאין מלאכת המשכן דוחה שבת כבכל התורה שאין עשה דוחה אפילו עשה ולא תעשה גרידא והבן:
פסוק ד:זה הדבר אשר צוה. ולמעלה אמר אלה הדברים כי למעלה אמר בשבת ועיקר הלכות שבת בתורה שבעל פה כידוע לכך נאמר אלה הדברים בכתב ובעל פה אבל זה הדבר דמיירי במשכן ומשכן הכל מפורש בכתב לכך נאמר זה הדבר דבר אחר גם שם בשבת עשה ולא תעשה נאמר אלה אבל משכן רק עשה נאמר זה:
פסוק ה:קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' וגו'. הנה אמרו חז"ל שנשתלחה הברכה בנדבת המשכן שנאמר והמלאכה היתה דים ויש להבין לאיזה צורך היה הברכה הלא התנדבו די והותר אבל נראה דודאי העשירים כחפצם ורצונם נתנו ולא היו צריכין לברכה משא"כ הבינונים דלבם היה טוב וחפצים לעשות רצין קונם אבל היה להם רק דבר מעוט להביא והקדוש ב"ה שולח להם ברכה במעט שהביאו ונעשה לדבר המסוים כשאר המתנדבים כדי שלא לביישם וזהו תרומת ה' כי מה' היה זאת ע"כ נאמר כפול ובשינוי לשון וזהו אמרו קחו מאתם תרומה לה' היינו שהעשירים שיקחו תרומתם לה' כחפצם ואינם צריכים לברכה ומאת כל נדיב לב היינו בינוני שידו קצרה להביא כחפצו רק לבבו היה לנדבה יביא את תרומת ה' כי ה' ברכו כמ"ש והיא תרומת ה' באמת:
פסוק י:וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה'. ויש להבין דמי יבחין אם הוא חכם לב אלא נראה דהנסיון היה שלא אמרו לו לגמרי הצווי של ה' כיצד היא העשיה ותיקון הכלים והוא כוון מדעת עצמו להצווי זה מוכח על חכמתו וזה ויעשו את כל אשר צוה ה' מדעתו אף שלא נתפרשו לו תואר ואופן עשייתו ובזה יובן חכמתו או יש לומר ויעשו את כל אשר צוה ה' שלא יהיה קנאה אם זה עושה ארון וזה עושה אדני החצר לכך הוצרכו כולם לסייע כארון ובאדני החצר וכדומה כדי שיהיה מלאכתם בשוה בלי קנאה כלל וזהו ויעשו את כל אשר צוה ה' כל דייקא כל אשר צוה ה' כולם בשוה כדי שלא יהיה קנאה בדבר:
פסוק כ:ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה. היינו מלפני משה הלכו אבל השכינה לא זז מאתם כי חל עליהם רוח נבואה ממשה כיון שהיו מלפני משה כאמרם אלו ישבתי לפני רבי הוינא מחדדינא טפי וכן היה בשמואל הנביא שכל העומדים לפניו היו מתנבאים עד שאמרו הגם שאול בנביאים:
פסוק כב:ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וכומז וגו' וכל איש אשר הביא תנופת זהב לה'. נראה לבאר כי עיקר נדבה היה מן הנשים כי הם לא התרצו לעגל וגם הביאו תכשיטי ערוה להעיד כי היו נטרין גן נעול במצרים רק דאין לאשה רשות ליתן בלי בעלה לכן באו בעליהם עמהם להעיד שהוא בהסכמתן וכל איש אשר הניף ה א ענין אחר היינו דמתחלה בעת עשיית העגל הכשרים לא רצו ליתן זהב לעגל רק הניפום לצורך גבוה והאיש יכול ליתן נדבתו לבדו בלא רשות אשתו ואין צריך להביא אשתו עמו וזה אמרו וכל איש אשר הניף תנופה לה':
פסוק כג:וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן וגו'. הביאו כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו את תרומת ה' וכל אשר נמצא אתו עצי שטים הביאו הלשון הוא לכאורה אינו מכוון דגבי תכלת וארגמן וגו' כתיב אשר נמצא אתו וגבי כסף ונחושת כתיב כל מרים הביאו ובעצי שיטים כתיב אשר נמצא אתו ונראה לבאר כי מה שהיה לישראל בביזת הים היה שלהם לגמרי ובזו מן ההפקר אבל לא בזו רק אבנים טובות וזהב כסף ונחושת כי מה להם בשמלות שהוא גדול וקשה למשא ומכ"ש עצי שיטים וגם ודאי לא יוליכו המצרים ברדפם אחר ישראל אל הים דברים כאלה עמם אבל בביזת מצרים הוצרכו ע"פ הדבור ליקח שמלות כדכתיב וכן עצים בצוואת הזקן וזה לא היה אצלם מוחלט רק כדרך פקדון מה' שצוה להשאיל כי יהיה צורך אליה בעת מצוא ולכך על תכלת וארגמן וכל עצי שיטים. נאמר אשר נמצא אתו לא שהוא שלו רק בדרך פקדון ונמצא הדבר אצלו אבל הכסף והזהב שלו הוא והוא המניף והמרים:
פסוק כה:וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן וגו'. הא דכתיב לשון כפול בידיה טוו ויביאו מטוה ודאי מה שהיה מטוה כבר והביאו ממצרים היה יותר טוב למשכן כי הוא לזכרון טוב לישראל לפני ה' שבטחו בה' ויצאו ממצרים למדבר ציה ולקחו עמם שמלות למשא בדרך רב ולא פחדו אולי ישובו למצרים וימצאו כגנב במחתרת וכדומה והכתוב אומר זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר וגו' והנשים ביקשו גם כן לקיים המצוה בגופם לעשות למקדש ה' בידיהן לכך עשו. שניהם בידיהם טוו היינו מה שטוו בידיהם כדי לעסוק במלאכת הקודש ומכל מקום ויביאו מטוה מה שהוא טוה ועומד ממצרים ולכך נקרא מטוה והביאו שניהם לפני ה' לזכרון תמיד:
פסוק כו:וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים. פירש רש"י שמעל העזים טוו ונראה הטעם כי כל הנשים נתאוו לארוג לצורך המקדש ולא ימלט בששים רבוא שלא היה נשים שלא היו נדות וכל המלאכה היה בבוקר ולא היה עת להתטהר לכך טוו מעל העזים במחובר לבעלי חי ואינו מקבל טומאה:
פסוק כז:והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המלואים לאפוד ולחושן ואת הבושם וגו'. והנשאים חסר כתיב כי הוא לשון ענן כמו ענן מכסה השמש כן פני משה כפני חמה והם כסו פניו לבל יצטרך לדבר עם כל אחד ואחד רק הקריבו בני ישראל את דבריהם לפני הנשיאים כדכתיב הדבר הקשה יביאו אליך וגו' והנה כל נדבת ישראל היה למשכן והיה משמש רק כל זמן שהמשכן קיים אבל לא אח"כ אבל הנשיאים הביאו אבני אפוד וחושן שהתמידו תמיד כל זמן בית ראשון וגם אחר החורבן כמו שמצינו שאחשורוש התפאר ולבשן וכן שמן המשחה קיים לעד וזה היה חלקם שנדבתם התמידו יותר מנדבת ישראל והיה בהם שמוש כל ימי הבית:
פסוק כט:כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה'. הנה הלשון לכאורה אינו מדוקדק דאמר כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם הביאו בני ישראל דמי לא ידע דכל איש ואשה אשר נדב לבם היו מבני ישראל ונראה לבאר דמערב רב ג"כ נדבו לבם למקדש רק דלא קבלו מהם כי לישראל לבדם ניתן לפאר אבל מכל מקום כדי שלא יהיה הפסד להקדש נתנו ישראל מחירו להקדש כל מה שנדבו הערב רב וזהו כל איש ואשה אשר נדב לבם היינו הערב רב הביאו בני ישראל לה' והם הביאו תמורתו נדבה לה' לבל יפסיד ההקדש: