א וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת־נֹ֖חַ וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃ ב וּמוֹרַאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כָּל־חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛ה וּֽבְכָל־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ׃ ג כָּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאָכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל׃ ד אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃ ה וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כָּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃ ו שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם׃ ז וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ׃ ח וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־נֹ֔חַ וְאֶל־בָּנָ֥יו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר׃ ט וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם׃ י וְאֵ֨ת כָּל־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכָל־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃ יא וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כָּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃ יב וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם׃ יג אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ׃ יד וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥י עָנָ֖ן עַל־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן׃ טו וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכָל־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כָּל־בָּשָֽׂר׃ טז וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כָּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכָל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ יז וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כָּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ יח וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי־נֹ֗חַ הַיֹּֽצְאִים֙ מִן־הַתֵּבָ֔ה שֵׁ֖ם וְחָ֣ם וָיָ֑פֶת וְחָ֕ם ה֖וּא אֲבִ֥י כְנָֽעַן׃ יט שְׁלֹשָׁ֥ה אֵ֖לֶּה בְּנֵי־נֹ֑חַ וּמֵאֵ֖לֶּה נָֽפְצָ֥ה כָל־הָאָֽרֶץ׃ כ וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם׃ כא וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אָהֳלֹֽה׃ כב וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי־אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ׃ כג וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ׃ כד וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינ֑וֹ וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה־ל֖וֹ בְּנ֥וֹ הַקָּטָֽן׃ כה וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו׃ כו וַיֹּ֕אמֶר בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֖ה אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃ כז יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃ כח וַֽיְחִי־נֹ֖חַ אַחַ֣ר הַמַּבּ֑וּל שְׁלֹ֤שׁ מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וַֽחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָֽה׃ כט וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־נֹ֔חַ תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וַחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ב:
"ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ... בכל אשר תרמש" וגו'. תמהתי על בי"ת־השימוש במובן "על". היחיד שמצאתי מעיר על כך הוא רד"ק על אתר "ושני הקשרים נכונים בלשון". (פ' נח תש"ס)
פסוק ב:
וראה גם רס"ג ודעת מקרא. (פ' נח תשס"ב)
פסוק ב:
רש"י ד"ה וחתכם, ואימתכם... שכל זמן שתינוק בן יומו חי, אין אתה צריך לשומרו מן העכברים וכו'. ספק בלבי, אם אמנם כן הדבר במציאות, והרי זה תלוי במדה רבה בנסיבות - האם יש להם אוכל אחר וכדו'. (פ' נח תשמ"ט)
פסוק ג:
ראב"ע ד"ה כל רמש, שם כלל לחית השדה ולבהמת היישוב ולכל עוף ולכל דג, והנה הכל מותר לאכילה. ע"כ. ברם, על־פי פירוש זה של "רמש" קשה מן ח, יז - "...מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרמש על האדמה", ועוד יותר מפס' יט שם - "כל החיה כל הרמש וכל העוף כל רמש על הארץ"? ואולי מבחין ראב"ע בין "רמש אשר הוא חי" ובין "רמש הרמש על האדמה" ו"רמש על הארץ". וכבר שאלתי כך בשנת תשנ"ד, ואז הסתפקתי בדברי רמב"ן על אתר, אלא שהוכחתי מן א, כא היא מפועל, כלו' קשה מבחינה אחרת. (פ' נח תש"ס)
פסוק ד:
ברש"י ג' ד"ה, והצירופים ודרך הדרשה תמוהים, וצ"ע. (פ' נח תשנ"ו)
פסוק ד:
ור' רש"י של רח"ד שעוועל עמ' לח כפי שתקנתי, אך עדיין קשה. (פ' נח תשנ"ז) ור' רא"ם וגור אריה שנחלקו מהי גירסת רש"י.
פסוק ה:
רש"י ד"ה לנפשתיכם, אף החונק עצמו, אף־על־פי שלא יצא ממנו דם. ע"כ. ולא ידעתי, לשם מה מדבר רש"י בחונק עצמו, שהרי אותו הריבוי נחוץ גם לחונק אחר, ומה גם שחונק עצמו (בלא חבל וכדו') הוא לכאורה דבר בלתי אפשרי. (פ' נח תש"ן) ור' רא"ם שביאר כי על שופך דם אחרים נאמר "ומיד האדם".
פסוק ה:
רש"י ד"ה מיד איש אחיו, ...אם לא יגלה ויבקש על עונו לימחל וכו'. ולא ידעתי, היכן נצטוה רוצח בשגגה לבקש מחילה וממי. (פ' נח תשס"ג) נראה שהכוונה - אם לא יגלה לעיר מקלט ובכל זאת יחפוץ שימחל עוונו.
פסוק ה:
רש"י ד"ה מיד כל חיה, ...הוצרך להזהיר עליהן את החיות. ע"כ. עם כל התמיה שבדבר מסתבר מכאן, וגם מדברי רש"י למעלה (ח, א ד"ה ויזכר ושם יז ד"ה ושרצו בארץ), שיש אזהרות גם לבעלי חיים אחרים, ולא רק לאדם. וצ"ע במקורות רש"י לדברים אלה ולהבין כוונתם. (פ' נח תשמ"ט) ור' מש"כ למעלה (ח, א) ורא"ם כאן כתב שהחזירן הקב"ה לטבען שהוטבע בהן, שיתיראו מבני אדם, ומשכיל לדוד כתב שהזהיר את השר שלהן ור' גם רמב"ן על אתר.
פסוק ה:
ולדברי הרד"צ הופמן לשמות (כא, כח) הרי זה היסוד לסקילת שור שנגח וכדו'. (פ' נח תשנ"ט)
פסוק ו:
"שפך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם". אפשר לפרש את הסיפא אם כמנמק את העונש בגלל היות הנרצח נברא בצלם, אם בשל הרוצח שנברא בצלם וברציחתו פגע בצלם זה. ושמעתי מפי ר' אביגדור נבנצל שליט"א בשם אביו, כי הסיפא הוא נימוק לזכות ההענשה על־ידי בני אדם, כלו' אין בית דין זכאי ליטול חיי אדם אלא משום היותם נבראים בצלם אלהים! (פ' בראשית תשמ"ט) וכן בספרו "ציון מכלל יופי" עמ' יג, ושם שני פירושים נוספים (מפי ר' גרשון באס שי').
פסוק ו:
ואולי זוהי כוונת רש"י באומרו (ד"ה באדם דמו ישפך) "...למה? כי בצלם אלהים" וגו'. וראיתי ב"משך חכמה" (על אתר) מעין הרעיון הנ"ל, והוא אף העמיד את הכתוב על כוחו של דיין יחיד. (פ' נח תשמ"ט)
פסוק ז:
רש"י ד"ה ואתם פרו ורבו, ...הראשונה לברכה (פס' א), וכאן - לציווי. ע"כ. וצ"ל שהאמור למעלה (ח, יז) "ופרו ורבו על הארץ" מוסב על בעלי החיים שיצאו מן התיבה, ולא על נח ובנו. (פ' נח תשנ"ו) ור' רא"ם שלפי זה אף מה שנאמר לאדם וחוה "פרו ורבו" (למעלה א, כח) הוא רק לברכה.
פסוק ט:
רש"י ד"ה ואני הנני, מסכים אני עמך, שהיה נח דואג לעסוק בפרו"ר וכו'. דומה שרש"י מתקשה בו"ו היתרה שב"ואני", ולכך הוא מפרש את הפס' כתגובת ה' לדאגה שהביע נח. ואף יתכן שמתקשה בתיבה "ואני" כולה שנראית מיותרת. (פ' נח תשמ"ח)
פסוק ט:
ואולי יסוד דברי רש"י שחשש נח מלעסוק בפו"ר הוא בדברי רש"י למעלה (ח, טז ד"ה אתה ואשתך וגו') שכשיצא מן התיבה הותר לו תשמיש המטה ועל כן נאמר "אתה ואשתך", אבל שם בפס' יח כתוב "נח ובניו ואשתו" ובהפרדת בניו בינו לבין אשתו רמוז חששו. (פ' נח תשנ"ב)
פסוק ט:
ובס' "זכרון" כותב: מיתור "הנני" קא דריש לה. (פ' נח תשנ"ב) וכן בגור אריה.
פסוק ט:
והסיפא של הדיבור קשה: "וכן [עשה] באחרונה, אמר לו, הנני מסכים וכו'. "אחרונה" כנראה בניגוד לראשונה, דהיינו ו, יז. (פ' נח תשנ"ג)
פסוק ט:
עכ"פ נראה שרש"י מבין פסוקנו כהמשך לדיאלוג - "ואני" - שראשיתו אינה מובאת בכתוב. (פ' נח תשנ"ח)
פסוק י:
רש"י ד"ה חית הארץ אתכם, הם המתהלכים עם הבריות. ע"כ. וקצת קשה למה דורש־מעיר רש"י זאת כאן ולא מן "אשר אתכם" שברישא, והרי שם זה מתאים יותר. על כל פנים נראה שהביטוי מיותר פעם אחת. (פ' לך תשמ"ז)
פסוק י:
הביטוי המיותר הוא זה השני, ועל כן דורש רש"י דווקא אותו, אף כי קצת קשה להחיל "אתכם - הם המתהלכים עם הבריות" גם על חית הארץ. (פ' נח תשמ"ח)
פסוק י:
ואולי הקושי הוא בהעמדת חיה מול בהמה, שכן בהמה אמנם "אתכם" היא, ולא "חיה", ועל כן בא להדגיש שהחיה שבכאן - החיה אשר אתכם, וכגון כלב וחתול. (פ' נח תשמ"ט)
פסוק י:
"ואת כל נפש החיה אשר אתכם בעוף בבהמה ובכל חית הארץ אתכם מכל יצאי התבה לכל חית הארץ". קשה לי. האיזכורים הם ללא כל סדר או שיטה, וכדלהלן: (ו, כ) עוף, בהמה, רמש. (ז, ב-ג) בהמה, עוף. (שם, ח) בהמה טהורה ושאיננה טהורה, עוף, רמש. (שם, יד) חיה, בהמה, רמש, עוף. (שם, כא) עוף, בהמה, חיה, שרץ. (שם, כג) אדם, בהמה, רמש, עוף. (ח, א) חיה, בהמה. (שם, יז) חיה, עוף, בהמה, רמש. (שם, יט) חיה, רמש, עוף. (ט, ב-ג) חיה, עוף, רמש, דגים. (שם, י) עוף, בהמה, חיה. ולא ראיתי עדיין, מי שינסה לבאר. (פ' נח תשס"ד)
פסוק י:
"כל נפש חיה". כאן אין רש"י מסביר מאומה, והשוה למעלה (א, כ ועוד). (פ' נח תשנ"ב)
פסוק יא:
רש"י ד"ה והקמתי, אעשה קיום לבריתי. ומהו קיומו? אות הקשת וכו'. וקשה לי והרי בפס' הבא נאמר במפורש שהקשת אינה אלא אות לברית זאת, ואינה אפוא קיומה! (פ' נח תשנ"ח) ור' גור אריה שאין לפרש שמקים עמו עכשיו ברית, שהרי כבר נשבע לו (ח, כא), אלא הכוונה שיעשה קיום וחיזוק לבריתו.
פסוק יב:
רש"י ד"ה לדרת עולם, נכתב חסר, שיש דורות שלא הוצרכו לאות לפי שצדיקים גמורים היו, כמו ...דורו של רבי שמעון בן יוחאי. ע"כ. והנה הוא עשה גל של עצמות משני יהודים (שבת לד ע"א), כיצד זה, אם אמנם כולם צדיקים גמורים היו. (פ' נח תשנ"א)
פסוק יג:
"...והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ". וקשה לי שהרי קודם (ט, יא-יב) נקראת ברית זו "בריתי אתכם" וגו'. כלומר ברית עם החי, ואלו הארץ אינה אלא מושאה. ומכל מקום אין זו הברית המוזכרת למעלה (ו, יח), שהיא ברית על הפירות שלא ירקבו בתיבה, וכדברי רש"י שם. (פ' נח תשמ"ח)
פסוק יג:
והנה מיד אחרי כן (טו) שוב מדבר ב"בריתי אשר ביני ובניכם" וגו'. (פ' נח תשמ"ט)
פסוק יד:
ראב"ע: ...וטעם והיתה הקשת בענן. שהיא לעלם שם בסתר, והשם רואה אותה (הקשת). ע"כ. קשה לקבל שריאליסט כראב"ע יאמר כן. כלום לא ידע מה שידע רמב"ן בענין זה? (פ' נח תשנ"ב)
פסוק יח:
"וחם ויפת" - וכן כג וכן י, א ואולי עוד. ותמיהני על הו"ו הקמוצה. (פ' נח תש"ן) ור' מש"כ למעלה (ז, יג).
פסוק יח:
רש"י ד"ה וחם הוא אבי כנען. בהע' 35 בחומש תורת חיים מובא לשון מדרש אגדה: "וחם הוא אבי כנען, אביו הפסול גרם לבנו שנפסל", ועל פיו מעדיף המעיר את הגירסה "במשפחתו" על פני "בשכרותו". וזה יפה, אך קשה לשון "שקלקל בה", שהרי לא קלקל במשפחה. (פ' לך תשנ"ג)
פסוק יח:
הנה הסביר כאן רש"י, מדוע צריך הכתוב להזכיר שחם הוא אבי כנען, אך לא הסביר, מדוע קילל נח את חם ע"י בנו הרביעי דווקא, ראה למטה (י, ו). על כך הוא מדבר רק להלן (פס' כב) בשם "יש מרבותינו", שכנען הוא זה שראה והגיד לאביו, ראה רש"י לפס' כה ושפתי חכמים (שם, אות ח). ובפשטות ניתן לומר לענ"ד שנח קילל את חם בבנו הרביעי מפני שזה הצעיר ביותר וממילא החביב ביותר. (פ' נח תשנ"ו)
פסוק יח:
ועל כל פנים, בראשית דברי רש"י כאן היא מה שנקרא כיום: הרמזה מוקדמת, כלו' רמז למה שעתיד להיאמר ולא יובן בלא רמז זה. (פ' נח תשנ"ז)
פסוק יח:
ולכאורה היה מקום לדבר על הרמזה מוקדמת גם להלן (י, יט), כפי שר' משה זיידל ז"ל פתר במקומות רבים במקרא. (פ' נח תש"ס)
פסוק כ:
רש"י ד"ה ויחל, ...בנטיעה אחרת. ע"כ. ואינו מפרט באיזו נטיעה, ולמה להקדימה, ולכאורה זה תמוה. (פ' לך תשנ"ג) ור' נחלת יעקב שביאר, שבזה שהתחיל נח בנטיעת כרם שיש בה תקלה וקלקול של שכרות, ולא בנטיעה אחרת, חילל את עצמו.
פסוק כ:
רש"י ד"ה ויטע כרם, ...ויחורי תאנים (בראשית רבה לו, ג). ע"כ. ור' בשפתי חכמים (אות ב) מניין לו לרש"י (למדרש) שגם יחורי תאנים הכניס לתיבה. ודברי רבי איסרל (שם) מאד אינם נראים לי, שהרי הכתוב מעיד ש"עצי פרי" רבים היו, ומה בכך אם הזכיר רק את התאנה בשמה. הרבה יותר נראים דברי רא"ם - ובלבד שאכן זמורות גפן ותאנה מתקלקלות במים יותר מיתר המינים. (פ' נח תשנ"ו) ור' גור אריה שנח הכניס מכל המינים, ורש"י תפס שני אלו לדוגמא.
פסוק כא:
רש"י ד"ה אהלה, אהלה כתיב, רמז על עשרת השבטים וכו'. וקשה לי מה מכריח רש"י לראות כאן רמז זה (ור' שפתי חכמים אותיות ג, ד) שהוא דחוק כל כך וכלל אינו מעניין הכתוב. (פ' לך תשמ"ז)
פסוק כא:
ועוד קשה, היכן רמוזים כאן יו"ד שבטים, והרי ה"א היא רק חמישה! (פ' נח תשנ"א)
פסוק כא:
ואכן, על סמך מה בא כאן (בחומש תורת חיים) בד"ה אהלו (בו"ו)? והנה בדפו"ר: ד"ה בתוך אהלה כתיב רמז וכו'. וכן הוא גם להלן (יב, ח) ד"ה ויעתק משם, אהלה. אהלו, אהלה כתיב וכו'. (פ' נח תשס"ב)
פסוק כב:
"וירא חם אבי כנען... ויגד לשני אחיו בחוץ". פירושו של רש"י קשה, כי אם כנען רק סיפר לאביו על מצבו של נח, למה נתקלל כל כך, וחם, אם עשה מה שרש"י (חז"ל) מיחס לו, מה טעם שיגיד לאחיו? ונראים כאן דברי ר"ע ספורנו שראה בזיון שעשה לו כנען בנו, והוא הסרוס, המתיישבים עם פשוטו של מקרא. (פ' לך תשנ"ג)
פסוק כד:
"וידע את אשר עשה לו בנו הקטן". ואין הכתוב אומר, לא מה עשה ולא מניין ידע. ור' "כלי יקר". אבל קשה לי, כלום יש בראיה נסיבתית זו די כדי לקלל בן־נכד? (פ' נח תשמ"ח)
פסוק כה:
רש"י ד"ה ארור כנען, ...ואבינו יש לו שלושה בנים, ועודנו מבקש בן רביעי. ע"כ. וקשה לי. אלו היה שם בפי חם דיבור כמו - לא טוב שיהיה לו בן רביעי, ניחא, אך מניין לו לייחס לו מחשבה על בן רביעי? ולולא דמיסתפינא הייתי אומר שרש"י חוזר לפס' כא - "ויתגל באהלה" - והמדובר באהלה של אשתו, וכמו להלן (יב, ח), וראה שם מה שראה, ועל כן סרסו. אלא שלא מצאתי מי שיאמר כן. (פ' נח תשמ"ט) ואיתא בבראשית רבה (לו, ז), אמר רבי ברכיה, הרבה צער נצטער נח בתיבה שלא היה לו בן קטן שישמשנו, אמר, לכשאצא אני מעמיד לי בן קטן שישמשני.
פסוק כה:
ועוד קשה, למה רש"י "מכריע" כאן כפירושו הראשון, למעלה (כב ד"ה וירא את ערות) ולא גם לפי הפירוש השני שם. (פ' נח תשנ"ב)
פסוק כה:
וראה בראשית רבה (לז, ז). (פ' נח תשס"ג)
פסוק כז:
רש"י ד"ה ויהי כנען עבד למו, אף משיגלו בני שם, ימכרו להם עבדים מבני כנען. ע"כ. ולא ידעתי, למה לא לומר בפשטות שבני כנען יהיו עבדים גם לבני יפת, וכפי שנאמר במפורש בפס' כה "עבד עבדים יהיה לאחיו", לשון רבים. (פ' נח תשנ"ט) וכתב רא"ם שאף לפי פירוש ראשון של רש"י שהפסוק פותח בברכה ליפת, על כרחך סיום הפסוק מתייחס גם לבני שם, שאל"כ היה צריך להסמיכו לברכת יפת, ולהקדימו ל"וישכון באהלי שם".
פסוק כז:
והנה רק עתה ראיתי שהסיפא "ויהי כנען עבד למו" בא הן בפס' כו והן בפס' כז. (פ' נח תשס"א)
פסוק כט:
"ויהי כל ימי נח" וגו'. שאלני ר' מוטל שי' שלפי ז, ו ויא; ח, יג; וט, כח חסרה שנה. חיפשתי ומצאתי רק אצל חזקוני שנדרש לזה, ואף הוא כותב, כפי שהניח מוטל שי', ששנת המבול אינה נחשבת. אלא שעדין לא מצאתי, היכן הוא "כדאמרינן לעיל" שבסיום דיבורו של החזקוני שם, וודאי שהערת המעיר בחומש תורת חיים (25) - ט, ד - אינה נכונה. (פ' לך תשנ"ה)