ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים וגו'. אמר שיפרו וימלאו את כל הארץ כי נח לא רצה לשבת בחוצה לארץ רק בא"י שלא הוגשמה ביום זעם וא"ל השם שיפרה בכל הארץ כדי שיהיה מוראם על החיות כדכתיב מעט מעט אגרשנו פן ירבה עליך חית השדה או אך מוראכם וגו' מוסב אקרא דלמטה כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל כי לכך התיר להם אכילת בעלי חיים כי אם לא יהרגו וינחרו וישחטו אותם יהיו מרובות וסר מהם פחד בני אדם כנודע כי בכל מקום צריכין לצוד החיות לבל יתגברו וקודם המבול היה צלם אלהים על האדם ולא שלטו בהם החיות משא"כ לאחר המבול סר צלם:
פסוק ג:
כירק עשב נתתי לכם את כל. אמר כירק עשב היינו אם תעשו כירק עשב בשעת הבריאה שנשאו הדשאים קל וחומר מאילנות ולא יצאו אלא למינם אף אתם לא תשחיתו דרכיכם כמו שעשיתם קודם המבול:
פסוק ד:
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. כי בבהמה נפש עכו ויכול להחטיאו באכלו כמ"ש האר"י ז"ל רק ע"י שחיטה או נחירה ותיקון ועיקר נפש הרע בהם בדם ויוצאה בשחיטה אבל אבר מן החי הדם בו ונפש הרע בו והאוכלו בא למדות מגונות:
פסוק ה:
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. הא דהודיע לבני נח דמיד כל חיה אדרשנו הוא דשמא תאמר הא אין אדם נהרג אם לא נגזר עליו מן השמים דין מיתה וא"כ גברא קטילא קטיל ומה עון יש כאן הלא בן אדם מושגח מה' ולולי שכך גזרתו לא היה נעשה בו דבר ע"ז קאמר דאף דהאמת כן מ"מ הוא ענש יענש כי הוא היה סיבה רעה והא ראיה מיד כל חיה אדרשנו דמי שחייב מיתה חיה אכלתו וא"כ לא היה עונש לחיה ההורגת את האדם כי היא שלוחו של מקום וע"ז קאמר מ"מ אדרשנו מיד כל חיה עכ"פ מגלגלין חובה ע"י חייב כן הדבר באדם ההורג דמ"מ מגלגלין חובה ע"י חייב. שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם. הא דכתיב דם האדם באדם הוא להוציא משטות וטעות כת פיתגארה אשר באונדיאן האומרת כי נפשות האדם מגולגלין בבהמות וא"כ השוחט שור מכה איש ועושה רציחה וכאשר האריכו בזה. לזה בא התורה ואמר כי אין חטא באדם לשפוך דם שהוא נפש אדם רק באדם אם הוא באדם אבל אם נפש האדם הוא בבהמה אין חטא לשופכו ולכך כאשר התירה התורה להרוג בעלי חיים וידוע היה להם שנפשות בני אדם מגולגלין בבהמות א"כ יאמרו כשם שזה מותר כך מותר להרוג אדם ולזה קאמר דיש הבדל וקאמר הטעם כי עיקר האדם היותו בצלם אלהים וההורגו ממעט הדמות ומרים יד בדיוקנו של מלך וזהו אם הנפש באדם שהוא צלם אלהים אבל אם הנפש ההוא בבהמה אין כאן צלם אלהים ולכך אין איסור רק השופך דם האדם באדם דייקא:
פסוק ח:
ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו לאמר. הא דכתיב מלת אתו היינו שנח ובניו לא שמשו מיטותיהן והיו תמיד ביחד פרושים מנשותיהן כי טענו לשוא אנו עמלין או יש לומר שנח היה נביא גדול והשיג במראה נבואה אשר אמר ד' אל לבו שלא להביא עוד מבול לעולם אבל בני נח לא ידעו כבשי דרחמנא מה שלבו לפומיה לא גליא לכך הוצרך הקב"ה לאמר להם:
פסוק ט:
ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם ואת כל נפש החיה אשר אתכם את וגו'. ונראה דזה הברית אין הכוונה שלא ירד עוד המבול דזה נאמר אח"כ והקימותי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול וגו' רק ברית הראשון הוא בין אדם לחיות שלא ישלטו החיות באדם ויהא מורא עליהם וישכנו ביער מקום שאינו ישוב כי אילו יתאספו כל חיות היער יכולין להשחית את האדם רק הקב"ה נתן מוראו עליהם שהן נבדלין ושוכנים ביערות מקום שאין בו אדם והוצרך לכך כי מי שנתחייב מיתה או נטבע בנהר או חיה רעה אכלתו וא"כ יאמרו אף אם לא נטבע במים שלא יבוא עוד מבול יגברו עליו חיות רעות. לכך בא הבטחה פעמים הראשון ששם ברית שלא יתגרו בם החיות וברית השני שלא יהיה עוד מבול:
פסוק יב:
ויאמר אלהים זאת אות הברית וגו'. והמעיין יראה כי שלשה פעמים נאמר בענין הברית מלת קשת את קשתי נתתי בענן והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן והיתה הקשת בענן ונראה דכבר ידוע כי הקשת הוא הסימן כאשר ימנעו הלוחמים להלחם יהפכו קשתם וכלי קרב וכן אם הקב"ה ח"ו לוחם אזי יתר הקשת נגד ד' לירות ממנו חיצים אבל כשהקב"ה מראה שלא ילחם מהפך הקשת והיתר נגדנו גם זה מורה שאנו חוטאים ומורדים לפני הקב"ה וכביכול כאלו אנו לוחמים ומורים חצים נגד השמים כי המיתר נגדנו כאלו אנו מכוונים לירות חיצים למעלה ולהיות כי כל התנצלות למין אנושי על חטאם הוא חומר העכור וגורם השני הוא המזל כמאמרם מאן דנברא בהאי מזל שופך דמים ובהאי מזל יהיה זנאי וכדומה וכל מזל נכלל בשמש ולכך גזר הפילוסוף מולידי האדם הם האדם והשמש כי משטריו הם הגורמים לילד וידוע טיב הקשת כאשר יהיו אידי הארץ עבים ויולידו עננים עכורים אזי אור ניצוץ השמש הוא גורם הקשת ולכך נדע היות ענין הקשת מחודש אחר המבול כי קודם המבול היתה הארץ מזוכך בעצמותו ספיר גזרתו ואף האידים לא היו עבים כלל ולא היו עכורים ולכך לא נתהווה הקשת כי קוי ניצוצי השמש היו עוברין דרך העננים מעבר לעבר כאשר אנו רואים באמת אם אין הענן עב רק זך לא יראה קשת רק לאחר המבול לרוב גפרית מימי המבול ולרוב צמיחת כל בעלי חיים וצמחים ואילנות שנבלע הכל בארץ נשתנה הארץ וקבלה עכירות רב ומזה נתהוה הקשת וא"כ טיב הקשת הוא מחמת עכירת אדמה ועי"כ בא עכירות האדים ומזה נתהוה עב הענן וגורם השני לקשת הוא ניצוצי השמש ושני גורמי הקשת הם שני הגורמים לאדם לחטוא היינו יסוד חומר העפר שבו והמזל שהוא משטרי השמש ולכך הקשת הוא אות ברית להבין כי זהו ענין התנצלות האדם והנה כאן נכרתו שלש בריתות אחד שלא ישחת הארץ כי במבול אף הארץ נשחתה ונשתנה לגריעותה למאוד כמ"ש ע"כ אמר כאן את קשתי נתתי בענן שהזכיר הקשת קודם לענן להורות שתיכף בענן שמורה על פורעניות שהוא חושך ואפילה תיכף נראה הקשת שלא תשחת הארץ אפי' כל דהו וזהו את קשתי נתתי בענן היינו תיכף והיה לאות ברית ביני ובין הארץ דייקא וברית השני מבלי יהיה מבול כללי על אדם ובעלי חיים כי לפעמים יורד גשם ושוטף אדם ובהמה אבל לא יתמיד שיהיה ח"ו כליון ע"י כן ולכך והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת היינו כי מתחלה יהיה ענן התחלת פורענות אבל אח"כ ירחם ה' ונראה הקשת ולא יהיה ח"ו כליון היינו דכתיב ולא יהיה מבול לשחת כל בשר אבל אם נגזר גזרה על הבהמה לבד וזהו מדת הדין קשה דאם אדם חטא בהמה מה חטאה ולכך אמרינן בהגדת פסח ביד חזקה זו הדבר שהיתה בבהמה וזהו ברית השלישי והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ לכן כתיב כאן בין אלהים כי זהו מדת הדין הקשה וידוע כי אף שהקשת מסתלק מ"מ דמות קשת נשתייר בעבים וזה והיתה הקשת בענן דהיינו שעשה רושם בענן וגם מלת והיתה הוא לשון נקבה היותו דמות מגוף הדבר כמו נקבה מזכר וזה מורה על בהמה שזהו רק דמות ורושם מאדם כדכתיב בהמות נדמה שהוא נדמה לאדם ואף דמות הקשת הוא לזכרון שנגזר גזרה רק על בהמה וריחם ד' אדם ובהמה תושיע ד':