פסוק ב:נפש כי תחטא בשגגה. למה אמר נפש יאמר אדם כי יחטא כמו שאמר מכל חטאת האדם, כי הנפש אילו לא היה הגוף לא היתה חוטאת. ועוד למה אמר כי תחטא יאמר אם תחטא, כמו שאמר אם הכהן המשיח יחטא, וכן אמר אם כל עדת ישראל וגו' וכן אמר אם נפש אחת וגו', ועוד יאמר נפש כי תחטא בשגגה, כי ע"י השגגה בא החטא, א"כ יקדים הסבה, ועוד מאי מכל, יאמר ממצות ה', ועוד אומרו אשר לא תעשינה קודם ואח"כ אמר ועשה מאחת, יאמר כמו שאמר בואם כל עדת ישראל ישגו שאמר קודם ועשו אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה, וכן בנשיא אמר ועשה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה, וכן בעם הארץ אמר ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה, בכולם הקדים העשייה ואח"כ אמר מאי זה מהם חטא ממצות לא תעשה, זהו אשר לא תעשינה, ועוד אמרו מאחת מהנה יאמר אחת מהם, בלשון זכר, מהו מהנה בלשון נקבה. ועוד שלא אמר ואשם כמו שאמר ואם כל עדת ישראל ישגו וגו' ואשמו, וכן אמר אשר נשיא יחטא ועשה וגו' ואשם, וכן בעם הארץ ואשם. אלא מה שאמר נפש הוא שהאדם הוא מורכב מנפש רוח ונשמה, כשהאדם חוטא אינו חוטא מצד הרוח כי הוא רוחני ואין לו כ"כ אחיזה בגוף כל שכן הנשמה שהיא למעלה מן הכל שאינה בגוף חלא מאירה לו מלמעלה על ידי הרוח. ובזה יש לו העמדה וקיום כמו אבן התקומה כל עוד שהיא רואה ברזל ואין דבר מפסיק היא שואבת הברזל ומחזיקה אותו, אבל אין לה שום שייכות עמו, כן הנשמה וכן הגוף אלולא חבור הנפש לא היה חוטא, א"כ על הנפש המתאוה שהיא נפש הבהמית על ידה בא החטא ולה הוא החסרון, שפירוש חטאים חסרים, ולזה אמר נפש כי תחטא שלה עושה החסרון והגריעות, שכן אמר נפש החוטאת היא תמות, והכרתי הנפש ההיא, א"כ הגרעון הוא בנפש לא ברוח, וכ"ש בנשמה שאין מגיע לה שום חסרון ח"ו, כמו שאמר בזוהר על פסוק וכי ימכור איש את בתו לאמה, ואמר ושבה אל בית אביה. ואמר כי תחטא ולא אמר אם תחטא, לומר שהוא תימה גדול שתחטא, לזה אמר נפש כי תחטא, אפשר שתחטא, בתמיה, וכן אמר במדרש לב' בני אדם שחטאו למלך אחד קרתני ואחד בן פלטין ושניהם חטאו חטאו אחד, פינה לקרתני ונתן לבן פלטין אפספוסין (פירוש עונשים) א"ל בני פלטין שניהם חטאו חטא אחד לקרתני פנית ולבן פלטין נתת אפספוסין, אמר להם לקרתני פניתי שאינו יודע נימוסי מלכות אבל בן פלטין בכל יום ויום הוא רואה בנימוסי מלכות וחוטא, אף כן הגוף קרתני שנאמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, והנפש בן פלטין שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים וגו' ושניהם חוטאים, ולכך הכתוב מתמיה נפש כי תחטא. וכן אמר בזוהר ז"ל בדעתא דקב"ה אפיק נשמתא לנחתא כל בני נשא אסהיד בה בכמה יעודין בכמה קסטורין (פירוש עונשין) בגין לנטרא פקודוי, ולא עוד אלא דאעבר לה באלף ותמניא עסר עלמין לאשתעשעא ולמחמי יקרא דאינון דמשתדלין באורייתא נפקא וקיימא קמי מלכא בלבוש יקר בדיוקנא דהאי עלמא בלבוש נהורא עילאה אסתכלא ביקרא דמלכא כל יומא ואתעטר לה בכמה עיטרין. בשעתא דמטי זימנא לנחתא להאי עלמא עבדין לה חדוותא בגנתא דעדן דארעא תלתין יומין למחמי יקרא דמריהון דצדיקיא ובתר כן נחתת לעלמא ואעטר לה מלכא קדישא בכמה עטרין עד דאתת ואעלת בגופא דבר נש ויתבא בהאי עלמא ואשתדלת בחשוכהא ואורייתא תווהת עלה ומה כל יקרא דא וכל אשלמותא אשלים מלכא עילאה לנפשא והיא חבאת קמיה, נפש כי תחטא מה דין הוא דתחטא ע"כ. ואמר תחטא בשגגה, השגגה הוא החטא, שהאדם שהנר דלוק על ראשו למה יישן ולא יהיה ער, כמו שאמר שלמה בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, מזהיר לאדם שיראה בעצמו כאילו הוא לבוש בגדים לבנים שהוא הגוף וכאילו שמן על ראשו, ודאי שהוא נזהר שלא יטה לכאן ולכאן שלא ישפך השמן על בגדיו הלבנים ויטנפם, כן צריך האדם שלא יפנה דעתו רגע מהקב"ה כמו שאמר דוד המע"ה שויתי ה' לנגדי תמיד, ובזה לא יבא לידי חטא לעולם מאחר שמגמת פניו מורא הקב"ה, וכן ארז"ל אל תפנו אל האלילים אל תפנו אל מדעתכם, וכן אמרה המשנה אדם מועד לעולם בין ער בין ישן. א"כ השגגה הוא החטא כמו שאמר רבי יהודה הוו זהירין בלימוד ששגגת לימוד עולה זדון:
פסוק ב:ואמר מכל מצות ה', לומר שהמצות הם אדוקות וקשורות כולם כאחד כמו המחרוזות כשתקח אחד מהם יתפזרו, כן המצות כי הם נגד האיברים ונגד הגידים, אם תסיר או יחסר אחד מהם אינו אדם שלם שהוא בעל מום, ואינו נקרא אדם אלא כשהוא שלם בלא מום, ובפרט אם יחסר אבר שהנשמה תלויה בו ימות ויתפזרו כל האיברים, וכן אם אבר אחד יחלה כל האיברים נחלים ונרגשים ממנו, ואמר אשר לא תעשינה קודם, ואח"כ אמר ועשה כלומר שח"ו ובר מינן שלא יהיה הדבר ולא יבא שכהן משיח יחטא, שהחטא הוא לאשמת העם, ולזה הקדים ואמר אשר לא תעשינה כמו שנפרש בעז"ה, ולזה הקדים הלאו שאמר לא תעשינה, שלא יהיה הדבר, ואח"כ אמר ההן שהוא ועשה מאחת מהנה, לפי שהוא מדבר על הכהן, והכהן המשיח הוא חוטא חטא קטן ביותר ובערכו הוא חטא גדול, לזה אמר מאחת מהנה בשני ממי"ן לומר לא שחטא חטא גמור אלא מקצת מהמקצת, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ואמר מאחת מהנה בלשון נקבה, לומר שהיא יולדת כנקבה, שעבירה גוררת עבירה, ולא אמר ואשם מפני כבודו של כהן משיח:
פסוק ג:אם הכהן המשיח יחטא. א"א לחטוא, ואם חטא לאשמת העם, לפי שאינם ראוים שיכפר עליהם אלא אדרבה להחטיאו כדי שלא יגן עליהם, כמו שאמר בזוהר כי צדיק ה' צדקות אהב, מ"ט צדיק ה' צדקות אהב משום דישר יחזו פנימו, מאי פנימו פנים דבני עלמא למבעי רחמי עלייהו על כל מה דאצטריכו ע"כ. וכן הוא אומר ימלט אי נקי, כלומר הא אם חטא ימלטנה הנקי בזכותו ובתפלותיו, אבל כשאינם ראויים הם גורמים לו שיחטא כדי שלא יגן עליהם. וכן אמר בזוהר א"ר יצחק אם הכהן המשיח יחטא דא כהן דלתתא דאתתקן לעבודה ואשתכח ביה חטאת, לאשמת העם הוא דהוי ודאי, כגונא דא שליחא דצבורא דחטא בגין דעמא לא אשתכחן זכאין ע"כ. וזהו שאמרה המשנה שליח צבור שטעה סימן רע לשולחיו:
פסוק ג:ובזה נבין שאלה ששאל בזוהר ז"ל א"ר יוסי הא תנינא דעל ידא דכהנא מתכפר חובא דבר נש כי קריב קרבניה, השתא דאיהו חטי מאן מקריב עליה ומאן מכפר עליה, אי תימא דאיהו מקריב על נפשיה הא איהו מקלקל ולא איהו כדאי לצרכאן עילאי ותתאי, תתאי לא יתברכון כ"ש עילאי, נראה שאינה שאלה שהוא לא חטא אלא הם גרמו לו, ולזה לא אמר ואשם. ובזה יובן ג"כ מה ששאל הרמב"ן, ששאל למה לא הזכיר בחטאת כהן משיח וכפר עליו ונסלח לו כאשר הזכיר בשאר החוטאים בקהל ובנשיא ובהדיוט, והוא ז"ל תירץ אולי לא יתכפר לרוב מעלתו לא יתכפר ונסלח לו לגמרי עד שיתפלל ויתחנן לאלהיו כי מלאך ה' צבאות הוא וצריך להיותו נקי וטהר ידים ע"כ. ובמ"ש יובן שאין צריך לומר לא וכפר ולא ונסלח לו, לפי שהוא לא חטא אלא הם גרמו לו, ולזה הקדים אם הכהן המשיח ואח"כ ואם כל עדת ישראל ישגו, לומר שא"א להיות דבר זה שכהן שעומד ומשרת את פני המלך ורואה פניו תמיד יחטא, ודאי אינו אלא לאשמה גדולה של העם, ואח"כ ואם כל עדת ישראל ישגו שהוא יותר אפשרי שטעו בהוראה, ולזה תמצא שאמר והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים לפני ה', ובחטא הקהל לא אמר תמים לפני ה', וכן ג"כ אמר והביא את הפר אל פתח אוהל מועד לפני ה', ובחטאת הקהל אמר והביאו אותו לפני אהל מועד, ולא אמר לפני ה', הכל הוא לומר שגלוי לפני ה' שאין החטא בא בסבתו, שאילו החטא בא בסבתו היה מואס בו שלא יבא לפניו, אבל זה יכניסהו לפני ה'. גם בנתינת הדם אמר ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטורת הסמים לפני ה', ובחטא הקהל אמר ומן הדם יתן על קרנות המזבח, לא אמר הסמים, וכן לא אמר אלא אשר לפני ה', כלומר אותו המזבח אשר בהיכל, לומר שאינו מדבר בלשון חבה, אבל בכהן הזכיר סמים לומר שריחו כריח סמים, שלא הבאיש באותו חטא שחטא, וכן לא אמר כמו שאמר בקהל ובנשיא ובעם הארץ, בקהל אמר ונודעה החטאת, בנשיא אמר או הודע אליו, בחטאת עם הארץ אמר או הודע אליו חטאתו, אבל בכהן לא יש שום ידיעה אלא הם גרמו לו, להודיעך כמה חטא הרבים גורם כמו דור המבול שגרמו שאפי' הבהמה והעוף נזקקו לשאינם מינם, לפי שנתעפש האויר, לפיכך והקריב על חטאתו כד"א תחטאני באזוב ואטהר ואפשר מאומרו אם הכהן המשיח ולא אמר הכהן הגדול, כי יש כהן גדול משיח שנמשח בשמן המשחה, ויש כהן גדול שהוא מרובה בבגדים לאחר שנגנז שמן המשחה, ופירוש מרובה תרגום ומשחת את אהרן ותרבי ית אהרן, וזה לא נמשח בשמן המשחה קראו לו מרובה בבגדים, ומאמרו כאן המשיח בה' הידיעה רמז לכהן שנמשח ראשון שהוא אהרן וכאן רמז לעגל שעשה, ולא אמר אשר לא תעשינה לומר שח"ו אהרן לא חטא שכל האומר שאהרן חטא אינו אלא טועה, ועשה מאחת מהנה שיש בו מקצת, ולזה מתו ב' בניו, ולזה אמר והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים, שאם הוא פר אינו בן, כי כשהוא עגל נקרא בן בקר אבל פר אינו בן, אלא כאן רמז על ב' בניו, פר ובן, ולזה הפר הוא בשריפה, לומר שמתו בשריפה, ולזה אמר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, כמו שאמרו רז"ל אין לך כל פורעניות ופורעניות שבאם לעולם שאין בה חלק מעון העגל, א"כ לאשמת העם ודאי, ולזה אמר הכהן המשיח שראשון שנמשח בשמן המשחה היה אהרן שנאמר ולקחת את שמן המשחה ומשחת את אהרן וגו':
פסוק יג:ואם כל עדת ישראל ישגו, זה עון העגל ע"פ שעשאוהו ערב רב עכ"ז טעו ישראל, זהו ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל, שנעלם מהראשים שהם עיני הקהל שהם הזקנים, שהיה להם לקנא ולקום עליהם ולהלחם ולהרוג בהם, אלא שנעלם שאמרו להם לא לאלוה אנחנו עושים אלא למנהיג, כמו שאמרו אשר ילכו לפנינו. ועשו אחת מכל מצות, לפי ששקולה ע"ז כנגד כל המצות, אשר לא תעשינה, הלואי לא היתה נעשית, ואשמו, שנחשב עליהם לעון ולאשם, ונכתב עליהם וביום פקדי ופקדתי עליהם, כמו שאמרו רז"ל אין לך פורענות וכו', עוד ואשמו שבאה עליהם מגפה שנאמר ויגוף ה' את העם על אשר עשו וגו', מלבד ג' אלפי איש שנהרגו ע"י בני לוי, א"כ ואשמו ודאי, ור' סעדיה גאון פירש לאשמת העם, לפי דרכם ומנהגם, לפי שהוא מורכב מחומר כהם. ונודעה החטאת, כשמתו בניו אמר לו משה וכל בית ישראל יבכו את השריפה, שהם גרמו. והקריבו הקהל פר, וזה הפר היה נשרף שנאמר והוציא את הפר אל מחוץ למחנה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון, שהם בני אהרן שגרמו להם שריפה, ומביאים פר אחר והם היו שנים לפי שלא היו נשואין הם נחשבים כאחד. חטאת הקהל הוא ולא חטא אהרן, ובאו לכפר עליהם ולטהרם, ולזה תרגם בקצת ספרים מדויקים דכותא דקהלא הוא:
פסוק יג:מעיד אני עלי שמים וארץ שלא ראיתי ברבינו בחיי, אלא אחר שכתבתי מצאתי כתוב ז"ל, ויתכן לפרש כי בא לרמוז בכולו כי היה חטא קהל ישראל במדבר, ממאמר רז"ל ששמטו אחד מטטראמולין שבמרכבה שנאמר ופני שור מהשמאל. והנה הקרבן בכהן משיח והקהל שוים הם, כי כן אהרן התחיל לעשותו וישראל טעו אחריו, וכתיב את העגל אשר עשו וגו' את העגל אשר עשה אהרן. ויש לך להתבונן עוד כי איך הזכיר הכתוב למעלה בפר כהן משיח אמר פר בן בקר תמים לחטאת לה', ובקהל אמר והקריבו פר בן בקר לחטאת ולא אמר תמים, וכל זה לרמוז כי כוונת אהרן היתה תמימה לה', כאמרו חג לה', והקהל היה בהם מי שלא היה תמים לה', כי מקצתם שאוו מנהיג ומקצתם עשו ממנה ע"ז שנאמר וישתחוו לו ויזבחו לו וגו' ע"כ. וזכיתי להסכים לדעת גדולים. ולכן היה קרבן כהן משיח וקרבן הקהל פר, כדי שיתכפר ויקנח צואת בנו שהוא העגל, והיו שניהם נשרפים, משא"כ בקרבן נשיא וקרבן עם הארץ, שקרבן נשיא שעיר עזים ובקרבן עם הארץ שעירת עזים, ואינם נשרפים ולא נאמר בהם אשה ריח ניחח לה'. ותמצא על כל דבר מזכיר פר, והביא את הפר, וסמך ידו על ראש הפר, ושחט את הפר, ולקח מדם הפר, ואת כל דם הפר, ואת כל חלב פר החטאת, ואת עור הפר שהיה מכוון על כל דבר למחות שכנגדו של עגל, וכן בפר של הקהל תמצא ט' פעמים פר בפר של כהן המשיח, לפי שהוא משוח בשמן המשחה, והוא רמוז בחכמה שנאמר משחת קודש שנאמר קדש לי כל בכר והיא בכר, אותיות בכר הם כפולות באי"ק, והחכמה היא שניה, לזה הבכר נוטל פי שנים, וח' פעמים נזכר פר בקהל, לפי שהקהל הם רמוזים בבינה. והכל ברמז:
פסוק כב:אשר נשיא יחטא. אמר לעיל חטאת הקהל הוא וסמיך ליה אשר נשיא יחטא, כוון למה שאמרו בגמרא כל מי שיכול למחות בחבירו ואינו מוחה הוא נתפס עליו, א"ר יהודה וכי ריש גלותא אכולי עלמא מתפסי, לזה סמיך לחטא הקהל אשר נשיא, כשחטאו הקהל ואין הנשיא מוחה בהם החטא תלוי בו כאילו הוא חטא. ומה שאמר אשר ולא אמר אם כמו שאמר אם כל עדת, וכן ביחיד אמר ואם נפש אחת תחטא, לזה ארז"ל שאמר אשר שהוא לשון אשרי, אמר רבן יוחנן בן זכאי אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו, אם על שגגתו מביא קרבן אין צריך לומר על זדונו, אם נשיא מביא קרבן אין צריך לומר הדיוט. ועכ"ז היל"ל נשיא אשר יחטא, למה התחיל באשר, אמר בזוהר ז"ל תני ר' יצחק מאי שנא בכל אתר דכתיב בהו ואם כד"א אם הכהן המשיח ואם כל עדת ישראל והכא אשר נשיא, בכהן כתיב ואם מאי קא מיירי אלא אילין כהנים דלא משתכחי הכי בחטאה דהא כהן נטיר גרמיה תדירא בגין דמטולא דמאריה עליה בכל יומא ומטולא דישראל כלהו ומטולא דכל חד וחד ועל דא תווהא כד יחטא, ובגין כך ואם כתיב, וכן ואם כל עדת ישראל תווהא איהו דכלהו ישתכחון בחובא חד, ובגין כך ואם כתיב, אבל הכא אשר נשיא יחטא ודאי, בגין דלביה גס ביה ועמא אזלין אבתריה ועל דא אשר נשיא יחטא ע"כ:
פסוק כב:ורמז כאן על חטא דהע"ה, ונרמז זה ממה שאמר ה' אלהיו ולהלן הוא אומר למען ילמד ליראה את ה' אלהיו, מה להלן שאין על גביו אלא ה' אלהיו שהוא המלך, וכן בדוד הוא אומר ה' אלהי שמעה תפלתי, ארוממך אלהי, ה' אלהי ישועתי, לזה אמר כאן ה' אלהיו, ואשם שאמר לו הקב"ה על ידי נתן הנביא הנני מקים עליך רעה מביתך וגו', או הודע אליו חטאתו על ידי נתן הנביא כשבא אליו ואמר לו שני אנשים היו בעיר אחד עשיר ואחד רש וגו' ויחר אף דוד ויאמר חי ה' כי בן מות האיש וגו', ואמר לו נתן אתה האיש, והביא את קרבנו שעיר עזים זכר, זה שאמר לו נתן הנביא הבן הילוד לך מות יומת, זהו זכר תמים, וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו שאמר לו גם ה' העביר חטאתך לא תמות, זהו אשר נשיא שבא מנשיא מאושר שהוא נחשון בן עמינדב שנדבו לבן וקדש ש"ש כשירד לתוך נחשול של ים ולזה נקרא נחשון:
פסוק כב:והרמב"ן ז"ל כתב שאמר ה' אלהיו לומר כי אע"פ שהוא מלך אדון שאין עליו מורא ב"ו יש לו לירא מה' אלהיו שהוא אדון האדונים ע"כ. ויש מי שכתב שרמז כאן חטא זמרי שנקרא נשיא בית אב לשמעוני, וכאן כתיב אלהיו ולהלן הוא אומר אשר קנא לאלהיו, זהו אשר לא תעשינה לבא על בת אל נכר, ואשם שהרגו פנחס, ע"כ:
פסוק כב:ואמר בשגגה ואשם, לומר כשהוא עומד בשגגתו אשמו גדול שאין לו כפרה, אמנם או הודע אליו והביא קרבנו וכפר עליו הכהן ונסלח לו, כי בידיעתו שחטא יתודה ויעשה תשובה מה שאין כן בשלא ידע והוא עומד בכשלונו, כדאיתא פרק חלק גבי ההוא מעשה בר' חייא בר אשי שראה אשתו וחשב שהיא זונה ותבעה כו' ואח"כ בא לביתו והות קא שגרא תנורא סליק ויתיב בגויה א"ל מאי האי א"ל הכי והכי הוה מעשה אמרה לו אנא הות, א"ל אנא מיהו לאיסורא איכוני, אמרו כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער עד שמת, ומאי דריש דתניא אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין ומיטמאה למתים, וכשהיה מגיע ר' עקיבא לפסוק זה היה בוכה ומה מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אמרה תורה צריך כפרה וסליחה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר עאכ"ו כו' ר' איסי בן יהודה אומר והוא לא ידע ואשם ונשא עונו על זה ידוו כל הדווים ע"כ. הרי שבלי ידיעה לא די שאמר ואשם אלא ונשא עונו, וע"ז א"ר אסי בן יהודה על זה ידוו כל הדווים, כלומר שבעונות זה מצוי, לפי שהצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, ואילו היה צדיק לא נזדמן לו דבר אסור ובפרט אם לא נודע לו והוא עומד בכשלונו, אבל כשהודיעוהו ודאי חסו מלמעלה כדי שלא יעמוד בחטאתו, ולזה וכפר עליו ונסלח לו, וזהו שאמר בתורת כהנים או הודע וכפר משום ידיעתו מביא כפרה על שגגתו. ואמר בזוהר או הודע אליו ידע מבעי ליה מהו הודע דמשמע ע"י אחרא, אלא קב"ה פקיד, לכנסת ישראל לאודעא ליה לבר נש בההוא חובא דהוא חב ובמה מודע ליה כד"א יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. א"כ כשמודיעין לו העון הוא מרוב רחמנתו עליו, לפי שאינו חפץ במיתתם של רשעים שימותו בפשעם, וכשאין מודיעין אותו הוא שמונעין ממנו דרכי התשובה, וזהו מרוב חטאו. אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, שהם גרמו לו, כמ"ש גבי חטאת הקהל היא בהעלם דבר מעיני העדה, שהם זקני העדה שהם נקראים עינים, גם הנשיא יחטא בשביל גאותו וגאונו, אבל נפש של יחיד תחטא בשגגה ומאין בא לה השגגה ולזה אמר מעם הארץ שהוא עוור, וכן תרגום ירושלמי סמיא, כי ת"ח מותרה ועומד הוא, כי התורה תורה לו הדרך, אבל עם הארץ אין לו מורה. ואמר בעשותה בלשון נקבה כלומר מרוב חסרון דעת כנקבה שדעתה קלה, כי התורה היא מחכימה ללומדיה שנאמר תורת ה' תמימה מחכימת פתי, אבל זה שלא למד אין בו דעת, ולזה לא אמר נפש מעם הארץ כי תחטא בשגגה, אלא אמר תחטא בשגגה מעם הארץ, לומר שהשגגה היתה לפי שהוא מעם הארץ, כי ת"ח אין לו שגגה כי שגגת תלמוד עולה זדון. ואמר בעשותה ולא אמר ועשתה כמו שאמר בקהל ועשו, וכן בנשיא אמר ועשה, לומר שלא היתה השגגה שחטא בדין שחשב שאותו דבר הוא מותר והיה אסור, שזה לא נקרא שגגה ששגגת תלמוד עולה זדון, כי היה לו ללמוד, אבל השגגה היתה בעשייה עצמה כגון שאכל שומן בחשבו שהוא שומן והיה חלב, זהו בעשותה, ולפי שהוא עם הארץ טח עיניו מראות לזה ואשם, ולפי שהיתה דעתו קלה כנקבה לזה קרבנו שעירת עזים נקבה, גם אם יביא נקבה תמימה יביאנה מהטעם שאמרתי, וזהו ואם כבש יביא קרבנו נקבה וגו' ואמר וסמך ידו וגו' ולקח הכהן ואת כל חלבה יסיר וגו' הכל כמו שעירת עזים, א"כ יאמר דרך כלל ועשה לה כמו שעשה בשעירת עזים, אלא לומר שמאחר שיגע בחטאו ולא רצה להביא שעיר והביא כבש ביוקר יותר מן השעיר, וא"כ הוא חביב על הקב"ה לזה חזר ושנאו. והוצרכו לומר כהן משיח וקהל ונשיא ויחיד, לומר כמו שאמר התנא אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שנאמר לקדושים אשר בארץ המה, אחר שהם בארץ ר"ל קבורים הם קדושים, אבל כל עוד שהם בחיים ומורכבים מחומר אין בהם אמונה, שמא יתעם היצר ויתגבר עליהם, שהרי יוחנן שמש בכהונה גדולה פ' שנה ולבסוף נעשה צדוקי, זהו רמז אם הכהן המשיח יחטא, והרי ראיה ועיני העדה נתגבר עליהם וחטאו, והרי נשיא יחטא לזה אל יאמין בעצמו לומר שהוא בטוח שלא יסיתנו באיסור וישמש ממנו במותר, ועל זה ארז"ל קדש עצמך במותר לך, אלא תמיד יהיה מוכן להלחם עמו ולא ישמע ממנו בשום דבר שלא יתגבר עליו, ובפרט אם הוא תלמיד חכם, שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, ועל זה אין הקב"ה מיחס שמו על הצדיקים בחייהם, ועוד נכתבו כולם לומר כמו שארז"ל לא ישראל ראויים לאותו מעשה ולא דוד היה ראוי לאותו מעשה, אלא לומר שאם יחטאו רבים אומרים להם כלך אצל רביה, ואם יחטא יחיד אומר לו כלך אצל יחיד, וכן אמר דוד אלמדה פושעים דרכיך:
פסוק כב:והרב מנחם רקאנטי ז"ל כתב, כי מה שהיה הקרבן נקבה הוא שצריך להביא כפרתו לתקן מעוותו דוגמת החטא ומצות לא תעשינה הם נשפעות כו' ע"כ קרבנו נקבה כשבה או שעירה ע"כ. ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד, זהו שבועת העדות שהשביעו ואמר משביעך אני שאם אתה יודע לי עדות שתבא ותעיד ולא בא, שמביא קרבן אחר ודוי שנאמר והיה כי יאשם והתודה וגו' והביא את אשמו לה', זהו בעדות שבסבת עדותו שלא העיד מפסידו ממון, מכאן תדע כמה הוא חביב ממונם של ישראל לפני הקב"ה שאמר כאן ונשא עונו והיה כי יאשם והתודה אשר חטא, קראו עון ואשמה וחטא והצריכו ודוי, מה שלא אמר כאן לא בחטא של כהן משיח ולא בחטא הקהל ולא בנשיא ולא ביחיד, בקהל אמר ואשמו, ובנשיא וביחיד אמר ואשם, ובכהן לא אמר כלל, הוא להודיע שחטא שבין אדם לחבירו הוא יותר גדול מחטא שבינו לבין המקום, ועל זה אמרו ז"ל יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך, וזהו רמז וא"ו של לוא יגיד שהוא מלא וא"ו ולוא כתיב לומר לו יגיד שההגדה הוא לו בעצמו ואם לא יגיד מזיק לעצמו שממון חבירך הוא כשלך, שכולנו בני איש אחד אנחנו נפש אחת, ועוד שהקב"ה יזמין לזה ההפסד שבא על ידו ממקום אחר ויביא לזה הפסד כפול כמו שנאמר ישלם שנים לרעהו, א"כ לו יגיד. וכתב רבינו בחיי ז"ל שההגדה זו צריכה שתהיה בב"ד, ולזה בא הרמז בוא"ו לומר שבמקום שהם ששה, ב"ד ג', והתובע ונתבע והעד:
פסוק כב:עוד כתב ז"ל שמה שאמר והוא עד, לומר שזה שכבש עדותו לא יאמר ומי יודע בדבר שאני כובש עדותו, לזה נאמר והוא עד, שכן מצינו שמו של הקב"ה הוא, ממה שכתוב אני ה' הוא שמי:
פסוק כב:עוד כתב ז"ל, ויתכן עוד לומר כי תוספת הוא"ו במלת לוא לרמוז על ששת ימי בראשית, ובא להורות על מי שכובש לחבירו עדותו מעלה עליו הכתוב כאילו כבש להקב"ה עדות על חדוש העולם שנברא בו' ימים, כי מתוך שהאדם רגיל להכשל בדבר קל יבא לסוף שיכשל בעון גדול חמור, ע"כ:
