א וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָאָשָׁ֑ם קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃ ב בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁחֲטוּ֙ אֶת־הָ֣עֹלָ֔ה יִשְׁחֲט֖וּ אֶת־הָאָשָׁ֑ם וְאֶת־דָּמ֛וֹ יִזְרֹ֥ק עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃ ג וְאֵ֥ת כָּל־חֶלְבּ֖וֹ יַקְרִ֣יב מִמֶּ֑נּוּ אֵ֚ת הָֽאַלְיָ֔ה וְאֶת־הַחֵ֖לֶב הַֽמְכַסֶּ֥ה אֶת־הַקֶּֽרֶב׃ ד וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃ ה וְהִקְטִ֨יר אֹתָ֤ם הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה אָשָׁ֖ם הֽוּא׃ ו כָּל־זָכָ֥ר בַּכֹּהֲנִ֖ים יֹאכְלֶ֑נּוּ בְּמָק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יֵאָכֵ֔ל קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃ ז כַּֽחַטָּאת֙ כָּֽאָשָׁ֔ם תּוֹרָ֥ה אַחַ֖ת לָהֶ֑ם הַכֹּהֵ֛ן אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃ ח וְהַ֨כֹּהֵ֔ן הַמַּקְרִ֖יב אֶת־עֹ֣לַת אִ֑ישׁ ע֤וֹר הָֽעֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְרִ֔יב לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃ ט וְכָל־מִנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תֵּֽאָפֶה֙ בַּתַּנּ֔וּר וְכָל־נַעֲשָׂ֥ה בַמַּרְחֶ֖שֶׁת וְעַֽל־מַחֲבַ֑ת לַכֹּהֵ֛ן הַמַּקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ ל֥וֹ תִֽהְיֶֽה׃ י וְכָל־מִנְחָ֥ה בְלוּלָֽה־בַשֶּׁ֖מֶן וַחֲרֵבָ֑ה לְכָל־בְּנֵ֧י אַהֲרֹ֛ן תִּהְיֶ֖ה אִ֥ישׁ כְּאָחִֽיו׃ יא וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב לַיהוָֽה׃ יב אִ֣ם עַל־תּוֹדָה֮ יַקְרִיבֶנּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב ׀ עַל־זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וְסֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּשָּֽׁמֶן׃ יג עַל־חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ יַקְרִ֖יב קָרְבָּנ֑וֹ עַל־זֶ֖בַח תּוֹדַ֥ת שְׁלָמָֽיו׃ יד וְהִקְרִ֨יב מִמֶּ֤נּוּ אֶחָד֙ מִכָּל־קָרְבָּ֔ן תְּרוּמָ֖ה לַיהוָ֑ה לַכֹּהֵ֗ן הַזֹּרֵ֛ק אֶת־דַּ֥ם הַשְּׁלָמִ֖ים ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃ טו וּבְשַׂ֗ר זֶ֚בַח תּוֹדַ֣ת שְׁלָמָ֔יו בְּי֥וֹם קָרְבָּנ֖וֹ יֵאָכֵ֑ל לֹֽא־יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃ טז וְאִם־נֶ֣דֶר ׀ א֣וֹ נְדָבָ֗ה זֶ֚בַח קָרְבָּנ֔וֹ בְּי֛וֹם הַקְרִיב֥וֹ אֶת־זִבְח֖וֹ יֵאָכֵ֑ל וּמִֽמָּחֳרָ֔ת וְהַנּוֹתָ֥ר מִמֶּ֖נּוּ יֵאָכֵֽל׃ יז וְהַנּוֹתָ֖ר מִבְּשַׂ֣ר הַזָּ֑בַח בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃ יח וְאִ֣ם הֵאָכֹ֣ל יֵ֠אָכֵל מִבְּשַׂר־זֶ֨בַח שְׁלָמָ֜יו בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁי֮ לֹ֣א יֵרָצֶה֒ הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ פִּגּ֣וּל יִהְיֶ֑ה וְהַנֶּ֛פֶשׁ הָאֹכֶ֥לֶת מִמֶּ֖נּוּ עֲוֺנָ֥הּ תִּשָּֽׂא׃ יט וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יִגַּ֤ע בְּכָל־טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵ֑ף וְהַ֨בָּשָׂ֔ר כָּל־טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃ כ וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֗ר מִזֶּ֤בַח הַשְּׁלָמִים֙ אֲשֶׁ֣ר לַיהוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃ כא וְנֶ֜פֶשׁ כִּֽי־תִגַּ֣ע בְּכָל־טָמֵ֗א בְּטֻמְאַ֤ת אָדָם֙ א֣וֹ ׀ בִּבְהֵמָ֣ה טְמֵאָ֗ה א֚וֹ בְּכָל־שֶׁ֣קֶץ טָמֵ֔א וְאָכַ֛ל מִבְּשַׂר־זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לַיהוָ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃ כב וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כג דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כָּל־חֵ֜לֶב שׁ֥וֹר וְכֶ֛שֶׂב וָעֵ֖ז לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃ כד וְחֵ֤לֶב נְבֵלָה֙ וְחֵ֣לֶב טְרֵפָ֔ה יֵעָשֶׂ֖ה לְכָל־מְלָאכָ֑ה וְאָכֹ֖ל לֹ֥א תֹאכְלֻֽהוּ׃ כה כִּ֚י כָּל־אֹכֵ֣ל חֵ֔לֶב מִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֥יב מִמֶּ֛נָּה אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הָאֹכֶ֖לֶת מֵֽעַמֶּֽיהָ׃ כו וְכָל־דָּם֙ לֹ֣א תֹאכְל֔וּ בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם לָע֖וֹף וְלַבְּהֵמָֽה׃ כז כָּל־נֶ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל כָּל־דָּ֑ם וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ׃ כח וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כט דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמַּקְרִ֞יב אֶת־זֶ֤בַח שְׁלָמָיו֙ לַיהוָ֔ה יָבִ֧יא אֶת־קָרְבָּנ֛וֹ לַיהוָ֖ה מִזֶּ֥בַח שְׁלָמָֽיו׃ ל יָדָ֣יו תְּבִיאֶ֔ינָה אֵ֖ת אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה אֶת־הַחֵ֤לֶב עַל־הֶֽחָזֶה֙ יְבִיאֶ֔נּוּ אֵ֣ת הֶחָזֶ֗ה לְהָנִ֥יף אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ לא וְהִקְטִ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַחֵ֖לֶב הַמִּזְבֵּ֑חָה וְהָיָה֙ הֶֽחָזֶ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו׃ לב וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין תִּתְּנ֥וּ תְרוּמָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיכֶֽם׃ לג הַמַּקְרִ֞יב אֶת־דַּ֧ם הַשְּׁלָמִ֛ים וְאֶת־הַחֵ֖לֶב מִבְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן ל֧וֹ תִהְיֶ֛ה שׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְמָנָֽה׃ לד כִּי֩ אֶת־חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה לָקַ֙חְתִּי֙ מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיהֶ֑ם וָאֶתֵּ֣ן אֹ֠תָם לְאַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֤ן וּלְבָנָיו֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ לה זֹ֣את מִשְׁחַ֤ת אַהֲרֹן֙ וּמִשְׁחַ֣ת בָּנָ֔יו מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה בְּיוֹם֙ הִקְרִ֣יב אֹתָ֔ם לְכַהֵ֖ן לַיהוָֽה׃ לו אֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהוָ֜ה לָתֵ֣ת לָהֶ֗ם בְּיוֹם֙ מָשְׁח֣וֹ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתָֽם׃ לז זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָאָשָׁ֑ם וְלַ֨מִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים׃ לח אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֣ר סִינָ֑י בְּי֨וֹם צַוֺּת֜וֹ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַקְרִ֧יב אֶת־קָרְבְּנֵיהֶ֛ם לַיהוָ֖ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה קדש קדשים הוא, הוא קרב ואין תמורתו קרבה (תמורה יח ע"א). כלומר מי שהקדיש בהמה לקרבן, כגון לחטאת או לעולה או לשלמים, אסור לו להמיר בה בהמת חולין שלו, היינו לומר על בהמת החולין: "הרי זו תחת קרבן זה!", שנאמר: "לא יחליפנו ולא ימיר אֹתו טוב ברע או רע בטוב" (כז, י). ואם עבר והמיר, חלה הקדושה על בהמת החולין, ושתי הבהמות הן קודש - הראשונה משום קדושת הקרבן, שאינה נפקעת ממנה על ידי ההמרה, והשניה משום קדושת התמורה, כמו שנאמר: "ואם המר ימיר בהמה בבהמה, והיה הוא ותמורתו יהיה קֹדש" (שם). באשר להקרבת התמורה, שונה דין תמורת אשם מתמורת עולה וחטאת. תמורת העולה מוקרבת גם היא כעולה, תמורת החטאת נותנים לה למות ותמורת האשם - דינה לרעות עד שיפול בה מום, ויפלו דמיה לקרבן נדבה. (פ' צו תשנ"ח)
פסוק ב:
"במקום אשר ישחטו את העֹלה ישחטו את האשם". ראה מה שכתבתי למעלה (ו, יח). (פ' צו תשנ"ט)
פסוק ב:
רש"י ד"ה ישחטו, ריבה לנו שחיטות הרבה וכו'. נראה שכל ההמשך הוא תוספת משובשת, שהרי אין אשם בציבור (תמורה יד ע"א). וכבר העיר על כך ר' אברהם ברלינר על אתר (הערה א). ואכן הוא נותן את כל הדיבור כולו בסוגריים מרובעים. וכמו ר' אברהם ברלינר עשה גם ר' יהודה לוי בחומש רש"ר הירש, ואילו ב"רש"י מפורש" השאיר את הרישא. (פ' צו תשמ"ט) הערת הרב איתן שנדורפי שי': אכן בחומש "תורת חיים" העירו (הערה 55): בדפו"ר ליתא, וגם המפרשים לא פרשוהו, וכנראה שלא היה לפניהם, כי לולא כן ודאי שהיו מעירים עליו. עיין שם עוד. וראה מספר תירוצים ב"תורה שלמה" (חלק כז עמ' קצז).
פסוק ב:
וראה "תורה תמימה" (אות ד) הסובר - ומטעים בטעם רב - שצריך לגרוס בדברי רש"י "שוחטים" ולא שחיטות. (פ' צו תש"ן)
פסוק ה:
רש"י ד"ה אשם הוא. דיבור זה מתבאר יפה ב"לפשוטו של רש"י", וזו לשונו: כמו שאצל חטאת נאמר "חטאת הוא" (למעלה ד, כד) כך בפסוקנו נאמר "אשם הוא", ולמרות שבשני הקרבנות כתבה התורה אותו ביטוי ממעט ומגביל "הוא", חז"ל דייקו מ"הוא" שאצל חטאת דיוק אחר מזה שדייקו בפסוקנו העוסק באשם. מאחר ו"חטאת הוא" נאמר אצל מעשה השחיטה ("ושחט אתו וכו' חטאת הוא"), לכן דייקו: הוא - לשמו כשר, שלא לשמו פסול (רש"י שם), והשוחט חטאת שלא לשם חטאת פסול (זבחים פ"א, מ"א). אבל בפסוקנו נאמר "אשם הוא" אחרי הקטרת האימורים ("והקטיר אתם הכהן המזבחה וכו' אשם הוא"), לא יכלו לדייק: הקטיר לשמו כשר, שלא לשמו פסול, הואיל ובדיעבד גם אם לא הקטיר את האימורים - הקרבן כשר. לכן דייקו מ"אשם הוא", שכל עוד שם "אשם" על הבהמה, והשם לא נותק ממנה, אי אפשר לשוחטה לשם עולה, גם כאשר הבעלים אינם זקוקים יותר לקרבן, כגון שנתכפרו בבהמה אחרת, וסופה של זו להמכר, כשיפול בה מום, ומדמיה יקנו עולה לקיץ המזבח (קרבנות ונסכים שהיו מעלים על המזבח בכל שעה שלא היו קרבנות יחיד או ציבור קרבים. ראה שקלים פ"ד, מ"ד). התנתקות השם "אשם" מן הבהמה נעשית רק כאשר נמסרת לרועה על מנת שתהא ברשותו עד שיפול בה מום. אחרי המסירה אם נשחטה סתם - כשרה לעולה. (פ' צו תשנ"ו)
פסוק ח:
רש"י ד"ה עור העלה... לו יהיה, פרט לטבול יום וכו'. כלומר כיון שפסולים אלו אינם ראויים להקריב ולאכול, אינם מקבלים מעור הקרבן, כמבואר ברא"ם. וקשה לי, מהיכן למדו חז"ל (זבחים קג ע"ב), שהעורות מתחלקים בין הכהנים, הרי מלשון הכתוב משמע שעור הבהמה ניתן דווקא לכהן המקריב. (פ' צו תשנ"א) הערת ר' חזקי פוקס שי': לפי פשוטו של מקרא אכן עור הבהמה ניתן דווקא לכהן המקריב, וכך ביאר ראב"ע על אתר, שלא כדברי חז"ל. אבל חזקוני מנסה ליישב דברי חז"ל עם פשוטו של מקרא, וכותב: והכהן המקריב - לכל בני המשמר קורהו כהן. ע"כ. ויעויין עוד בתוספתא במנחות (פי"ג ה"ג), שלמרות שעור הבהמה מתחלק לכהני בית אב בשווה, מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו ו"כהן שבא ומקריב קדשיו במשמר שאינו שלו - עורן ועבודתן שלו".
פסוק יב:
רש"י ד"ה אם על תודה יקריבנו, אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדבריות וכו'. מקור דברי רש"י במסכת ברכות (נד ע"ב) "ארבעה צריכין להודות", ומוסיף שם רש"י "כשיוצאין מן הסכנה", ועל כן תמוה מה פשר המילה נס שבכאן. כלום יש בהכרח נס בכל ארבעה אלה? (פ' צו תשמ"ח)
פסוק יב:
מעניין שר' אברהם ברלינר מציין כמקור לדברי רש"י את הגמרא במסכת ברכות (נד ע"ב), אך אינו מעיר דבר ביחס לתוספת שברש"י. (פ' צו תשמ"ח)
פסוק יב:
והנה רש"י חוזר על הביטוי "הודאה על הנס" פעם נוספת בפסוק טז. (פ' צו תשמ"ח)
פסוק יב:
וראה "העמק דבר" להלן (כב, כט) שגם הוא מדבר על "מי שצריך להודות על הנס שאירע לו". (פ' צו תשמ"ח)
פסוק יב:
השנה בדקתי אצל כל מפרשי רש"י שבידי, ולא מצאתי מי שיעיר על זה. ואגב כך שמתי לב שרש"י מחליף כאן את סדרם של שני הדברים האחרונים שעליהם צריך להודות, לעומת זה שבגמרא שם. דברתי על כל העניין עם ר' רפאל בנימין פוזן ור' בנימין לנדאו שי'. אף בקשתי מהרב ישבעם סגל שי' לבדוק אם יש בספרות חב"ד התייחסות לזה, כי דומה שזה המקום שצריך לחפש. (פ' צו תשמ"ט)
פסוק יב:
ואכן, ב"ביאורים לפירוש רש"י על התורה" לאדמו"ר מלובביץ נשאלות שתי שאלותי, והוא מאוד מאריך בהסבר הסדר שברש"י וגם בדבר השינוי מלשון רבים ללשון יחיד ועוד.
פסוק יב:
באשר לארבעה אלה, לדעתו רש"י לומד שהחיוב להביא קרבן תודה הוא על ארבעה נסים אלו בדווקא, וכך הוא מבאר: דהנה, מובן מאליו שצריכים להודות לה' על כל הטוב שהוא גומל לנו בכל יום תמיד. ולפי זה נמצא, לכאורה, שכל אחד חייב להביא קרבן תודה בכל יום ויום, דבר שאינו מתקבל על הדעת. ועל כרחך שחיוב קרבן תודה אינו אלא על הודאה בלתי רגילה - "על נס שנעשה לו". אמנם, אם קרבן תודה בא על כל נס, נמצא שכל אחד ואחד מישראל, שהיו במספר של יותר מששים רבוא, הביא תודה בכל יום ויום על הנסים הרבים שנעשו לו (המן, הבאר והענן) - דבר שאין לאמרו כלל. לכן מוכרח לומר שרק על נסים מסויימים חייבים קרבן תודה. ע"כ.
פסוק יב:
אך עדיין קצת קשה לי:
פסוק יב:
(א) רש"י אומר כאן במפורש "כגון", הרי שארבעה המוזכרים בפסוק אינם אלא דוגמא, וכל הצלה מסכנה מחייבת ברכת הגומל. (פ' צו תשנ"ו) הערת הרב איתן שנדורפי שי': על משמעות המילה "כגון" בפירוש רש"י עיין רש"י סנהדרין (צח ע"ב) ד"ה אי מן חייא הוא כגון רבינו הקדוש. ועיין עוד ב"שדי חמד" ערך "כגון".
פסוק יב:
(ב) השוני בסדר הדברים קשה: הסדר בתהלים (מזמור קז) הוא - (א) מדבר (פסוק ד); (ב) חבוש (פסוק י); (ג) חולה (פסוק יז); (ד) ים (פסוק כג).
פסוק יב:
הסדר בגמרא (ברכות נד ע"ב) הוא - (א) ים; (ב) מדבר; (ג) חולה; (ד) חבוש.
פסוק יב:
הסדר ברש"י הוא - (א) ים; (ב) מדבר; (ג) חבוש; (ד) חולה.
פסוק יב:
לשאלת הסדר נדרשים תוספות ד"ה ארבעה צריכין להודות (שם בגמרא) ומבארים שבתהלים הסדר הוא על־פי דרגת הסיכון, ואילו בגמרא על־פי דרגת הימצאותם של הדברים. ועדיין קשה מדוע רש"י לפסוקנו מקדים את החבוש היוצא מבית האסורים לפני החולה שנתרפא, ולא כסדר שבגמרא? (פ' תזריע תשמ"ט)
פסוק יב:
יהא הסדר אשר יהא, לפי כל סדר שהוא, משיצאו אבותינו ממצרים ובוודאי שיצאו מתוך סכנה ובדרך נס, הרי נתחייבו בקרבן תודה - לפי הסדר: הם יצאו מבית האסורים, עברו מדבריות, עברו את הים ואף נתרפאו מחולְיָם (בהר סיני).
פסוק יב:
הפסח הוא קרבן התודה של עם ישראל על הגאולה ממצרים, והנה אומר הכתוב: "...והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולֹת בשמן ורקיקי מצות משֻחים בשמן וסֹלת מֻרבכת חלֹּת בלולֹת בשמן. על־חלֹּת לחם חמץ יקריב קרבנו" (ז, יב-יג). כלומר קרבן תודה מורכב לא רק מחלות מצות אלא גם מחלות חמץ. ועל כן הבן שואל - כל אימת שאנו אוכלים קרבן תודה, אנו אוכלים חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה, למה? מה נשתנה? כך שמעתי מפי ר' יהודה קיל שי', וזה נחמד. באשר לקרבן פסח, כשגרנו ברובע, לא פעם הרהרתי, מה יהיה כאשר מחר יבנה המקדש ואלפי יהודים יעברו דרך רחוב "אור החיים" הצר עם כבשי קרבן הפסח שלהם. (פ' צו תשנ"ז, את דברי על פסוק זה שילבתי בדבר תורה שנשאתי בשבת משפחתית בשבת הגדול תשס"ב, אכסניית נוער בית וגן) על כך הוסיף הרב איתן שנדורפי שי': בהקשר זה יפים דברי הרא"ש בחיבורו "הלכות פסח בקצרה" המובאים בסוף מסכת פסחים: ונהגו באשכנז ובצרפת לעשות ג' מצות של מצוה מעשרון א' דדמי ללחמי תודה, דהיוצא מבית האסורין מביא לחמי תודה ולחמי תודה באים ג' ממין של מצה חלות ורקיקין ורבוכה וג' חלות עשוין מעשרון א'. ע"כ. ועוד הוסיף הרב איתן כי יחד עם זאת יש להדגיש שקרבן פסח אינו קרבן תודה ממש, שכן אין נוהגים בו הדינים של שלמים: סמיכה, נסכים, תנופת חזה ושוק ומתן שתים שהם ארבע. יתרה מזאת: קרבן תודה קרב פעם אחת על נס שארע, שלא כמו הפסח הקרב מידי שנה, כמצויין ב"העמק דבר" לספר שמות (יב, כו).
פסוק יב:
כבר דברתי בעבר על החובה (מעין דאורייתא) של הכרת טובה ועל הכיעור שבכפיות טובה, והנה בפרשתנו יש מדרש בנדון (ויקרא רבה ט, ז): רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם רבי מנחם דגליא: לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל, כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה. הדא הוא דכתיב: "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו את ה' צבאות" וגו' (ירמיה לג, יא) - זו הודאה, ו"מביאים תודה בית ה'" - זה קרבן תודה, וכן דוד אומר: "עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך" (תהלים נו, יג). תודה אין כתיב כאן אלא תודות - ההודאה וקרבן תודה. ע"כ. ויצויין שכמובן לא מדובר כאן על ביטול קרבנות ציבור ותמידים ומוספים (ראה "אבודרהם" סוף שער שני: תקון התפלות ועניניהם. וראה "יפה תואר" על מדרש רבה שם), אלא על קרבנות יחיד הבאים על חטא, ומכיון שלעתיד לבא יבוקש עוון ישראל ואיננו, אין עוד צורך בהם. ולא כן התודה. על כל פנים ברור שעצם חובת התודה על כל ביטוייה אינה עתידה להיבטל. לחתן דנן אנו מאחלים שתמיד יהיה לו להודות לקב"ה מכל לב ובכנות על הטובות שיעשה לו כל ימי חייו. (פ' צו תשס"ד, מתוך דברי בבר־המצוה של חיים אלישב שי')
פסוק טו:
רש"י ד"ה ובשר זבח תודת שלמיו, יש כאן ריבויין הרבה, לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת ארבעה עשר, שיהיו נאכלין ליום ולילה (תורת כהנים; זבחים לו ע"ב). ע"כ. וראה "העמק דבר" על אתר שכתב: "...כדי שלא יהיה אלא סעודה אחת ויהיו האנשים מרובים". וקשה על דבריו מדברי חז"ל המובאים ברש"י, כי אילו היה כדברי "העמק דבר" - רק שלמי תודה היו נאכלים ליום ולילה? (פ' צו תשמ"ח) הערת הרב איתן שנדורפי שי': לגבי חטאת ואשם יש לומר, שכיון שהם קדשי קדשים, לכן הם נאכלים ליום ולילה. ולגבי איל נזיר, עיין ב"העמק דבר" לספר במדבר (ו, טו), שהסביר כי גם אצל נזיר יש ענין שיספר את סיפור נזירותו.
פסוק טז:
רש"י ד"ה ואם נדר או נדבה, שלא הביאה על הודאה של נס וכו'. ראה מה שכתבתי למעלה (פסוק יב). (פ' צו תשס"ה)
פסוק טז:
רש"י ד"ה וממחרת והנותר ממנו, בראשון יאכל. וא"ו זו יתירה היא ויש כמוה הרבה במקרא, כגון "ואלה בני צבעון ואיה וענה" (בראשית לו, כד), "תת וקדש וצבא מרמס" (דניאל ח, יג). ע"כ. מסתבר שרש"י מבין פשוטו של מקרא כך: ...ביום הקריבו את זבחו יאכל, וממחרת הנותר ממנו יאכל. כלומר הוא"ו של "והנותר" היא המיותרת, ופירוש הכתוב הוא, שעיקר מצוותו של הקרבן הוא "ביום הקריבו את זבחו יאכל", ואם נותר ממנו - יֵאָכֵל גם למחרת. וזה עולה יפה גם עם טעמי המקרא. אך קצת תמוה שרש"י מביא את הדוגמא השנייה דווקא מספר דניאל, אף כי מדגיש שכמוה "הרבה במקרא". (פ' צו תשמ"ט) באשר למובאות ראה "דיוקי רש"י" (עמ' קיח) שנדרש לזה (הראני ר' חזקי פוקס שי').
פסוק טז:
וראה אונקלוס המתרגם את המ"ם בבי"ת. ומשמע שכוונתו דלא כרש"י ש"וא"ו יתרה היא", אלא ש"והנותר" הוא פירוש ל"וממחרת", דהיינו: השלמים צריכים להאכל ביום השני ("ממחרת"), ובאיזה אופן יאכלו ביום השני? רק אם נותר מן הבשר במקרה ("והנותר ממנו יאכל"), מותר לאכלו ביום השני, מכל מקום אין להשאיר בכוונה תחילה. וכן הוא ברמב"ן. (פ' צו תשס"ה)
פסוק יט:
רש"י ד"ה והבשר, לרבות אבר שיצא מקצתו, שהפנימי מותר. ע"כ. כלומר בשר קדשי קדשים שיצא מקצתו מחוץ לעזרה, או בשר קדשים קלים שיצא מקצתו מחוץ לחומת ירושלים - החלק שנשאר בפנים מותר באכילה, והחלק שיצא - אסור באכילה, כמבואר ברא"ם. (פ' צו תשנ"ד)
פסוק כ:
רש"י ד"ה וטמאתו עליו, בטומאת הגוף הכתוב מדבר וכו'. הקושי הוא בתיבת "עליו", אם מוסבת על הקרבן־הבשר (כמו שנאמר בפסוק הקודם: "והבשר אשר יגע בכל טמא - לא יאכל", ופסוק זה בא כהמשך, ללמד מהו העונש - "וטמאתו עליו") או על האדם. חז"ל דרשו שהכוונה היא לאדם טמא, ממה שכתוב "וטמאתו עליו", כלומר טומאתו עדיין עליו, אך בידו להתנתק ממנה. דבר זה שייך דווקא באדם טמא, שיש לו אפשרות להיטהר על ידי טבילה, מה שאין כן בשר טמא, שאין לו טהרה כלל. (פ' צו תשנ"ד)
פסוק כד:
רש"י ד"ה יעשה לכל מלאכה, בא ולמד על החלב שאינו מטמא טומאת נבלות. ע"כ. מאוד קשה להבין, כיצד נבדל חלב הנבלה מבשרה לעניין זה ולמה. וגם הגמרא בפסחים (כג ע"א) אינה עונה על הקושי הרעיוני שבדבר. (פ' צו תשנ"ז)
פסוק כו:
רש"י ד"ה לעוף ולבהמה, פרט לדם דגים וחגבים (תורת כהנים). ע"כ. וקצת קשה, כיצד אפשר למעט דווקא אלו כשלא מדובר בדין דם חיה? מדוע אין ממעטים את כל החיות? וקשה לומר שחיה בכלל בהמה, ואם אמנם כן, היה צריך לומר זאת. (פ' צו תשס"ג) ורא"ם כתב: אבל דם חיה בכלל דם בהמה היא, כדאיתא בפרק בהמה המקשה (חולין ע ע"ב).
פסוק ל:
רש"י ד"ה ידיו תביאינה וגו', שתהא יד הבעלים מלמעלה והחלב והחזות נתונין בה, ויד כהן מלמטה ומניפן. ע"כ. משמע שהבעלים מחזיקים את חזה הקרבן ואת חלבו ביד אחת, וזה תמוה. (פ' צו תשנ"ד)
פסוק לב:
רש"י ד"ה שוק, מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד הפרק האמצעי וכו'. ועיין במשנה (חולין קלד ע"ב): "שוק, רבי יהודה אומר, שוק - מן הפרק של ארכובה עד סובך של רגל". ועניין דרך המכירה שרש"י מזכירה, הוא על־פי הגמרא בחולין (עו ע"א). בזמן התלמוד עצם זו נמכרה יחד עם ראש הבהמה. (פ' צו תשמ"ו)
פסוק לד:
רש"י ד"ה התנופה... התרומה, מוליך ומביא, מעלה ומוריד. ע"כ. כלומר "התנופה" היא פעולת ההולכה וההבאה (ההנעה האופקית), ו"התרומה" היא ההעלאה וההורדה. ולמרות ש"התנופה" נאמרה לגבי החזה ו"התרומה" לגבי השוק, למדו חז"ל (תורת כהנים יא) ששניהם טעונים תנופה והרמה. ורמב"ן (להלן י, טו) כתב שלא עֵרב הכתוב שניהם יחד לומר "חזה ושוק התנופה והתרומה", מפני שלאהרן ובניו היתה זכות בחזה ובשוק מיום המילואים לדורות עולם. השוק הוקטר עם הלחם והחלבים וניתן "תרומה לה'", ואף־על־פי שהונף יחד עם החזה, לא נקרא על שם תנופתו, כי תנופתו היתה כדי להקטירו לה'. לעומתו, החזה, בתנופה לבד נתקדש, וזכה בו משה. וראה אונקלוס שתרגם־פירש באופן אחר - "דארמותא... דאפרשותא" (הרמה... הפרשה) - ומעניין שאין רש"י מזכיר זאת. (פ' צו תשמ"ח)