פסוק ב:במקום אשר ישחטו את העלה ישחטו את האשם. רש״י שם: לפי שמצינו אשם בציבור נאמר ישחטו רבים. ר״ל דקייל״ן דאשם בא לקייץ המזבח תמורה דף כ׳ ושבועות דף י״א וכ״מ בש״ס, וזה ר״ל בתו״כ ישחטו ימשכו דר״ל דצריך עקירה כמבואר פסחים דף ע״ג וניתוק ע״ש כמבואר לקמן בפסוק ה׳.
פסוק ב:תו״כ, פרשה ד, ברייתא ג: ישחטו; כאן שוחטים הרבה אף הגרים ואף הנשים ואף העבדים, אין לשון שחיטה אלא משיכה שנאמר ׳זהב שחוט׳, ר׳ אליעזר אומר מיכן לעולת צבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון. למה צריך כאן לרבות זה, אך באמת כל לשון הת״כ כאן אינו ג״כ מה דאמר אין שחיטה אלא משיכה, מה שייך כאן, וגם הך דמרבה עולת ציבור והיכן נזכר כאן זה. אך כך, דהנה עיין פסחים דף ע״ג וזבחים בכ״מ ומנחות דיליף מן אשם הוא אשם שמתו בעליו, ועיין תמורה דף י״ג ע״ב ודף כ׳ דר״א ס״ל לנדבת יחיד וכן ס״ל לר״ש ע״ש, אך כתבתי בפסחים דף ע״ג וכ״מ דזה רק אם לא ניתק אבל אם ניתק הוה עולת קיץ המזבח לציבור עי״ש, והנה אז הוה בגדר סכין מושכתן דכ״מ ונעשה ע״י שחיטה ומשיכה לשם עולת ציבור, וסד״א דזה צריך דוקא כהן כיון דהוא עושה זה ע״י שחיטה, לכך צריך ריבה דגם נשים וגרים אף דלא שייך כלל לגדר ציבור עדיין, וזה ישחטו לשון משיכה ר״ל דמנתקים וממשיכים מן אשם יחיד לעולת ציבור, וזה ג״כ צריך בצפון, זה ר״ל הת״כ, וכן ר״ל רש״י בפרשה ע״ש מה דתמהו עליו, ואכמ״ל.
פסוק טז:ואם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת. שם פ״ז, פי״ב, ברייתא ט: ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת; אין לי אלא אכילתן לשני ימים, מנין שאף תחלת זביחתן לא תהיה אלא ע״מ להיאכל לשני ימים, ת״ל תזבחו, וכי תזבחו זבח שלמים לה׳ ביום זבחכם יאכל וממחרת, שאין תלמוד לומר, אלא אם אינו ענין לאכילה תניהו ענין לזביחה, שאף תחילת זביחתן לא תהא אלא ע״מ להיאכל לשני ימים.
מה דפליגי רש״י ותוס׳ במנחות דף מ״ט ע״א גבי מחשב חטאת לשם שלמים אם צריך לפרש דהיינו לאוכלן לב׳ ימים ולילה ע״ש, והוא משום דהא מבואר בתו״כ פ׳ צו פ״ז פי״ב ופרשת קדושים פ״א דבשעת שחיטת שלמים צריך לחשוב לאוכלן לשני ימים ע״ש, אך כיון דאנן קייל״ן כר״י בזבחים דף מ״ו ע״ב ודף ב׳ ע״ב דסתם סמכינן על תנאי ב״ד ע״ש, לכך א״צ לחשוב. וא״כ לפי״ז אם שוחט חטאת לשם שלמים סתם, הוה כמו שחשב לאוכלו חוץ זמנו, או דתנאי ב״ד לא הוה רק אם עשה כדין אבל שלא כדין לא, וכעין דמבואר ביבמות דף צ״ב ע״א גבי הלכה וקלקלה דלהנשא לכה״ג לזה לא התירוה וכו׳, ועיין רש״י ב״ק דף ה׳ ע״א ד״ה מפגל ע״ש דלכאורה משמע דזה הוה פיגול אך בסתם, ועיין רש״י כריתות דף ב׳ ע״ב. אך באמת ר״ל כך, דקשיא ליה לרש״י דכיון דהא קייל״ן בכ״מ, עיין פסחים דף ק״כ, דפיגול מטמא ע״ש, וא״כ נמצא דע״י מחשבתו נטמא וזה חשיב ליה המטמא, ומאי פריך, לכן פירש דמיירי רק בפסול כה״ג וס״ל דזה לא מטמא, וע׳ זבחים דף י״ג ע״א ורש״י פסחים דף קכ״א ע״ש וברשב״ם.
פסוק יט:והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף.
שם, פרשה ט, ברייתא ה: יכול אף שמתו ושהפילו ונטמאו בחוץ ישרפו, תלמוד לומר (שמות כט, לד): הוא.
עיין בתוספתא סוף תמורה דהיכא דנטמאו בחוץ צריך לשורפו בחוץ, ועיין בתו״כ פ׳ צו ופ׳ שמיני דממעט זה מקרא, ובשקלים פ״ח דחלוקת ב״ש וב״ה, ובפסחים פ״א, והטעם י״ל משום דאסור להכניסם בפנים, עיין ירושלמי שקלים שם, ובהך דזבחים דף צ״ד ע״ב ובדברי רבינו פ״ג מהל׳ מעה״ק, ועיין ברש״י פסחים דף י״ד ע״ש גבי שמן קודש שנטמא, ובזבחים דף צ״ב ע״א מבואר שם דשורפם בעזרה ע״ש ברש״י, אך רבינו בפי׳ המשנה שם וכן בהל׳ איסורי מזבח פ״ו הל׳ ה׳ מבואר דשורפן ע״ג המזבח, ועיין בהך דמנחות דף ע״ד לר״א בר״ש גבי שירי מנחה של כהן וגבי נסכים הטעם מחמת לאו דלא תכבה ולכך צריך לעשות מערכה בפ״ע ואז הוי כמו אש מחתה דשם דף צ״א ע״ב דנתקיה ע״ש, ובאמת למאי דפסקינן בפסחים דף כ״ד דשריפתו בקדושה אם יכול לשורפן בלשכות כמו בהך דזבחים דף נ״ו גבי אכילת קדשים. דבמקום אכילתן שם שרפתן, וא״כ גם נטמאו בחוץ יכול להכניסן לשם, והך דתו״כ וכן הך דזבחים דף צ״ד ע״ב עם רק באימורים או בדם חטאת ומריקה ושטיפה דחטאת דשם הוי גזיה״כ, אבל בשאר קדשים גם בלשכה, וכן מבואר בתוספתא.
פסוק יט:תו״כ עם: ר׳ יהודה אומר, יכול חטאת העוף הבאה על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה ישרפו, ת״ל: הוא.
לפי שיטת הראב״ד משמע דס״ל דהא דאין חטאת העוף נאכלת הוא מצד הדין אם צריך עיבור צורה לשריפה, ועיין במנחות דף מ״ו ע״ב דאמר שם גבי שתי הלחם בלא כבשים אף דמעיקרא לשריפה מ״מ לא ישרפם לאלתר שמא יזדמן להם כבשים, ושם דף נ׳ ע״ב כיון וכו׳ אי בעי האי מקריב, וה״נ שמא יתברר להם שילדה ונמצא מה״ת מותרת באכילה עיין כריתות דף כ״ו ע״ב, ע״ש, ועיין פסחים דף ל״ד בהך דמייתי שם הך דלול קטן מה דמקשי שם למ״ד היסח הדעת פסול הגוף ע״ש, וא״כ י״ל דה״ה לחטאת העוף הבאה על הספק, ובאמת י״ל דזהו תליא במחלוקת דר״י ורבנן בסוף תמורה ובפסחים דף כ״ח גבי אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק אם ישרף או יטילנה לאמה דת״ק סבר דמעיקרא לשריפה אייתינהו והדין הוא כך שיהא בשריפה ור״י לא ס״ל זה, אך באמת מלשון התוספתא תמורה ספ״ד [דשם משמע דהך דחלון קאי על חטאת העוף הבא על הספק, ובתוספתא פ״ז דקרבנות לא משמע כן, וע׳ במ״ש הראב״ד בתו״כ פ׳ צו פ״ט פי״ג— השמטות סוף הל׳ מת״ע דף ב] משמע שם דגם לרבנן לא בעי עיבור צורה בחטאת העוף הכא על הספק ע״ש. ועיין מ״ש התוס׳ פסחים דף ט״ו ע״א דהך עיבור צורה לא מחמת שיהא נותר רק משום גזיה״כ ע״ש.
פסוק יט:והבשר כל טהור יאכל בשר. תרגום אונקלוס: כל די דכי לקודשא. ר״ל לאפוקי מחוסר כפורים ועמ״ש הרמב״ם בהל׳ פסוהמ״ק פי״ח ע״ש בזה וכמ״ש דכרת אמעוט מן וטומאתו עליו רק איסור לאו יש וא״ש. או ר״ל גבי מחו״כ עיין פסחים דף ל״ה, או דר״ל כמו הך פסחים דף י״ח גבי רביעי, או דר״ל דצריך (כוונה) חגיגה דף י״ח ע״ש.
פסוק יט:והבשר כל טהור יאכל בשר.
תו״כ, פרשה ט, ברייתא ו׳: והבשר; לרבות בשר הפנימי שיהא מותר, שהיה בדין הואיל והטמא פסול והיוצא פסול, מה הטמא אם נטמא מקצתו נטמא כולו פסול, אף היוצא אם (נטמא) [יצא] מקצתו יהא פסול, תלמוד לומר ׳והכשר׳, לרבות בשר הפנימי שהוא מותר.
ובזה יש ליישב מה דמבואר במס׳ כלים פי״ט משנה ד גבי מיזרן דאמר שם ר״י דנישא הזב על המיטה דהמיזרן עד עשרה טפחים מטמא שנים וכו׳ ומעשרה ולחוץ מטמא אחד, ואם נישא על המיזרן אז מעשרה ולחוץ טהור לגמרי, כן מוכח שם מדברי רבינו בפיהמ״ש ובהל׳ כלים פכ״א הל׳ ט׳, והטעם משום דבאמת הא הוה מגע בית הסתרים דלא מטמא, עיין חולין דף ע״ב ע״ב וכ״מ, אך זה רק אם הטומאה הוה מצד המיזרן, אבל אם הטומאה הוא מצד המיטה, רק דעד עשרה טפחים הוה המיזרן כמו חלק מן המיטה ומעשה עץ שימש, לכך יותר מעשרה לא מיקרי מגע בית הסתרים, דהוה כמו שנגע במיטה עצמה וכמ״ש לעיל גבי לבונת המנחה ובהך דמנחות דף ח׳ ע״ב, ועיין תוס׳ שם דף י״ג ע״ב גבי לחה״פ דאם נטמאת חלה אחת נטמא כל הסדר, וזה לא משום צירוף, רק דהוה כמו דבר אחד, ובירושלמי חגיגה פ״ג דקומץ ג״כ משום דהוה דבר אחד לא משום צירוף, ובתו״כ פ׳ צו פ״ט פי״ג דגבי טומאה נטמא מקצת אבר נטמא כל האבר ולא גבי יוצא, ועיין בתוספתא פ״ה דקרבנות ובהך דפסחים דף פ״ה ע״א ובירושלמי שם. וגם י״ל דר״ל דנ״מ למקום חתך דשל יוצא מותר ושל טמא פסול. עיין חולין דף ס״ח ושם דף צ״ט ע״א ע״ש ובזבחים דף כ״ו ע״א ובהשגות פ״א דהל׳ פסוהמ״ק הט״ו ע״ש ובהך דמנחות דף כ״ד אם כלי מחבר או כלי מצרף ע״ש.
פסוק כג:דבר אל בני ישראל לאמר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו.
שם, פרשה י, ברייתא ד: אין לי אלא חלב שור וכשב ועז המיוחדים, מנין לרבות את הכלאים, ת״ל ׳שור כשב ועז׳, דברי רע״ק. ואם נפשך לומר, ׳מן הבהמה׳ לרבות את הכלאים, שיכול כל שהיה בכלל עונש הרי הוא בכלל אזהרה, כוי ופחות מכזית שאינן בכלל עונש לא יהיו בכלל אזהרה, ת״ל ׳כל חלב׳.
כבר כתבתי דגם גבי כוי יש נ״מ בין כוי הראשון הנולד מן הכלאים, ובין הכוי של הדורות הבאים, ובזה א״ש דברי רבינו בהל׳ מאכלות אסורות ובהל׳ בכורים גבי מתנות כהונה, רק לדין החלב רק איסור מחמת קרא דיומא דף ע״ד וכריתות דף כ״א דמ״מ אין עליו שם שור כשב ועז, וכן מבואר בהל׳ מא״ס גבי חלב, וגם גבי דם מבואר ביומא שם ובכריתות דצריך ריבוי, וראיה דבתו״כ פ׳ צו מצריך ריבוי בחלב לכלאים הנולד מן העז ומן הכבש ולא אזלינן בתר מינו הנולד.
פסוק כה:כי כל אוכל חלב וגו׳ ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה.
שם, ברייתא י: הנפש, להביא את השותה, האוכלת ולא המאכלת, אוכלת כדי אכילת כזית.
עיין במ״ש הראב״ד בפירושו לתו״כ פ׳ צו פ״י לגבי חלב מחוי עי״ש דדבריו תמוהים לכאורה דכ׳ שם דלאו יש גם בפחות משיעור ור״ל דנעשה שיעור לאחר שמיחה דלגבי כרת פטור ולאו יש בו.
פסוק לד:שוק התרומה לקחתי וגו׳ ואתן אותם לאהרן וגו׳ לחק עולם. עיין בתו״כ כאן ובירושלמי פ״ח דיבמות ובמכילתא פ׳ יתרו בזה, דבאמת קודם חטא העגל היה חזה ושוק של קק״ל שייך לישראל ורק לאחר חטא לקחם מהם ונתן [לכהנים] לעולם, ועיין חולין דף ק״ל ע״ב ע״ש בזה אין חזה ושוק דין, ועיין פסחים דף נ״ט ע״ב ע״ש בזה, והארכתי בזה בהך דב״ק דף י״ב ודף י״ג ע״א דלמה רק לנגד האימורים, למה לא יאכל כנגד החזה והשוק, דזה לכהן משלחן גבוה.
פסוק לה:זאת משחת אהרן ומשחת בניו מאשי ה׳ ביום הקריב אתם לכהן לה׳.
תו״כ, רפי״ח : ר׳ יהודה אומר, יכול יהו אהרן ובניו צריכים לשמן המשחה לעתיד לבא, תלמוד לומר ׳זאת משחת אהרן ומשחת בניו׳.
הנה באמת מדברי רבינו בהל׳ חובל ומזיק פ״ז משמע קצת לכאורה דס״ל דמנסך הוי היזק ניכר דלא כתב הדין דשוגג פטור, ובגמרא מבואר להיפך, ע׳ גיטין דף נ״ב ע״ב קב ובתוספתא ב״ק פ״י אנזר דיין ונתנסך אימר הש״ל, אך כך, דהנה גבי פסלתו מלכות פשק רבינו קכא דאין יבול לומר הש״ל, והטעס משוש דמטבע עיקר הדבר הוא הצורה וההסכב וכמבואר ב״מ דף מ״ה ע״ב קכב וט״ו ע״ב, וכיון שנפסלה שוב אין זה הדבר ולא שייך לומר הש״ל, וע׳ מש״כ רבינו בפיה״מ ע״ז פ״ג קכג דצורה נקרא דבר הבדוי דשהוא רק בגדר הסכמי ע״ש וכו׳, ועיין ב״ק דף צ״ו ע״ב קכד גבי זוזי ועבדינהו נסכי וכו׳, ר״ל ג״כ דגבי כלי עיקר הדבר הוא צורתו וכיון דנשתנה הדי דבר חדש, ומש״כ רכינו בהל׳ כלי המקדש פ״א הי״ד קכד, דאף דאין מתקנין כלי שרת שנפגמו מ״מ אש התיכן שפיר דמי דהוי דבר הדש ומ״מ הקדושה נשארה עליהם, הרי חזינן ראש נשתנה הצורה מ״מ נשארה הקדושה, וכ״כ בזה בח״ג בהל׳ מת״ע, וגבי החזירן לכבשן האש שם לא הוי פנים חדשות רק בהעצם אבל צורת הדבר לא נשתנה, ולכך בסוטה דף ט״ו למ״ד דפסול משום דנעשה בו מלאכה לא מהני החזרה לכבשן, כיון דמ״מ צורתה היא הראשונה, ורק למ״ד דפסול משום דנשחמו פניהם הרי דאין הפסול משום צורת הדבר רק משום שינוי בעצם ולכך י״ל דמהני חזרה לכבשן האש, ולכך גבי יין נסך כיון דקיי״ל בע״ז דף ע״ד דיין ביין אוסר את הכל דאסור למוכרו חוץ מדמי יין נסך שבו, וע״כ צ״ל דהאיסור הוא מחמת הצורה דכל שהאיסור הוא בעצם א״א לעשות אחר כמותו, ועמש״כ הר״ן ז״ל פ״ג דשבועות גבי מתפיס בדבר האסור, וע׳ נדרים דף י״ב גבי נותר, והטעם ג״כ משום דמבואר בזבחים דף מ״ג דמזבח מקוה טהרה לפיגול ונותר וע״כ דזה אינו עצם, ולקמן אבאר זה. ולכך הוי יין נסך כמו דבר חדש ולא אמרינן ביה הש״ל, וגבי החזירו לכבשן האש בצורה לא הוי שינוי ולכך צריך טבילה דמ״מ צורת הכלי היא של גוי. ועיין תו״כ פ׳ צו פי״א פי״ח דאהרן ובניו אי״צ לשמן המשחה אחר לע״ל ע״ש, והוא ג״כ משום זה דהצורה לעולם קיימת כמש״כ רבינו בס׳ המורה ח״ב. וכן הדין אם בלע כפיפה טמאה השינוי לא הוי רק בהעצם לא בהצורה, וכיון דכבר נטמאת לא פרחה ממנה הטומאה, ולכך לא מהני אם החזירו לכבשן האש גבי טומאה. עיין רש״י ע״ז דף נ״ב ע״ב גבי כלים של אחז לס״ד דצריך משיחה חדשה, ולכאורה הא מבואר שבועות דף ט״ו דלדורות ליכא משיחה ע״ש, ועמ״ש הרמב״ם ז״ל בסהמ״צ מ״ע ל״ו והוא מספרי פ׳ נשא שע״י משיחה של כ״ש של אה״מ נתקדשו כל הכלים ע״ש, ולכך ס״ל לס״ד שם דכיון דנעבדו לע״ז פקע מהם קה״ג אף של המציאות מכלים של משה רבנו, דאך דפסק רבנו הרמב״ם ז״ל בהל׳ כהמ״ק פ״א הי״ד דכלים שנשברו דאין מתקנים אותם מ״מ אם לאחר שהתיכן כשרים ואי״צ קדושה אחרת רק הם כ״ש ע״ש, ור״ל דאף דע״כ נעשו פנים חדשות דהא הם פסולים מתחילה וע״י התכה הוה חדשים מ״מ הצורה נשארה בהם ולכך הם קדושין. וע׳ בתו״כ פ׳ צו דכה״ג לאחר תחה״מ אי״ה לא יהיו צריכים משיחה אחרת דהצורה נשארה לעולם מ״מ ע״י ע״ז פקע הצורה הראשונה וצריך משיחה אחרת.
