פסוק ה:אשם הוא וכו׳ אם שחט סתם וכו׳. לאו דוקא סתם אלא אפילו בבירור ששחט׳ לשם עולה אינו כשר כל עוד שלא ניתק. והא דנקט סתם לדיוקא לומר שאם ניתק לרעייה אף על גב דאכתי לא אסתאב אם שחטו אפילו סתם כשר לעולה וכאמרי׳ בפ״ג דתמורה ומיהו בפסחים פ׳ אלו דברים דע״ג מסיק דאם שחטו סתם אפילו אחר שניתק לא מהני אלא דוקא ששחטו לשם עולה בפירוש דבעי עקידה ע״ש:
פסוק ו:קדש וכו׳ בת״כ וכו׳. דק״ל דהא כתיב לעיל קדש קדשים הוא ואמאי הדר וכתביה ומשני בת״כ הוא נדרש והיינו קדש קדשים לרבות זבחי שלמי צבור שלא יהי׳ נאכלים אלא לזכרי כהונה הוא פרט לתודה ואיל נזיר ע״כ. ולא כתבו רבינו בהדיא לפי שהוא רחוק מפשט הכתוב:
פסוק ט:לכהן וכו׳ יכול לכלן וכו׳. והא דלא דרשינן הכא בפרט וכלל דהכא ליכא לתרוצי כדכתיב׳ לעיל שהרי הפרט והכלל סמוכים הם נראה דה״ט משום דעל כרחך א״א לפ׳ הכלל שבפסוק כפשוטו שאיך יתכן לחלק מנחה של עשרון לכל הכהנים דבשלמא בקראי דלעיל דכתיב כל זכר בכהנים יאכל אותה שייך לומר כל אחד מהכהנים יהיה מי שיהיה הוא ראוי לאכלו אבל הכא דכתיב לכל בני אהרן תהיה ש״מ דר״ל לכלם ממש דוקא שיחלקוה ביניהם וזה דבר פשוט שלא יתכן כלל הילכך צריכים לומר דלית הכא פרט וכלל אלא הנך תרי קראי זה צריך לזה דמכח קרא בתרא צריך לפ׳ דמאי דכתיב לכהן המקריב אותה ר״ל לאותו בית אב המקריב. ועוד איכא דיוק בכתוב דמוכח הכי מדכתיב איש כאחיו ואילו לכל בני אהרן היה כפשוטו נמצא איש כאחיו מיותר דכיון דכלם חולקים פשיטא שהחלקים יהיו שוין דמהיכי תיתי לחלק ביניהם. א״ו דה״ק לכלם תהיה איש כאחיו כלומר שהם אחים ביחד כלומר בית אב אחד הן החולקים. ואעיקרא דמלתא דרמי׳ קראי אהדדי ראיתי להר״ב ק״א שהק׳ דקרא דלכהן המקריב כתיב במנחת מאפה תנור ומנחת מרחשת ומחבת. וקרא דלכל בני אהרן הוא במנחה בלולה (כלומר מנחת הסולת) וחרבה וגם הסברא כך מחייבת כמ״ש הרמב״ן ז״ל שמנחת מאפה ומחבת ומרחשת יש טורח גדול באפייתן ועשייתן ולזה דין הוא שהטורח בהם יטלם ומנחה בלולה אין בהם טורח ולזה לכל בני אהרן והאריך בזה ע״ש. וגם בש״ח. ולעד״נ דאיכא למידק הכא דכתיב וכל מנחה אשר תאפה בתנור אמאי כתב תאפה ל׳ עתיד הול״ל אפוייה בתנור כדמסיים וכל נעשה במרחשת א״ו רצה לכלול קרא גם כן מנחת הסלת דהיינו שנקמצת כשהיא סלת ואחר כך אופין אותה בתנור לאכלה דעליה כתיב קרא דלעיל לא תאפה חמץ חלקם. נמצא לפי״ז דבהך קרא כייל כל ה׳ מנחות וממילא כי כתיב בתר הכי וכל מנחה בלולה בשמן אכלהו ה׳ מינים נמי קאי דכלהו טעונות בלולה בשמן וכמו שהבין הרמב״ן ז״ל ואף על גב שהרא״ם לא פירש כן בפסוק שאח״ז וגם הרב ק״א נראה דלא הסכים לזה לי נראה דודאי כן עיקר מההכרח שכתבתי. וכן משמע מל׳ רש״י שכתב בלולה מנחת נדבה דאל״כ הול״ל מנחת הסולת של נדבה. וה״ט נמי דכתיב וכל מנחה בלולה בשמן דאי לא קאי אלא מין אחד פרטי דהיינו מנחת הסולת לא הול״ל וכל. ואף על גב דהך וכל מיבעי לן לג״ש כמו שדרשו בת״כ ובגמ׳ ספ״ה דמנחות מ״מ הפשט לא יופשט. ומה שהק׳ הרב מכח הסברא אף הוא לא תברא דמעשה המנחה אפייתה וטיגונה כשרין בזר וכתוב הדר הוא לעיל והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה׳ והקריבה אל הכהן וכו׳ ומקמיצה ואילך מצות כהונה:
פסוק יב:מרבכת לחם חלוט וכו׳. אף על גב דכבר ביאר רבינו מלת מרבכת לעיל גבי חביתי כהן גדול הוצרך לשנותו כאן דסד״א דלעיל ניחא לפ׳ כן משום דבתר הכי כתיב תופיני אבל הכא דלא כתיבא אפייה אחר כך ניחא דהכא הוי פירוש מורבכת אופן אפייתה ולא דמי למרכבת דלעיל משו״ה פירש דה״נ מרבכת רוצה לומר חלוט ברותחין ולעולם אחר כך צריכה אפייה ואף על גב דלא ביאר בה הכתוב נילפי׳ ממרבכת דלעיל. א״נ הכא אצטריך לפ׳ משום דכתיב סלת מרבכת וסד״א דבעודה סלת צריכה חליטה ולא דמו דלעיל דמרבכת קאי על המנחה דכתיב מרבכת תביאנה מש״ה פירש דה״נ רוצה לומר לחם חלוט וכו׳:
פסוק טו:ובשר זבח וכו׳ לרבות חטאת וכו׳. כדתניא בת״כ ומייתי לה בפ״ג דזבחים מנין לרבות הולדות והתמורות ת״ל ובשר מנין לרבות חטאת ואשם ת״ל זבח מנין לרבות שלמי נזיר ושלמים הבאין מחמת פסח תלמוד לומר שלמיו. ופירש״י שלמים הבאים מחמת פסח חגיגה הבאה עם הפסח ואף על גב שהקשו על פירושו זה כבר הליץ עליו הרא״ם ז״ל ע״ע. ואמנם דא עקא מה ראה רבינו כאן דמייתי לכלהו והשמיט ולדות ותמורות שהרי יש כאן ריבוי גם עליהם ממלת ובשר. ושמא י״ל דהתם פירש״י ז״ל דכוליה קרא יתירה לדרשה דלא הול״ל אלא ותודתו ביום קרבנו יאכל ואין זה מוכרח כ״כ לפום משמעותיה דקרא דהואיל ובקרא דלעיל מיירי בלחם אם כן אי לא הוה מפרש קרא ובשר אלא כתב ותודתו הייתי יכול לפ׳ שעל הלחם דוקא הנזכר למעלה קאי. שגם הוא קרוי תודה אבל בשר הזבח הייתי אומר שילמד משאר שלמים דעלמא המפורשים בקראי דבתר הכי לפי שגם הוא קק״ל כמותם ויהיה זמן אכילתו גם כן לשני ימים ולילה אחד ולכך הוצרך לכתוב בבירור ובשר. ואחר שמפני זה הוצרך לכתוב ובשר כתב גם כן ריבוי על הלחם עצמו בתיבת קרבנו כדלעיל. ואיברא דהתנא גלי לן דס״ס ובשר יתירא היא דהוה סגי דלכתוב ותודתו ביום קרבנו דהואיל וקרבנו בא לרבות הלחם מכלל דתורתו מיירי על הזבח מ״מ אינו כ״כ ברור ומוכרח ואין מדרכו של רש״י ז״ל להביא בפירושו אלא הדרשות המוכרחות במשמעו׳ פשט המקרא לכך לא מייתי לה אבל אידך מוכרחות הן דכבר ידוע שקרוי זבח וגם שקרוי שלמים דכתיב לעיל וזאת תורת זבח השלמים וכו׳ אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה אם כן הכא לא הול״ל אלא ובשר התודה ביום קרבנו יאכל וע״כ לדרשה ואיך שיהיה תמהני מהרא״ם ז״ל דמייתי לה לברייתא ולא הרגיש על החסרון שהשמיט הרב ז״ל. ועפ״י דרכנו יש ליישב גם כן למה הפך רבינו סדר הכתוב וביאר תחלה ביום קרבנו יאכל וכזמן בשרה וכו׳ ואחר דריש ובשר זבח וכו׳ כלומר דאם תקשה עליו למה איננו דורש גם כן תיבת ובשר כדתניא כבר הקדמתי לך דאצטריך ובשר וקרבנו לומר כזמן בשרה זמן לחמה דאי לא הוה כתיב בשר בפירוש לא הוה מוקמינן ליה על הבשר אלא על הלחם כדלעיל:
פסוק טו:ביום וכו׳ וכזמן וכו׳. כדתניא בת״כ אין לי שנאכלת ליום אחד אלא תודה. מנין לרבות את הלחם תלמוד לומר קרבנו ונ״ל דדריש ליה ע״ד גורעין ומוסיפין ודורשין דל וי״ו מקרבנו ושדי ליה על ביום והו״ל כאילו כתיב ביומו קרבן יאכל כלומר הלחם שקרוי קרבן כדכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן ביומו של הזבח יאכל. כן נלע״ד טפי ממ״ש הר״ב ק״א דדריש ליה במקרא מסורס כאילו כתיב ביום יאכל קרבנו דא״כ לא למדנו אלא שיאכל ביום ועדיין לא למדנו באיזה יום. ועוד דא״כ לא למדנו אלא על הלחם שיאכל ביום אחד ולעיקר הזבח לא למדנו ומ״מ יש ליישב גם ע״ד הרב ופשוט:
פסוק טז:והנותר וכו׳ וי״ו זו יתירא וכו׳. הק׳ מוהרא״ם ז״ל למה פי׳ הוי״ו זו יתירא ולא בוי״ו ומשמנה שהיא וי״ו הביאור כלומר ומאיזה מקום יקמוץ ממקום שנתרבה שמנה אף כאן ומתי הותר לאכול למחרת כשנותר מיום א׳ וכו׳ ולענ״ד דל״ד דבשלמא לעיל לא הוי מצי למיכתב מסלת המנחה משמנה שאין לזה הבנה אלא צריך וי״ו אול׳ אותה הוי״ו אפשר ליתן לה שתי משמעיות וי״ו החיבור או וי״ו הביאור והם ז״ל גילו לנו דוי״ו הביאור הוא דא״א לפ׳ וי״ו החיבור דאם כן לשתוק מכוליה ומשמנה דכבר ידענו שיש בה שמן משא״כ הכא דאדרבא טפי היה שפיר למכתב קרא וממחרת הנותר ממנו יאכל דשפיר משמע אם נותר הוא שיאכל הא אם אוכלו כלו ביום ראשון טפי עדיף אם כן ע״כ וי״ו דוהנותר אפילו נפרש שהיא וי״ו הביאור יתירה היא דבלא וי״ו הוה עדיף טפי באר היטב:
פסוק יח:ואם האכול וכו׳ במחשב וכו׳. ההרגש הוא דהול״ל ואם האכל יאכל הנותר ממנו ביום הג׳ א״כ לא הול״ל אלא ואם האכל יאכל ותו לא דאנא ידענא דבבשר הנותר מיירי דמניה סליק בקרא דלעיל והנותר מבש׳ הזבח וכו׳ אלא מש״ה שינה קרא וכתב כן לומר דהכא לא בנותר גמור הכתוב מדבר אלא במחשב וכו׳:
פסוק יט:כל טהור וכו׳ לפי שנאמר וכו׳. הק׳ הר״ב ק״א ז״ל דלשתוק קרא מכל טהור וכו׳ דבל״ז מוכרחים אנו לומר דוהבשר תאכל לאו דוקא לבעלים מדאצטריך קרא גבי פסח תכוסו על השה לומר שאינו נאכל אלא למנוייו דהיינו בעלים ואם איתא דלא אכלו שלמים אלא בעלים דוקא אתי פסח במכ״ש ומה שלמים שנאכלים לשני ימים ובכל מאכל אפ״ה אינו נאכל אלא לבעליו פסח שאינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא צלי לא כ״ש ע״ש. ונלע״ד דאי לא כתב קרא כל טהור וכו׳ שפיר הוה מפרשים בעלים דוקא ואפ״ה אצטריך קרא גבי פסח ולא הוה אתי מניה דאיכא למימר אדרבא שלמים דחמירי שטעונים הזאה ב׳ מתנות שהן ד׳ ועוד שטעונים חזה ושוק וטעונים נסכים הילכך ה״נ אין נאכלים אלא לבעלים אבל פסח דקיל לא מחמירים ביה ורשאים לאכלו כל אדם:
פסוק כד:ואכול וכו׳ יבא איסור נבלה וכו׳. דאף על גב דקי״ל בעלמא אין איסור חל על איסור שאני הכא דהוי איסור כולל דעד שלא נתנבלה היה חלבה אסור ובשרה מותר משנתנבלה מגו דחייל איסוריה דנבלה על הבשר חייל נמי על החלב בכולל. והא דכתיב בקרא חלב טריפה גם כן הרא״ם ז״ל אצרכינהו ע״ע. וא״צ דהך חלב טריפה אצטריך לכדדרשינן בת״כ ללמד דהא דגלי קרא שהחלב אינו מטמא טומאת נבילות היינו דוקא בחלב טהורה אבל לא בנבלת בהמה טמאה וללמד זה כתיב טריפה לומר מי שיש במינו טריפה דהיינו בהמה טהורה:
פסוק ל:את אשי ה׳ ומה הן את החלב וכו׳. אף על גב דהחזה נאכל לכהנים קרי ליה אשי ה׳ לפי דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו לאחר הקטרת אימוריהן וכדכתיב חלקם נתתי אותה מאשי:
פסוק ל:יביאנו כשמביאו וכו׳. נראה דלעולם החלב למעלה להיות שהוא חלק גבוה דרך כבוד אבל בשעת תנופה צריך שיהיה החלב נוגע ביד וגם זה דרך כבוד להודיע שהוא עיקר התנופה ולפי׳ ההיא שעתא חזה למעלה:
פסוק לג:המקריב וכו׳ מי שהוא ראוי וכו׳. ההרגש הוא דמבני אהרן הוא יתור דאטו לא ידעי׳ דמבני אהרן הם המקריבים ולא הול״ל אלא המקריב וכו׳ לו תהיה ומשני דאין רצ״ל המקריב ממש אלא ה״ק כל מי שהוא ראוי להקריב מבני אהרן לו תהיה וכו׳:
פסוק לג:תנופה תרומה מוליך ומביא וכו׳. יגעתי ולא מצאתי טעמא דמסתבר ע״פ פשוטו אמאי קרי רחמנא שם תנופה על חזה ושם תרומה על השוק והלא תרווייהו שוין נינהו בין בתנופה בין בתרומה וע״ד האמת א״ש למי שיודע סוד נענועי הלולב דד׳ רוחות רומזים לחג״ת ויסוד ומעלה ומטה נו״ה. וידוע דחזה הוא בת״ת והוא כולל חו״ג וגם יסוד דגוף וברית חשבי׳ חד והיינו מוליך ומביא לד׳ רוחות ולכן נק׳ חזה התנופה ונצח והוד ידוע הוא שה״ס ירכי קשוט ושוק הימין הוא הנצח עומק רום וכולל עמו ההוד כידוע דתרווייהו כחד חשיבי והיינו שוק התרומה מעלה ומוריד ועפ״ז י״ל דמשו״ה נקראים שלמים דכוללין כל המדות כיצד כל חלב לה׳ ה״ס ג׳ ראשונות ורמוזות במלת חל״ב בי״ת חי״ת חכמה למ״ד לשון ה״ס הדעת בי״ת בינה. חזה ושוק לכהן ה״ס ו׳ תחתונות מחסד עד יסוד כדאמרן והבשר לבעלים ה״ס מלכות:
