אשם הוא. פרש"י עד שינתק שמו ממנו למד על אשם שמת בעליו או שנתכפרו בעליו אעפ"י שעומד להיות דמיו עולה לקיץ מזבח אם שחטו סתם אינו כשר לעולה קודם שנתק לרעיה וכו' וה"ק למד על אשם שמתו בעליו כלומ' שלא הספיק להקריבו עד שמתו או שנתכפרו בעליו כלומ' שאבד זה האשם בעודו חי ובעליו הקריב אחר תחתיו ונתכפר בו ונמצא אחר כך. אע"פ שהוא עומד להיות דמיו עולה לקיץ למזבח כלומ' שעומד לרעות עד שיסתאב וימכר לקנות מדמיו עולות לצורך קיץ המזבח אם שחטו סתם אינו כשר לעולה קודם שנתק לרעיה כלו' קודם שמסרו לרועה לרעות עד שיסתאב שהרי שם אשם עליו אבל אם לאחר שנתק לרעיה שחטו סתם כשר לעולה שמכיון שנתק לרעיה אין עוד שם אשם עליו. כפ"ח ופתרון קיץ המזבח מפורש בסוף מסכת סוטה שפרש"י שם וז"ל קיץ המזבח כשהוא בטל שכלתה קטרת התמיד ואין מביא נדר ונדבה היו שם שופרות שבם היו נותנים מעות כל המותרות השנויין בכל התלמוד ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה ומהן לוקחין עולות לקיץ המזבח ולשון קיץ כאדם האוכל תאנים בקנוח סעודה עכ"ל:
פסוק טו:
ובשר זבח תודת שלמיו. פרש"י יש כאן רבויין הרבה לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת ארבעה עשר שיהיו נאכלין ליום ולילה עכ"ל. וקשי' שהרי הוא בעצמו פי' בפרש' ראה גבי ולא ילין מן הבשר וגו' וז"ל בחגיגת י"ד הכתו' מדבר ולמד עליה שנאכלת לשני ימים ולילה אחד עכ"ל. וי"ל שפי' רש"י הכא והתם אליבא דתנאי דתניא במס' פסחי' פרק אלו דברים לא ילין מן הבשר וגו' למד בכל חגיגת ארבעה עשר שנאכלת לשני ימים ולילה אחד אתה אומר לשני הימים או אינו אלא ליום ולילה אחד כשהוא אומ' ביום הראשון לבקר הרי בקר שני אמור וקאמ' התם מתני' דלא כבן תימא דתניא בן תימא אומר חגיגה הבאה עם הפסח אינה נאכלת אלא ליום ולילה אחד מאי טעמא דכן תימא מתניתי כדמתני' רב לחייא בריה לא ילין לבקר זבח חג הפסח זבח זה זבחי חג זה חגיגת הפסח כמשמעו ואמר רחמנא לא ילין הילכך פי' ר"א בפרש' צו אליבא דבן תימ' ולהלן בפרש' ראה הוא פי' אליבא דרבנן דפליגי עליה כפ"ח:
פסוק כ:
וטומאתו עליו. פרש"י בטומאת הגוף הכתו' מדבר וכו' ואזהרת טמא שאכל הטהור אינה מפורשת מן התורה אבל חכמים למדוה מגזירה שוה. שלש כריתות אמורות באוכלי קדשים בטומאת הגוף ודרשום רבותינו בשבועות אחד לכלל ואחד לפרט ואחד ללמד על קרבן עולה ויורד שאינה אלא על טומאת מקדש וקדשיו עכ"ל כדתניא פרק קמא דשבועות אמ' ר' אבהו ג' כריתות בשלמים למה. פרש"י ג' כריתות באדם טמא האוכל קדשים למה אחת בפרש' אמור אצל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וגו' וטומאתו עליו ונכרתה וגו' ואמרי' במסכ' פסחים פרק ד' דהאי יקרב אכילה הוא והא דנקט לשון קריבה במי' הראוי ליקרב כגון שטמא זה אכל קדשים שקדשן בכלי שרת. ושתים מן הכריתות בפרשת צו. והנפש אשר תאכל בשר השלמים וטומאתו עליו ונכרתה וגו' וסמיך ונפש כי תגע בכל דבר טמא וגו' ואכל מבשר זבח שלמים וגו' ונכרתת אחת לכלל ההיא דאל הקדשים דפרש' אמור לפי שכלל כל הקדשים ואחת לפרט וכו' אחת משתים האחרות שבצו. ומדה זו נדרשת בתחלת הספר בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו' כיצד בפרשת אמור כתוב כל איש אשר יקרב אל הקדשים מכל זרעכם וכו' והלא מהאי קרא שלמים בכלל כל הקדשים היו יצאו בקרא דפרש' צו. מן הנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים להקיש שאר קדשים אליהם לומר מה שלמים מיוחדים שהם קדשי מזבח וחייבין עליו כרת משום טומאה אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבין עליהם כרת משום טומאה. וא"ת ולמה אין (לו) הפסוקין נדונין בכלל ופרט ולומר שאין בכלל אלא מה שבפרט ותשמע מה שלמים אין שאר קדשים לא ואע"פ שהן קדשי מזבח. וי"ל משום שהפסוקים מרוחקים זה מזה והם כשני ענינים וכן מפורש במנחות פרק כל המנחות באות מצה. דהיכא שהפרט מרוחק מן הכלל נדון במדת דבר שהיה בכלל וכו'. ואחת פי' השלישי מן הכריתות האלו שהיא יתרה נכתבה לדברים שאינם נאכלים כגון עצים של מערכה ולבונה וקטורת אם אכלו טמא הטמא בכרת. הכי מתני' והכי מיתפ' והכי פירש"י בפ"ק דשבועות: