פסוק ב:וינזרו כו', ד"א וינזרו כו'. אין פירוש להאי ד"א, ורבים אומרים שלשון זה ד"א הוא. ט"ס וביש ספרים כתוב האי ד"א אחר סרס המקרא ודרשהו והוא נכון, כי הרמב"ן הקשה על רש"י וז"ל ואם נפרש האי אשר מקדישים לי בקדשי כהנים עצמם א"צ לסירוס אבל יאמר הכתוב וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו בהם שם קדשי ואשר הם מקדישים שלא יחללו את אשר אהרן ובניו מקדישים ע"כ. הנה לפניך דאם נפרש אשר הם מקדישים על קדשי, בני ישראל לא על הכהנים צ"ל סרס המקרא דהיינו כיון ששתי הקדושות הם ענין אחד תקשה לך למה הפסיק בולא יחללו את שם קדשי בינתיים, אלא ע"כ דיש סירוס במקרא וכאילו כתובים זה אצל זה, אבל אם נפרש הם מקדישים על קדשי בני אהרן אין כאן סירוס ואמרינן דמתחילה דבר הכתוב מקדשי ישראל שיש בהם חילול ואח"כ אומר אפילו מקדשי כהנים עצמם דגם בהם יש חילול אם יהיה בימי טומאתם וא"כ שייך שפיר ד"א דהיינו שא"צ סירוס, כנ"ל נכון:
פסוק ג:כל איש וכו' ולמדוה רבותינו בג"ש. הרא"ם מחק בג"ש כי אינו אלא היקש דבפרק הערל (דף ע"ה) איתא לענין יולדת דכתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא מקיש קודש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה דהבא למקדש טמא בכרת שנאמר ונכרתה כי את מקדש ה' טימא אף קודש דבר שיש בו נטילת נשמה דהיינו אכילה בטומאה שהוא גבי קודש בכרת ואוכל תרומה במיתה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו ויש להקשות בדבור זה כל רש"י במ"ש ואם על הנגיעהחייב לא הוצרך כו', דמה הוכחה יש בזה דילמא אכילה בלא נגיעה קאמר כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה כמו שמצינו בנבלת עוף טהור סוף פרשת שמיני וגם בפרשה זו, ותו דכיון שיש הוכחה דמיירי כאן בנגיעה מכח קושיא זו דלמה לי קרא באכילה לא צריכים אנו ללמדו מן הנגיעה דגבי יולדת דכתיב בכל קדש לא תגע דהא מוכח כאן במקומו, ותו במ"ש רש"י וכי יש נוגע חייב תמוה מאד דילמא בהא חייב רחמנא ומה לנו לסברא אם חייב מצד הסברא. ונראה דעיקר הלימוד דאין כאן חיוב בנגיעה אלא מכח יולדת דיש היקש דהחיוב ישנו בדבר שיש בו נטילת נשמה ה"ה כאן, אלא דיש לומר שמא גם גבי יולדת יש חיוב גם בנגיעה כמו כאן ורחמנא תרתי קאמר, דיש חיוב באכילה שיש נטילת נשמה דכתיב ביה ומתו ויש גם חיוב בנגיעה אע"ג שאין בו נטילת נשמה וזה גילה רחמנא כאן לזה תירץ דל"צ לומר חיוב באכילה דהיינו נטילת נשמה אם אמרו בנגיעה אע"פ שאין בה נטילת נשמה, והשתא מתורץ דשמא אכילה בלא נגיעה קאמר, ובאמת נניעה לחוד ג"כ חייב דהא למדנו מיולדת דדוקא נטילת נשמה בעינן וניחא ג"כ מ"ש אח"כ וכי יש נוגע שהוא חייב לאו מסברא פריך אלא מצד דבעינן נטילת נשמה כמו ביולדת:
פסוק ג:וטמאתו עליו כו' במי שהטומאה פורחת ממנו דכן פירוש עליו דמשמע ולא בתוכו דאל"כ הו"ל לומר טומאתו בו:
פסוק ה:בכל שרץ אשר יטמא לו, כשיעור הראוי לטמא בכעדשה קשה ממ"נ אם פשוט שבכעדשה הוא שיעור לטומאה מה צריך רבוי, ואם אינו פשוט, אכתי לא נדע מהו השיעור לטומאה. וי"ל דאמרינן אח"כ דמטמא אחרים הנוגעים בהם ולזה צריך רבוי ביש שיעור כעדשה, דל"ת דלא מטמא אחרים אלא בנגע בשרץ שלם אבל בשיעור כעדשה לחוד אין מטמא הנוגעים אלא הוא עצמן טמא:
פסוק ח:נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה, לענין הטומאה הזהיר כאן. הרא"ם פירש דאי לענין אכילה פשיטא מי גרע מישראל. ואין זה הוכחה דביחזקאל נאמר ג"כ בכהנים נבלה וטרפה לא יאכל ומפרשינן בגמרא דהו"א דכהנים מותרים בנבלה וטרפה הואיל ואשתרי מליקה גבייהו קמ"ל, וא"כ ה"נ נימא כן דהרבה דינים שנזכרו שם ביחזקאל מה שנזכרו בתורה, אלא עיקר הוכחת רש"י כאן מדכתיב לטמאה בה שהוא מיותר אלא דמורה דלא מיירי כאן אלא לטומאה בלבד:
פסוק ט:ומתו בו, למדנו שהיא מיתה בידי שמים. קשה אי מלשון ומתו יליף לה מדלא כתיב יומתו הא גבי נביא שקר כתיב ומת הנביא ההוא ואמרינן שם סתם מיתה בחנק. ונראה דכאן ילפינן לה מדכתיב ולא ישאו עליו חטא שהוא מיותר דהא כתיב אחריו ומתו, אלא דהך נשיאת חטא הוא בידי שמים שאינו נדון בב"ד אלא נשיאות החטא עליו עד כי יהיה נדון בידי שמים:
פסוק יא:ויליד ביתו כו' ואשת כהן אוכלת בתרומה למדנו מן המקרא הזה. קשה למה לא כתב לזה קודם שזכר יליד ביתו, וע"ק במ"ש ועוד למד ממקרא אחר כו' למה לי תרי לימודים על ענין אחד, ואם יש סתירה על לימוד אחד משניהם קשה הא כשנכתבו שניהם אכתי תקשה מנלן הא על כל אחד יש סתירה מה מועיל הצירוף של שני לימודים. ונראה דעל ההיא דכל טהור בביתך יש סתירה דילמא נפרש שם כפירוש הראשון שפירש"י בפרשת קרח על פסוק ההוא דקמ"ל לאפוקי טמאים, אלא דיש עכ"פ שם לימוד על נשים מדכתיב בביתך וביתך היינו אשתך, וכ"ת ניליף מזה לחוד, דיש קושיא מהך דהכא דכתיב יליד ביתך דמשמע דביתך לחוד לא מהני אלא דוקא יליד ביתך, וע"כ צריך לימוד מכאן מכח קנין כספו, ואי מזה לחוד תקשה לך הא סתרי אהדדי בכאן דמכח קנין כספו יש היתר לאשה ומכח יליד ביתך ילפינן איסור, עד שבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, דהיינו כל טהור בביתך דביתך עיקר ויליד ביתך לא קאי אלא על בני שפחות שאינם בכלל קנין כספו, אבל במקום ששייך קנין כספו אפי' קצת דהיינו אשתך נתרבה מכח בבית ולא משגחינן במיעוט דיליד, ומש"ה כתב רש"י אחר ויליד ביתך דין היתר אשה ואין קושיא מכח ויליד. כנ"ל, נכון:
פסוק יא:ובג"א תירץ דצריך שני לימודים דאי מהכא דקנין כספו הו"א דוקא אשתו אבל יבמתו לא אכלה דלאו קנין כספו הוא אלא משמיא הקנו לו אשתו קמ"ל בביתך דגם יבמתו היא ביתך, ואי משם הו"א דוקא נשואה שהיא בביתו אבל ארוסה לא קמ"ל קנין כספו. ואין מיושב בזה דא"כ אכתי נימא דדוקא ארוסה ע"י קדושי כסף אכלה אבל ע"י שטר לא אכלה:
פסוק כד:וכרות, כרותין בכלי ועודן בכיס כתבו בשם מהר"ר הענדל דאי כרותין לגמרי עם הכיס הוה מחוסר אבר ופשיטא דפסול אפי' בעוף ובבני נח נמי פסול וא"כ איך אמרינן בסמוך דבבמות שרי להם:
פסוק לב:ולא תחללו כו' מה ת"ל ונקדשתי. נראה פירושו דלכאורה הך ונקדשתי הוא מחובר להקודם לו דהיינו ולא יחללו וה"ק שאם תהיו נזהרים שלא יבאו לידי חילול אז ונקדשתי כו'. דע"ז מקשה ל"ל ונקדשתי, וכ"ת דזהו מעלה היותר גדולה א"כ היה לו לומר ונקדשתי לחוד, ע"כ פירש דהך ונקדשתי הוא מאמר בפני עצמו ומצות עשה היא שימסור נפשו על קידוהשם, וע"ז קשה ל"ל בתוך בני ישראל בשלמא אי קאי אדסמיך ליה כמו שאמרנו תחילה אתא שפיר דאמר שהקדושה תהיה בתוך בני ישראל, דכשישראל אינם זכאים אז הוה הקדושה למעלה ומסתלקת, מן בני ישראל, וההיפך אם יהיו ישראל זכאים הוה הקדושה בתוך בני ישראל, אבל עכשיו שהוא מצות עשה לא שייך פירוש זה, מש"ה כתב דקמ"ל דדוקא שלא ביחיד ואח"כ הוקשה לו כיון שהמוסר נפשו על קידוש השם הזכות מגין עליו והוא ניצול א"כ ציווי למה לי ע"ז שמרצון טוב יעשה האדם כן, ותירץ שהמוסר נפשו צריך שיחשוב בלבו אפילו לא יהיה ניצול הוא מוסר נפשו ועל זה צריך אזהרה:
פסוק לג:אני ה', נאמן לשלם שכר. כתב זה דל"ת כיון שאמר, תחילה שהוציאנו ממצרים על מנת כן א"כ אין שכר על מצוה זו כי חייבים אנו לו לקיים זה כיון שעל מנת כן הוציאנו ממצרים קמ"ל: