או באדם אשר יטמא לו. פירש"י במת בכזית וכתב הרא"ם דאע"ג דמאשר יטמא לו דשרץ נפקא הא לא איריא דכה"ג אשכחן פ"ב דפסחים דאמרו שם כתב בהאי וכתב בהאי ע"ש. ומקשים דח"ו לא זכר דפרק ערבי פסחים מסיים בגמ' כתב בהאי וכתב בהאי וצריכי ע"ש ובפירש"י ע"ש ויש לישב ודוק:
פסוק כז:
ומיום השמיני והלאה ירצה. הטעם כי מה שהקריב אדה"ר באחד בשבת היה כי ביום הו' סרח ושבת ראשונה לא נתנה לדחות אצלו וזה היה ביום ח' לבריאת העולם אמר הקב"ה כמו שאדה"ר הקריב ביום הח' כך מיום הח' והלאה ירצה כי כל הבריות נבראו ביום א' אלא שסודרו בכל יום כדאיתא בב"ר נמצא שהיתה הקרבתו יום ח' לבריאתו. רבינו אפרים בפרישתו כ"י:
פסוק כח:
אותו ואת בנו לא תשחטו. רש"י כתב דאינו נוהג בזכרים ומותר לשחוט האב והבן וכן נראה ממה דתרגם אונקלוס ותורתא ושיתא לה ולברה. והיא שיטה מחוורת בש"ס דאין חוששין לזרע האב וכמ"ש הרמב"ן ומה שהקשה חזקוני לק"מ ועיין בי"ד (סימן ט"ז) ואחרונים: