פסוק ב:דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל. שלא יעשו כמו בני עלי שהיו נוטלים חלקם בחזקה קודם הקטרת החלב, אלא אחר ההקטרה, זהו אומרו אשר הם מקדישים לי, כלומר הם כוונתם בקרבן להקדיש לי קודם והכהן זוכה משלחן גבוה, אני ה' ולא כבני עלי, שנאמר בהם לא ידעו את ה', ונאמר עליהם בטרם יקטירון החלב ובא הנער הכהן וגו', ונאמר ותהי חטאת הכהנים גדולה וגו', לזה הזהירם שיבדילם ויפרישו עצמן מקדשי בני ישראל כל עוד ששם בעליו על הקרבן, שעדיין לא נקרב החלב, אבל אחר הקטרת החלב משלחן גבוה קא זכו, זהו אומרו אשר יקדישו לי, כלומר אחר שנתברר שהוא שלי בהקטרת החלב אני ה' מזכה להם מחלקי, זהו אמור אליהם לדורותיכם, לדורות הבאים שהם בני עלי, כל איש, אשר יקרב אל הקדשים אשר יקריבו וטמאתו עליו שהיו משהין קרבנם של היולדות והיו מעכבים אותם מלקרב בקודש, שנאמר בכל קדש לא תגע, א"כ היו משהין הטומאה עליהם זהו וטומאתו עליו, וזהו שנאמר בבני עלי אשר ישכבון את הנשים, ארז"ל מתוך שהיו משהין קניהן מעלה עליהם כאילו שכבום, ומה היה ענשם שמתו בבחרותם שנאמר וכל מרבית ביתך ימותו אנשים, וכן הוא אומר ונכרת הנפש ההיא וגו', וסמיך ליה איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל, מדה כנגד מדה הוא הפרישן מן הקדשים שהוא הקרבן, כן הוא יהא מובדל ומופרש מן הקדשים, וזהו שאמר בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר:
פסוק ד:והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע. הזכיר טמא נפש עם קרי שהוא שכבת זרע, ומה לזה עם זה, טומאת נפש היא טומאה חמורה שטומאתו טומאת שבעה וצריך הזאה ג' וז', וטומאת קרי טמא עד בא השמש, ולמה סמך לטומאת נפש טומאת קרי, לומר שהקרי היה עתיד להיות, נפש, וע"ז היו חסידים הראשונים מתענים ארבעים יום כנגד יצירת הולד כשרואים קרי, ואמרו ביומא הרואה קרי בליל כפורים ידאג כל השנה כולה. שהוא קרוב להריגת נפש, וכבר ארז"ל על המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו הורג בניו שנאמר הנחמים באלים שוחטי הילדים אל תקרי שוחטי אלא סוחטי, שעל ידי סחיטה בהוצאת שכבת זרע כאילו שחט בניו:
פסוק ו:ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים מכאן תקן עזרא טבילה לבעלי קריין, ולא יאכל מן הקדשים שבעל קרי אסור בד"ת כמו שאמר ר' יוחנן הסנדלר במסכת ברכות (דף כ"ב) שאמר לא יכנס לבית המדרש כל עיקר, ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים שהיא התורה, ולזה פירש ואמר כי לחמו הוא, שהיא לחמה של תורה ואע"פ שאמר בגמרא נהוג עלמא כהני ג' סבי וכו' כר' יהודה בן בתירא בדברי תורה, שאמר שאין ד"ת מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש מה אש אינה מקבלת טומאה וגו', זהו ממנהג שנהגו ולא מן הדין, אלא שלא היו יכולין לסבול, לא מן הדין שהרי אמר בגמרא בעל קרי אסור בד"ת אבל קורא הוא בהלכות דרך ארץ ומעשה ברבי יהודה ותלמידיו שהיו מהלכין על גבי הנהר א"ל תלמידיו שנה לנו רבינו פרק אחד מהלכות דרך ארץ ירד וטבל ושנה להם, אמרו לו לא כך למדתנו רבינו אבל שונה הוא בהלכות דרך ארץ אמר להם אע"פ שאני מקיל על אחרים מחמיר אני על עצמי. זה רבי יהודה אינו ר' יהודה בן בתירא אלא סתם ר' יהודה הוא ר"י בר אלעאי, הרי נראה שכן הדין:
פסוק ח:נבלה וטרפה לא יאכל. והרי ישראל על זה הוזהרו שנאמר נבלה וטרפה לא תאכלו, ואומר לא תאכלו כל נבלה לגר וגו', אלא בא להזהיר לכהן האוכל חטאת העוף שהיא באה במליקה, שהמליקה היא נבלה והיא טריפה שחותך בצפורנו ממול ערפו קודם שחיטת הסימנים, ומפרקת שנשברה עם רוב בשר עמה נבילה, ואם אין רוב בשר עמה היא טריפה, ובא להזהירו שלא יעלה בדעתו שיש בה שום טומאה ויאכלנה באסטניסות ונפשו קצה הימנה ואוכלה בעל כרחו, אלא כאוכל משלחן גבוה שאין בו טומאה אלא אדרבה כמו קדושה וטהרה, וכפי כוונת אכילתו כן יחשב לו, כמו שארז"ל על פסוק כי ישרים דרכי ה' וגו' יש אוכל פסחו ונשכר ויש אוכל פסחו ונענש, לזה אמר לא יאכל לטמאה, שאם כוונת אכילתו שיש בה שום טומאה נטמא, אני ה' יודע המחשבות והכוונות וחוקר לבבות, כדאיתא בגמרא ד' צווחות צווחה העזרה אחת צאו מכאן בני עלי שטמאו היכל ה', ועוד צווחה צא מכאן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים, ועוד צווחה שאו שערים ויכנס יוחנן בן נדבאי וימלא כריסו מקדשי שמים וכו', הרי הכל כפי הכוונה:
פסוק ט:ושמרו את משמרתי. שכל קרבן וקרבן יש לו כוונה באכילתו, כמו שיש נשחטים בצפון ויש נשחטים בדרום, ויש נאכלים בעזרה לפנים מן הקלעים ויש חוץ מן הקלעים, ויש לפנים מן החומה, כן כל אחד יש לו כוונה באכילתו כפי הקבלה שהיתה בידם:
פסוק ט:ומתו בו כי יחללוהו, שאינם כמו הזר שהזר הוא בלאו, לזה אמר וכל זר לא יאכל קדש, אמר וכל זר בוא"ו לומר שהוא חוזר לעיל שאמר ומתו בו, אבל הזר הוא בלאו, ולמה הכהן במיתה לפי שאני ה' מקדשם. עוד נבלה וטריפה לומר שמי שאוכל קדשים או חולין בטהרה שלא יזדמנו לידו אכילת נבלה וטרפה כדי שיזכה לאכול מסעודתו של לויתן, כמ"ש רז"ל על פסוק וחלב נבלה וחלב טרפה וגו' ואכול לא תאכלוהו. כל האוכל נבילות וטריפות אינו אוכל מסעודתו של לויתן, זהו לא יאכל לטמאה וגו', וכל זר לא יאכל קדש, כל מי שהזיר והפריש עצמו מעבודתו של הקב"ה לא יאכל קודש שהיא סעודתו של לויתן, שעתיד הקב"ה לעשות לעתיד לבא וכן תושב שעובד להקב"ה כדי שיהיה לו ישוב ושלוה, ושכיר הוא שעובד על מנת לקבל פרס, לא יאכל:
פסוק יא:וכהן כי יקנה נפש וגו' כהן נקרא ת"ח שנאמר ובני דוד כהנים שהיו ת"ח וכן הוא אומר ואתם כהני ה' תקראו וגו', אמר בספרי ישראל כשהקב"ה מקרבן אינו מכנם אלא בכהונה שנאמר ואתם כהני ה' תקראו, וכה"א ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, א"כ זה שקנה נפש שהיה רשע והחזירו למוטב קראו הקב"ה כהן, וכן ארז"ל כאלו בראו שנאמר ואת הנפש אשר עשו וגו', וכן נקרא כהן לפי שעשה מעשה אהרן שנאמר ורבים השיב מעון:
פסוק יא:ובזהר פרשת תרומה (דף קכ"ח) ז"ל ההוא זכאה בעי למרדף בתר חייבא ולמקני ליה באגר שלים בגין למעבר מיניה ההוא זוהמא ויתכפיא סטרא אחרא ויעביד לנפשיה בגין דיתחשיב ליה כאילו ברא ליה ודא הוא שבחא ויסתלק ביה יקרא דהקב"ה יתיר משבחא אחרא ואסתלקותא דא יתיר מכולא, מ"ט בגין דהוא גרים לאכפיא סטרא אחרא ולאסתלקא יקרא דקב"ה, ועל דא כתיב באהרן ורבים השיב מעון וכתיב בריתי היתה אתו, ת"ח כל מאן דאחיד בידא דחייבא ואשתדל ביה למשבק ארחא בישא איהו אסתלק בג' סלוקין מה דלא אסתלק הכי בר נש אחרא, גרים לאכפיא סטרא אחרא וגרים דאסתלק קב"ה ביקריה וגרים לקיימא עלמא בקיומיה דלעילא ותתא, ועל האי בר נש כתיב בריתי היתה אתו החיים והשלום, זכי למחמי בנין לבנוי וזכי בהאי עלמא וזכי בעלמא דאתי, כל מארי דינין לא יכלין ליה בהאי עלמא, ובעלמא דאתי עאל בתריסר תרעי ולית מאן דימחי בידיה, ועל דא כתיב גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך, הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, זרח בחשך אור לישרים וכו' ע"כ. א"כ זהו קנין כספו דבעי למקני ליה באגר שלים. הוא יאכל בו דלית מאן דימחי בידיה ואיהו אסתלק בג' סלוקין, ויליד ביתו דזכי למחמי בנין לבנוי וכתיב גבור בארץ יהיה זרעו וגו' הון ועושר בביתו. ובת כהן כי תהיה לאיש זר זה נאמר על הרשע שהוא זר ונבדל מעבודתו של מקום ב"ה, ויש בו נשמה שהיא בתו של כהן שהוא הקב"ה, היא בתרומת הקדשים לא תאכל שאין לו חלק עם הצדיקים לעוה"ב, ובסבא פרשת משפטים (דף צ"ה ז"ל ובת כהן כי תהיה לאיש זר דא נשמתא קדישא דאתמשכת מאתר עילאה ועאלת לגו סתימו דאילנא דחיי וכד רוחא דכהנא עילאה נשבא ויתיב באילנא דא פרחין מתמן אינון נשמתין ועאלין באוצר חד, ווי לעלמא דלא ידעו בני נשא לאסתמרא דקא משכין משיכו בהדי יצה"ר דאיהו איש זר, והאי בת כהן פרחת לתתא ואשכחת בניינא דאיש זר דאיהו רעותא דמארי עאלת תמן ואתכפיאת ולא יכילת לשלטאה ולא אשתלימת בהאי עלמא עלובתא נשמתא קדישא כי תהיה לאיש זר ע"כ. א"כ הוא בתרומת הקדשים מה שהורם והופרש לצדיקים שנקראים קדשים שנאמר לקדושים אשר בארץ המה לא תאכל כשאר כל נשמתין:
פסוק יג:ובת כהן כי תהיה אלמנה וגו'. בגמרא במסכת פסחים פרק אלו עוברים איזו הוא סעודה שאינה של מצוה שאין ת"ח רשאי ליהנות ממנה כגון מאי, א"ר יוחנן כגון בת כהן לישראל ובת ת"ח לע"ה, וא"ר יוחנן בת כהן לישראל אין זווגם עולה יפה מאי היא א"ר חסדא או אלמנה או גרושה או זרע אין לה, במתניתא תנא או קוברה או קוברתו או מביאתו לידי עניות, זהו ושבה אל בית, שקוברתו בנעוריה שננערה מן העולם שקוברה, מלחם אביה שבא לידי עניות ואין לו מה לאכול, למה משום זר וכל זר לא יאכל קרי ביה לא יאכל מאחרים, שבא לידי עניות לפי שהוא זר מן התורה, דאילו ת"ח שת"ח נקרא ג"כ כהן, מלחם אביה שהוא אוכל מלחם שאביה אוכל תאכל יהיה לכם לאכול ולהאכיל, דא"ר יוחנן הרוצה שיתעשר ידבק בזרעו של אהרן, דאמר רבא לא אתעתרי עד דנסיבי בת רב חסדא שהיה כהן, וא"ר פפא אי לא דנסיבנא כהנתא לא אתעתרי, א"כ תאכל תאכל היא ותאכיל לאחרים, תאכל קרי:
פסוק יג:עוד ובת איש כהן הוא אומר על הנשמה שהיא בת כהן בתו של הקב"ה שהוא כהן ונתגלגלה בשלשה גלגולים, כארז"ל, אלמנה גלגול ראשון שנתאלמנה מבעל נעורים, שיש מן המקובלים אומרים כשנתקנה חוזרת לראשון, ולזה קורא אותה אלמנה אל מנתה וחלקה, וגרושה גלגול שני שמתגרשת ממנו וזרע אין לה גלגול שלישי שבאה בג' ולא קלקלה אבל לא קנתה שלימות, זהו וזרע אין לה, ושבה בד' שנתקנה, אז מלחם אביה תאכל, שעומדת במחיצתו של הקב"ה ונהנית מזיו השכינה. ובסבא פרשת משפטים דף ק"א דורש פסוק זה באופן אחר ע"ש:
פסוק יח:דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל. דבור כולל לכל איש ואיש אשר יקריב קרבנו וגו' לרצונכם תמים, עיקר הכל הרצון שהיא המחשבה תהיה שלימה תמימה בין בבקר בין בכל, שלא יתגאה לומר שהקריב בן בקר שדמיו מרובים, בכבשים לומר שהוא יותר דק ויותר טעם מהבקר, ובעזים שהוא יותר שמן, שהכבש שמנו הולך לאליה משא"כ בעז, ועוד שהאימורים שהם נקרבים שהן החלב והכליות של העז הם יותר שמנים וכבדים יותר מן הכבש, בא להזהירו שלא יתגאה בכל אלה ולומר כל אחד בקרבנו הוא יותר טוב מקרבן חבירו, כי הקב"ה אינו מקבל מן הקרבן כי אם הרצון, עיקר הכל הוא שהרצון יהיה תמים, ואם יהיה באותו רצון שום פנייה או שום מחשבה הוא פסול שהוא מום, וכל אשר בו מום לא יקרב. לא תקריבו כי לא לרצון וגו', מום במלואו מ"ם וא"ו מ"ם עם ג' אותיות בגימ' פסול, ופסול בגימ' עק"ו, ותרגום צרו עקו, שמביא עליו צרה, וכן מום בגימ' פ"ו, שהוא אלהים שהוא דין:
פסוק כא:ואיש כי יקריב זבח שלמים לה' לפלא. שעשה פלא שהקריב שור שדמיו מרובים או כבש מפוטם פטום פלא, וכן עז מפוטם, לא יתגאה בו אלא תמים יהיה לרצון, שהרצון בו שיהיה תמים, כל מום לא יהיה בו כי קרבן תודה הוא שלמים ג"כ. ואמר דהמע"ה מזמור לתודה הריעו לה', שהוא מלשון שברון מלשון תרועם בשבט ברזל, כי מי שמביא קרבן חטאת או קרבן אשם יודע שעל חטא מביאו ולבו נשבר בקרבו ונפשו מרה עליו, אבל המביא קרבן תודה נפשו זחה עליו לומר שהוא מביא קרבן הודאה, לזה אמר דוד ראוי לו שישבר נפשו, ולמה לפי שקרבן תודה הוא על ארבעה שצריכין להודות שעשה עמהם הקב"ה נס והצילם, והם אינם יודעים אולי נכה להם מזכיותיהם ולא נשאר להם זכות, לזה אמר שישברו לבם ולא יתגאו, ואם באי השלמים בנדר או בנדבה יראה שלא הביא שום דבר כי הכל שלו, שנאמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך, וכן אמר אליהוא לאיוב אם צדקת מה תתן לו, כלו' אם חטאת ואתה מביא קרבן על חטאיך מה תתן לו, הכל שלו, משלך אין אתה נותן לו שום דבר, וכן אם אתה מביא קרבן תודה, או מה מידך יקח, אפילו היד אינה שלך, א"כ לא תפלא בקרבן, ותתבאר בו כי הרצון הוא העיקר:
פסוק כז:שור או כשב או עז כי יולד. אמר השור והכשב והעז מיום שנולד קונה השלימות שיש לו לבסוף כשיהיה גדול והוא שור זה השלימות יש לו כשנולד, אינו כמו האדם שעיר פרא אדם יולד וכשהוא גדל הוא קונה השלימות מדרגה אחר מדרגה, בן י"ג למצות בן שמונה עשרה לחופה בן עשרים לרדוף וכו', אבל הבהמה מיום שנולדה יודעת עצמה, העגל יודע מה שיודע אחר שגדל ונעשה שור, לא נתוסף לו דעת אחר שגדל, וכן הכבש או העז, והיה ז' ימים תחת אמו שעומד תחתיה כדי לינק מדדיה ואם תסמך עליו מקבל עולה, זהו והיה, אבל מין האדם אחר כמה שנים עד שמקבל עליו עולו של מקום, וזהו מה שאמר ידע שור קונהו, מיום שנקרא שור שהוא מיום הלידה, ישראל לא ידע, א"כ בגנותם של ישראל דבר, לזה שינה ולא אמר כמו שאמר בפרשת משפטים שאמר כן תעשה לשורך ולצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי, לפי ששם בשבחן דבר, ואמר לשורך לצאנך אע"פ שאני בראתים עכ"ז ביום השמיני תתנו לו, אני מעלה לך כאילו אתה בראתו ואתה נותנו לו במתנה ואני מקבלו ממך, ולזה לא אמר תחת אמו כמו שאמר כאן, וכאן אמר ירצה הואיל ויש לו דעת לקבל עול אמו ירצה לקרבן הוא רצוי, אבל המקריבו כפי כוונתו יהיה הרצוי לזה אמר לרצונכם לרצון לכם, וכה"א המקריב אותו לא יחשב לו לו אינו נחשב אבל לבהמה נחשב, שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה הואיל וקבלה על עצמה שתשחט אע"פ שלא נרצה לבעלים, לבהמה נרצה, ולזה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד:
פסוק כז:ובזהר ת"ח בר נש דאתיליד לא אתמנא עליה רוחא דלעילא עד דאתגזר כיון דאתגזר אתער עליה רוחא אתערותא דלעילא, זכי ורבי לעסוק בתורה באורייתא אתער עליה אתערותא יתיר, זכי ועביד פקודי אורייתא אתער עליה אתערותא יתיר, זכי ואתנסיב, זכי ואוליד בנין ואוליף לון אורחי דמלכא קדישא הא כדין ההוא בר נש שלים בכלא, אבל בהמה בההיא שעתא דאתיליד ההוא חילא דאיתא ליה בסופא אית ליה בההוא שעתא דאתיליד ואתמנא עליה, ובגין כך כתיב שור או כשב או עז כי יולד, עגל או טלה או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז, ההוא חילא דאית ליה בסופא אית ליה בשעתא דאתיליד, והיה שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא ההוא חילא ואתקיים ביה, ובמה אתקיים ביה כד ישרי עליה שבת חדא ואי לא לא אתקיים, ועד דאתייבש מזוהמא דאמיה, ולבתר דאתקיים ביה ההוא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה לה' בקיומא דשבת חד דאעבר עליה ע"כ. ולזה אמר שבעת ימים יהיה תחת אמו, שאמו מרפרפת עליו כמה ימים ומכסתו בגין דלית ליה חילא אלא אחר שעבר שבת ואין צריך לאמו בגין דאתקיים ביה ההוא חילא דשבת:
פסוק כט:וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם. הרצון שלכם תזבחו קודם ואח"כ התודה, ולזה לא אמר תזבחוהו כמו שאמר פרשת צו. ביום ההוא יאכל, כבר אמרתי שקרבן תודה שהוא בא על נס שעשה עמו הקב"ה כגון הד' שצריכין להודות, שלא יתגאה בקרבנו, אדרבא יש לו ליכנע לפי שאם עשה לו נס אולי ניכו לו מזכיותיו, ולזה אמר ביום הוא יאכל במהרה כדי שלא יתגאה בו, וגם כדי שלא יעלה בדעתו שזה הנס לבד עשה עמו הקב"ה, ובכל עת ובכל רגע עושה עמו, וכן תקנו אנשי כנסת הגדולה בתפלה לומר בברכת מודים שהיא ברכת הודאה, על נסיך ונפלאותיך שאתה עושה עמנו בכל עת ועת, וכן אמרו על פסוק לעושה נפלאות גדולות לבדו, שאין בעל הנס מכיר בנסו, כמה פעמים הוא הולך בלילה או ביום ודש על נחש או על עקרב והוא אינו רואה. וכן אמרו מי שאומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, דהלל מצראה לפי שיש בו בצאת ישראל ממצרים משמע שלא עשה עמנו אלא יציאת מצרים לבד, והוא בכל יום עושה יציאת מצרים, שבכל יום עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם, אבל בקרבן תודה שבא בנדר או בנדבה אמר ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת, זה אפילו יתגאה בו כיון שבא בנדר או בנדבה שנדבו לבו יש לו להתגאות, לזה אמר ביום הקריבו את זבחו יאכל, אמר הקריבו את זבחו, קראו זבחו ואמר יאכל וממחרת, ואמר גם כן והנותר ממנו ג"כ יאכל שיש לו להתגאות מאחר שהוא זבחו, משא"כ בתורת שלמיו כגון הד' שצריכין להודות, אני ה' העושה נסים נסתרים:
פסוק לא:ושמרתם מצותי. שמרו והמתינו להם אימתי יבאו, כדי שכשיבאו תהיה עשייה לשמה ותעשום באהבה וחיבה ובהשתוקקות, זהו ועשיתם אותם אני ה', לפי שאני ה' כלומר לשמי ולא תחללו שם קדשי, וכשאתם עושים המצוה שלא לשמה אלא לשום פניה הרי אתם משתמשים באותה מצוה לצרככם בשביל אותה פניה, אם כן הרי אתם מחללים ח"ו שם השם, שהמצוה היא שמו של הקב"ה. מצוה מ"צ בא"ת ב"ש יה, ו"ה הרי שם הוי"ה, א"כ מוציאין שמו לחול לפניה שלכם, אני ה' מקדשכם, בערך שאתם מקדשים המצוה שהיא שמו של הקב"ה על אותו ערך מקדש ומפריש ומבדיל אתכם, ואם ח"ו אתם מחללים המצוה שהיא שמו, כן הקב"ה מתחלל ומחלל אתכם לבין הכשדים שהם משולים בימי החול שאין להם קדושה, שהקדושה אינה אלא לישראל שאפילו המלאכים אין אומרים קדושה עד שיאמרו ישראל. ולזה כותי ששבת חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבותו, וא"כ עיקר הקדושה היא בישראל, וכן הוא אומר ואנשי קדש תהיון לי וגו', ועוד ונקדשתי ארז"ל שימסור עצמו על קידושו של ש"ש, וזהו שסמך המוציא אתכם מארץ מצרים, לומר שכמו שכביכול ירד משמים ממכון שבתו הוא בעצמו לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח, אלא הוא בכבודו ועבר בתוך מצרים מקום גלולים וטנופים וכשפים ומקום תכלית הטומאה, בשבילכם להוציא אתכם, כן אתם צריכין למסור עצמכם על קידוש ה':