א לֹֽא־תַעֲשׂ֨וּ לָכֶ֜ם אֱלִילִ֗ם וּפֶ֤סֶל וּמַצֵּבָה֙ לֹֽא־תָקִ֣ימוּ לָכֶ֔ם וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֖ת עָלֶ֑יהָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ ב אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ ג אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃ ד וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ׃ ה וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֙יִשׁ֙ אֶת־בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת־זָ֑רַע וַאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם׃ ו וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא־תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם׃ ז וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃ ח וְרָדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃ ט וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְהִפְרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם וְהִרְבֵּיתִ֖י אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִימֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם׃ י וַאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ׃ יא וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃ יב וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃ יג אֲנִ֞י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִֽהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת׃ יד וְאִם־לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֺ֖ת הָאֵֽלֶּה׃ טו וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת־מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת־בְּרִיתִֽי׃ טז אַף־אֲנִ֞י אֶֽעֱשֶׂה־זֹּ֣את לָכֶ֗ם וְהִפְקַדְתִּ֨י עֲלֵיכֶ֤ם בֶּֽהָלָה֙ אֶת־הַשַּׁחֶ֣פֶת וְאֶת־הַקַּדַּ֔חַת מְכַלּ֥וֹת עֵינַ֖יִם וּמְדִיבֹ֣ת נָ֑פֶשׁ וּזְרַעְתֶּ֤ם לָרִיק֙ זַרְעֲכֶ֔ם וַאֲכָלֻ֖הוּ אֹיְבֵיכֶֽם׃ יז וְנָתַתִּ֤י פָנַי֙ בָּכֶ֔ם וְנִגַּפְתֶּ֖ם לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיכֶ֑ם וְרָד֤וּ בָכֶם֙ שֹֽׂנְאֵיכֶ֔ם וְנַסְתֶּ֖ם וְאֵין־רֹדֵ֥ף אֶתְכֶֽם׃ יח וְאִ֨ם־עַד־אֵ֔לֶּה לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְיָסַפְתִּי֙ לְיַסְּרָ֣ה אֶתְכֶ֔ם שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃ יט וְשָׁבַרְתִּ֖י אֶת־גְּא֣וֹן עֻזְּכֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־שְׁמֵיכֶם֙ כַּבַּרְזֶ֔ל וְאֶֽת־אַרְצְכֶ֖ם כַּנְּחֻשָֽׁה׃ כ וְתַ֥ם לָרִ֖יק כֹּחֲכֶ֑ם וְלֹֽא־תִתֵּ֤ן אַרְצְכֶם֙ אֶת־יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֣ץ הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִתֵּ֖ן פִּרְיֽוֹ׃ כא וְאִם־תֵּֽלְכ֤וּ עִמִּי֙ קֶ֔רִי וְלֹ֥א תֹאב֖וּ לִשְׁמֹ֣עַֽ לִ֑י וְיָסַפְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ מַכָּ֔ה שֶׁ֖בַע כְּחַטֹּאתֵיכֶֽם׃ כב וְהִשְׁלַחְתִּ֨י בָכֶ֜ם אֶת־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְשִׁכְּלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְהִכְרִ֙יתָה֙ אֶת־בְּהֶמְתְּכֶ֔ם וְהִמְעִ֖יטָה אֶתְכֶ֑ם וְנָשַׁ֖מּוּ דַּרְכֵיכֶֽם׃ כג וְאִ֨ם־בְּאֵ֔לֶּה לֹ֥א תִוָּסְר֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י קֶֽרִי׃ כד וְהָלַכְתִּ֧י אַף־אֲנִ֛י עִמָּכֶ֖ם בְּקֶ֑רִי וְהִכֵּיתִ֤י אֶתְכֶם֙ גַּם־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃ כה וְהֵבֵאתִ֨י עֲלֵיכֶ֜ם חֶ֗רֶב נֹקֶ֙מֶת֙ נְקַם־בְּרִ֔ית וְנֶאֱסַפְתֶּ֖ם אֶל־עָרֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּ֤חְתִּי דֶ֙בֶר֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְנִתַּתֶּ֖ם בְּיַד־אוֹיֵֽב׃ כו בְּשִׁבְרִ֣י לָכֶם֮ מַטֵּה־לֶחֶם֒ וְ֠אָפוּ עֶ֣שֶׂר נָשִׁ֤ים לַחְמְכֶם֙ בְּתַנּ֣וּר אֶחָ֔ד וְהֵשִׁ֥יבוּ לַחְמְכֶ֖ם בַּמִּשְׁקָ֑ל וַאֲכַלְתֶּ֖ם וְלֹ֥א תִשְׂבָּֽעוּ׃ כז וְאִ֨ם־בְּזֹ֔את לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃ כח וְהָלַכְתִּ֥י עִמָּכֶ֖ם בַּחֲמַת־קֶ֑רִי וְיִסַּרְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ אַף־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם׃ כט וַאֲכַלְתֶּ֖ם בְּשַׂ֣ר בְּנֵיכֶ֑ם וּבְשַׂ֥ר בְּנֹתֵיכֶ֖ם תֹּאכֵֽלוּ׃ ל וְהִשְׁמַדְתִּ֞י אֶת־בָּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְהִכְרַתִּי֙ אֶת־חַמָּ֣נֵיכֶ֔ם וְנָֽתַתִּי֙ אֶת־פִּגְרֵיכֶ֔ם עַל־פִּגְרֵ֖י גִּלּוּלֵיכֶ֑ם וְגָעֲלָ֥ה נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃ לא וְנָתַתִּ֤י אֶת־עָֽרֵיכֶם֙ חָרְבָּ֔ה וַהֲשִׁמּוֹתִ֖י אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶ֑ם וְלֹ֣א אָרִ֔יחַ בְּרֵ֖יחַ נִיחֹֽחֲכֶֽם׃ לב וַהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּשְׁבִ֖ים בָּֽהּ׃ לג וְאֶתְכֶם֙ אֱזָרֶ֣ה בַגּוֹיִ֔ם וַהֲרִיקֹתִ֥י אַחֲרֵיכֶ֖ם חָ֑רֶב וְהָיְתָ֤ה אַרְצְכֶם֙ שְׁמָמָ֔ה וְעָרֵיכֶ֖ם יִהְי֥וּ חָרְבָּֽה׃ לד אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הֳשַׁמָּ֔ה וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ׃ לה כָּל־יְמֵ֥י הָשַּׁמָּ֖ה תִּשְׁבֹּ֑ת אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שָׁבְתָ֛ה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶ֖ם בְּשִׁבְתְּכֶ֥ם עָלֶֽיהָ׃ לו וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֔ם וְהֵבֵ֤אתִי מֹ֙רֶךְ֙ בִּלְבָבָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיהֶ֑ם וְרָדַ֣ף אֹתָ֗ם ק֚וֹל עָלֶ֣ה נִדָּ֔ף וְנָס֧וּ מְנֻֽסַת־חֶ֛רֶב וְנָפְל֖וּ וְאֵ֥ין רֹדֵֽף׃ לז וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי־חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא־תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם׃ לח וַאֲבַדְתֶּ֖ם בַּגּוֹיִ֑ם וְאָכְלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֶ֖רֶץ אֹיְבֵיכֶֽם׃ לט וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם יִמַּ֙קּוּ֙ בַּֽעֲוֺנָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיכֶ֑ם וְאַ֛ף בַּעֲוֺנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ׃ מ וְהִתְוַדּ֤וּ אֶת־עֲוֺנָם֙ וְאֶת־עֲוֺ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃ מא אַף־אֲנִ֗י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹיְבֵיהֶ֑ם אוֹ־אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת־עֲוֺנָֽם׃ מב וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר׃ מג וְהָאָרֶץ֩ תֵּעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בָּהְשַׁמָּה֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת־עֲוֺנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֖י גָּעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם׃ מד וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃ מה וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְיֹ֥ת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ מו אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן יְהוָ֔ה בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק ח:
רש"י ורדפו מכם חמשה מאה וכי כך הוא החשבון כו' כתב הרא"ם וז"ל ויש לתמוה דאם כן באומות העולם דכתיב בהו איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה היה לו לומר ושנים יניסו שני אלפים אלא הוה לי' למימר שאינן דומין מועטין הלוחמים למרובים הלוחמים שהרבים נעזרים זה מזה ומתרבה כחם דומיא דכל טונא דמדליא אנוש על כתפיה אינו אלא שליש משאו דליכא למימר דהתם נמי איכא למימר אינו דומה מועטין העוברין על התורה למרובין העוברים על התורה שהרבים העוברים על התורה עונשן מרובה מהמועטין העוברים בה דזכות הרבים מרובה מזכות המועטין שמענו עונש הרבים מרובה מעונש המועטים לא שמענו ע"כ ול"נ דיש לחלק בין ורדפו מכם חמשה מאה ומאה רבבה ירדופו ובין איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה דהתם לא כתיב ושנים ירדופו רבבה אלא יניסו וה"פ אחד ירדוף אלף בגבורתו כלומר רדיפה עד שישיגם ויכם או ימיתם ושנים יניסו רבבה קללה בפני עצמה היא כלומר שיביא מורך בלבבם שיברחו ויניסו רבבה מפני שנים אעפ"י שהשנים לא יעלו על לבם לרדוף אחריהם כי יראו מרדוף אחריהם גם הם אעפ"כ ינוסו מפניהם וה"ה אחד יניס ה' אלפים מתוך מורך לבבם וכן הוא החשבון אבל לענין רדיפה לא ירדופו שנים רק ב' אלפים לפי החשבון אבל הכא כתיב רדיפה בשניהם ורדפו חמשה מאה ומאה רבבה ירדופו הכל ברדיפה לכך פרש"י מה שפירש נ"ל דה"ג דזכות הרבים מרובה מזכות המועטין ולא עונש הרבים מרובה מעונש המועטין שכן הוא המדה רב חסד מטה כלפי חסד והדין נחתך לפי הדין לפי מה שיגיע לכל אחד ואחד ולא יותר כי חלילה לאל מרשע ושדי מעול לתת לאיש יותר מכדי חטאיו כמש"ל:
פסוק י:
רש"י וישן מפני חדש תוציאו שיהיו הגרנות מלאות חדש והאוצרות מלאות ישן וצריכים אתם לפנות האוצרות למקום אחר לתת החדש לתוכן ע"כ בת"כ אמרו וישן מפני חדש תוציאו שיהיו הגרנות מלאות חדש והאוצרות מלאות ישן ואתם מקפידים היאך נוציא ישן מפני חדש ע"כ וכתב הרא"ם ולא הבנתי כי א"א לומר שהם סוברים שפי' וישן מפני חדש תוציאו הוא דרך תמיהה שהם מקפידים ואומרים כיון שהישן טוב מן החדש איך נוציא את הישן מפני החדש דא"כ וישן מפני חדש נוציא מבעי' ליה עכ"ל והגיה הוא את הת"כ והיסיף וגרע לפי סברתו ע"ש אבל אני אומר שאין כאן קושיא על הת"כ ואין צריך להגיהו כלל דנ"ל דה"ק הת"כ דק' לו לת"כ על פסוק וישן מפני חדש תוציאו מה צריך הכתוב לאומרו פשיטא אם יהיו להם תבואו' הרבה שהם יבקשו להם מקומות להניחם שם ומנ"מ אם יוציאו הישן מפני החדש להניח הישן למקום אחר ולתת החדש לתוכן או יניחו הישן באוצרותם הישנים ויניחו החדש באוצרות חדשים ועל זה קאמר הת"כ שהוצרך לכתוב הכתוב זה בדרך עצה טובה וקאי על ואכלתם ישן נושן וה"ק מפני שכבר אמר הכתוב ואכלתם ישן נושן שפירושו שיהא ישן הנושן של שלש שנים יפה לאכול משל אשתקד ומשום כך אתם מקפידים היאך נוציא הישן מפני החדש והישן טוב הוא מן החדש טוב לנו שנניח את הישן במקומו באוצרות הישנים במקום שהורגלנו לקחת משם עד עכשיו והוא מזומן לנו שם ונניח החדש באוצרות החדשים ויתיישן שם ואז יהיה גם הוא טוב ועל זה כתבה התורה בדרך עצה טובה לא תעשו כן רק תוציאו את הישן לאוצרות החדשים ותניחו את החדש לאוצרות הישנים והטעם הוא שאוצרות הישנים כבר נתנגבו היטב ושומרים את החדש שהוא לח שלא יתרקב אבל האוצרות החדשים עדיין לחין הן ואם יניחו שם התבואה החדשה שגם היא לחה תתעפש ותפסד כולה אבל הישן כיון שעברה עליו השנה הרי נתבייש ואינו לח להתקלקל אפי' באוצרות החדשים לפיכך אמר הכתוב תוציאו הישן מפני הישנים ותפנו אותו למקו' אחר לאוצרות החדשים ותתנו החדש לאוצרות הישני' ומעתה יבא לשון הת"כ על מכונו כפשוטו ואין צריך שום תיקון והגה"ה נ"ל:
פסוק יז:
רש"י ונסתם מפני אימה ואין רודף אתכם מבלי כח ע"כ פי' מבלי כח מפני שיודע האויב שאין כח בכם לכך לא ירדוף אחריכם וה"פ דקרא כבר ידעת שפרש"י גבי ונגפתם לפני אויביכם ובעלי דבביכון מקיפין אתכם מבחוץ שפירושו שהאויב יצור את העיר ותבא העיר במצור שרוצה האויב לכבוש אותה ואח"כ אמר רדו בכם שונאיכם ופרש"י שהשונאים גם הם ישראלים שהם מכם ובכם בתוך העיר ומחפשים אחר מטמוניות שלכם לגזול אותם מכם ועכשיו יאמר הפסוק ונסתם מפני אימה ואינו רצה לומר שהניסה תהיה מפני האויב שבחוץ רק מפני השונאים שמבפנים הבאים לחפש המטמוניות שלכם לקחת אותם שהם אינם מבקשים להרוג אתכם רק לקחת המטמוניות אבל אם יראו אתכם אותם השונאים שאתם תרצו לעמוד כנגדם שלא להניח אותם לקחת המטמוניות ודאי יעמדו עליכם ויהרגו אתכם ואתם מתוך כך יפול פחדם ואמתם עליכם שתפחדו שמא פתאום יבאו עליכם לקחת המטמוניות ויחשדו אתכם שאתם רוצים לעמוד כנגדם ויבאו פתאום עליכם ויהרגו אתכם כדי לקחת המטמוניות ומתוך אותה האימה תנוסו מן העיר וזהו מה שפרש"י ונסתם מפני אימה פי' מפני אימת השונאים שבעיר ואח"כ יאמר הכתוב ואין רודף אתכם על האויב המקיף אתכם מבחוץ הוא לא ירדוף אחריכם מבלי כח ר"ל מפני שיודע שאין בכם כח והכוונה לפי שדרך הלוחמים ועושין מצור בפני עיר אחת מאין יוצא ובא כרי לכבוש העיר לפעמים העם הסגור בתוך העיר נופלים פתאום חוץ לעיר ומראים עצמם כנסים אבל כוונתם שהם באים לערוך מלחמה עם אנשי המצור שבחוץ ויעשו זה דרך תחבולה לנוס ולרוץ מהרה רחוק מן העיר כדי שירדפו אחריהם אנשי המצור להרוג אותם ואז יבא גם העם הנשאר בעיר לרדוף אחריהם ואותם שנפלו חוץ לעיר בתחלה גם הם יחזרו פניהם ויהיו אנשי המצור בתוך שתהיה להם המלחמה מלפנים ומאחור ומתוך יראת אותה התחבולה מתחזקים אנשי המצור לערוך מלחמה חזקה עם הנסים מתחלה לרדוף אחריהם ולהרוג אותם לכך יאמר הכתוב כאן בדרך תוכחת הקללה שאתם תנוסו מן העיר פתאום מאימת השונאים שבעיר והאויב המקיף אתכם במצור מבחוץ אע"פ שאינו יודע שמאימת השונאים אתם בורחים לא ירדוף אחריכם להרוג אתכם כי לא יירא מכם מן התחבולה פן תערכו עמו מלחמה מאחור כי בטוח הוא מזה מפני שיודע בכם שאתם הנסי' וגם אותם הנשארים בתוך העיר אין בכם כח לערוך מלחמה עמהם וזהו שפרש"י מבלי כח ואדרבה האויב יניח לנוס אתכם מן העיר כדי שתתרוקן העיר ולא ישאר בה עם רב ואז תהיה לו נוח יותר לכבוש אותה בלי טורח ואין לפרש ואין רודף אתכם על השונאים שמבפנים שהם אינם מעלין על דעתן לרדוף שאין מבקשים רק הממון שבמטמוניות גם אין לפרש הניסה מפני אימת האויבים שמבחוץ חדא שאין קללה זו שהיא מנוסת חרב עכשיו מאלו השבע רק לקמן גבי ואם באלה לא תוסרו לי וגו' כתיב והבאתי עליכם חרב וכאן אין הצרים מבקשין הריגת חרב רק כבישת העיר לדור בתוכה והעם אשר שם יפנו להם מקום באשר יפנו אפי' חיים ועוד שאין לשון ניסה נופלת אלא על מי שהאויב הוא סמוך לו ומבקש להורגו והוא בורח ונס מפניו אבל כאן הא אין האויב בתוך העיר ששייך לומר שנסו מפניו אדרבה נאסף אל העיר מפניו שייך לומר כמו שאמר לקמן ונאספתם אל עריכם אבל השונאים הם בתוך העיר והם נסים מפניהם מפני האימה כמו שכתבתי ועוד אם תפרש הניסה הזו מפני האויב שבחוץ ה"ל ניסה זו מנוסת חרב ואין רודף יהיא הקללה האחרונה הנאמרת לקמן אחרי כל הקללות בחורבן הארץ בימי השמה דכתיב שם ורדף אותם קול עלה נדף ונסו מנוסת חרב וגו' אבל כאן אין ניסה זו מניסת חרב כמו שאמרתי נ"ל:
פסוק יט:
רש"י ונתתי את וגו' זו קשה משל משה כו' וא"ת והלא כל כוונתו של משה לא היה אלא להחמיר ולמה היקל בזו וי"ל שמשה לא החמיר אלא בדיבור של לשון יחיד כגון יככה יתנך וגו' אבל קללה מיוחדת לא שייכה ביחיד לכך היקל בה שלא לקלל הצדיק עם הרשע אלא הרשע העושה בלבד:
פסוק לו:
רש"י קול עלה נדף שהרוח דוחפו כו' מה שהקדים רש"י פי' מנוסת חרב קודם פי' עלה נדף מפני שקודם פי' מנוסת חרב יש לפרש קול עלה נדף שהוא קול אויב שבא אבל אינו בא בחזקה רק יבקש לרדוף רדיפה חלושה כקול עלה נדף מפני רעש החיל אבל אחר שפירש מנוסת חרב על כרחך פירושו כאלו רודפים הורגים אותם אבל אין כאן שום רודף כלל דאל"כ מנוסת למה לי ונסו מפני חרב מבעי ליה ומעתה יקשה קול עלה נדף קול של מה הוא לכך פי' שהרוח דוחפו כו':
פסוק מא:
רש"י והבאתי אותם אני בעצמי אביאם כו' פי' אביאם תחת כנפי בהיותם בארץ אויביהם וכ' הרא"ם ולא ידעתי למה לא יפרשו אותו כמשמעו שיביאם בארץ אויביהם כמו יוליך ה' אותך ואת מלכך וגו' ה"נ והבאתי כמו והולכתי אותם ואני תמה עליו ז"ל בקושיא זו דפשוט הוא שאינו דומה דהתם כתיב יוליך ה' אותך וגו' אשר לא ידעת וגו' ה"נ אם היה פירושו של והבאתי אותם וגו' כמו והולכתי אותם היה לו לסיים אל ארץ אויביהם או לארץ אויביהם מאי בארץ אויביהם אלא ה"ק כשיהיו בארץ אויביהם אני בעצמי בהיותם שם אביאם אלי שלא יהיו אומרים הואיל וגלינו בין האומות נעשה כמעשיהם אני איני מניחם אלא מעמיד אני את נביאי ומחזירן לתחת כנפי שנא' והעולה על רוחכם וגו': אח"כ בדיבור הסמוך לזה על או אז יכנע פרש"י כמו או נודע כי שור נגח הוא אם אז יכנע כתב הרא"ם ג"כ וז"ל לא הבנתי כוונת הרב בזה שלפי זה יהיה המובן ממנו שאני בעצמי אביאם תחת כנפי אם יכנע לבבם אבל אם לא יכנע לבבם לא אביאם תחת כנפי בעל כרחי והוא הפך המדרש הזה שהם אמרו שלא יהיו ישראל אומרים הואיל וגלינו בין האומות נעשה כמעשיה' אני איני מניחם שנאמר העולה על רוחכם היו לא תהיה וגו' וכתיב ובחימה שפוכה אמלוך עליכם על כרחכם ממליך אני מלכותי עליכם אבל היה לו לפרש אז כמשמעו שפירושו או אני אביאם תחת כנפי בעל כרחם או אז יכנע לבבם מעצמם ולא אצטריך להביאם אני תחת כנפי בעל כרחם עכ"ל גם בכאן לא ידעתי מאי קאמר דהוה ליה לפרש כמשמעו ורצה לומר שפירושו או אני אביאם תחת כנפי בעל כרחם או אם אז יכנע לבבם וגו' דלפי פירושו זה דאו או קתני מאי או אז יכנע או יכנע לבבם היה לו לומר מאי אז ועוד לפי זה גם ואז דגבי ירצו את עונם אינו נכון לפי משמעות אותו הפשט דהוה ליה למימר או והבאתי אותם בארץ אויביהם או יכנע לבבם הערל וירצו את עונם אז וזכרתי את בריתי יעקב וגו' אבל לפי פירש רש"י שפירש או אז יכנע כמו אם אז יכנע וגו' יבא הכל על מכונו והכי פירושו והבאתי אותם בארץ אויביהם שפירושו אביא אותם אלי תחת כנפי בעל כרחם ודבר ידוע הוא כי העובד בעל כרחו אינו עושה בהכנעת הלב רק בהכרח וההכרח לא יגונה ולא ישובח ולא יקבלו שכר על זה להגאל בזכות זה לפיכך קאמר אח"כ אז יכנע וגו' רצה לומר אפילו אם אז כשיראו שבעל כרחם אני ממליך עליהם מלכותי הם יתנו אל לבם לעבוד אותי גם בהכנעות לבב ולא כעבד העובד בעל כרחו ושלא מלבו וגם אז ירצו את עונם רצה לומר שיעשו תשובה בכל לבם לרצות אותי על עונם גם אני וזכרתי את בריתי יעקוב וגו' וגאלתי אותם כו' וזה נכון לפי פירש רש"י בלי גמגום נ"ל: