א לֹֽא־תַעֲשׂ֨וּ לָכֶ֜ם אֱלִילִ֗ם וּפֶ֤סֶל וּמַצֵּבָה֙ לֹֽא־תָקִ֣ימוּ לָכֶ֔ם וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֖ת עָלֶ֑יהָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ ב אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ ג אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃ ד וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ׃ ה וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֙יִשׁ֙ אֶת־בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת־זָ֑רַע וַאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם׃ ו וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא־תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם׃ ז וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃ ח וְרָדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃ ט וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְהִפְרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם וְהִרְבֵּיתִ֖י אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִימֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם׃ י וַאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ׃ יא וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃ יב וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃ יג אֲנִ֞י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִֽהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת׃ יד וְאִם־לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֺ֖ת הָאֵֽלֶּה׃ טו וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת־מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת־בְּרִיתִֽי׃ טז אַף־אֲנִ֞י אֶֽעֱשֶׂה־זֹּ֣את לָכֶ֗ם וְהִפְקַדְתִּ֨י עֲלֵיכֶ֤ם בֶּֽהָלָה֙ אֶת־הַשַּׁחֶ֣פֶת וְאֶת־הַקַּדַּ֔חַת מְכַלּ֥וֹת עֵינַ֖יִם וּמְדִיבֹ֣ת נָ֑פֶשׁ וּזְרַעְתֶּ֤ם לָרִיק֙ זַרְעֲכֶ֔ם וַאֲכָלֻ֖הוּ אֹיְבֵיכֶֽם׃ יז וְנָתַתִּ֤י פָנַי֙ בָּכֶ֔ם וְנִגַּפְתֶּ֖ם לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיכֶ֑ם וְרָד֤וּ בָכֶם֙ שֹֽׂנְאֵיכֶ֔ם וְנַסְתֶּ֖ם וְאֵין־רֹדֵ֥ף אֶתְכֶֽם׃ יח וְאִ֨ם־עַד־אֵ֔לֶּה לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְיָסַפְתִּי֙ לְיַסְּרָ֣ה אֶתְכֶ֔ם שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃ יט וְשָׁבַרְתִּ֖י אֶת־גְּא֣וֹן עֻזְּכֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־שְׁמֵיכֶם֙ כַּבַּרְזֶ֔ל וְאֶֽת־אַרְצְכֶ֖ם כַּנְּחֻשָֽׁה׃ כ וְתַ֥ם לָרִ֖יק כֹּחֲכֶ֑ם וְלֹֽא־תִתֵּ֤ן אַרְצְכֶם֙ אֶת־יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֣ץ הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִתֵּ֖ן פִּרְיֽוֹ׃ כא וְאִם־תֵּֽלְכ֤וּ עִמִּי֙ קֶ֔רִי וְלֹ֥א תֹאב֖וּ לִשְׁמֹ֣עַֽ לִ֑י וְיָסַפְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ מַכָּ֔ה שֶׁ֖בַע כְּחַטֹּאתֵיכֶֽם׃ כב וְהִשְׁלַחְתִּ֨י בָכֶ֜ם אֶת־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְשִׁכְּלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְהִכְרִ֙יתָה֙ אֶת־בְּהֶמְתְּכֶ֔ם וְהִמְעִ֖יטָה אֶתְכֶ֑ם וְנָשַׁ֖מּוּ דַּרְכֵיכֶֽם׃ כג וְאִ֨ם־בְּאֵ֔לֶּה לֹ֥א תִוָּסְר֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י קֶֽרִי׃ כד וְהָלַכְתִּ֧י אַף־אֲנִ֛י עִמָּכֶ֖ם בְּקֶ֑רִי וְהִכֵּיתִ֤י אֶתְכֶם֙ גַּם־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃ כה וְהֵבֵאתִ֨י עֲלֵיכֶ֜ם חֶ֗רֶב נֹקֶ֙מֶת֙ נְקַם־בְּרִ֔ית וְנֶאֱסַפְתֶּ֖ם אֶל־עָרֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּ֤חְתִּי דֶ֙בֶר֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְנִתַּתֶּ֖ם בְּיַד־אוֹיֵֽב׃ כו בְּשִׁבְרִ֣י לָכֶם֮ מַטֵּה־לֶחֶם֒ וְ֠אָפוּ עֶ֣שֶׂר נָשִׁ֤ים לַחְמְכֶם֙ בְּתַנּ֣וּר אֶחָ֔ד וְהֵשִׁ֥יבוּ לַחְמְכֶ֖ם בַּמִּשְׁקָ֑ל וַאֲכַלְתֶּ֖ם וְלֹ֥א תִשְׂבָּֽעוּ׃ כז וְאִ֨ם־בְּזֹ֔את לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃ כח וְהָלַכְתִּ֥י עִמָּכֶ֖ם בַּחֲמַת־קֶ֑רִי וְיִסַּרְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ אַף־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם׃ כט וַאֲכַלְתֶּ֖ם בְּשַׂ֣ר בְּנֵיכֶ֑ם וּבְשַׂ֥ר בְּנֹתֵיכֶ֖ם תֹּאכֵֽלוּ׃ ל וְהִשְׁמַדְתִּ֞י אֶת־בָּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְהִכְרַתִּי֙ אֶת־חַמָּ֣נֵיכֶ֔ם וְנָֽתַתִּי֙ אֶת־פִּגְרֵיכֶ֔ם עַל־פִּגְרֵ֖י גִּלּוּלֵיכֶ֑ם וְגָעֲלָ֥ה נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃ לא וְנָתַתִּ֤י אֶת־עָֽרֵיכֶם֙ חָרְבָּ֔ה וַהֲשִׁמּוֹתִ֖י אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶ֑ם וְלֹ֣א אָרִ֔יחַ בְּרֵ֖יחַ נִיחֹֽחֲכֶֽם׃ לב וַהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּשְׁבִ֖ים בָּֽהּ׃ לג וְאֶתְכֶם֙ אֱזָרֶ֣ה בַגּוֹיִ֔ם וַהֲרִיקֹתִ֥י אַחֲרֵיכֶ֖ם חָ֑רֶב וְהָיְתָ֤ה אַרְצְכֶם֙ שְׁמָמָ֔ה וְעָרֵיכֶ֖ם יִהְי֥וּ חָרְבָּֽה׃ לד אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הֳשַׁמָּ֔ה וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ׃ לה כָּל־יְמֵ֥י הָשַּׁמָּ֖ה תִּשְׁבֹּ֑ת אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שָׁבְתָ֛ה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶ֖ם בְּשִׁבְתְּכֶ֥ם עָלֶֽיהָ׃ לו וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֔ם וְהֵבֵ֤אתִי מֹ֙רֶךְ֙ בִּלְבָבָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיהֶ֑ם וְרָדַ֣ף אֹתָ֗ם ק֚וֹל עָלֶ֣ה נִדָּ֔ף וְנָס֧וּ מְנֻֽסַת־חֶ֛רֶב וְנָפְל֖וּ וְאֵ֥ין רֹדֵֽף׃ לז וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי־חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא־תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם׃ לח וַאֲבַדְתֶּ֖ם בַּגּוֹיִ֑ם וְאָכְלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֶ֖רֶץ אֹיְבֵיכֶֽם׃ לט וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם יִמַּ֙קּוּ֙ בַּֽעֲוֺנָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיכֶ֑ם וְאַ֛ף בַּעֲוֺנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ׃ מ וְהִתְוַדּ֤וּ אֶת־עֲוֺנָם֙ וְאֶת־עֲוֺ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃ מא אַף־אֲנִ֗י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹיְבֵיהֶ֑ם אוֹ־אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת־עֲוֺנָֽם׃ מב וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר׃ מג וְהָאָרֶץ֩ תֵּעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בָּהְשַׁמָּה֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת־עֲוֺנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֖י גָּעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם׃ מד וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃ מה וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְיֹ֥ת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ מו אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן יְהוָ֔ה בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק ג:
אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. נראה לבאר על מה דשינה הלשון גבי חוקים לשון הליכה וגבי מצות שמירה דמצינו דשמירה הוא מלשון המתנה כמו ואביו שמר את הדבר ומצינו ביהושע בן יהוצדק דאמר לו המלאך ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. נראה דהמלאכים נקראים עומדים דהם עומדים תמיד במדרגתם ואינם באים למדרגה יותר אבל הצדיקים הולכים במדרגות מעלה מעלה וזה שאמר המלאך ונתתי לך מהלכים בין העומדים ולכך אמר רב שמואל בר שילת אחים אספדאי פי' התחמם בהספידא דהתם קאמינא ולהבין הנתינת טעם דהתם קאימנא ולפי דברינו יבואר דהצדיקים בחייהם הולכין תמיד ממדריגה למדריגה אבל כשמתו הם נשארו במדרגתן כמו שהיו בחייהם ולכן מספידין על ת"ח שמתו על שאינן יכולין להשיג עוד יותר למדריגה ושפיר הוא נתינת טעם דהתם קאימנא במקום אחד ולא אוכל להשיג עוד יותר למדרגה אך קשה למה באמת הצדיקים הם מעולים וגבוהים יותר ממלאכי השרת הא המלאכי השרת נמי עושים מצות ה' כמ"ש ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו ונראה דחילוק יש אם יודע טעם המצוה ועושה או אם אינו יודע כלל טעמי המצוה ועושה הואיל שהוא גזירת המלך ולכך המלאכים שהם יודעין טעמי מצות שעושים אף ע"פ שעושים אין שכרם גדול כל כך כמו אדם שאינו יכול להשיג טעמי המצות כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז ואעפ"כ עושים משום גזירת המלך ע"כ הצדיקים הולכים ממדריגה למדריגה וזהו אם בחוקותי מצות שהם חוקים כגון אכילת חזיר וכדומה תלכו אתם ממדריגה למדרגה אבל לא המלאכים יען דהן יודעין טעמי המצוה אין שכרם גדול כל כך אבל ואת מצותי תשמרו בזה הם ג"כ כמלאכים שיודעים טעמי המצות ועוד. נראה כי כבר אמרו כי לולי ה' עוזרו א"א לשמור המצות לתוקף היצה"ר וא"כ מהדין אין כאן תשלום שכר גדול כי ה' הוא העושה רק לרוב חסדי ה' משלם שכר לאדם כאלו הוא עשאה וזהו הנאמר לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו הרצון כאלו הוא עשהו אך זהו העושה מצוה לשמה מבלי פנייה ומבלי מצפה לקבלת פרס אז ירצה ה' פעלו כאלו עשהו בלי סיועת ה' אבל זולת זה כיון שעשה לפנייה לא וזהו מאמרו אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו הרצון שתטור המצות בדרך חק ולא לשום פניה ופרס אז ועשיתם אותם שיהיה כאלו אתם עשיתם בלי סיוע ממעל כלל ויחשב לכם לצדקה כאלו אין כאן עזר אלהי כלל ומידכם היתה זאת:
פסוק ד:
ונתתי גשמיכם בעתם. פירוש דעיקר גדולת התבואה הוא בא מהשפעת חמה ולבנה כמ"ש וממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים וז' כוכבי לכת הם שצ"ם חנכ"ל ומוצאי שבת הוא מזל שבתאי נמצא בליל רביעי הוא חמה וליל שבת הוא לבנה ולכן פי' רש"י בליל ד' ובלילי שבתות או נראה דהנה לפעמים משמע דתורה עדיפא מתפלה דכתיב מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה ואיתא בגמ' דהוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד משמע דהם שווים ונראה דיש חילוק בתורה דהיינו באנשים שתורתן אומנתן כמו רשב"י וחביריו תורה עדיפא מתפלה משא"כ בשאר אינשי דהוי כמו שלא לשמה וצריכה להיות תפלה ממעמקי הלב שהוא ודאי לשמה ואיתא בגמרא מפני מה היו אמותינו עקרות שהקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים וה"א כאן שח"ו הקב"ה יעצור הגשמים כדי שיתפללו הצדיקים ורש"י פירש ואת מצותי תשמרו שתהיו עסוקים בתורה לשמה ובזו ודאי תורה עדיפא ולכך אמר ונתתי גשמיכם בעתם לבלתי שצריכים אתם להתפלל עליהם:
פסוק ה:
והשיג לכם דיש את בציר וגו'. פירוש שהתבואה תהיה מרובה ושמא תאמרו שזה מחמת רוב גשמים שירדו ולכך אמר ונתתי גשמיכם בעתם ואף עפ"כ והשיג לכם וגו'. והמשך הפסוקים כך הוא כי כבר אמרנו במ"ש שלא נזכרו בתורה יעודי העוה"ב כלל רק יעודי גשמי ועיין מה שכתבו המפרשים כמה טעמים לזה וגם המלך הכוזרי שאל שאלה זאת מהחבר מפני מה בתורתכם לא כתיב רק שכרכם בעוה"ז כגון ונתתי גשמיכם בעתם ובתורתנו כתיב אפילו שכרנו בעוה"ב אבל עיקר הטעם הוא אצלנו כי לא נאמרו אפילו יעודי עוה"ז לומר עשה כך בשביל שיהיה שכרך כך כי אין לעבוד ע"מ לקבל פרס וזהו מטענות הצדוקים ימ"ש ואיך יזכרו יעודי שכר בתורה אבל באמת לא באו יעודי שכר עוה"ז בתורה רק לסימן בעלמא אם תעשה רצון ה' יהיה כך ואם לאו לא יהיה כך ומזה תכיר אם יש בך צדיקים או רשעים ולא תתלה במקרה כי לא כן הוא ולכך בא בתורה לומר דהכל תלוי בעשיית המצות ולא במקרה וכפי הענין שיחולו הברכות והקללות תכיר חטא הדור וזכותם וכמו יאשיה המלך שטעה בדורו וחשבם לצדיקים שפט כי הברכה מבלי לעבור אפילו חרב של שלום יחול עליהם ובאמת לא היו צדיקים ולכך היתה אמירת השם שיעבור דרך א"י וכן כולם וזהו ביעודי שכר עוה"ז אבל זהו לא יתכן ביעודי שכר עוה"ב כי בו לא שייך סימן ולא שייך לתלות הדבר במקרה ולכן לא נזכר בתורה כי אלו נזכר הוי לעבוד ע"מ לקבל פרס והבן ואם כן שכל ייעודים הללו הם לסימן שישראל עושים רצון הש"י אלו היה בדרך הטבע עדיין לא היה סימן ומטבע העולם שיש מדינות שמינות מבורכות שעושים פירות הרבה עד שלרוב נרקבים כמ"ש כותבי מדינות ולכך יהיה כך שהפירות יהיה רק ממוצע כפי טבע גדול ארץ לא מעט ולא רב רק כפי שיעור הזרע והעץ כפי טבע וכח עץ והארץ לישא פירות ומ"מ יתברך כל כך שיהיה משיג דיש הבציר ומזה יובחן ויורגש הנס וברכת ה' ולא בדרך הטבע וזהו אמרו ונתנה הארץ יבולה היינו כשיעור הראוי לה כפי הזרע המובל לה בערך וכן עץ השדה יתן פריו ממוצע כפי הטבע העץ וכחו וזהו הכל ממוצע ומ"מ יתברך התבואה שישיג דיש את הבציר וגו'. ויהיה ברכת ה' ניכר ולהיות שברבוי גשמים יתרבו הפירות וכן במיעוט גשמים יתמעטו אמר שיתן גשמים בעתו הראוי לא רב ולא מעט רק כפי הצמצום והצורך ולכך בטבע לא תתן הארץ רק יבולה ומ"מ והשיג לכם וגו':
פסוק ה:
ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם. נראה לבאר על דרך דאמרינן בגמר' יאכל אדם שליש וישתה שליש ושליש בטנו יהיה ריקן ופי' רש"י כדי שאם יכעוס יהיה המאכל עולה בשליש החסר ולא יבקע כריסו משא"כ אם יהיה בטנו מלא ויכעוס יבקע כריסו וזהו דווקא אצל הרשעים הכועסים כמ"ש כעס בחיק כסילים ינוח אבל הצדיק שבאמת אינו כועס יכול לאכול לשובע וזהו פירוש הכתוב צדיק אוכל לשובע נפשו ואינו צריך להיות שליש בטנו ריקן שהוא אינו כועס אבל בטן רשעים תחסר שיהיה לו לב רגז ולא יוכל להתפשט המאכל ולכך בטן רשעים תחסר ואיתא בגמרא ונתן לך ה' לב רגז בבבל הוא דכתיב אבל בא"י אינו כועס ולכך אמר כאן ואכלתם לחמכם לשובע פי' תוכל לאכול עד השובע הטעם דוישבתם לבטח בארצכם דייקא כי לא יהיה לכם לב רגז בא"י כי בבבל כתיב ורש"י פי' אוכל קימעא ומתברך במיעיו והטעם כי אמרו במדרש גבי רות ותאכל ותשבע ותותר איני יודע במי נשתלחה הברכה אם בידו של אותו הצדיק או בבטן של אותו צדקת כשהוא אומר ותתן גם לחמותה הוי אומר מבטנה נתברך והוא תמוה וכבר פירשנו בו כמה פרושים. אבל הענין הוא כך כי אסור ליהנות ממעשה ניסים אם לא ע"י הדחק ואם כן אם היה מידו של אותו הצדיק דנתן מלא קומציו ונעשה ממנו שני קומצים והיא אכלה קומץ והשאירה קומץ הוא מעשה ניסים ולא הביאה זה לנעמי דאסור ליהנות ממנו אבל אם הוא נתן לה קומץ ונשאר קומץ כבראשונה רק היא שבעה בחצי קומץ אם כן בחצי קומץ הנשאר אין בו נס וזהו פירוש המדרש במי נתברך כשהוא אומר ותתן גם לחמותה ואי מידו של אותו צדיק הא הוי מעשה ניסים ואסורה חמותה ליהנות ממנה ולכך הוא אומר מבטנה של אותו הצדקת וכן כאן יקשה איך יהנו ממעשה ניסים שיהיה הברכה משתלח דהמעט יהיה רב ולכך קאמר דהם יהיו שבעים ממעט ולא יהנו ממעשה ניסים כלל והלא יקשה אם כן ברכה זו שיהיה ריבוי למה הלא ישבעו במעט ועל זה אמר וישבתם לבטח בארצכם כי חיים תלוים לו מנגד מי שדואג על מזונות מחר וכבר אמרו לאו בכל יומא אתרחיש ניסא ולכך אלו היה רק הנס שישבעו במעט אם כן לא היו יושבים בטח כי תמיד חייהם מנגד ופחד אולי מחר לא יהיה נס זה ולכך היה ריבוי בתבואה עד שאפילו לא ישבעו רק ברב מכל מקום די והותר ואם כן אין כאן פחד גם יובן במ"ש והשיג לכם דיש את בציר אין הכוונה שיהיה כל כך תבואה ותירוש עד שיצטרך לעשות מלאכתו בשדות ובכרמים כל השנה דאם כן תורתם מה תהיה עליהם וכבר אמר ר"י לתלמידיו אל תתחזו קמאי ביומי ניסן וביומי תשרי כי היכי דלא תטרדו במזונותיכו והזהיר להם שיעסקו רק שני חדשים הללו בעבודת השדה כדי שיהיו פנוים כל השנה לעסוק בתורה ולכך בישר כאן דהא דיומשך הזמן דיש כל כך אינו מחמת ריבוי התבואה שלא יספיק הזמן רק ואכלתם לחמכם לשובע שדבר מועט ישביע אתכם ולא תהיו עוסקים בעניני עוה"ז רק לצורך וקיום המין א"כ יום ביומו תדושו תבואה ותדרכו ענבים מה שהוא צורך שעה והוא דבר מועט למאוד ואח"כ תחזרו לעבידת ה' ותורה ולא תכלו הזמן בדישה ודריכה וכדומה וא"כ יהיה זה כל השנה כי כל יום תדושו ותעשו מעט לצורך שעה ואח"כ תשובו לתורת ה' והבן:
פסוק ו:
ונתתי שלום בארץ. נראה לבאר דהנה יש לשאול למה יהיה בכל שאר ארצות השנה ממוזג במזג השוה שיהיה להם כל צרכם ולכך לסימן ולאות בישראל צריך הברכה להיות שישיג דיש את בציר ולמה לא יהיה בשאר ארצות רזון זולת א"י ובזה יוכר כי ברכת ה' בעמו אך דאם יהיה כך יתגרו העובדי כוכבים ומזלות בישראל לגזול מהם א"י אבל כאשר גם להם טוב ה' לא יחמוד איש את ארץ ישראל כהבטחה לא יחמוד איש את ארצך וזהו מאמר דוד רבים אומרים מי יראנו טוב נסה עלינו אור פניך וגו' הרצון שיהיה רק הברכה ואור ה' על ישראל בארצנו והשיב להם דוד ואני נתתי שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו והטעם בשלום יחדיו אשכבה וגו' כי זהו גורם שלום ומבטל חמדת א"י ונרמז ג"כ בנתתי שלום בארץ כי כל חולאים וארסיים במדינה מתהוה משינוי מזגים בארץ שע"י האידים והקטורים היוצאים מהארץ אם גפרית אם חמה או לחה ביותר יולידו התגברות כירי הארסיים וכדומה לגרום חולשה וזהו ע"י התגברות היסודות ואם כל היסודות שבארץ במזג השוה איש על פקודתו כחוק טבע הבריאה אשר יצר ה' בחכמתו לא יתהוה כל שום חולי ומחלה וזהו ונתתי שלום בארץ שיהיו היסודות ממוזגים בארץ ולא יתגבר איש על רעהו ובזה יהיה אויר א"י לבריאות ומחכים יושביו וזהו ג"כ ע"י גשמים היורדים במזג ומדה מכוונת לא רב ולא מעט כי ע"י רב או מעט יתגבר או יתחלש כח המים וכדומה אבל במדה מכוונת הכל על מכונה וזהו ונתתי גשמיכם בעתם כנ"ל וזהו ונתתי שלום בארץ שזה גורם את זה:
פסוק ו:
ונתתי שלום בארץ. איתא במדרש שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה אם אין שלום אין כלום ת"ל ונתתי שלום בארץ ונראה לבאר דאיתא בגמרא אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ב"ה רבש"ע כתבת בתורתך אשר לא ישא פנים וגו' ואתה נושא להם פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך והשיב להם הקדוש ב"ה ואיך לא אשא להם פנים כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת פירוש אם תאכל כדי שביעה אז תברך והם מדקדקין עד כזית ועד כביצה ומשמעות אע"פ שאין אוכלים כדי שביעה הם מברכים אבל אה באמת אוכלין קימעא ומתברך במעיו הדרא קושיא לדוכתא מפני מה אתה נושא פנים וזהו כוונת רש"י שפירש תחלה קודם שהביא המדרש הנ"ל אוכל קימעא ומתברך במעיו שמא תאמרו אם אין שלום אין כלום דאז לא יהיה שלום מקושית מלאכי השרת ת"ל ונתתי שלום בארץ דאעפ"כ יהיה לכם שלום:
פסוק ו:
ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם. הנה אמרו במדרש כשאמר דוד גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך הוא סימן לגבורי ישראל כשכונעין לחיות רעות שסופן להכניע גבורי עכו"ם וכן היה בשמשון שהכה את הארי ולכך אמר ושכבתם ואין מחריד שלא יהיה מלחמה ע"כ והשבתי חיה רעה שאינם צריכין עוד לסימן להרוג חיות רעות תחלה גם יש לבאר דנאמר בכנענים מעט מעט אגרשנו מפניך פן תרבה עליך חית השדה נמצא בכל עת צריכים הכנענים להשאר בארץ מטעם פן תרבה עליך חית השדה אבל כשאין חיה רעה בארץ יכולים לגרש הכנענים כולם וזהו כוונת הכתוב ושכבתם ואין מחריד פירוש שלא ישאר שום כנעני בארץ אך פן תרבה עליך חית השדה לכך הבטיח והשבתי חיה רעה מן הארץ:
פסוק ו:
וחרב לא תעבור בארצכם. ואמרו חז"ל אפילו חרב של שלום ונראה הטעם כי חרב של שלום מעורר פחד יושבי ארץ לעבוד את ה' מיראתם לבל יבוא גם עליהם חרב כזה ודבר המורגש בעין מוליד יותר התאמצות והרגשה בלב מדבר דמיוני בלבד אך עבודת ה' כזאת אין זו עבודה שלימה כיון שהוא רק מחמת יראה אבל כשילכו ישראל בדרכי ה' לעבדו מאהבה ויראה פנימיות אין צריכים לחרב ופחד חצוני:
פסוק ח:
ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. ועיין ברש"י שהקשה וכי כך הוא החשבון ועוד הקשה התוספות הא מדה טובה מרובה ממדת פורעניות וכאן בברכה כתיב רק ה' מאה ירדופו ולהלן בקללה כתיב איכה ירדוף אחד אלף אבל נראה דהיודע בתכסיסי מלחמה הוא יודע כי ליתן מורך בלב אנשי חיל שינוסו צריך מתחלה התאמצות ורב הפעולה כי הם עומדים על משמרתם לנצח לא יסורו לקול הלוחמים נגדם אבל כאשר כבר גברו במקצת ונסו איזה אנשים מוליד תיכף שערורו' ומהומה וקלקול הסדר עד שבקל ינוסו אחר כך הנשארים וצריכין ראשי הצבא אימת הגדול לחזק לבב הנשארים כנודע ולכך מתחלה לגרו' רדיפה וניסה צריך התאמצות שחמשה ירדופו מאה אבל כאשר כבר החלו לנוס א"כ אמיץ כח כל כך עד שמאה כחם לרדוף רבבה וקושית התו' הוא ג"כ מתורץ דהענין הוא כי אם אחד רודף אלף די שנסו מלפניו אבל לא ירדוף אחריהם להורגם כי צריך לעמוד על עמדו לבל יהי נלכד מלפניו ואחריו וא"כ הנרדפים ינוסו ולא יהיו מוכים מכת חרב וזהו הקללה לטובה הוא שאחד ירדוף אלף א"כ ינוסו ולא ימותו ולכך בא היעוד ונסתם ואין רודף וא"כ אין כאן פחד מיתה אבל כאן בברכה שהרבה ירדופו כמו חמשה למאה א"כ שנים או שלשה יעמדו על עמדם ומצב מלחמה והנשארים ירדופו אחריהם עד כלותם וזהו רצון סיום פסוק כי הרדיפה תהיה שיפלו אויביכם לפניכם לחרב אבל להיפך בקללה ישראל ימלטו שלא יהיה רק ניסה וזהו נמי כוונת התוספות בתירוצם התם כתיב ונסתם וכו' וזהו כדברינו הוא ודוק:
פסוק ט:
ופניתי אליכם והפרתי אתכם והרביתי אתכם והקמותי את בריתי אתכם. איתא במדרש והביאו רש"י והפרתי אתכם בפריה ורביה נראה לבאר כי הארון היה מכלה בשבט לוי כנודע והטעם כי סביביו נשערה מאוד אבל כאן הבטחה אף שאפנה עליכם מ"מ תהיו פרים ורבים כמו שמצינו בבית עובד הגתי שברכו ה' בעבור הארון שילדו ששה בכרס אחד אמנם נראה במה דכתיב והקימותי את בריתי אתכם כי הנה אמרו עתידה אשה שתלד בכל יום וטעם שינוי זה כי גזרו שמולידיו של אדם המה האדם והשמש וכאשר תקיף השמש במהלך רצונו ממערב למזרח שלשה חלקי עולם יוגמר הולד וזהו ט' ירחים והנה תנועה היומית השמש מקיף ג"כ העולם בכל יום ממזרח למערב ולמה אשה מילדת לט' חדשים ולא תלד בכל יום אך דזה לפי שמהלך היומי ממזרח למערב הוי הכרחי לפי שגלגל היומי מכרחת אותה להקיף כי היא אינה רוצה להקיף מפני רשעים שבדור ולכך אינה פועלת אבל לעתיד כשיהיו עמך כולם צדיקים ותקיף העולם ברצונה הטוב ולכך עתידה אשה שתלד בכל יום ובזה פרים ורבים מאוד וברית ה' היה על היקף יומי כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי וזהו והקימותי את בריתי אתכם שתלד כפי ברית שלי בהקף יום ולילה וא"כ תפרה ותרבה למאוד והבן:
פסוק י:
ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו. בכאן רמזה לנו התורה איך בזמן שהיה בהמ"ק קיים השפעתו היה בכל יום מרובה משל חבירו כמו שעתה בעו"ה בכל יום קללתו מרובה משל חבירו וראיה לדבר זה ישן מפני חדש תוציאו ואע"פ שיהיה לכם תבואה ישינה תאכלו חדשה מטעם שהשפעתו יותר טובה:
פסוק יא:
ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. דידוע דיסורין ממרקין עונותיו של אדם כמו מלח שהוא ממתק הבשר ומוציא נמי מהבשר כל מיני רע הבלוע בתוכו והנה קודם השראת שכינה על הנביא היה הקב"ה שולח עליו יסורים לנקות אותו מזוהמתו אשר איננו טהור הוא מחמת זוהמת חטאיו אשר חטא כדי שישרה השכינה עליו בקדושה ובטהרה וזה הוצרך למי שעבר עבירה אבל לצדיק שלא טעם טעם חטא לא הוצרך מלח להוציא בליעת חטא היסורין למרק והפירוש דלא תגעל היא לשון הגעלה שעל ידו פולט הכלי בתוכו וז"ש ונתתי משכני בתוככם דהיינו השראת שכינה ולא תגעל שאינם צריכין למירוק עונות כי עם קדוש אתה:
פסוק יב:
והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. נראה לבאר ע"פ מה דאמרו בגמרא שני שאלות שאלו כנסת ישראל שלא כהוגן האחת ויבא כגשם לנו אמר לה הקב"ה בתי הגשמים פעמים נעצרים אלא אהיה לכם כטל שתמיד אינו פוסק שוב שאלו שימני כחותם על לבך אמר לה הקב"ה בתי על הלב פעמים. נראה ופעמים אינו. נראה אני אשימך כחותם על זרועי שנאמר על כפים חקותיך והענין השאלה והתשובה הוא קשה להבין ונראה דהנה אין טפה של גשמים יורד מלמעלה אם אין כנגדה עולה מן התהום כמ"ש ואד יעלה מן הארץ אבל הטל הוא בא בלתי התעוררות כלל התהום מלמטה והנה כנ"י חשבו שישראל הם לעולם צדיקים גמורים ולכך ביקשו שיבוא נא כגשם לנו בהתעוררות דלתתא והשיב הקב"ה בתי פעמים שישראל אינם צדיקים גמורי' נמצא שחדלה השראת השכינה רק אהיה כטל שהוא בא בלתי התעוררות כלל מהתהום מלמטה וזהו פי הפסוק והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כטל מאת ה' ועל השאלה השנית. נראה לבאר כך דכל המצות שאנו עושים פעמים אין הלב טוב לעשותה לשמה רק במעשה אנו עושין המצוה וכנ"י באמת היו חושבים שהלב הוא טוב לעולם ולכך הם בקשו שימני כחותם על לבך אך הקב"ה בחסדו הגדול השיב בתי עמים הלב אינו. נראה היינו הלב טוב פעמים אינו. נראה רק במעשה אשר יעשון בלתי כוונת הלב ולכך אשימך כחותם על זרועי פי' במעשה הן על כפים חקותיך בלי מעשה הן טובים לעולם וזהו פי' הכתוב כאן אתם סבורים דצריך דוקא להיות תחלת התעוררות דלתתא ולכך אמר תחלה והייתי לכם לאלהים ואח"כ אמר ואתם תהיו לי לעם אבל יש לדקדק דלמעלה אמר ושכנתי בתוככם וכאן אמר והתהלכתי בתוככם ולמה שינה בלשון ונראה כי כשהקב"ה דן עובדי אלילים דן אותם בישיבה ובעיון גדול אבל לישראל הקב"ה ברחמיו דן אותם בהליכה לבל יחופש בעיון ובדקדוק אחר מעשיהם ולכך ויהי בנסוע הארון שרצה השכינה ללכת ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך ולכך בהשראת השכינה אמר ושכנתי בתוככם אבל כשדן אותם באמת אמר והתהלכתי בתוככם והיינו בהליכה:
פסוק יג:
אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות. פי' דביציאת מצרים שם יצאנו מעבדות לחרות ועתה אנו עבדי ה' ולא עבדי פרעה ולעתיד יהיה הגאולה לחרות ממלאך המות הוא היצה"ר ואין לך עול גדול מעול היצה"ר וזה פי' הפסוק אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים היא הגאולה רק מהיות להם עבדים אבל לעתיד ואשבור מוטות עולכם פי' עול היצה"ר:
פסוק יג:
ואולך אתכם קוממיות. דקומה של אדה"ר היה ק' אמה ואיתא במדרש אין לי אלא זכר נקבה מנין ת"ל בנותיכם כזויות מחוטבות תבנית היכל כי דו פרצופים נבראו ועתה היה רק קומה אחת דהזכר אסור להיות מצוי תמיד אצל הנקיבה פן יבואו לידי איסור הרגל עבירה אבל לעתיד שאז יבוער היצה"ר מן הארץ ובאמת יהיה ב' קומות וזהו הפירוש ואולך אתכם קוממיות:
פסוק יג:
נשלם ספר ויקרא