פסוק א:לא תעשו וכו׳ הואיל ורבי וכו׳. ק׳ דבשלמא ע״ז וחלול שבת כתיבי בהדיא בקרא אבל גילוי עריות היכא רמיזא דנקטה רבינו. ותירץ בני המשכיל רבי יעקב ה״י דאיכא למידק בלישנא דקרא דכתיב לא תעשו לכם אלילים ופסל וכו׳ ותרתי ל״ל. ותו מאי לכם אלא הענין כדאיתא בספר הזהר בר״פ קדושים כד הוה ר״ש אזיל במתא וחמא לאנתו שפיראן הוה מאיך עינוהי ואמר לחברייא אל תפנו אל האלילים וכל מאן דאסתכל וכו׳ ואי סליק ההוא הרהורא בישא כד שמש באנתתיה אינון בנין דאולידו אלהי מסכה איקרון וכו׳ ע״ש ובזה א״ש דלא תעשו לכם אלילים רומז על גילוי עריות והדר ופסל וכו׳ מיירי בע״ז כפשטיה ויפה כיון:
פסוק א:להשתחוות עליה אפילו לשמים וכו׳. ומאי דכתביה קרא להך דינא הכא גבי עבד הנמכר לגוי. ניחא לי עם מ״ש רבינו בחיי ז״ל דמנהג עע״ז היה שהיו מציירין אבן בציור נאה ונותנין האבן לפני הצלם ומשתחוים עליה לפניו ולכן אסרה תורה דומיא דמצבה ע״ש. ובזה א״ש דנמשך גם זה לדלעיל שלא יאמר הואיל ורבי משתחוה באבן משכית אף אני אלמוד ממנו לעשות כן לשמים קמ״ל דאסור ללמוד ממעשיהם:
פסוק ג:פירש״י ז״ל אם בחקתי וכו׳ יכול וכו׳. פי׳ דק״ל מהו ל׳ תלכו מאי שייך הליכה במצות הול״ל אם חקותי תעשו או כיוצא בזה. ולכך פי׳ דמיירי בלימוד התורה דשייך שפיר לשון הליכה כדאמרינן הוי גולה למקום תורה. ואף על גב דאמור רבנן כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו׳ והכא כתיב ברישא לימוד התורה. הא כבר פירשו דההיא דוקא בקדימה עיונית במחשבה דאילו בקדימה זמנית אדרבה הא אמרינן אין בור ירא חטא ולכך שייך שפיר להקדים בקרא הלימוד:
פסוק ג:ואת וכו׳ ע״ע לשמור וכו׳. וא״ת תרתי בלימוד התורה למה לי לכתוב אם את מצותי תשמרו לחוד. וליכא למימר דא״כ הוה אמינא לימוד כל דהוא אפילו שלא ע״מ לשמור דהא מלת תשמרו מוכח דוקא ע״מ לשמור. וי״ל דאם בחקתי תלכו אצטריך לומר דלעולם ילמוד אדם אפילו שלא לשמה דמתוך כך יבא ללמוד ע״מ לשמור כדאמור רבנן דמתוך שלא לשמה בא לשמה. וראיתי להרב קרבן אהרן שהרגיש קושייתנו זאת ותירץ דאיכא ב׳ מיני לימוד חד לימוד סודות ועמקי התורה דבהו לא שייך לומר ע״מ לשמור ובהכי מיירי רישיה דקרא דאם בחקתי תלכו וסיפיה דואת מצותי תשמרו מיירי בלימוד פשטי ודיני התורה וקשיא לי דא״כ אין סדר למקרא דתחלה צריך ללמוד פשטי ודיני התורה ואחר שמילא כריסו בשר ויין אז יטייל בפרדס כמ״ש הרמב״ם בה׳ יסודי התורה. ועם היות שאפשר ליישב דמ״מ הקדים בקרא לימוד הנסתר שהוא העיקר וע״ד תחלת המחשבה סוף המעשה. מ״מ לעד״נ טפי כדכתיבנא. וע״פ דרכנו מיושב טפי תיבת תלכו דלימוד זה יהיה בהילוך בעלמא דרך עראי בתחלת לימודו בלבד. ואפשר עוד לומר אעיקרא דמלתא דאם בחקתי תלכו מיירי בתש״ב ואת מצותי וכו׳ בתורה שבעל פה. ואתי שפיר סדרא דקרא דתש״ב קודם בזמן. וגם לישנא דהלכו מיושב בהא דרך הליכה ע״ד מנעו בניכם מן ההגיון:
פסוק ד:בעתם בשעה וכו׳. דק״ל דמדכתיב גשמיכם ביו״ד לשון רבים ר״ל גשמים טובא דהיינו יורה ומלקוש וא״כ הול״ל בעתותם נמי בלשון רבים דבעתם היינו שם יחיד בכינוי הרבים כלומר בעת שלהם והיכי אפשר לומר ב׳ גשמים בעת א׳ ולכך מפרש דה״ק לעולם יהיה בעת א׳ כל זמן שיבא גשם יהיה באותו עת דהיינו בלילי שבתות. ועפ״י דרכנו למדנו מ״ט לא נקט רש״י בלילי רביעיות ובלילי שבתות כדאמור רבנן בפ״ג דתענית. דא״כ הרי הן שתי עתות. והדרא קושייא דליכתוב בעתותם. לכך נקט בלילי שבתות לבד כדאמור בת״כ דפשטא דקרא הכי משמע. וטעמא דברייתא דת״כ לאו משום הסכנה הוא דלא נפקי אלא משום דכ״ע שכיחי בבתיהם לענג את השבת וליכא שום צורך לצאת. וא״ת א״כ תוקשי לדרשא דגמ׳ כדלעיל דהול״ל בעתותם. לק״מ דהא כי דייקינן על כרחין ליכא למימר דקרא קא נסיב בלילי רביעיות ובלילי שבת משום דלא שכיחי דנפקי משום סכנת אגרת בת מחלת דהא בפרק ערבי פסחים אמרינן דמעיקרא הוה שכיחא בכל ליליא פעם אחת פגע בה ר״ח בן דוסא וא״ל גוזרני עליך שלא תעברי בישוב לעולם. א״ל במטותא מינך שבוק לי רווחא פורתא שבק לה לילי רביעיות ולילי שבתות ע״כ א״כ לא שייך כלל לומר דכתב קרא על מה שיהיה אחר גזרת ר״ח בן דוסא דאילו מקמי הכי ליכא שום הפרש בין לילי רביעיות לשאר לילות א״כ ע״כ עת דקרא ליכא לפרושי אלא בלילי שבת ולאו מטעם סכנה אלא כדאמרן משום דלא שכיחי דנפקי בכדי אלא כ״ע נכנסים לאכול פתן בלילי שבתות ויושבים בבתיהם לבטח. ומיהו אמור רבנן דהשתא מיהא אחר גזרת ר״ח בן דוסא דרגיל עלמא למנועי מלמיפק בלילי רביעיות אה״נ דמצי למיתי מטרא נמי בלילי רביעיות מההיא טעמא דהוה אתי מקמי הכי בליל שבת דהשתא מיהא בלילי רביעיות נמי לא שכיחי דנפקי. וקושטא דמלתא הוא דאמור רבנן ומיהו לאו לפרושי לקרא על לילי רביעיות דע״כ קרא לאו להכי מתוקם כדאמרן. ואף על גב דהתם בפ׳ ע״פ איתא תו דאביי גזר עלה שלא תעבור ביישוב לעולם. מ״מ הא דאמור בעתם בלילי רביעיות וכו׳ ברייתא היא דקדמה לזמן אביי טובא ומיירי אחר גזרת ר״ח בן דוסא:
פסוק ו:ונתתי שלום וכו׳. פי׳ דק״ל דלא שייך בשלום לשון נתינה דבשלמא לעיל דכתיב ונתתי גשמיכם ניחא שהרי הגשמים דבר שיש בהן ממש ושייך בהן לשון נתינה דבר הניתן וכן נתנה הארץ יבולה אבל השלום הוא דבר שלא שייך ביה ל׳ נתינה והול״ל ואעשה שלום או ואשים שלום וכיוצא. ולכך מפרש דה״ק ונתתי שיהיה קרוי נתינה כל הטובות של מאכל ומשתה שהוזכרו למעלה אימתי בזמן שיהיה שלום בארץ שאם אין שלום כל הניתן כאילו לא ניתן א״כ שפיר למדו מכאן שהשלום שקול כנגד הכל:
פסוק ז:לפניכם לחרב וכו׳ דק״ל דהול״ל בחרב. לכך פי׳ דר״ל לא בחרבך ולא בקשתך אלא יפלו על חרבותם של עצמם. ובזה א״ש לישנא דלחרב. ושוב זכיתי ומצאתי שביאר כן הרב הנח״י:
פסוק ח:ורדפו מכם מן החלשים וכו׳. דק״ל מאי מכם דהול״ל ורדפתם כמ״ש לעיל. ולכך פי׳ דר״ל מקצתכם ולא כלכם ומאי דהדר קאמר ולא מן הגבורים שבכם שנראה כפל היינו דאף על גב דמלישנא דמכם איכא למעט מקצתם. מיהו מנ״ל לפ׳ מן החלשים נימא איפכא מן הגבורים להוציא החלשים דתפסת מועט תפסת. ולכך הדר ואמר לא תימא הכי אדרבא על כרחך אתה צריך לומר כן ולא מן הגבורים שבכם. והכרחו הוא מדכתיב קרא אחרינא בפרשת האזינו איכה ירדוף א׳ אלף וכו׳ ודריש ליה הך תנא כמאן דדריש התם כל הפרשה כלפי ישראל. וא״כ קשו קראי אהדדי דהכא קאמר חמשה מאה לבד והתם קאמר אלף. ולכך מוכרח לומר דהכא בחלשים והתם בגבורים:
פסוק ח:חמשה מאה וכו׳ וכי וכו׳. ה״נ ק״ל אמאי הדר וכתב מכם גבי מאה וצריכים לומר דכיון דהוצרך לכתוב ומאה רבבה בענין דלכאורה אין החשבון צודק עם מה שקד׳ לו. משו״ה אצטריך למיהדר ולכתוב מכם דאי לא הדר וכתב מכם ה״א דלעיל מיירי בחלשים והכא בגבורים משו״ה איכפל וכתב ומאה מכם דהכא נמי בחלשים. ומעתה ק׳ וכי כך הוא החשבון אלא צריך לומר אינו דומה וכו׳ ולעולם ה״נ בחלשים כדכתיב מכם דאילו בגבורים כתיב בפרשת האזינו ושנים יניסו רבבה דהך תנא דריש כל אותה הפרשה כמ״ד כלפי ישראל כדכתיב לעיל. ומעתה ל״ק קו׳ הרא״ם דאמאי לא קאמר אינו דומה מועטים הלוחמים למרובי׳ הלוחמים. שהרי בהכרח צריך לפ׳ כן גבי אומות העולם דכתיב איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה ע״ש. ולפי מאי דאמרן ניחא. ודע דודאי מאי דמחלקינן בין גבורים לחלשים אינו ר״ל חלשים בכח זרוע בשר כי לא בכח יגבר איש ובפרט ישראל דאין לוחמים בזרועם ולא בחרבם ירשו ארץ רק בשם ה׳ אלהינו אלא חלשים וגבורי׳ נר׳ דהמכוון לומר צדיקים גמורים וצדיקים שאינם גמורים:
פסוק ח:ונפלו וכו׳ שיהיו נופלין וכו׳. דק״ל הכפל. לכך פי׳ שלא כדרך הארץ שדרך הרודף אחר אויבו והאויב בורח ואם נופל נמצא שנופל להלאה פניו למטה דרך הליכתו והללו יפלו לאחוריהם כלפי הרודפים ופניהם למעלה כדי שישמחו טפי הרודפים:
פסוק ט:והרביתי אתכם בקומה זקופה. דאל״כ הול״ל והפריתי והרביתי אתכם מאי אתכם אתכ׳ ש״מ למדרש כל חד באפי נפשיה. ושוב מצאתי כן בנח״י. והא דגבי ישמעאל מצינו דכתיב נמי הכי והפריתי אותו והרביתי אותו. התם ניחא דוהפריתי אותו קאי אישמעאל גופיה שיוליד י״ב בנים. והרביתי דבתר הכי קאי על זרעו שהם גם כן יתרבו למעלה למעלה אבל הכא דקאי תרווייהו על כוללות האומה אם כן הול״ל והפריתי והרביתי גבי הדדי דתרווייהו כי הדדי מתפרשי ולהכי כאן מצאו כל אנשי חיל ידיהם לדרוש:
פסוק ט:והקימותי וכו׳ ברי׳ חדשה וכו׳. דק״ל שהרי כבר כרת הקב״ה עמהם ברית מיד אחר יציאת מצרים בסיני ומאי קאמר והקימותי ומשני ברית חדשה וכו׳:
פסוק י:ואכלתם וכו׳ שיהא הנושן וכו׳. דאל״כ למאי נ״מ כתיב ואכלתם ישן היכי דמי אי דליכא חדש אין זו ברכה אלא קללה ואי דאיכא חדש למה יאכלו דוקא ישן ומשני שיהא יפה וכו׳ ומכפל דנושן דריש ג׳ שנים ואע״ג דבת״כ דרשוהו בענין אחר אין לי אלא יין מנין לרבות כל המתיישנים. ת״ל נושן מ״מ רש״י הכא לא נקטיה אלא הכי משום דקרוב טפי לפשט המקרא:
פסוק י:וישן וכו׳ שיהו הגרנות וכו׳. פירוש דק״ל דאמאי יוציאו הישן והיכן יוציאוהו ומשני שיהו הגרנות וכו׳ וצריכים להוציא הישן מהאוצרות ולהניח שם החדש שהוא צריך שימור טפי עד שתתיישן שהוא קרוב יותר להתרקב אם לא יהא מוצנע ואע״ג דמקרא דואכלתם ישן נושן משתמע שהפירות יהו משתמרין ולא ירקבו. מ״מ לא סמכינן אניסא ונ״ל דהיא גופא קמ״ל קרא אע״ג דאמינא ואכלתם ישן נושן דש״מ שלא יהיו נרקבין אפ״ה אתון לא תסמכו אניסא אלא וישן מפני חדש תוציאו:
פסוק יא:ונתתי משכני זה בה״מ. דכי היכי דאשכחן משכן דאיקרי מקדש דכתיב ועשו לי מקדש ה״נ אשכחן מקדש דאיקרי משכן כדאיתא בריש ערובין. וטעמא דקרייה הכא משכן. נראה דקמ״ל דאפילו יחרב ויתמשכן בה״מ בעונות ישראל כשיזכו יבנהו הקב״ה והוא בנין העתיד בב״א:
פסוק יד:ואם לא וכו׳ ולדעת מדרש וכו׳. כוונת רבינו ז״ל לכלול בזה ב׳ אופני הלימוד שהוזכרו למעלה אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו. ומתיישב בין ע״ד פי׳ הר״ב ק״א שם דהיינו לימוד הפשט שהיא אומרו עמלים בתורה ולדעת מדרש חכמים היינו סודות ואגדות התורה. ולדרכנו ג״כ מיושב שפיר דהיינו תש״ב ותורה שבע״פ:
פסוק טו:משפטי וכו׳ שונא החכמים לכאורה נראה דהמכוון דכי היכי דמנה לתרתי עזיבת הלימוד ועזיבת המעשה ה״נ מנה גם כן בתרתי מאיסת העושים ומאימת הלומדים. אלא שזה לא יתכן דא״כ אדחשיב בתר הכי מונע אחרים מלעשות ה״נ הו״ל למנות ג״כ מונע אחרים מללמוד ולהוי שמנה עבירות הנמשכות זו מזו. לכך נראה דכי חשיב מואס באחרים העושים הוי נמי בכלל מואס באחרים הלומדים. ורש״י חד מנייהו נקט וה״ה לאידך ושתים אלו לאחד נחשבים דהיינו מואס בעושים טובה בין שיהיה טובת הלימוד או טובת המעשה והא דחשיב בתר הכי שונא החכמים הוא ענין אחר והיינו דלא דמיא מאיסא לשנאה דמאיסה היינו שמואס דרכם של אותם המתהלכים במעגלי יושר אבל אין לו שום שנאה עם האנשים בעצמם רק דרכם הוא דמאיסא ליה להיותה להיפך מסורו הרע. ומזה ימשך אח״כ שיהיה שונא החכמים דהיינו שנאה בעצמם וה״ה גם כן לעושי המצות והכא נמי חד מנייהו נקט. ומעתה בדרך זה גם כן יבואר מ״ש מונע אחרים מעשות דה״ה שמונע גם כן מללמוד ותרווייהו חדא עבירה היא וכדאמרן:
פסוק יז:אף אני וכו׳ איני מדבר אלא באף וכו׳. דאל״כ מאי אף דמשמע שיש עוד אחר שיעשה כן ואף הוא יעשה. לכך פי׳ דר״ל שאינו מדבר אלא באף. ואפשר שזו מדה טובה לישראל ויהיה ע״ד מה שפי׳ ז״ל על פסוק אשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחזרתי בי ה״נ ה״ק איני מדבר התוכחות הללו אלא באף כלומר בשעת הרוגז אומר כן גזים ולא עביד כשוך חמת המלך:
פסוק יז:את השחפת וכו׳ יש לך אדם וכו׳. כוונת רז״ל לזה השחפת וקדחת אינם מיני חולאים משונים אלא מקריים פרטיים שיפלו מחמת החולי ולעולם החולי אינו אלא הבהלה שהזכיר ברישא תראה שכוונתם היא למצוא בכאן ז׳ מיני פורעניות לבד כנגד ז׳ עבירות האמורים למעלה. ואע״ג דלא כתיב שבע על חטאתיכם אלא בתר הכי בפסוק ואם עד אלה וכו׳ מ״מ מדכתיב אחר כך ויספתי ליסרה אתכם שבע וכו׳ משמע דה״ק ויספתי עוד שבע אחרות ולעולם ראשונים נמי לא הוו אלא ז׳ לבד. ואם נמנה כל אלו הפרטים שחפת וקדחת וכו׳ נמצא שהם טפי מז׳. ותו דהא ודאי לא מסתבר שבפעם ראשונה יהיו פורעניות טפי מז׳ ובתר דשנו בחטא איתגורי איתגור דלא ליהוו אלא ז׳ זה מה שהכריח לרבותינו לבאר מה שפירשו בזה כן נלע״ד. ובמספר מפקד השבעה אלו הראשונים עיין מ״ש לקמן:
פסוק יז:וזרעתם לריק וכו׳ ד״א וכו׳. דאילו לפירוש קמא ק׳ דאמאי הדר וכתב זרעכם לא הול״ל אלא וזרעתם לריק ותו לא א״נ אי כפי׳ קמא לא הו״ל לכתבו בכאן דהכא לא מיירי במכה שבשדות רק במכות שבגוף. ולפירוש בתרא נמי ק׳ דלא הול״ל ואכלוהו. אלא ויכלוהו לשון כליון ולא לשון אכילה:
פסוק יז:ורדו בכם וכו׳ אלא וכו׳. נראה הוכחתם מדהדר וכתב שונאיכם דהא מנייהו קא סליק כדכתיב ונגפתם לפני אוביכם אם כן לא הול״ל אלא ורדו בכם ותו לא אלא שונאיכם דייקא מכם ובכם:
פסוק יז:ואין רודף אתכם מבלי כח. כלומר אתם תהיו נסים אף על פי שאין האויבים רודפים אתכם מחמת שתכנס מורא בלבבכם על לא דבר. ואף על פי שאתם נסים ובורחים מתחת יד האויבים לא יחושו הם לרדוף אחריכם לפי שכבר ידעו שאין לכם כח לברוח הרבה למרחוק. ובזה נמצא שיש כאן שבע׳ פורעניות מכת מותן דהיינו בהלה זורע ואינו צומח צמיחה בשנה שנייה לטובת האויבים מות מבפני׳ העמדת אויבי׳ מהם ומתוכ׳ אימה בלב חסרון כח. ולד״א דוזרעתם לריק ואכלוהו אויביכם הכל אחד נוכל לומר חדא מתרתי או דנמצא כל אותן הפרטים שחפ׳ וכו׳ לחדא פורענות א״נ דנמנה ונתתי פני בכם אף על פי שאינו דבר של פורענות מייחד:
פסוק יח:ויספתי עוד יסורין וכו׳. נראה שכוונת רבינו לתרץ דלשון הוספה לא שייך אלא ממין הקור׳ וכיון שיסורין האמורין כאן הם יסורין אחרי׳ דלא דמו לדלעיל א״כ מאי שייך לשון ויספתי וכוון לתרץ דויספתי קאי על המנין כלו׳ אוסיף עוד יסורין אחרים כמנין של מעלה דהיינו שבע ומכאן סייעתא למאי דכתיבנא לעיל:
פסוק כ:ולא תתן וכו׳ שאתה מוביל וכו׳. ההכרח לדרשה זו ברור דאילו כפשוטו כלומר פריה לא היה צריך לכתבו דכבר כתיב ונתתי את שמיכם וכו׳ ומהיכא תיתי שתוציא פריה. ועוד כתיב ותם לריק וכו׳ א״ו זו קללה אחרת דאפילו מה שאתה מוביל לה. אך ק׳ דא״כ לעיל גבי ברכה אמאי כתיב ונתנה הארץ יבולה דמשמע מה שאתה מוביל לה בלבד ואין זו ברכה. וי״ל שכבר דרשו בו בת״כ לא כדרך שהיא עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון וכו׳ מלמד שבו ביום שהיא נזרע׳ בו ביום עשתה פירו׳ ע״כ ונ״ל דה״ט דלעיל לא כתיב ונתנה הארץ את יבולה כדכתיב הכא. אלא התם ה״ק ונתנה הארץ מה שתתן אימתי תתן ביבולה כלומר מיד בזמן שאתה מוביל לה כלומר שזורעה. ואין לתמוה על חסרון הב׳ דלא כתיב ביבולה שמצינו פעמים דוגמתו במקרא כמו כי ששת ימים עשה וכו׳ עניינו בששת ימים לפי פשוטו וכן אחרים כיוצא בו:
פסוק כא:ואם תלכו וכו׳ עראי במצות וכו׳. ז״ל הת״כ אתם עשיתם דיני עראי בעולם אף אני אעשה אתכם וכו׳ ולולא דבריו של רבינו הייתי מפ׳ שאין הכוונה עראי במצות שא״כ לא הול״ל את דיני אלא את מצותי וכדומה ועוד דלפי״ז נראה סתירה בפ׳ דתחלה אמר תלכו עמי קרי דפעמים מיהא עושים מצו׳ אף על גב דאינו אלא לפרקים והדר כתיב ולא תאבו לשמוע לי דמשמע כלל. לכך היה נראה לפ׳ דר״ל אתם עשיתם את דיני כלומר היסורין והדינים שבאו עליכם אתם עושי׳ אות׳ עראי כלומר שתולים לומר במקרה דרך עראי ולא בהשגחה על צד העונש ומכח זה ולא תאבו לשמוע לי לכן ויספתי וכו׳ כדי שתראו שאינ׳ בדרך עראי ומקרה:
פסוק כב:ושכלה וכו׳ בהמה מנין וכו׳. וצ״ל דילפינן משילוח שילוח ליתן את האמור של זה בזה דאל״כ מאי מהני הא הכא אנן בעינן למשכח מנין השבע פורעניות כדכתיב שבע בקרא ומה שכתב רש״י כבר היו שנים וכו׳ ערוד נושך וממית ק׳ דבשלמא חמור הוא רבותא אבל ערוד שהוא חמור יערי מאי רבותא הרי הוא בכלל חיו׳ רעו׳ שאינן בני תרבו׳ ובהדיא תנן בפ״ח דכלאים ערוד מין חיה וכל עצמו של רש״י לא הוצרך לבקש ראיה על שממיתה אלא בבהמה דאילו בחיה בהדיא כתיב הכא ושכלה וראיתי בת״כ דגרסינן שור במקו׳ ערוד דכתב רש״י אבל בילקוט נראה נמי ערוד:
פסוק כב:והמעיטה אתכ׳ מבפנים. פי׳ הר״ב ק״א דכוליה קרא בקנייני האד׳ מדבר והמעיטה ר״ל שהמעיט את קנייניו מבפנים לעיר ע״כ. רצונו לומר דלא מיירי כלל קרא במיתת האד׳ גופיה אלא במיתת בנים והמקנה והכפל דוהכריתה והמעיטה נדרש למבחוץ בשדה ומבפנים. ונראה הטעם לזה דלא נוקי קרא במיתת עצמ׳ כההיא דאמרינן שאין בעל הנפשות פוגע בנפשות תחלה וכדכתיב כי לא אחפוץ במות רשע רק בשובו מדרכיו וכו׳ לכך אמרינן דהשתא אכתי לא ימי׳ אות׳ לראות אם חוזרים בהם ואם אין חוזרין בתר הכי כתיב ואם באלה וכו׳ חרב נוקמ׳ וכו׳ כל זה היה נראה לומר לפי דרכו של הרב אלא דלישנא דוהמעיטה אתכם לא משמע הכי אלא משמע באנשים גופייהו והכי משמע נמי מדסיים קרא ונשמו דרכיכם ואם איתא דלא קא פגע באנשים כלל שממון דרכים מהיכא תיתי אטו הבהמות הם המיישבים המקומות דשייך לומר בהעדר׳ ונשמו דרכיכם. ותו מלישנא דת״כ גופיה הכי משמע מדדריש לעיל ושכלה אתכם אלו הקטנים דכמדומה שכיון לתרץ הכפל דושכלה והמעיטה ותירץ באומרו ושכלה אלו הקטנים כלומר וממילא משמע דוהמעיטה מיירי בגדולים דאל״כ הול״ל ושכלה אלו הבנים. וכן נראה דהא לעיל בפורעניות ראשונות איכא נמי מיתת אדם דכתיב ונגפתם לפני אויביכם והשתא אטו לפי ששנו בחטא אתגורי אתגור. ומה שדרשו כאן מבחוץ ומבפנים נראה דה״ק שהחיות שמבחוץ יכריתו את הבהמות ושן בהמות שמבפנים ימעיטו האנשים בביתם. והאמ׳ שבכל מיני פורעניות קפיד למנקט פורענות מבחוץ ופורענות מבפנים דלעיל נמי כתיב ונגפתם וכו׳ ופירש״י שהמות הורג מבפנים ובעלי דבביכון מקיפין מבחוץ ובפורעניות דלקמן נמי כתיב ונאספתם וכו׳ ושלחתי דבר וכו׳ וכדפירש״י שם. ואפשר לומר שהטעם הוא מדה כנגד מדה כלפי מה שחטאו בלימוד התורה ובקיום המצות כדפירש״י לעיל על ואם לא תשמעו וכו׳ לכך לקו מבחוץ כנגד לימוד התורה ע״ד חכמות בחוץ תרונה וכנגד המעשה דשייך בפנים כדכתיב והצנע לכת וכו׳ לוקים בפנים. א״נ ע״ד מה שפירש״י על פסוק מחוץ תשכל חרב על מה שעשו בחוץ כדכתיב מספר חוצות ירושלם שמתם מזבחות וכו׳ ומחדרים אימה על מה שעשו בחדרי חדרים שנאמר אשר זקני ישראל עושים איש בחדרי משכיתו:
פסוק כה:נקם ברית ויש נקם וכו׳. פי׳ דק״ל דמאי נקם ברית. ופי׳ דאתא לדיוקא כלומר מעיקרא כשאני אביא חרב האויבים להנקם מכם אביא׳ בברית כלומר נקם שאינו כ״כ גדול אבל הם יעשו שלא בברית ע״ד אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה ודימו זה לסימוי עיני צדקיהו שבתחלה שחטו בניו לעיניו ואחר כך ואת עיני צדקיהו עיור דהן אמת שכבר נגזר עליו שיסמו עיניו שכך א״ל ירמיה הנביא שילך לבבל ועיניו לא יראוה אבל מ״מ לא נגזר עליו נקמה גדולה כ״כ והיה יכול לסמות עיניו תחלה שלפחות לא יראה שחיטת בניו. והיינו דעבד נ״נ מדידיה וזוהי הנקמה גדולה שאינה בברית. כן נלע״ד לפרש זה. ועיין פי׳ אחרים בק״א ובאמת הכל דוחק. ומאי דמייתי ד״א משום דלפירוש ראשון הוא דוחק דאתא קרא לדיוקא ולפירוש שני ג״כ ק׳ דכל הפורעניות הם נקמת הברית אשר עברו ומ״ש דכתביה הכא טפי:
פסוק לא:ונתתי את עריכם וכו׳ כשהוא אומר והשימותי וכו׳. תמיהא לי דהא והשימותי אני את הארץ נדרש הוא על ענין אחר וכדפירש״י לקמיה זוהי מדה טובה וכו׳ ועיינתי בת״כ ולא מצאתי דרשה זו ולא ידעתי מקורה. ומ״מ נראה דט״ס הוא. וצ״ל כשהוא אומר ונשמו דרכיכם הרי אדם אמור והיינו קרא דלעיל:
פסוק לב:והשימותי וכו׳ זו מדה טובה וכו׳. הוצרך רבינו לזה דאל״כ נמצא דאיכא טפי מז׳ פרעניות וכ״ת ס״ס דל מהכא הך והשימותי הא איכא לקמן פורעניות אחרי׳ והרי רש״י גופיה פי׳ בסמוך ואתכם אזרה בגוים זו מדה קשה וכו׳. וי״ל דאה״נ דלקמן חשיב קרא ז׳ פורעניות אחרות דהנך ז׳ קמאי מיירי מקמי דליגלו והם פורעניות גדולות הבאות לנקום נקם כדכתיב נוקמת נקם ברית והנהו דלקמן הם פורעניות קצת קלות שאינם דרך נקמה אלא אדרבא למרק ולכפר בהיותם בארץ אויביהם בתר דגלו והיינו. א׳ ואתכם אזרה וכו׳ דהיינו פיזור הגליות. ב׳ והריקותי וכו׳ שהחרב אינה חוזרת מהר. ג׳ והיתה ארצכם שממה שלא ימהרו לשוב אבל ועריכם יהיו חרבה אינו מן המנין שהיא נמשכת מזו כדפירש״י. ד׳ והבאתי מורך וכו׳ שהוא פחד בלב ועי״ז ונסו וכו׳ ורודף אין וכו׳. ה׳ ואבדתם בגוים וכו׳ ואם נאמר שזו אינה מן המנין לפי שנמשכה מפיזור הגליות והיא כלולה באתכם אזרה וכו׳. והכי נמי וכשלו איש באחיו וכו׳ כלולה בדלעיל שהכל מחמת ביעתותא כי נבהלים לרוץ. מ״מ נוכל למנות הך דוכשלו איש באחיו לפי הנדרש בו בעון אחיו וזהו פורענות דלא סגי ליה ליתן דין על שלו רק צריך גם כן לפרוע מחוב חבירו והא דכתיב בתר הכי ולא תהיה לכם תקומה וכו׳ אינו ממנין שבעה אלה דהא דרשוהו בת״כ זו שעה שנלכדה ירושלים. ואם תאמר ולמה זה הפסיק בין הללו דמיירי בזמן הגלות בהך דבשעת החרבן. י״ל דקמ״ל שאף החרבן היה מטעם זה דוכשלו וכו׳ כדאמור רבנן לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זא״ז. ו׳ ואכלה אתכם וכו׳ דהיינו המתים בגולה כדפירש״י. ז׳ ימקו בעונם. ותו ליכא דהא דכתיב בתר הכי והבאתי אתכם וכו׳ היא מדה טובה כדפירש״י שם. כן נלע״ד כדי שלא לידחק במה שנדחק הרא״ם ז״ל בזה ע״ע:
פסוק לד:והרצת למלך וכו׳. הא דנקט רש״י הכא למלך ולא קאמר למקום כדלעיל. נראה שכיון בתיבה זו לרמוז כל מ״ש בת״כ אני אמרתי לכם שתהיו זורעים שש ומשמטים שנה בשביל שתדעו שהארץ שלי ואתם לא עשיתם כן עמדו וגלו ממנה וכו׳ וכל זה רמוז באומרו למלך כלומר אדון כל הארץ:
פסוק מב:וזכרתי וכו׳ בה׳ מקומות וכו׳. צריך לבקש טעמא מאי נטל דוקא ו׳ ואמאי ה׳ פעמים. והמפרשים נדחקו בזה ונלע״ד עם מ״ש בזוהר דגאולה אחרונה אינה כשאר גאולות דכנסת ישראל מעצמה אתקמת. אבל השתא כתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל והיינו לא תוסיף קום מעצמה אלא קב״ה יוקים לה מעפרא כדכתיב ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת וידוע דקב״ה ה״ס ו׳ שבשם והה׳ ה״ס כנסת ישראל ולרמוז זה נטל ו׳ ה׳ פעמים אמן כן יעשה ה׳ יקים את דברו בב״א:
פסוק מב:וזכרתי וכו׳ כדאי הוא יעקב הקטן וכו׳. לא ידענא מאי גריעותיה דיעקב מאברהם ויצחק דקרי ליה הקטן אדרבא מצינו שיעקב נקרא בחיר שבאבות ואיברא שמצינו שמכונה הקטן כדכתיב יעקב בנה הקטן. אמנם זה נדרש לשבח. ותו יש להבין מ״ש אח״כ ואם אינו כדאי הרי יצחק עמו ואם אינו כדאי הרי אברהם שהוא כדאי ואמאי לא קאמר כמו ביצחק ולימא הכי אברהם עמהם דמאומרו הרי אברהם שהוא כדאי משמע דר״ל הרי אברהם שהוא עצמו בודאי כדאי הוא וצריך לידע פשיטותיה דמר דפשיטא ליה באברהם טפי מכלהו דכדאי לבדו מהיכא נפקא ליה. ונראה דכוונת רז״ל בזה שידוע שאברהם נאחז במדת החסד הפשוט כדכתיב חסד לאברהם ויצחק בדין פחד יצחק. ויעקב ברחמים אמת ליעקב קו האמצעי וה״ס חג״ת והשתא קאמר כדאי יעקב הקטן שמדתו תחתונה מכלם כדאי הוא בפ״ע. שהרי ידוע שהוא מטה כלפי חסד. ואם אינו כדאי כלומר שגבר הדין מחמת רוב עונות באופן שאינו כדאי להטות כלפי חסד הרי יצחק עמו כלומר הגבורה עצמה מסכמת לימחק הדין. ואם עדיין לא יהיה כדי שמדה״ד תעמוד לקטרג דהואיל ומתעורר הדין צריך לעשות דין הרי אברהם סטרא דחסד פשוט שהוא חסד גמור בלי תערובות דין כלל דהשתא ודאי סגי:
פסוק מג:יען וביען גמול והגמול וכו׳. נראה שכיון למ״ש בת״כ יען וביען וכי ראש בראש (כלומר שוה בשוה) פרעתי לישראל. והלא לא פרעתי אלא א׳ ממאה וכו׳ א״כ למה נאמר יען וביען וכו׳ ע״ש מה שפירש הר״ב ק״א דר״ל שלא נפרע אלא משני דברים והשאר ויתר להם והיינו גמול והגמול כלומר ב״פ גמול על שני דברים:
