פסוק ב:ולא תחנם לא תתן וכו׳ ד״א וכו׳. בפ״ק דע״א דף כ׳ דריש לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע ופריך האי לא תחנם מיבעיא ליה דה״ק רחמנא לא תתן להם חן ומשני א״כ לימא קרא לא תחונם מאי לא תחנם ש״מ תרתי ע״כ ואין כוונת הש״ס לומר שאם הוא מל׳ חן הול״ל בוי״ו דאדרבא לא שייך וי״ו בלשון חן ולא עוד אלא שא״א כלל בשום פנים לבא שם וי״ו דבין שתהיה נקודה בח ול״ם או בשור״ק א״א לבא אחריהם דגש ועל כרחין הנון צריכה להיות דגושה להוראות חסרון הכפל ששרשו חנן אלא כוונת הגמ׳ שאם הוא מל׳ חנון שהוא מהכפולי׳ הו״ל לינקד החי״ת בקיבו״ץ שתהיה קריאתה כאילו כתובה בוי״ו שכן משפט בעלי הכפל כמו עון עקבי יְסֻבֵּנִי ולזה כיוון רש״י ז״ל שם דכתב וז״ל א״כ ליכתוב לא תחונם בקריאתו מלא וכו׳ ע״כ כלומר בקריאתו מלא ולא בכתיבתו. ומזה למדנו עפ״י דרכנו שלזה לא נסתפק רש״י בפי׳ ראשון לבד. עם היות שאינו הכרח גמור דאיכא למימר שבא הקמ״ץ בחי״ת במקום הקיבוץ להרחבה להיותה מאותיות הגרוניות. ופי׳ שני לחוד מלתא דפשיטא שאינו קרוב לפשט שלא באה התיבה על משפטה דהול״ל תַחֲנֵם ע״מ תעשם כי היא מנחי למ״ד ה״א ושרשו חנה:
פסוק ז:לא מרבכם וכו׳ ומדרשו שאין אתם מגדילים וכו׳ הוצרך להביא המדרש לפי שאין הפשט מתיישב כ״כ דפשיטא מהיכא תיתי שתהיה האהבה תלויה בריבוי העם דהיותם רבים או מעטים אינו מעלה ולא מוריד לענין האהבה אלא היותם טובים או רעים:
פסוק ז:כי אתם וכו׳ הרי כי וכו׳ זה דבר מוסכם לכל הפירושים אף לפי הפשט:
פסוק ט:שומרי מצותיו אלו העושין מיראה. דלשון שמירה שייך במצות ל״ת כמו שדרשו גבי שמירה דשבת הואיל ואיתנהו בשמירה איתניהו נמי בזכירה. וזה דבר ברור שהעושה מיראה הוא זהיר מלעבור על מל״ת מיראת העונש אבל אינו כ״כ זריז בקיום מ״ע הואיל וליכא עונש בהו רק בעידן רתחא:
פסוק יא:היום לעשותם ולמחר וכו׳. ליכא למימר דהכרחו משום דהטעם התביר שבא במלת מצוך מפסיק הענין שלא נדרוש שהוא דבוק עם אשר אנכי מצוך היום וע״כ צריך לפ׳ היום לעשותם ומאי קמ״ל פשיטא אלא ע״כ לדיוקא שהרי לעיל בפ׳ שמע נמי דכתיב אשר אנכי מצוך היום ואיכא נמי התם טעם תביר במלת מצוך ואפ״ה דרשי׳ בכל יום יהיו בעיניך וכו׳ כמ״ש רש״י שם וא״כ ה״נ הו״לל כן אלא נראה משום יתורא דלעשותם דהוה סגי למכתב אשר אנכי מצוך היום ופשיטא דהצווי הוא לעשותם א״ו לדרש׳ אתא היום לעשותן ולמחר ליטול שכרן:
פסוק יב:פירש״י ז״ל והיה עקב וכו׳ אם המצות קלות וכו׳. הקו׳ מבוארת מי הכריחו לרבינו ז״ל להוציא הל׳ ממשמעותו דעקב ר״ל בעבור וכדמתרגמינן חלף וכדכתיב בפרשת תולדות עקב אשר שמע אברהם וכולי והתם לא פירש״י מידי וכבר הרמב״ן ז״ל טען כן על רש״י ומה שתירץ הרא״ם ז״ל כי לא יתכן לשון בעבור רק על הדברים הודאיים שהם העוברים או העתידים להיות בהכרח אבל בשמירת המצות לעתיד שהוא מסופק לא שייך כן ע״ש לא ידענא מנ״ל להרב הך כללא ותו דהרי בפרשה זו עצמה מצינו עקב לא תשמעון בקול ה׳ אלהיכם והתם נמי הוא לעתיד והוא מסופק דשמא יהיו צדיקים ואפ״ה כתיב עקב ולא פי׳ בו רש״י מידי וממילא ק׳ נמי על מ״ש הרב דבק טוב שדיוקו והכרחו דרש״י דהך קרא לא דמי לההוא דאברהם דכתיב אשר והכא לא כתיב אשר דהא בקרא דכתיבנא איתיה בלא מלת אשר ומיהו י״ל דהתם נמי הוי פירושו כדהכא אם לא ישמעו המצות קלות וכו׳ ורש״י לא הוצרך לפ׳ דסמך על מ״ש כאן בראש הפרשה. אך לעד״נ שדיוקו של רש״י דכוליה הך קרא אי לא נפרש הכי הוא יתור נפיש דהא סליק מקרא דלעיל ושמרת את המצות ואת החקים ואת המשפטים וכו׳ ומה זו דהדר וכתב והיה עקב תשמעון את המשפטים מה בא להוסיף לא היל״ל אלא והיה עקב תעשון כן ושמר וכו׳ לכך הוכרח לפ׳ ע״פ המדרש שבא להוסיף זהירות זה להיות זהיר במצוה קלה כבחמורה:
פסוק יב:ושמר וכו׳ ישמור וכולי דק״ל ה״נ שדברים יתירים הם דהא ידוע הוא שהקדוש ברוך הוא כרת ברית עם האבות. ותו דמשמע דמשום שכך נשבע לאבות הוא שישלים שכרם הא לא״ה לא וחלילה לאל מעול וא״כ לא הול״ל אלא ואהבך וכו׳ אלא נר׳ דכוונת הכתוב לתרץ מאי דאיכא לאקשויי קראי אהדדי דקרא דלעיל מסיים היום לעשותם ודרשינן מניה ולמחר ליטול שכרם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא וכמ״ש רש״י לעיל והרי כל הטובות שייעד לנו הכתוב בהן בהך פרשתא הכל בטובות העה״ז והכתוב עצמו בא ליישב זה שכל הטובות הללו אינם לשכר המצות שזה צפון היא לעולם הבא אלא ה״ז תוספת מכח ההבטחה שכך הבטיח לאבות העולם והיינו דכתיב ושמר וכו׳ וזה שאמר רבינו ישמור לך הבטחתו ולא בתורת שכר רק מכח ההבטחה וה״ז בתורת תוספת לפי שכך הבטיח ויש לו לקיים:
פסוק יג:שגר וכו׳ שהנקבה וכו׳ האריך רש״י במ״ש שהנקבה משגרת ממעיה לומר דלא תהא סבור שאלפיך הן הנקבות כלומר הבקר שהרי אלפיך ל׳ זכר וקאי על השגורי׳ הנולדים וקרי להו שגר לפי שהנקבה משגרת עם היות שלא נזכרה הנקבה בכתוב. והרא״ם כתב פי׳ דקרא הולדות שגר והבקרים אלפים ולעד״ן כדכתיב׳. ומלשון אנקלוס שתרגם בקרי תורך נראה דלבקרים קרי שגר ע״ש שמשגרת הולדות ולולדות קרי אלפים כלומר שיברך הבקרים שירבו אלפים:
פסוק יג:עשתרות וכו׳ ואונקלוס וכו׳ לא ניחא ליה לאנקלוס לפ׳ כפ׳ מנחם דאדרבא טפי הול״ל שיברך הנחלות והרעועות דהויא רבותא כי הבריאות והחזקות מתברכות מצד טבען:
פסוק יט:המסות נסיונות היינו כגון התפאר עלי וכולי וזהו ההפרש שבין המסות לאותות דמסות היינו ע״י בקשתו שהוא הוא המנסה אם יוכל עשות כן ואותות הן בלא נסיון אלא ממילא לאמת שהוא שלוחו של מקום. ומ״ש רש״י ביד חזקה זו הדבר והזרוע וכו׳ הא דלא כיילינהו לכלהו בכלל המופתים היינו טעמא דפרט אלו השתים שהיה בהן הוכחה גדולה על גבורתו יתברך הדבר שבו הבחין בין הירא את דבר ה׳ לשאינו ירא אף על פי שכלם מצריים ובמכת בכורות ג״כ הציל את פרעה מכלל הבכורות. ועוד אפשר שמכת בכורות שקולה ככל המכות כמ״ש ז״ל והדבר ג״כ היה דומה לו כדכתיב כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך וכו׳ ואולם וכו׳:
פסוק כ:הצרעה וכו׳ ומסרסתן ומסמא וכו׳. נראה דאף על גב דדריש הכי מדכתיב ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת כדאיתא בש״ס דסוטה מ״מ ה״נ בקרא איכא רמז לדבר דכתיב עד אבוד הנשארים והנסתרים דהנשארים ר״ל שיאבדו הנשארים כלו׳ הבנים וכדכתיב התם ואין שריד במגוריו. והנסתרים היינו סומים שנסתרים מבלי הביט עוד בעולם:
פסוק כב:פן תרבה וכו׳ והלא אם עושים וכו׳. פי׳ דק״ל אמאי כתיב בלשון פן דהיינו דילמא דאטו איכא ספקא קמי שמיא אם תרבה או לא תרבה לכך פי׳ שזה תלוי במעשיהם של ישראל ומש״ה מוכרח לכתוב בלשון זה שלא לתת מקום לומר חלילה שהם מוכרחים במעשיהם הואיל וידיעתו יתברך היתה שעתידין לחטוא קמ״ל דסוף סוף הבחירה אפ״ה היא בידם אם לחטוא או לאו (והיאך יתורצו ב׳ דברים הללו כבר כתבו יישוב ע״ז המפ׳ ז״ל עפמ״ש הרמב״ם בפירוש למסכת אבות במתני׳ דהכל צפוי וכו׳ ובה׳ פרקיו שהקדים שם וכן בחבור פ״ה מה׳ תשובה אמנם רבינו הקדוש האריא״ל זי״ע הפליא עצה הגדיל תושיה ע״ז. ועיין מ״ש מוהרמ״ע ז״ל בס׳ ע״מ במאמר חקור דין. וע״ע בס׳ יושר לבב להרב ריקי ז״ל הי״ד) ועי״ל שדיוקו של רש״י מדכתיב פן תרבה עליך ומשמע עליך בסבתך שאתה הגורם. והא דלא פירש״י הכי בפרשת משפטים על פסוק פן תהיה וכו׳ ורבה עליך חית השדה תירץ בס׳ שפתי חכמים בשם הנח״י דשאני התם שתולה הדבר בהשי״ת דכתיב לא אגרשנו וכו׳ והלכך י״ל דכוונת הקדוש ברוך הוא דאף על פי שהובטחו על כך אפ״ה לא אגרשנו מטעמא דאין סומכין על הנס וכו׳ אבל הכא שתולה בישראל דכתיב לא תוכל כלותם ומאי איכפת ליה להקדוש ברוך הוא אם הם רוצים לסמוך על הנס וע״ז תירץ גלוי וכו׳ עכ״ל. והנה הס׳ אינו מצוי אצלי כעת אמנם ק״ל טובא דאדרבא כלפי לייא אם יש לחלק איפכא י״ל דהא דאין סומכין על הנס היינו דוקא כלפי דידן דאין לנו לסמוך ולומר שמן השמים יעשו נס אבל לגבי הקדוש ברוך הוא לא שייך זה חלילה דמאן עביד ניסי רחמנא ויוכל לסמוך על מה שעתיד לעשות וזו ודאי נרא׳ כשגגה שיצאה מלפני השליט והאמת דמעיקרא לא שייך שום חלוק דהכא נמי אף על גב דכתיב לא תוכל כלותם הכל ע״י הקב״ה כי לה׳ המלחמה וכדכתיב רישיה דקרא ונשל ה׳ אלהיך וכו׳ וה״ז דומה להתם אבל עיקר הקו׳ נרא׳ דלק״מ דהתס לא הוצרך רש״י לכתבו בפירוש על הפ׳ דפן תהיה הארץ שממה ורבה וכו׳ לפי שכבר הקדים פירושו בריש הפרשה הנה אנכי שולח מלאך כאן נתבשרו שעתידין לחטוא וממילא דכל הפרשה כולה בהכי מיירי אבל הכא ליכא שום גלוי בפרשה אדרבא כתיב והיה עקב תשמעון וכו׳ ולכך הוצרך לבאר זה. ושוב מצאתי כך בש״ח שם בפ׳ משפטים. עוד ראיתי לבעל ש״ח שהק׳ דכשם שהחטא גורם שהחיות יזיקו כך יגרום שהאומות היושבים ביניהם יזיקו וא״כ מה תועלת ותירץ בשם אמרי נועם דמ״מ האומות אין יכולים להזיקם אף על פי שיחטאו שהרי הם רשעים יותר ע״כ ותמיהני טובא שהרי כמה רעות באו לישראל ע״י האומות אף על גב דבודאי רשעים הם יותר והחרבן והגלות יוכיחו ובכל הקב״ה עושה שלוחותו ואה״נ דבתר הכי נקח נקמתינו מהם וכדכתיב ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל. אבל נלע״ד לתרץ דמה שהיה גלוי לפניו יתברך שעתידין לחטוא אין הכוונה שיהיו רשעים גמורין אלא שיחטאו איזה חטא שלפי האמת כך היה דבזמן כבוש א״י לא היו רשעים ומ״מ היה ביניהם איזה חטא. וצריך אתה לדעת שלהגיע למדה זו דכתיב וחית השדה השלמה לך צריך שיהיו צדיקים גמורין והיה גלוי לפניו שהיו עתידין לחטוא קצת באופן שאינם ראויים ליעשות להם נס גדול חוץ מן הטבע דהיינו שהחיות יהיו ביניהם ולא יזיקום או שלא יבאו החיות במקומות השוממין הואיל וכן דרך וטבע העולם שאינם ראויים להשגחה פרטית כזו כל זמן שאינם צדיקים גמורים אלא מוכרח שיהיו תחת הטבע אבל מ״מ הואיל ואינם רשעים אינם חייבים שהאומות שביניהם יזיקום שהרי אין זה דבר היוצא מהטבע. ועיין בס׳ שומר אמונים להרב מוהרר״י אירגאס ז״ל בקונט׳ ההשגחה. ובמה שכתבתי יתורץ ג״כ מה שהק׳ הרב דבק טוב דא״כ שעתידין לחטוא אדרבא א״כ ירבה וירבה עליהן חית השדה ע״ש ולק״מ דמ״מ לא הגיעו לכלל רשעים יאבדו אלא שחוטאים קצת וכדאמרן:
