א כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָשַׁ֣ל גּֽוֹיִם־רַבִּ֣ים ׀ מִפָּנֶ֡יךָ הַֽחִתִּי֩ וְהַגִּרְגָּשִׁ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַכְּנַעֲנִ֣י וְהַפְּרִזִּ֗י וְהַֽחִוִּי֙ וְהַיְבוּסִ֔י שִׁבְעָ֣ה גוֹיִ֔ם רַבִּ֥ים וַעֲצוּמִ֖ים מִמֶּֽךָּ׃ ב וּנְתָנָ֞ם יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ וְהִכִּיתָ֑ם הַחֲרֵ֤ם תַּחֲרִים֙ אֹתָ֔ם לֹא־תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם בְּרִ֖ית וְלֹ֥א תְחָנֵּֽם׃ ג וְלֹ֥א תִתְחַתֵּ֖ן בָּ֑ם בִּתְּךָ֙ לֹא־תִתֵּ֣ן לִבְנ֔וֹ וּבִתּ֖וֹ לֹא־תִקַּ֥ח לִבְנֶֽךָ׃ ד כִּֽי־יָסִ֤יר אֶת־בִּנְךָ֙ מֵֽאַחֲרַ֔י וְעָבְד֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְחָרָ֤ה אַף־יְהוָה֙ בָּכֶ֔ם וְהִשְׁמִידְךָ֖ מַהֵֽר׃ ה כִּֽי־אִם־כֹּ֤ה תַעֲשׂוּ֙ לָהֶ֔ם מִזְבְּחֹתֵיהֶ֣ם תִּתֹּ֔צוּ וּמַצֵּבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּ֑רוּ וַאֲשֵֽׁירֵהֶם֙ תְּגַדֵּע֔וּן וּפְסִילֵיהֶ֖ם תִּשְׂרְפ֥וּן בָּאֵֽשׁ׃ ו כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּךָ֞ בָּחַ֣ר ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ ז לֹ֣א מֵֽרֻבְּכֶ֞ם מִכָּל־הָֽעַמִּ֗ים חָשַׁ֧ק יְהוָ֛ה בָּכֶ֖ם וַיִּבְחַ֣ר בָּכֶ֑ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם הַמְעַ֖ט מִכָּל־הָעַמִּֽים׃ ח כִּי֩ מֵֽאַהֲבַ֨ת יְהוָ֜ה אֶתְכֶ֗ם וּמִשָּׁמְר֤וּ אֶת־הַשְּׁבֻעָה֙ אֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם הוֹצִ֧יא יְהוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בְּיָ֣ד חֲזָקָ֑ה וַֽיִּפְדְּךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים מִיַּ֖ד פַּרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָֽיִם׃ ט וְיָ֣דַעְתָּ֔ כִּֽי־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֑ים הָאֵל֙ הַֽנֶּאֱמָ֔ן שֹׁמֵ֧ר הַבְּרִ֣ית וְהַחֶ֗סֶד לְאֹהֲבָ֛יו וּלְשֹׁמְרֵ֥י מצותו (מִצְוֺתָ֖יו) לְאֶ֥לֶף דּֽוֹר׃ י וּמְשַׁלֵּ֧ם לְשֹׂנְאָ֛יו אֶל־פָּנָ֖יו לְהַאֲבִיד֑וֹ לֹ֤א יְאַחֵר֙ לְשֹׂ֣נְא֔וֹ אֶל־פָּנָ֖יו יְשַׁלֶּם־לֽוֹ׃ יא וְשָׁמַרְתָּ֨ אֶת־הַמִּצְוָ֜ה וְאֶת־הַֽחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לַעֲשׂוֹתָֽם׃ יב וְהָיָ֣ה ׀ עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְשָׁמַר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לְךָ֗ אֶֽת־הַבְּרִית֙ וְאֶת־הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ׃ יג וַאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵרַכְךָ֖ וְהִרְבֶּ֑ךָ וּבֵרַ֣ךְ פְּרִֽי־בִטְנְךָ֣ וּפְרִֽי־אַ֠דְמָתֶךָ דְּגָ֨נְךָ֜ וְתִֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ שְׁגַר־אֲלָפֶ֙יךָ֙ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֔ךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ׃ יד בָּר֥וּךְ תִּֽהְיֶ֖ה מִכָּל־הָעַמִּ֑ים לֹא־יִהְיֶ֥ה בְךָ֛ עָקָ֥ר וַֽעֲקָרָ֖ה וּבִבְהֶמְתֶּֽךָ׃ טו וְהֵסִ֧יר יְהוָ֛ה מִמְּךָ֖ כָּל־חֹ֑לִי וְכָל־מַדְוֵי֩ מִצְרַ֨יִם הָרָעִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יָדַ֗עְתָּ לֹ֤א יְשִׂימָם֙ בָּ֔ךְ וּנְתָנָ֖ם בְּכָל־שֹׂנְאֶֽיךָ׃ טז וְאָכַלְתָּ֣ אֶת־כָּל־הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ לֹא־תָחֹ֥ס עֵֽינְךָ֖ עֲלֵיהֶ֑ם וְלֹ֤א תַעֲבֹד֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּֽי־מוֹקֵ֥שׁ ה֖וּא לָֽךְ׃ יז כִּ֤י תֹאמַר֙ בִּלְבָ֣בְךָ֔ רַבִּ֛ים הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִמֶּ֑נִּי אֵיכָ֥ה אוּכַ֖ל לְהוֹרִישָֽׁם׃ יח לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם זָכֹ֣ר תִּזְכֹּ֗ר אֵ֤ת אֲשֶׁר־עָשָׂה֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְפַרְעֹ֖ה וּלְכָל־מִצְרָֽיִם׃ יט הַמַּסֹּ֨ת הַגְּדֹלֹ֜ת אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וְהָאֹתֹ֤ת וְהַמֹּֽפְתִים֙ וְהַיָּ֤ד הַחֲזָקָה֙ וְהַזְּרֹ֣עַ הַנְּטוּיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר הוֹצִֽאֲךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כֵּֽן־יַעֲשֶׂ֞ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְכָל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה יָרֵ֖א מִפְּנֵיהֶֽם׃ כ וְגַם֙ אֶת־הַצִּרְעָ֔ה יְשַׁלַּ֛ח יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בָּ֑ם עַד־אֲבֹ֗ד הַנִּשְׁאָרִ֛ים וְהַנִּסְתָּרִ֖ים מִפָּנֶֽיךָ׃ כא לֹ֥א תַעֲרֹ֖ץ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּֽי־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בְּקִרְבֶּ֔ךָ אֵ֥ל גָּד֖וֹל וְנוֹרָֽא׃ כב וְנָשַׁל֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֛ל מִפָּנֶ֖יךָ מְעַ֣ט מְעָ֑ט לֹ֤א תוּכַל֙ כַּלֹּתָ֣ם מַהֵ֔ר פֶּן־תִּרְבֶּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה׃ כג וּנְתָנָ֛ם יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְפָנֶ֑יךָ וְהָמָם֙ מְהוּמָ֣ה גְדֹלָ֔ה עַ֖ד הִשָּׁמְדָֽם׃ כד וְנָתַ֤ן מַלְכֵיהֶם֙ בְּיָדֶ֔ךָ וְהַאֲבַדְתָּ֣ אֶת־שְׁמָ֔ם מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹֽא־יִתְיַצֵּ֥ב אִישׁ֙ בְּפָנֶ֔יךָ עַ֥ד הִשְׁמִֽדְךָ֖ אֹתָֽם׃ כה פְּסִילֵ֥י אֱלֹהֵיהֶ֖ם תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֑שׁ לֹֽא־תַחְמֹד֩ כֶּ֨סֶף וְזָהָ֤ב עֲלֵיהֶם֙ וְלָקַחְתָּ֣ לָ֔ךְ פֶּ֚ן תִּוָּקֵ֣שׁ בּ֔וֹ כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ הֽוּא׃ כו וְלֹא־תָבִ֤יא תֽוֹעֵבָה֙ אֶל־בֵּיתֶ֔ךָ וְהָיִ֥יתָ חֵ֖רֶם כָּמֹ֑הוּ שַׁקֵּ֧ץ ׀ תְּשַׁקְּצֶ֛נּוּ וְתַעֵ֥ב ׀ תְּֽתַעֲבֶ֖נּוּ כִּי־חֵ֥רֶם הֽוּא׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק יב:
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. עקב היינו בסוף כמו בעקב של אדם שהוא בסופו היינו שכר מצות דבהאי עלמא ליכא והיה לבסוף לעוה"ב אבל א"כ בזה העולם מה תהיה ולכך אמר בזה העולם תהיה ניזון בזכות אבות וזה ושמר לך וגו' והיינו כשתהיה אוחז במעשה אבות לשמור מצות ה' כמ"ש חז"ל בעבירה פוקד עון אבות על בנים באוחז מעשה אבות בידו וכן הוא במעשים טובים וז"ש והיה עקב היינו עה"ב רק בעה"ז אם תשמרו ועשיתם אותם שתאחז מעשה אבותיך בידיך ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך היינו עה"ז תקבל בזכות אבותיך. או יאמר דהנה דוד המלך ע"ה אמר למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני ונראה פירושו דאיתא בספרי מוסר דכל חטאת האדם אשר נמשך לילך אחר שרירות לבו לעשות דברים שאינם מהוגנים נמשכים מעקב והוא הנחש כדאיתא בפסוק ואתה תשופנו עקב והוא מביאו לידי חימוד ולכך אפי' נחש כרוך על עקבו אל ימנע להתפלל לה' להצילו מיד עבירה וזהו עבירה שאדם דש בעקב ולכך להכניע סטרא דנחש ולהעביר כח הטומאה יעמוד יחף על הארץ ובזה יסיר כח החימוד ממנו וזהו טעם ביו"כ בחליצת מנעלים וזהו ג"כ בחליצה תחת היבום כי ודאי יבום קודם לחליצה רק על דאין יצרו תוקפו ואין לו תאוה וחימוד אליה לכך תחלץ מנעלו ולכך המנעול צריך לכסות כל העקב וזה הטעם שאמר הקב"ה למשה של נעליך מעל רגליך ואיתא בזהר דלמדו לפרוש מן האשה מטעם דמבואר דהוסר ממנו כח התאוה וז"ש והיה עקב תשמעון היינו מצות שאדם עושה לתקן עבירות שעשה עבור הסתת הנחש שהוא עקב ועשיתם אותם כמדת אבותיך דג"כ הכניעו החומר והנחש כמ"ש באברהם ויחבוש את חמורו היינו שהכניע את יצרו שלא להתאוה תאוה חומריות. או נראה פירוש מספיק על תפלת דוד המלך ע"ה אשר בזה התחיל המשורר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' דידוע דודאי העבירות אשר יצה"ר מסית ולוחם אתו מלחמה להסיתו לכל דבר ערוה ויצר לב האדם רע מנעוריו הוא כשגגה אך במה שאין היצה"ר מסיתו רק האדם הולך למשתאות ולקרקסאות ולכל חבורת אנשים ריקים ופוחזים בזה אין לו מענה בפיו לומר שהוא כשוגג וז"ש למה אירא בימי רע היינו הא יש לי תירוץ נכון ומספיק באמרי מי יכול לכבוש הרמיה כזה רק עון עקבי יסובני היינו במה דהלכתי בעצמי בעקבי וזהו יראתי. או יאמר דאיתא דמשה אמר להקדוש ברוך הוא מפני מה יש צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו והשיב לו כאן בצדיק גמור פירוש מתחילתו הולך בתומו ולא סר מאחרי ה' עד סופו כאן בצדיק שאינו גמור דהיינו דהוה רשע מתחילתו ואחר כך שב אל ה' בכל לבו ובכל נפשו וז"ש והיה עקב שהוא לבסוף תשמעון ואעפ"כ ושמר ה' אלקיך וגו':
פסוק יג:
ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירושך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרות צאנך על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך. דידוע מה שדרשו חז"ל וסביביו נשערה מאוד דהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה רק זהו דווקא לאותם העובדים מיראה משא"כ לאותם העובדים מאהב' אשר בחר בהם ה' דכתיב על כל פשעים תכסה אהבה וז"ש ואהבך ועי"כ וברכך נמי והיינו דלא ידקדק עמך כלל כחטאך:
פסוק יג:
וברך פרי בטנך. אע"פ דמרגלים היו אומרים ארץ אוכל' יושביה היא ובאמת ח"ו להאמין שיכזבו וישקרו דצדיקי יסוד עולם היו רק דהקב"ה יעשה חוץ לטבע וברך פרי בטנך וגם יברך דגנך ותירושך ויצהרך דלפי הטבע אינו מתקיים בארץ שמינ' כא"י וגם יברך שגר אלפיך ועשתרות צאנך אף דא"י אינה ארץ מקנה כמאמר בני גד ובני ראובן דביקשו נחלתם בארץ מקנה מעבר לירדן ואעפי"כ יברך שגר אלפיך. או נראה דהנה אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין ולא בדבר המנוי ובא"י חל החיוב לפרוש תרומות ומעשרות וצריך להיות במדידה ומ"מ אני ארבה אותו למאוד מאוד וא"כ זהו מופת על שינוי הטבע ואהבה יתרה לשנות סדרי עולם בשבילכם והנה ביפתח כתיב וילך אל ארץ טוב ואיתא במדרש שהלך לח"ל שפטו' מן המעשר וקשה וכי זה היא הטובה לפטור מן המעשר רק נראה דאיתא עשר בשביל שתתעש' ואיתא במד' אם זורע מאה קבין קוצר אלף קבין דהברכה בו עשר פעמים ע"י מעשר וא"כ בא"י אינו ניכר טובת הארץ דיוכל להיות דעל דבר המעשר נתברך אבל במקום דפטור ממעשר יורגש ברכת הארץ וז"ש וילך אל ארץ טוב וקשה מנין הוא יודע ולכך אמר אל ח"ל שפטור מן המעשר ושפיר הרגיש:
פסוק יד:
ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך. הרצון כי ברכה שיקבלו ישראל בזה העולם אינו משלהם כי לאוה"ע העוה"ז ולישראל העוה"ב וא"כ החלק שמגיע לישראל בעוה"ז הוא מושפע להם מברכת האה"ע אבל עיקר השפע מגיע לאומות ע"י ישראל וא"כ אף הם מקבלים אבל העיקר ע"י גרים שמתדבקין מהם לישראל ולכך ברוך תהיה הוא לשון הברכה שהוא התדבקות הגרים בישראל כמ"ש במדרש ונברכו בך כל העמים היינו גרים שיתדבקו בישראל מלשון הברכה וזו תהי' מכל העמים שיתגיירו מהם גרים וזהו שלא היה שאול ראוי למלוכה רק דוד כי המלוכה בעה"ז לא"ה כדכתיב לפני מלך מלך בישראל ולכך בקש בלעם לקלל ישראל שלא יקיימו מלך כי אין להם משפט מלך בעוה"ז ולכך ישראל שאלו מלך ככל הגוים ושאול באמת לא היה ראוי לו מלוכ' הואיל ואין בו דופי והיתה רק שאולה בידו אבל דוד שהיה מזרע גוים ומלוכה של גוים ממנו צלחה מלוכה כי לו יאתה היותו בן גרים וא"כ להם משפט השפע בעוה"ז ולכך ברוך תהיה מכל העמים רק יש חשש בגרים שילמדו ישראל ממעשיהם כמ"ש קשה גרים לישראל ולכך הבטיח שלא יהיה בך עקר ועקרה וזה ראיה שלא יהיו הגרים רשעים כי אז יהיו עקרים כמאמר רני עקרה שלא אולידת רשעים אם רואה הקב"ה שיהיו ח"ו מולידים רשעים עושה אותם עקרים לבל יולידו ולכך לא יהיה בך עקר ועקרה לאות שיולידו צדיקים ובבהמתך רצוני אפילו המוני עם שנמשלו לבהמה כדרש' חז"ל מ"מ יולידו כולם צדיקים ולכך אין צריך להיות עקרה. ובדרך פשוט יש לומר כי אמרו מפני מה היתה רבקה עקרה שלא יאמרו תפלת לבן עשה פירות וא"כ ברכת רשעים לפרות ולרבות גורם עקרה וכאן מבטיח ברוך תהיה מכל העמים ומ"מ לא יהיה עקר ועקרה ואי דיאמרו האומות דתפלתם עשה פירות לזה אמר דגם בבהמתך היינו בבהמות ישראל לא יהיה עקרה וזה לא היה בברכתן של אה"ע וע"כ דמאת ה' היה להטיב לישראל ולא בשביל ברכתן של האומות או נראה ברוך תהיה מכל העמים ברכה הוא לשון מתנה מלשון קח נא את ברכתי היינו האומות שיביאו לך מתנות או יהיו נודרים נדרים ונדבות כדכתיב כל צאן קדר וגו' רק הא יש לחוש לרביעה ואף דאמרינן בגמרא דנכרי חס על בהמתו בשביל שלא תתעקר מ"מ אותן שנותנין במתנה או לנדרים ונדבות יש לחוש לרביעה ולזה אמר דגם בבהמתך לא יהיה עקר ועקרה ואלו רבעה לא יוליד:
פסוק טו:
והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך. כל חולי היינו הראוי ורגיל לבוא לפי מזגי הזמנים וא"כ כשאין באין על ישראל הוא אות שהקב"ה עושה עמהם חוץ לטבע אבל במדוי מצרים שאין בטבע ומקרה הרגיל א"כ אם לא יבואו על ישראל אין כאן מופ' על הנ"ל ולכך אמר ונתנם בכל שונאיך ואליך לא יבואו הרי מופת על אהבת ה' והשגחתו כי נפלינו מכל העמים:
פסוק טז:
ואכלת את כל העמים אשר ה' אלקיך נותן לך לא תחוס עינך עליהם ולא תעבוד את אלהיהם כי מוקש הוא לך ואכלת את כל העמים. הרצון שבעה אומות לא תחנם בשיור כלל:
פסוק טז:
לא תחוס וגו' ולא תעבוד וגו'. נראה לבאר כי איך יעלה על הדעת לעבוד אלהי העמים ולהניח אלקי אמת אלקי ישראל אבל המינים אומרים כי אלקים הוא רק טוב ולא רע ואינו מריע לשום אדם אבל השדים והשעירים הם רעים ומזיקים ולכך צריך לזבוח לשעירים ודכוותי' לבל יריעו וזהו תכלית עבודתם ולכך נאמר לא תעבוד את אלקיה' בטענה וטעם כי מוקש הוא לך ובטבע' להרע ולכך צריך עבודה. או יאמר כי נתינת טעם הוא למה אני מצוה מבלי לחוס ולא לתפוס מדת החמלה שהוא מעלה שבמדות משום שלא תעבוד את אלקיהם כי אם תחנם הם לך למוקש ולפתות אותך לבסוף לעבוד את אלקיהם ולכך לא תחוס עליהם וע"י כן לא תעבוד את אלקיהם ומכלל הן אתה שומע לאו בהיותך חס תעבוד אלקיהם כי המה למוקש:
פסוק יז:
כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות וגו' כן יעשה ה' אלקיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם. נראה לבאר כי ידוע כי יונה ברח מנינוה כי ידע שהעובדי כוכבים ומזלות קלי תשובה המה כאשר יראו כי רעה יגיע להם וכאשר שבו ויונה חרה לו שניחם ה' על הרעה אף שבאמת שבו היינו דידע שהוא רק תשובה רמיה ומחר יחזרו לקלקולם הראשון כאשר באמת היה רק הקב"ה השיבו אתה חסת על הקקיון ואיך לא אחוס על נינוה שיש בה כמה ריבוא בני אדם וא"כ זהו שיש לחוש כי שבעה האומות בראותם כי קרבו ישראל לא"י יחזרו בתשובה וא"כ ינחם ה' כי איך לא יחוס על ריבוא בני אדם כמאמרו ליונה ועל זה הבטיח הכתוב כי תאמר רבים הגוים האלה לא תירא כי כאשר עשה למצרים שהקשה ערפם ולא שבו בכל ניסים ונפלאות כן יהיו ז' אומות שבכל הניסים לא ישובו ויקומו למלחמה ויוכתו כמ"ש כי יהושע שלח הרוצה להשלים ישלים ואילו ישלימו כולם איך יתכן היעוד שירשו את א"י אבל הקב"ה הקשה ערפם כמו בפרעה רק שלח להם לשלום למען לא יאמרו הבריות כי אכזרים נגשו למלחמה:
פסוק כ:
וגם את הצרעה ישלח ה' אלהיך בם עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך. כי לרוב העמים יסתרו ביערים ונקיקי סלעים ואיך ירגישו בם ישראל לשרש אחריה' ואית' במדרש דנקרו עיניהם וסרסם ויש להבין מה חטאו במה שהטמינו עצמם ביערים דאולי ג"כ ישלימו כגבעונים וישימם לחוטבי עצים ושואבי מים ויש ליתן טעם דהיה מדה כנגד מדה כי חטא כנען היה דראה ערות נח וגם סרסו ע"כ גם הצרעה ינקר עיניהם ויסרסם:
פסוק כא:
לא תערוץ מפניהם כי ה' אלקיך בקרבך אל גדול ונורא ונשל ה' אלקיך את הגוים האלה מפניך מעט מעט לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה ונתנם ה' אלקיך בידיך והמם מהומה גדולה עד השמדם. הרצון כי אמרו חז"ל דאנשי כה"ג החזירו העטרה ליושנה וזהו גדולתו ונוראותיו של הקב"ה שמניח לעובדי אלילים לשלוט וכובש אפו וא"כ זה הפחד שיהיה לישראל כי ודאי הקב"ה יכול' בידו להומם ומה זה הפחד רק הפחידו היותו גדול ונורא וזהו מפעולותיו הגדולים והנוראים שמניח לרשעים להצליח בזה העולם וא"כ מחמת זה תערוץ ולכך מבטיח שלא תערוץ ואם תערוץ יגרום החטא שלא יכלו כאחד כי אם מעט מעט לבל ירבו חית השדה כיון שאינם כל כך דבוקים בה' שפחד בלבבם סר צלם עד שאין החיות מפחדים מהם ולכך צריך השמדה מעט מעט אבל אם תהיו דבקים בה' מבלי לפחוד כלל יהיה צלם ה' עליכם לבל יהיה לכם פחד מחיות וא"כ ונתנם ה' וגו' עד השמדם כאחד כי אינך צריך לחוש שירבה חית השדה:
פסוק כד:
ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם מתחת השמים לא יתיצב איש בפניך עד השמידך אותם. ונתן מלכיהם בידך היינו שריהם למעלה כי לא יהיו נעברים בנהר דינור כמ"ש הזהר כאשר אבדה ממשלת השר רק יהיו באמת קיימים אבל יהיו מוכנעים לישראל וזהו ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם מתחת השמים אבל לא בשמים כי עדיין יהיו קיימים והטעם כי כאשר יעבור זה השר בנהר דינור קם תיכף שר אחד מאומות כנזכר בדניאל וא"כ הוא יערוך מלחמה עם ישראל ולכך כל זמן כיבוש א"י היה עדיין שר של א"י קיים ולא היה רשות ביד שר אחר להתחזק כי אין מלכות נוגע בחבר' וזהו לא יתיצב איש בפניך וגו' ולכך יהיה רק נמחה מתחת השמים ומלכיהם יהיו בידיך:
פסוק כה:
לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך פן תוקש בו כי תועבת ה' אלקיך הוא ולא תביא תועבה אל ביתך וגו'. לא תחמוד כסף וזהב היינו למקדש כמ"ש שאול מלאכה נמבזה החרמנו אבל המעולה יהיה לבית ה' ולזה קאמר כי תועבת ה' הוא וא"כ לא רצה ה' בו ואם תאמר לא אשרפנו פן יהיה לזבל כמ"ש חז"ל רק אכנוס לביתי לגונזו ולכך קאמר ולא תביא תועבה אל ביתך: