פסוק ב:ולא תחנם, ולא תרחם עליהין. לעיל (שמות ל"ג י"ט) "וחנותי את אשר אחון ורחמתי וגו' ת' "ואחון וכו' וארחם" ? אבל באמת גם זאת היא מסגולות המתרגמים הארמיים לשנות לפעמים את הפעל בבואו יחידי, מאשר יבא רצוף אל רעו הנרדף אתו, ולדוגמא נביא איזה ראיות ומהן יוכל הקורא להקיש כי השערתנו איננה כוזבה ב"ה, השרש "מור" כשבא בהפעיל בעברית שאז הוא נרדף עם "חלף" ות' בש' "חלף" כמו "ואם המר ימיר" (ויקרא כ"ז יו"ד) ת' "ואם חלפא יחליף" וכשיתחבר בעברית אל הש' "חלף" יתרגמו בש' "עבר" כמו "לא יחליפנו ולא ימיר אותו" (בפסוק הנ"ל מקודם) ת' "לא יחליפנה ולא יעבר יתה" וכן הש' "בעי" בארמית, הוא הת' של השרש "בקש" בעברית [ירמיה ה' א', תהלים ל"ז ל"ו, שה"ש ג' א'] והש' "תבע" הוא הת' של הש' "דרש" בעברית. [לקמן כ"ב ב', כ"ג ב'] ולעיל [ד' כ"ט] כי נקרו ויאתיו שני הפעלים "בקש ודרש" יחד "ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו וגו', החליף לת' השרש "בקש" בש' "תבע" והש' "דרש" בש' "בעי" כי תרגם "ותתבע מתמן דחלתא דה' אלהך ותשכח ארי תבעי כו'", ויש לי ב"ה עוד ראיות רבות ע"ז, ואין רצוני להאריך.
פסוק ד:כי יסיר את בנך, ארי יטעי ית ברך, ע' במס' קדושין (דף ס"ח ע"ב) וברש"י שם, וע"ש בתוס' שהובא התרגום הזה ואין להאריך.
פסוק י:ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשנאו אל פניו ישלם לו, ומשלם לסנאוהי טבון די אנון עבדין קדמוהי בחייהון לאובדיהון לא מאחר עובד טב לסנאוהי טבון די אנון עבדין קדמוהי בחייהון משלם להון. ר"ל גמול הטובות שעשו לפניו בחייהם משלם להם בחייהם להאבידם (לעוה"ב) וכפירש"י, "בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העולם הבא" ופי' "אל פניו" לפני הקב"ה, והכתוב כפל ואמר "לא די שאינו מקפח שכרם אלא שממהר לשלם בחייו, ושינה לת' "לשנאו" הנאמר בעברית בל"י "לסנאוהי" בל"ר " כדרכו להשוות עם לשנאיו הנאמר בראשונה בפסוק ג"כ בל"ר.
פסוק יב:עקב, חלף, הוא כמו "אחת" וגם בלה"ק יבוא להוראה הזאת "חלף עבודתכם" (במדבר י"ח ל"א)
פסוק טו:וכל מדוי, וכל מכתשי. הש' "כתש" בארמית הוא קרוב לש' "הכה" בעברית, לכן ית' כל נגע, מחלה, או מכה, בשם "מכתש".
פסוק טז:ואכלת, ותגמר. זהו תרגומו של "החרם" כמו "והחרמתי את עריהם" (במדבר כ"א ב') ת "ואגמר ית קרויהון" ובאמת לא כהוראת הש' "אכל" בעברית. הוראתו בארמית, כי בעברית עיקר הוראתו הוא על כליון גוף המאכל ופרוד חלקי יסודותיו, ולכן הונח תמיד גם על פעולת השריפה ופעולת ההשחתה, לא כן בארמית עיקר הוראתו רק על הנאת גוף האוכל, ורק לעתים רחוקות ישמש בו גם על הכליון, כמו "אכלני חרב" [בראשית ל"א מ'] תרגם "אכלני שרבא".
פסוק יז:כי תאמר, דלמא תימר. ערש"י שפי' "שמא תאמר בלבבך כו'" (וע' מה שהעירונו לעיל [שם כ"ד ל"ט] בהוראת המלה הזאת.
פסוק כ:וגם את הצרעה ישלח, ואף ית ערעיתא יגרי, לעיל (שמות כ"ג כ"ח) "ושלחתי את הצרעה" ת' "ואשלת ית ערעיתא" משום ששם כתיב אח"כ "לפניך" ר"ל לפני משה וישראל ולא יתכן לומר "אגרי".
פסוק כג:והמם, וישגשנון. סובר כפירש"י שהוא מנתי העי"ן והמ' האחרונה היא לסימן כנוי הרבים.
פסוק כו:חרם, חרמא. ת' כלעיל (ויקרא כ"ז כ"ח) ולא כמו "החרם" (לעיל ז' ב') שת' "גמרא" ? משום שהשם "חרמא" בארמית יבא רק על המוחרם ואסור בהנאה, דוק ותשכח.