כ׳ הרמב״ן וטעם אשר אבניה ברזל כי במקו׳ אשר תחשוב ששם אבנים שם תמצא ברזל כי מעפרה יוקח ובשרם כי בארץ ישראל מחצב נחשת וברזל שהם צורך גדול ליושבי הארץ ולא תחסר כל בה אבל מוצא הכסף והזהב איננו חסרון בארץ ובתרגום ירושלמי ראיתי דְאַבְנָהָא בְּרִירַן הֵיך בַּרְזְלָא כו׳ ר״ל שהכתוב משבח הארץ שימצאו בה מחצבים מן אבנים גדולות אבנים יקרות אבני גזית לבנות מהם בתים וחומות ומגדלים לא כארץ מצרים וארצות רבות שהם שוכני בתי חומר ונעשים ליושביהם קבריהם עכ״ל. פירושו צריך ביאור דהא בירושלמי קאמר עוד וְטוּרַיָא חַכִּימִין כִּנְחָשָׁא מאי חכימין דקאמר. ואולם דע לפי מה שכתבתי בהתחלת החיבור. דיונתן וירושלמי אחד הוא ומבואר דמה שנקרא בלשונינו ירושלמי הן הגהות בעלמא וכן הכא דאיתא ביונתן אַרְעָא דִי חַכִּימָהָא גָזְרִין גְזֵרַן בְּרִירַן הֵי כְּפַרְזְלָא וְתַלְמִידָהָא שַׁאֲלִין שְׁאֵילִן מְסִימַן כִּנְחָשָׁא ובלתי ספק שכיוון אל מה דאמר הש״ס בתענית דף ד׳. אמר רבא האי צורבא דמי לפרצידא דתותי קלא דכיון דנבט נבט ואמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא לי׳ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה׳ ואמר רב אשי כל ת״ח שאינו קשה כברזל אינו ת״ח שנאמ׳ וכפטיש יפוצץ סלע אמר לי׳ רבי אבא לרב אשי אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה דכתי׳ ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה (ת״ח מקיימי בביניינהו. ברזל קפדנים וקשים כברזל. רש״י) והן הנה דברי תרגום יונתן וההגה׳ בירושלמי (ומצאתי אח״כ שכוונתי ת״ל אל מ״ש המפורש לת״י) וז״ל המהרש״א אל תקרי אבניה כו׳ משום דלפי פשוטו של פסוק ה״ל למכתב אשר אבניה כברזל דאי אפשר לומר אבניה ברזל דאם כן לאו אבנים הם וע״כ דרשו מיני׳ אבניה בוניה כדאמרי׳ נמי אל תקרי בניך אלא בוניך (ברכות דף ס״ד.) ועל שם זה קרי לתלמידי חכמים בנאין במסכת שבת (דף קי״ד.) עכ״ל. והנא לפירוש הרמב״ן לדעת הירושלמי אין סמך לאל תקרא אבניה. אכן לפי מ״ש לעיל הוי תלמוד׳ דידן ותרג׳ יונתן וירושלמי בחדא מחתא. וסלקו אליבא דשמעת׳:
פסוק ט:
ודע דבעין יעקב איתא ואמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח אוריי׳ הוא דקא מרתח ליה שכ׳ הלא כה דברי כאש נאם ה׳ אמר ליה ר׳ אבא לרב אשי אתון מהתם מתניתו לה וכו׳ אל תקרי אבניה וכו׳ וכתבתי על הגליון שצ״ל ואמר רב אשי כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו ת״ח שנאמר וכפטיש יפוצץ סלע אמר ליה רבי אבא לר׳ אשי אתון וכו׳ וכן הוא בגמ׳ וכן בילקוט ירמיה סימן כ״ג רמז ש״ו. וראיתי בהרי״ף שכתב בזה הלשון וקשה מה שאמר אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא והרי מה שכתוב שם הוא שהת״ח מתחמם כאש וכועס והכא לא הוזכר חמימות אש לכעוס אלא שהם קשים כברזל וכו׳ ע״ש. ובמחילה מעצמותיו הקדושים שהטעות חסרון הדפוס שמי׳ חסרון בפנים בעין יעקב אטעתי׳ ואלו הסתכל בנוסחה אמיתית דכתובה בגמרא ובילקוט לא היה כותב מה שכתב. וקושיא קאי דאמר ליה ר׳ אבא לרב אשי אתון מהכא וכו׳ אבל לפי החסרון דפוס בעין יעקב לא איתברר מאי שיאטיי׳ דר׳ אשי הכא. וגם בזה שגג הרי״ף ז״ל. ובענין דאתא לידן אמינא דלכאורה משולל הבנה במה דאמר דמי שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם דאדרבה מדת ת״ח שיהיה רך כקנה ואל יהיה קשה כארז ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין מזוזות (תענית דף כ׳:) והאריכות בברורי דברים שהמדה זו היא גנאי גדול. אך למותר. והוא גלוי לכל יודעי ספר וכמה אזהרות גדולות בגמרא ובספרי מוסר ועיין סנהדרין דף פ״ח: שלחו מתם וכו׳. והנה לפום רהיטא אמרתי דטוב לומר כמו דאיתא מנחות דף צ״ה: אמר רבא הוקשה אדם קשה שהוא קשה כברזל (חכם ומחודד לחתך הלכה כברזל. רש״י) ומנו רב ששת. ועל הכוונה הזו אמר רב אשי כל ת״ח שאינו קשה כברזל וכו׳ דהיינו שאינו מחודד לחתך הלכה כברזל:
פסוק ט:
ודברי תורה כפטיש יפוצץ יתכן לומר ע״פ רמז דברי חכמים וחידותם מבואר בב״ב דף יו״ד. עשרה דברים קשים נבראו בעולם הר קשה ברזל מחתכו ברזל קשה אור מפעפעו (מרככו. רש״י) וכו׳ והמשכיל יבין הסמיכות של ואמר רב אשי על מאמר רבא צורבא מרבנן דרתח וכו׳ וגם מה דנקיט רב אשי דוקא כברזל ולא אמר קשה כאבן. אלא הוא הדבר דקשה כברזל והאש דהיינו אורייתא (שנאמר הלא כה דברי כאש) מפעפעו דהיינו מרככו. וישמע חכם ויוסיף לקח. ויערב לנבון כמעשה רקח: