פסוק א:כי מצא וכו׳ מצוה עליו וכו׳. פי׳ דק״ל דאמאי כתיבי חד בלשון עתיד וחד בל׳ עבר אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה וכו׳ לכך פי׳ דה״ק מצוה לגרשה מיד כדי שלא תמצא חן בעיניו לעתיד הואיל וכבר מצא בה ערות דבר:
פסוק ב:לאיש אחר אין זה וכולי דאל״כ לא ליכתוב אלא והיתה לאיש ול״ל אחר:
פסוק ג:ושנאה וכו׳ הכתוב מבשרו וכו׳. דאל״כ הול״ל ואם שנאה מהו ושנאה לא סגי דלאו הכי ואף על גב דכתיב והלכה והיתה וכולי התם אצטר׳ לאשמעי׳ היא גופיה דאי בעי הך גברא למסכה אף על גב דמכוער איקרי איסורא מיהא ליכא אבל הכא מאי קמ״ל:
פסוק ד:אחרי וכו׳ לרבות סוטה וכו׳. פי׳ אחר שקינא לה בעלה ונסתרה עד שתשתה מי המרים קאי עלה בלאו:
פסוק ה:אשה חדשה וכו׳ פרט למחזיר וכולי פי׳ מחזיר גרושתו מן הנשואין דאילו מן האירוסין לבד היינו אשה חדשה. ומ״מ איכא למידק בלישניה דרבינו שכתב שהיא חדשה לו ואפי׳ אלמנה דמשמע דמלישנא דחדשה משתמע אפי׳ אלמנה מאחר שהיא חדשה לו הואיל ולא כתיב בתולה אבל בגמרא פ׳ משוח מלחמה דף מ״ד תנינן אין לי אלא חדשה (ופירש״י בתולה) אלמנה וגרושה מנין תלמוד לומר אשה מ״מ א״כ מה תלמוד לומר חדשה מי שחדשה לו יצא מחזיר גרושתו ע״כ הרי דחדשה לא משמע אלא בתולה ומריבוייא דאשה הוא דמרבי׳ אלמנה ובדוחק יש לפ׳ כן לישניה דרש״י ז״ל:
פסוק ה:לכל דבר שהוא צורך הצבא וכו׳. משמע הא למה שאינו צורך הצבא אלא שאר צרכי העיר לא אמעוט אבל הרמב״ם ז״ל פ״ו מה׳ מלכים כתב ולא מתקן וכו׳ ולא נותן לפסי העיר ולא וכו׳ שום דבר בעולם עיין שם:
פסוק ו:רחים היא התחתונה וכו׳ לא יחבול וכו׳. הפך רבינו סדר הפסוק לומר דאף על גב דרחים התחתונה ורכב העליונה דהא בלא הא לא סגיא לעשות מלאכתה מ״מ הואיל והן ב׳ כלים קאי לאו דלא יחבול אכל חד וחד ואי לקח שניהן לוקה שתים כדתנן בפ׳ המקבל:
פסוק ז:והתעמר בו אינו חייב וכו׳. לאפוקי דלא נפרש דאו או קאמר או עימור או מכר כמו מכה אביו ואמו קמ״ל דתרווייהו בעי׳:
פסוק ח:השמר וכו׳ שלא תתלוש וכו׳ ולא תקוץ וכו׳ שקולים הם ויבאו שניהם דתרווייהו מחד טעמא הוו כדי שיוכל הכהן להבחין בין טומאה לטהרה:
פסוק יב:לא תשכב בעבוטו וכו׳. דאילו כפשוטו מאי אירייא איש עני אפי׳ עשיר נמי אסור ממ״נ אי דלא יהיב ליה רשותא הו״ל גזלן ואי נמי יהיב ליה רשותא מ״מ אסור משום רבית:
פסוק יג:וברכך ואם אינו וכו׳. שאם דוקא כשמברכו אז הויא ליה לצדקה הול״ל וברכך ותהיה לך צדקה אבל השתא דכתיב ולך תהיה וכו׳ ש״מ ענין בפ״ע הוא:
פסוק יד:לא תעשוק וכו׳ והלא כבר וכו׳. ההרגש שמבחוץ דאטו לעני הוא דלא תעשוק הא לעשיר שרי ואמאי הא מ״מ גזל הוא:
פסוק יד:מגרך זה גר צדק. אצטריך דלא נימא מאחיך ולא כל אחיך ונוציא גר צדק כ״כ התו׳ בפ׳ המקבל דקי״א:
פסוק יד:בשעריך זה גר תושב וכו׳. כדילפי׳ מקרא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה:
פסוק יד:אשר בארצך לרבות וכו׳ דדרשי׳ לרבות כל שבארצך. ואם תאמר אמאי פסיק קרא בהך רבויי׳ דבהמה וכלים בין גר תושב לגר צדק הול״ל מגרך אשר בשעריך מארצך. וי״ל דא״כ ה״א דאשר בשעריך ודאי לאתויי גר תושב אבל בארצך ה״א דלאו לרבויי אתא לכל שבארצך מדלא כתיב אשר בארצך ועוד דכתיב בסוף וה״א דאינו אלא תנאה לומר שאינו עובר על לאו זה אלא בארצך אבל בח״ל אינו עובר אלא על לא תגזול ואע״ג דחובת הגוף היא דנוהגת אפילו בח״ל ה״א שאני הכא דגלי קרא מש״ה כתב רחמנא אשר בארצך באמצע בין הריבויי׳ ש״מ דהך נמי לריבוייא ועוד דהשתא שייך לכתוב אשר בארצך וממלת אשר מדרש כל אשר בארצך:
פסוק יט:ושכחת וכו׳ מכאן אמרו וכו׳. בירושלמי פ״ו דפאה אית תנויי דנ״פל מהכא ואית תנא דמפיק לה מלא תשוב לקחתו עומר שיכול להגביה כולו כא׳ ולשאת על כתיפו יצא זה שיש בו סאתי׳ ועיין מ״ש בחבורי שושנים לדוד התם דתרווייהו צריכי:
פסוק יט:למען יברכך ואף על פי וכו׳ הרגשו של רבינו מ״ש במצוה זו שנכתב מתן שכרה בצדה ומה גם דבתר הכי בפיאה ועוללות לא כתב הכי לכך משני דהכא נקטה לרבותא דאף על פי שבאה לידו שלא במתכוין וממילא דכ״ש בשאר מצות דבמתכוין. ומה שאמר אמור מעתה נפלה סלע וכו׳ אין להק׳ דשאני הכא דכשאח״כ נזכר ורואה ששכחה ואינו שב לקחתו נמצא שבזה מקיים מצות המקום אבל זה שאבד סלע לא היתה לו ידיעה אפי׳ בסוף אין זה כלום דהא בשכחה נמי זימנין דלא ידע לה כלל אפי׳ לבסוף ואפ״ה קבע לו הכתוב ברכה עכ״פ דלא תשוב לקחתו לא אתא אלא ללמד דלאחריו דוקא הוא שכחה והפ׳ סמך הברכה על לגר וכו׳ יהיה כלומר דמיד שהוא שכח לאחריו ובא העני ונטלו והוא לא ידע כלל אפ״ה יברכך אמור מעתה וכו׳:
