פסוק א:וכתב לה ספר כריתת.
ספרי פיסקא רסט: וכתב אין לי אלא כתב בדיו, מנין בסם ובסיקרא וכו׳ ת״ל וכתב לה מכל מקום, ספר אין לי אלא ספר, מנין עלי קנים עלי אגוז עלי זית עלי חרוב ת״ל ונתן מכל מקום, א״כ למה נאמר ספר מה ספר מיוחד של קיימא יצאו אלו שאינן של קיימא.
גבי ס״ת שם הקלף והדיו והכתיבה הם דברים נפרדים וכל אחד הוי חלק מהס״ת לכך כולן צריכין שיהיו לשמן, משא״כ בגט אף דפשטות דקרא כמבואר בספרי הוה הדבר שהנכתב עליו והכתב הם שני גדרים, ועיין בירושלמי גיטין ובתוספתא בזה גבי דבר שאינו מתקיים ממעט שם משני דרשות הכתב והדבר, אך למסקנא דסוטה דף ט״ז דההלכה עוקבת את המקרא, ועיקר הדבר משום הכתב, ולכך כתבו על איסורי הנאה כשר דעיקר הנתינה הוא תואר הגט, וזה נעשה רק ע״י ציווי הבעל, וזה ר״ל הך דגיטין דף כ׳ נתינת גט, ולא איכפת לן רק שזה לא יהיה נשאר ביד הבעל, ובזה א״ש מה שהקשו התוס׳ מנחות דף ל״ד על רש״י, וכ״כ בזה.
פסוק א:שם. ונתן בידה ושלחה מביתו.
ספרי שם: ונתן בידה ושלחה מביתו, עד שיאמר לה זה גטיך. מכאן אמרו הזורק גט לאשתו ואמר לה כנסי שטר או שמצאתו והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גטיך.
(ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין), ור״ל לא משום ידיעתה, רק שתהא זה בתורת גט ע״ש במלחמות מש״כ בשם ספרי, ועיין בגיטין דף פ״ו ע״ב דנתינה לשמה לא בעי ע״ש.
פסוק טו:ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא.
ספרי פיסקא רעט: פרט לשפסק מעמו.
י״ל הכוונה דמתה אצל שולחני ע״ש בתוס׳ מטעם דחייה.
פסוק יט:כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה וגו׳.
ספרי פיסקא רפב: קצירך פרט לכשקצרוהו עכו״ם, מכאן אמרו עכו״ם שקצר את שדהו ואח״כ נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה והפאה, ר׳ יהודה מחייב בשכחה שאין שכחה אלא בשעת העומר וכו׳, ר׳ יוסי הגלילי אומר מכלל שנאמר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר כל זמן שיש לו קציר יש לו עומר ויש לו שכחה וכל זמן שאין לו קציר אין לו עומר ואין לו שכחה.
(גוי שקצר), הנה כ״כ בזה דמיירי שקצר ישראל בשדהו, דאי לאו הכי הא אין שם קצירה על קצירתו כלל וכמו תולש וכו׳, וא״כ לא יהיה הקצירה שלו כלל דין קצירה ופטור כמו קרסמוה נמלים, וגם אי נימא דיש קנין לגוי בא״י, וא״כ הוי כמו חו״ל ואיך יתחייב אחר שנתגייר וכו׳, לכן נראה דהא דס״ל לר״י דחייב בשכחה גבי נכרי שנתגייר, ר״ל שקצרו ישראל ברשות הגוי, ובפרט לר״י דס״ל לשיטת הירושלמי לקמן בפ״ה דדמאי דיש קנין לנכרי וכו׳, ובאמת לר״י דס״ל דיש קנין הא הוה קצירת חו״ל, ואיך מחייב בשכחה אף אחר שנתגייר, ועיין בר״ש כאן פ״ה מ״ה דהטעם משום דעכשיו הוה שדך, ואף דבשעה שקצר הוה פירות חו״ל, ובפרט גבי מתנות עניים דמבואר בספרי פ׳ עקב פסקא מ״א דרק לאחר ירושה וישיבה אז חייב בזה, ועיין בקדושין דף ל״ט ע״א פרט לחו״ל, ר״ל לא בגדר פטור, רק דזה אינו בכלל שדה, ורש״י חולין דף קל״ו ע״א מה דמחלק שם, ובפרט למה דמבואר בערכין דף כ״ט ע״א דקרקע של חו״ל אין שם קרקע עליה וכו׳, וצ״ל דס״ל לר״י דכמו דאמרינן בירושלמי פ״ב דחלה גבי כניסתן לארץ דלמפרע נתתיו, ה״נ לגבי גר שנתגייר יסבור ר״י דהוה כמו למפרע נעשית א״י כיון דלא יצא מרשותו, ונ״מ לגוי שקצר שדהו ומכר שדהו והפירות לישראל, י״ל דפטור מן השכחה של עומרים גם לר״י וכן משמע מלשון הספרי פ׳ תצא פסקא רפ״ב, ועיין בר״ש פ״ד מ״ה גבי הקדש לר״י ע״ש, ובאמת גבי ישראל כה״ג אם לקח פירות קצורים והשדה אם חייב בשכחת העומרים, והנה בהך דפ״ה מ״ה הובא בדברי רבינו לקמן בפ״ו הט״ו שם רק לקח התבואה הנקצרת ולא השדה וכו׳, וגבי שכחה נ״ל דזה ר״ל ריה״ג בספרי פ׳ תצא שם במה שאמר מכלל שנאמר וכו׳. ור״ל דאף אם מכר ישראל לישראל פירות תלושים עם הקרקע פטור משכחת עומרים כיון שאין לו קציר, אבל זה ודאי גם ר״י מודה דאם לקח מן הגוי פירות תלושים עם הקרקע פטור משכחת עומרים ולא מחייב רק בגר וכמש״כ, גם י״ל דר״י לא מחייב רק בישראל שמסר שדהו לגוי וקצרן הגוי ואח״כ נתגייר, ועיין לקמן פ״ה הכ״ה בדברי רבינו גבי עוללות.
פסוק יט:ספרי שם: בשדך, פרט למעמר בשדה חבירו, דברי ר׳ מאיר. וחכמים מחייבים.
עיין מש״כ רבינו בהל׳ חובל ומזיק פ״ז ה״ו ע״ש מה דס״ל דאוסר ע״י מעשה וכו׳, ועיין בספרי פ׳ תצא גבי פאה בפסקא רפ״ב דהוה מחלוקת ר״מ ורבנן גבי מעמר בשדה חבירו אם חייב בפאה, ועיין בפ״ב דפאה משנה ז׳ גבי קצרוה לסטים דהוה מחלוקת שם בירושלמי אם רק קצרוהו לאבד או אפילו שלא לאבד גם כן פטורה, ואמר שם הטעם מחמת דהפאה ניתנת במחובר לקרקע, ור״ל דהא לא קנה את הקרקע דאין קרקע נגזלת והוה כדבר שאינו שלו, ועיין בירושלמי ערלה פ״א [ה״ב] גבי גזלן שנטע וכו׳, וגבי קצירה להתחייב בפאה י״ל כך דהא דע״י מעשה אוסר זה רק אם האיסור הוא המעשה, אבל אם ע״י המעשה נעשה פעולה לא בדבר שבו נעשה המעשה רק בדבר אחר לא מהני גם מעשה, וכיון שהקצירה ראשונה עושה כל השדה שתהיה מחוייבת בפאה, בזה אין אפשר בדבר שאינו שלו, וזהו כונת הירושלמי הנ״ל שהפאה ניתנה במחובר לקרקע, ר״ל ושם לא עשה הליסטים מעשה ולכך א״א להתחייב.
פסוק יט:ספרי שם.
עיין בירושלמי פאה פ״א ה״ג דיליף מן ובקוצרכם דאם קצר לגבוה, ר״ל לצורך עומר ושתי הלחם דחייב בפאה, והקשה שם פשיטא דהא מעות הקדש אין מתחללין רק בתלוש, וכמבואר בירושלמי שקלים פ״ד ה״א, ותירץ שלא תאמר יעשה קציר הקדש כקציר הדיוט, ר״ל דהנה מבואר בספרי פ׳ תצא פסקא רפ״ב דשדך ולא שדה חבירך, ר״ל דלא מצי לחייב ע״י קציר של אחרים את השדה בפאה, ולכך מבואר בירושלמי כאן פ״ב ה״ז דאם קצרוה לסטים דאף אם קצרו שלא לאבדה, מכל מקום כיון שאין קרקע נגזלת, וא״כ אין השדה שלהם, ולכך אין מחייב הקצירה שלהם בפאה, ולקמן אבאר והשכר, ולכך סד״א דגם אם קצרו לצורך עומר ושתי הלחם כיון דאין השדה של ב״ד, ועיין מנחות דף פ״ה ע״א, והקציר ג״כ אינה שלהם ולא זכו בה, ולא שייך כאן מה דאמרינן בירושלמי פ״א דתרומות [ה״א] דיד הגזבר כיד הבעלים, דעדיין אינו הקדש והמעות נוטלים מיד השולחנים כמבואר בירושלמי פ״ד דשקלים, קמ״ל דחייב בפאה דמ״מ קצר לצורך הציבור.
פסוק יט:שם. לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה.
ספרי פיסקא רפג: לא תשוב לקחתו כולו כאחד, וכמה יהיה בו שיערו חכמים בעושה סאתים וכו׳.
עיין וכו׳ במ״ש רבינו בפיה״מ [פיאה] פ״ו מ״ח דהא דקיי״ל דקמה מצלת הקמה מיירי אף אם שכחה רק דיש בה סאתים דאינו שכחה מצלת הקמה אחרת וכו׳, ובאמת כאן בתוספתא פ״ג מבואר דלא שייך שכחה בקמה רק אם יש בה סאתים, ור״ל כך דאז כיון שהיא פחותה מסאתים אינה נכרת כלל והוה כטמון, וכמו הך דמבואר בפ״ז מ״ב גבי שעומד בין שלש שורות, ועיין במש״כ רבינו בפ״ה הכ״ה וכו׳, רק זה בודאי לא ר״ל ששכח כל הסאתים דא״כ לא הוה שכחה כמבואר במשנה, רק ר״ל ששכח מקצת קמה שיש בה סאתים, וא״כ חזינן דמ״מ אינו מציל עליה הקמה שנשאר אף דמתחילה לא היה חל עליה שם שכחה וכו׳, וי״ל דזהו ג״כ כונת הירושלמי בהל׳ ח׳ הא אם שכח שכחה, ונראה דקאי אסוף משנה ז׳ דנקט שם כל שאינה שכחה אפילו קלח אחד, והוה ס״ל דאפילו אין כאן אלא קלח אחד אם לא שכחו מציל את העומרים אף של שורה אחרת, משמע דאם שכחו הוה שכחה, והא לא חל עליה שם שכחה כלל כמש״כ בשם התוספתא, ותירץ דמיירי אף ששכחה כיון דלא מהני בה שכחה מצלת, וכעין מש״כ רבינו בפיה״מ הנ״ל וכו׳, עכ״פ ס״ל להירושלמי כשיטת רבינו דגם זה מציל בשכחה, ובאמת כונת הירושלמי כאן פ״ג ה״ז דיליף שם טעם דר״י דבעי בית סאתים לענין פאה משום דיליף משכחה, ור״ל כמש״כ דדבר שאין בו סאתים, ליכא כלל שכחת קמה, ושכחת קמה ילפינן בסוטה דף מ״ה ע״א מקרא דבשדך ע״ש, ולכך יליף זה בגז״ש לענין פאה דצריך בית סאתים, וכן נראה מלשון הספרי פ׳ תצא ע״ש.
