פסוק א:כי יקח. [תניא, מניין שכשם שאשה נקנית בביאה כך נקנית בהעראה, ת"ל כי יקח] ואתיא קיחה קיחה מחייבי כריתות .
(יבמות נ"ה ב')
פסוק א:כי יקח. אין קיחה אלא בכסף, וכן הוא אומר (ר"פ חיי) נתתי כסף השדה קח ממני, מכאן לאשה שנקנית בכסף .
(קדושין ד' ב')
פסוק א:כי יקח. נתנה היא לו וקדשתו לא הוי קדושין, דכתיב כי יקח ולא כי תקח .
(שם שם)
פסוק א:כי יקח. תניא, האומר לאשה הריני אישך הריני בעלך הריני ארוסך אין כאן בית מיחוש, מאי טעמא, דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו .
(קדושין ו' א')
פסוק א:כי יקח. תניא, האומר לאשה הרי את לקוחתי מקודשת, דכתיב כי יקח איש אשה .
(שם שם)
פסוק א:כי יקח. תניא, כיצד אשה נקנית בשטר, כתב לו בתך מקודשת לי הרי זו מקודשת, ואע"פ דבשטרי זביני המוכר כותב שדי מכורה לך, שאני הכא דכתיב כי יקח איש, בבעל תלי רחמנא .
(שם ט' א')
פסוק א:כי יקח איש. הקטן אין קדושיו קדושין, מאי טעמא, כי יקח איש כתיב .
(כתובות ע"ג ב' ברש"י)
פסוק א:כי יקח איש אשה. תניא, רבי שמעון אומר, מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה ולא כי תלקח אשה לאיש , מפני שדרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש .
(קדושין ב' ב')
פסוק א:אשה. אמר רבא, האומר לאשה חצייך מקודשת לי אינה מקודשת, מאי טעמא, אשה אמר רחמנא ולא חצי אשה .
(קדושין ז' א')
פסוק א:ובעלה. תניא, האשה נקנית בביאה, דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה, מלמד שנקנית בביאה .
(שם ד' ב')
פסוק א:והיה אם וגו'. בש"א, לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר, שנא' והיה וגו' כי מצא בה ערות דבר, דהא מצא בה ערות דבר .
(גיטין צ' א')
פסוק א:ערות דבר. נאמר כאן דבר ונאמר להלן (פ' שופטים) על פי שנים עדים יקום דבר, מה להלן בשני עדים אף כאן בשני עדים .
(גיטין צ' א')
פסוק א:ערות דבר. אמר ליה רב פפא לרבא, לא מצא בה לא ערוה ולא דבר וגרשה מהו, אמר ליה, מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו (כ"ב כ"ט) כל ימיו בעמוד והחזיר קאי התם הוא דגלי רחמנא, אבל הכא מאי דעבד עבד .
(שם שם)
פסוק א:ערות דבר. האשה שהיא יוצאת וראשה פרוע וטווה בשוק ופרוטה משני צדדיה ורוחצת במקום שאנשים רוחצים, מצוה מה"ת לגרשה, שנא' כי מצא בה ערות דבר .
(שם שם ב')
פסוק א:וכתב. אמר רבא, אע"פ שהאשה נותנת שכר הסופר לא מיפסל משום וכתב ולא וכתבה, מאי טעמא אקנויי אקני ליה רבנן .
(שם כ' א')
פסוק א:וכתב. יכול מקשינן יציאה להויה, מה הויה בכסף אף יציאה בכסף ת"ל וכתב, בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף .
(שם כ"א ב')
פסוק א:וכתב. למעוטי היכא דלאו איהו קא כתיב ליה .
(שם כ"ד ב')
פסוק א:וכתב. מלמד שהבעל נותן שכר הסופר, והאידנא דלא עבדינן הני שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא לשהייה .
(ב"ב קס"ח א')
פסוק א:וכתב. וכתב ולא וחקק, וכתב ולא מטיף, וכתב ולא השופך .
(ירושלמי גיטין פ"ב ה"ג)
פסוק א:וכתב. אין לי אלא בדיו, מניין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום תלמוד לומר וכתב מכל מקום [ספרי].
פסוק א:וכתב לה. לה לשמה .
(גיטין כ' א')
פסוק א:וכתב לה. לה ולא לה ולחבירתה .
(שם פ"ז א')
פסוק א:ספר. ספר אחד ולא שנים ושלשה ספרים .
(שם כ' ב')
פסוק א:ספר. זה אחד מן המקומות שהלכה עוקבת את המקרא, התורה אמרה ספר והלכה בכל דבר .
(סוטה ט"ז א')
פסוק א:ספר. מה ספר שהוא בתלוש אף כל דבר שהוא בתלוש, מלמד שאין כותבין גט במחובר לקרקע .
(ירושלמי גיטין פ"ב ה"ג)
פסוק א:ספר. אין לי אלא ספר, מניין לרבות עלי קנים, עלי אגוז, עלי זית, עלי חרוב, ת"ל ונתן מכל מקום , א"כ למה נאמר ספר, מה ספר מיוחד שהוא של קיימא אף כל שהוא של קיימא [ספרי].
פסוק א:ספר כריתת. האשה קונה עצמה בגט, דכתיב וכתב לה ספר כריתות .
(קדושין י"ג ב')
פסוק א:ספר כריתת. יכול תהא אשה יוצאת בחליצה בק"ו מיבמה שאינה יוצאת בגט יוצאת בחליצה, לא כש"כ אשת איש שיוצאת בגט תצא בחליצה, ת"ל ספר כריתות, ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה .
(שם י"ד ב')
פסוק א:ספר כריתת. דבר הכורת בינו לבינה, להוציא האומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין לעולם, על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם שאינו גט לפי שאין זה כריתות .
(גיטין כ"א ב')
פסוק א:ספר כריתת. למעוטי היכי דלא כתב לשם כריתות .
(שם כ"ד ב')
פסוק א:ספר כריתת. אמר רב חסדא, גט בידה ומשיחה בידו, אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת, מאי טעמא, בעינן כריתות וליכא .
(שם ע"ח ב')
פסוק א:ספר כריתת. המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני אינה מגורשת, מאי טעמא, בעינן כריתות וליכא .
(גיטין פ"ב ב')
פסוק א:ונתן. אמר רבא. אע"פ שהאשה נותנת שכר הסופר לא מיפסל משום דכתיב ונתן והכא לא יהיב לה מידי, מאי טעמא, ונתן – נתינת גט הוא .
(גיטין כ' א')
פסוק א:ונתן. כתב את הגט על העלה של זית או על איסורי הנאה כשר, ואע"פ דכתיב ונתן האי נתינת גט הוא .
(שם שם)
פסוק א:ונתן. כותב את הגט על קרן של פרה ונותן לה את הפרה, אבל אם מקצצו ונותן לה פסול, מאי טעמא, דכתיב וכתב ונתן, מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה .
(שם כ"א ב')
פסוק א:ונתן בידה. האומר לאשתו טלי גיטך מעל גבי קרקע לא אמר כלום, מאי טעמא, בעינן ונתן בידה .
(שם ע"ח א')
פסוק א:בידה. אמרי דבי רבי ינאי, השוטה אינה מתגרשת, דכתיב ונתן בידה, מי שיש לה יד לגרש את עצמה, יצתה זו שאין לה יד לגרש עצמה .
(יבמות קי"ג ב')
פסוק א:בידה. אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מניין, ת"ל ונתן מכל מקום .
(גיטין ע"ז א')
פסוק א:בידה. תנא רבי ישמעאל, ונתן בידה, אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מניין, ת"ל (פ' חקת) ויקח את כל ארצו מידו, ובי מידו לקח, אלא מהו מידו – מרשותו .
(ירושלמי גיטין פ"ח ה"א)
פסוק א:בידה. וכי מאחר דמרבינן אפילו גגה חצרה וקרפיפה, מה ת"ל בידה, אלא מה ידה מיוחד שהיא רשותה אף כל דבר שהיא רשותה [ספרי].
פסוק א:בידה. היה הגט כולו בידה וחוט אחד בידו אינה מגורשת, מאי טעמא, דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולו בידה .
(ירושלמי גיטין פ"ט סוף ה"א)
פסוק א:בידה. אין לי אלא בידה שלה, ביד שלוחה מניין, ביד שלוחו מניין, משלוחו לשלוחה משלוחה לשלוחו מניין, ת"ל ונתן ונתן מכל מקום .
(שם פ"ו ה"א)
פסוק א:בידה. היתה עומדת על ראש גג ביתה וזרקו לה, כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת, מאי טעמא, דכתיב ונתן בידה – ברשותה .
(שם פ"ח ה"ג)
פסוק א:ושלחה. המגרש לאשתו ואמר לה איני אישך, איני בעלך, איני ארוסך, אין כאן בית מיחוש, מאי טעמא, דכתיב ושלחה ולא שישלח את עצמו .
(קדושין ו' א')
פסוק א:ושלחה. ושלח – מלמד שהוא עושה שליח, ושלחה – מלמד שהיא עושה שליח , ושלח ושלחה – מלמד שהשליח עושה שליח .
(שם מ"א א')
פסוק א:ושלחה מביתו. תנא דבי רבי ישמעאל, השוטה אינה מתגרשת, דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת, יצתה זו שמשלחה והיא חוזרת .
(יבמות קי"ג ב')
פסוק א:ושלחה מביתו. מלמד שאינה מתגרשת עד שיאמר לה הרי זה גיטך , מכאן אמרו, הזורק גט לאשתו ואמר לה כנסי שטר חוב זה, או שמצאתו מאחריו, קראתו והרי היא גיטה, אינו גט עד שיאמר לה הרי זה גיטך [ספרי].
פסוק ב:ויצאה מביתו. מלמד שהאשה יוצאת מלפני האיש .
(שם)
פסוק ב:ויצאה והיתה. האב זכאי בבתו לקבל את גיטה, דכתיב ויצאה והיתה, מקיש יציאה להויה .
(כתובות מ"ז א')
פסוק ב:ויצאה והיתה. האשה נקנית בשטר, דכתיב ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה, מה יציאה בשטר אף הויה בשטר .
(קדושין ה' א')
פסוק ב:ויצאה והיתה. שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה פסול, דאמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה .
(שם ט' ב')
פסוק ב:ויצאה והיתה. שטר אירוסין שכתבו שלא מדעתה אינה מקודשת, דאמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה, מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה בעינן דעת מקנה .
(שם שם)
פסוק ב:ויצאה והיתה. האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה, דאמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה, מה יציאה משוי שליח אף הויה משוי שליח .
(שם מ"א א')
פסוק ב:ויצאה והיתה. שטר אירוסין שכתבו במחובר פסול, דאמר קרא ויצאה והיתה, מקיש הויה ליציאה .
(גיטין י' א' ברש"י)
פסוק ב:ויצאה והיתה. היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה, קרוב לה מגורשת, קרוב לו אינה מגורשת, וכן לענין קדושין דכתיב ויצאה והיתה מקיש הווה ליציאה .
(שם ע"ח א')
פסוק ב:ויצאה והיתה. האומר לאשה הרי את מקודשת לי ותאסר לכל העולם חוץ מפלוני אינה מקודשת, דכתיב ויצאה והיתה, מקיש הויה ליציאה .
(שם פ"ב ב')
פסוק ב:ויצאה והיתה. הקטנה מתגרשת בקדושי אביה, ואע"פ דכתיב ויצאה והיתה, אפ"ה אתיא לכלל הויה .
(שם פ"ה א')
פסוק ב:ייצאה והיתה. האומר לאשתו הרי את מותרת לכל אדם חוץ מקדושיך בשטר, מהו, מי אמרינן אפשר דמקדש בכסף ובביאה, או דילמא ויצאה והיתה אתקוש הויות להדדי, תיקו .
(שם שם)
פסוק ב:ויצאה והיתה. תניא, מניין שאין קדושין תופסין באשת איש, א"ר אמי בשם ר' ינאי, כתיב ויצאה והיתה לאיש אחר, כשתצא מביתו תהא לה הויה אצל אחר [ירוש' יבמות פ"י ה"ה].
פסוק ב:והלכה והיתה מלמד שלא תנשא בשכונתו [ספרי].
פסוק ב:והיתה. האב זכאי בבתו בקדושיה בשטר ובביאה, דאמר קרא והיתה אתקשי הויות להדדי, כשם שזוכה בקדושי כסף כך זוכה בקדושי שטר וביאה .
(כתובות מ"ו ב')
פסוק ב:והיתה. האומר לאשה הריני בועלך על מנת שירצה אבא, לא רצה האב אינה מקודשת, ואע"פ דהוי תנאי שאי אפשר לקיימו ע"י שליח, שאני הכא דאמר קרא והיתה אתקשי הויות להדדי, כשם שמתנה בקדושי כסף ושטר כך מתנה בקדושי ביאה .
(שם ע"ד א')
פסוק ב:לאיש אחר. חייבי כריתות אין קדושין תופסין בהן, דאמר קרא והיתה לאיש אחר, לאחרים ולא לקרובים .
(קדושין ס"ז ב')
פסוק ב:לאיש אחר. המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני אינה מגורשת, מאי טעמא, דכתיב והיתה לאיש אחר – לכל איש ואיש .
(גיטין פ"ב ב')
פסוק ב:לאיש אחר. קראו הכתוב אחר, לומר שאין זה בן זוגו של ראשון. שזה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה לביתו .
(שם צ' ב')
פסוק ב:לאיש אחר. המקנא לאשתו ונכנסה עם הנחשד לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה ומת בעלה, חולצת ולא מתייבמת, דאמר קרא והיתה לאיש אחר, לאיש אחר – ולא ליבם .
(סוטה ה' ב')
פסוק ג:ושנאה. אם זכה השני שולחה, שנאמר ושנאה האיש האחרון וגו', ואם לאו קוברתו היא, שנאמר או כי ימות האיש האחרון, כדאי הוא זה במיתה שהכניס רשעה לתוך ביתו .
(גיטין צ' ב')
פסוק ג:או כי ימות וגו'. האשה קונה עצמה במיתת הבעל, דכתיב וכתב לה ספר כריתות או כי ימות, ואתקש מיתה לגירושין, מה גירושין שריא וגומרת אף מיתה שריא וגומרת .
(קדושין י"ג ב')
פסוק ד:לא יוכל וגו'. תנא ר' חייא, אשתו של חרש שגרשה חרש והלכה ונשאת לחרש או לפקח קורא אני בה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה [ירוש' יבמות פי"ד ה"א].
פסוק ד:לא יוכל וגו'. תנא רבי חייא, אשתו של פקח שגרשה והלכה ונשאת לחרש אין אני קורא בה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה .
(שם שם)
פסוק ד:לא יוכל וגו'. ולבית שמאי דאמרי לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר מה ת"ל לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הטמאה, תיפק ליה דסוטה היא, אלא לעבור עליה בלאו .
(ירושלמי גיטין פ"ט הי"א)
פסוק ד:אשר שלחה. תניא, רבי עקיבא אומר, מניין לנותן גט ליבמתו שנאסרה עליו עולמית, שנאמר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה – אחר שלוח .
(יבמות נ"ב ב')
פסוק ד:לשוב לקחתה. המחזיר גרושתו בעל ולא קידש אינו לוקה, מאי טעמא, לשוב לקחתה כתיב, דרך לקוחין אסרה תורה .
(קדושין ע"ח א')
פסוק ד:להיות לו לאשה. המחזיר גרושתו קידש ולא בעל אינו לוקה, מאי טעמא, להיות לו לאשה אמר רחמנא והא ליכא .
(שם שם)
פסוק ד:אחרי אשר הטמאה. המחזיר גרושתו בין מן האירוסין בין מן הנשואין אסורה, ומה אני מקיים אחרי אשר הטמאה – לרבות סוטה שנסתרה .
(יבמות י"א ב')
פסוק ד:אחרי אשר הטמאה. אבל אם זנתה מותר להחזירה, מאי טעמא, הויה ואישות כתיב בה .
(יבמות י"א ב')
פסוק ד:אחרי אשר הטמאה. אמר רבה, אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה, שנאמר אחרי אשר הטמאה, הכל היו בכלל , וכשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל (פ' נשא) והיא לא נתפשה, הא נתפשה מותרת, מכלל דאשת כהן כדקיימא קיימא .
(שם נ"ו ב')
פסוק ד:תועבה היא. המחזיר גרושתו משניסת הולד כשר, מאי טעמא, תועבה היא כתיב, היא תועבה ואין בניה תועבים .
(שם י"א ב')
פסוק ד:תועבה היא. שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חנניא, בת משולחת מהו לכהן גדול, אמר להו, תועבה היא כתיב, היא תועבה ואין בניה תועבים .
(נדה ע' א')
פסוק ד:ולא תחטיא את הארץ. להזהיר ב"ד על כך [ספרי].
פסוק ה:אשה חדשה. אין לי אלא חדשה, אלמנה וגרושה מניין, ת"ל אשה – מכל מקום , א"כ מה ת"ל חדשה, מי שחדשה לו, יצא מחזיר גרושתו שאין חדשה לו .
(סוטה מ"ד א')
פסוק ה:לא יצא בצבא. יכול בצבא הוא דלא יצא אבל יספיק מים ומזון ויתקן הדרכים , ת"ל ולא יעבור עליו לכל דבר, ומאחר דכתיב ולא יעבור, מה ת"ל לא יצא בצבא, לעבור עליו בשני לאוין .
(סוטה מ"ד א')
פסוק ה:ולא יעבר עליו. יכול שאני מרבה אף הבונה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו, ארס אשה ולא לקחה, ת"ל עליו, עליו אי אתה מעביר אבל אתה מעביר על אחרים .
(שם שם)
פסוק ה:נקי יהיה וגו'. אלו שאין זזין ממקומם בנה בית וחנכו, נטע כרם וחללו, הנושא את ארוסתו, הכונס את יבמתו, שנאמר נקי יהיה לביתו וגו', לביתו – זה ביתו, יהיה – זה כרמו , ושמח את אשתו – זו אשתו, אשר לקח – להביא את יבמתו .
(שם מ"ג א')
פסוק ה:שנה אחת וגו'. בנה בית וחנכו ולא שהה בתוכו י"ב חודש, נטע כרם וחללו ולא שהה בתוכו י"ב חודש אינן זזין ממקומן וכולהו למדין מן האשה, מה אשה צריכה י"ב חודש אף בית וכרם צריכים י"ב חודש .
(ירושלמי סוטה פ"ח ה"ח)
פסוק ה:שנה אחת ושמח. מכאן למדו לברך בסעודה שעושין אחר הנשואין מחמת הנשואין שהשמחה במעונו כל י"ב חודש [חדושי ריטב"א לכתובות ח' א']
פסוק ו:רחים ורכב. החובל את הרחיים עובר בלא תעשה וחייב משום שני כלים, שנאמר לא יחבל רחיים ורכב .
(ב"מ קט"ו א')
פסוק ו:רחים ורכב. מה רחיים ורכב שהם מיוחדים שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אף כל דברים שהם שני כלים מיוחדים ועושין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו .
(שם קט"ז א')
פסוק ו:רחים ורכב. ממשמע שנאמר רכב אין אנו יודעין שהרחיים בכלל, ומה ת"ל רחיים ורכב, לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו .
(ירושלמי נזיר פ"ו ה"ב)
פסוק ו:כי נפש הוא חבל. לא רחיים ורכב בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר כי נפש הוא חובל .
(ב"מ קט"ו א')
פסוק ז:כי ימצא. הגונב את בנו פטור, מ"ט, דאמר קרא כי ימצא, פרט למצוי .
(סנהדרין פ"ו א')
פסוק ז:כי ימצא. אין מציאה זו אלא בעדים [ספרי].
פסוק ז:איש. איש ולא קטן .
(שם)
פסוק ז:איש גנב וגו'. אין לי אלא איש שגנב, אשה שגנבה מניין ת"ל (פ' משפטים) וגונב איש, ואין לי אלא איש שגנב בין איש ובין אשה ואשה שגנבה איש, אשה שגנבה אשה מניין ת"ל ומת הגנב ההוא – מכל מקום .
(סנהדרין פ"ה ב')
פסוק ז:מאחיו מבני ישראל. מאחיו ולא מעובדי כוכבים, מבני ישראל – להוציא מי שחציו עבד וחציו בן חורין [ספרי].
פסוק ז:והתעמר בו. מגיד שאינו חייב עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו .
(סנהדרין פ"ה ב')
פסוק ח:השמר בנגע הצרעת. ת"ר, מילה דוחה את הצרעת, ומה ת"ל השמר בנגע הצרעת – בשאר מקומות חוץ ממילה .
(שבת קל"ב ב')
פסוק ח:השמר בנגע הצרעת. הקוצץ את בהרתו עובר בל"ת, שנא' השמר בנגע הצרעת .
(מכות כ"ב א')
פסוק ח:לשמר מאוד. אפילו מקצתם [ספרי].
פסוק ח:ולעשות. לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל רגלו ובמוט שעל גבי כתפו, ואם עברה עברה .
(שבת קל"ג א')
פסוק ח:ככל אשר יורו. לרבות נגעי בגדים ונגעי בתים [ספרי].
פסוק ט:זכור. וכי מה ענין זה לזה, אלא ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשה"ר [ספרי].
פסוק ט:זכור וגו'. אי זכור יכול בלב, כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמור ולעשות, הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור – שתהא שונה בפיך .
(תו"כ פ' בחקתי, כ"ו א')
פסוק י:כי תשה ברעך. אין לי אלא מלוה, מניין לרבות שכר שכיר והקפת חנות, ת"ל משאת מאומה [ספרי].
פסוק י:לא תבא אל ביתו. לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לביתו של ערב, וכן הוא אומר (משלי כ״ז:י״ג) לקח בגדו כי ערב זר .
(ב"מ קט"ו א')
פסוק י:לא תבא אל ביתו. לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר כתף לשכר חמר לשכר פונדק לשכר דיוקנאות , יכול אפילו זקפן עליו במלוה, ת"ל משאת מאומה .
(שם שם)
פסוק י:לא תבא אל ביתו. יכול לא ימשכננו בפנים אבל ימשכננו מבחוץ, ת"ל והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וגו', יכול יכנוס בפנים ת"ל בחוץ תעמוד [ספרי].
פסוק יא:בחוץ תעמד. המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד ולא יכנוס לביתו ליטול משכונו, שנאמר בחוץ תעמוד .
(ב"מ קי"ג א')
פסוק יא:בחוץ תעמד וגו'. שליח ב"ד שבא למשכנו לא יכנוס לביתו למשכנו אלא עומד מבחוץ והלה מוציא לו משכון, שנאמר בחוץ תעמוד והאיש .
(שם שם ב')
פסוק יא:והאיש וגו'. ממשמע שנאמר בחוץ תעמוד איני יודע שהאיש אשר אתה נושה בו יוציא, אלא מה ת"ל והאיש – לרבות שליח ב"ד .
(שם שם א')
פסוק יא:יוציא אליך. אמר עולא, דבר תורה בעל חוב גובה מזבורית, שנאמר והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וגו', מה דרכו של איש להוציא פחות שבכלים, ומה טעם אמרו בעל חוב גובה מבינונית, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין .
(גיטין נ' א')
פסוק יב:ואם איש עני הוא. ת"ר, ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו, הא עשיר שכב, אלא הכי קאמר, אם עני הוא לא תשכב ועבוטו אצלך, הא עשיר הוא – שכב ועבוטו אצלך .
(ב"מ קי"ד ב')
פסוק יב:ואם איש עני הוא. אין לי אלא עני, עשיר מניין, ת"ל ואם איש , א"כ למה נאמר עני, ממהר אני ליפרע על ידי עני יותר מן העשיר [ספרי].
פסוק יג:השב תשיב. אין לי אלא שמשכנו ברשות ב"ד , משכנו שלא ברשות ב"ד מניין, ת"ל השב תשיב – מכל מקום .
(ב"מ ל"א ב')
פסוק יג:השב תשיב. [לרבות אפילו כמה פעמים] .
(תמורה ו' א')
פסוק יג:תשיב לו. מת הלוה אינו מחזיר ליורשיו, שנאבד השב תשיב לו, לו ולא ליורשיו .
(ב"מ קי"ג א' ברש"י)
פסוק יג:כבוא השמש. תנא רב שיזבי קמיה דרבא, עד בוא השמש תשיבנו לו (פ' משפטים) זו כסות יום, כבוא השמש תשיבנו לו – זו כסות לילה .
(שם קי"ד ב')
פסוק יג:וברכך. מלמד שהוא מצווה לברכך, יכול אם ברכך תהא מבורך ואם לאו לא תהיה מבורך, ת"ל ולך תהיה צדקה [ספרי].
פסוק יג:ולך תהיה צדקה. א"ר יצחק, מניין לבעל חוב שקונה משכון, שנאמר ולך תהיה צדקה, אם אינו קונה משכון צדקה מניין, אלא מכאן לבע"ח שקונה משכון .
(ב"מ פ"ב א')
פסוק יג:ולך. מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבזם, אמר להם, אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר ולך תהיה צדקה .
(ב"ב י"א א')
פסוק יג:לפני ה' אלהיך. מלמד שהצדקה עולה לפני כסא הכבוד ונאמר (תהלים פ"ה) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו [ספרי].
פסוק יד:לא תעשק שכיר. כל הכובש שכר שכיר עובר משום חמשה לאוין ועשה אחת עובד משום בל תעשוק את רעך (פ' קדושים) ומשום בל תגזול (שם) ומשום בל תלין (שם) ומשום בל תעשוק שכיר עני ומשום לא תבא עליו השמש, ועובר בעשה ביומו תתן שכרו .
(ב"מ קי"א א')
פסוק יד:שכיר עני ואביון. מלמד שצריך להקדים שכיר עני לשכיר אביון .
(שם שם ב')
פסוק יד:מאחיך או מגרך. מאחיך פרט לאחרים, גרך זה גר צדק, בשעריך זה אוכל נבילות .
(שם שם)
פסוק יד:אשר בארצך. בארצך – כל שבארצך, לרבות שכר בהמה וכלים כשכר אדם .
(שם שם)
פסוק טו:ביומו תתן שכרו. ת"ר, שכיר יום גובה כל הלילה, דכתיב ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, ושכיר לילה גובה כל היום, דכתיב ביומו תתן שכרו .
(שם ק"ו ב')
פסוק טו:כי עני הוא. [הוא הדין אפילו עשיר] ומה ת"ל כי עני הוא להקדים עני לעשיר .
(ב"מ קי"א ב')
פסוק טו:ואליו הוא נושא. פרט לשפסק עמו [ספרי].
פסוק טו:נשא את נפשו. כל דבר שמוסר נפשו עליו ואפילו לא שכרו אלא לבצור לו אשכול אחד של ענבים עובר עליו .
(ב"מ קי"א ב')
פסוק טו:נשא את נפשו. מלמד שכל הכובש שכר שכיר כאלו נוטל את נפשו, מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה וכי לא על שכרו הוא .
(שם קי"ב א')
פסוק טו:נשא את נפשו. ומניין אפילו במלאכה שאינו עושה בנפשו ת"ל (פ' קדושים) ולא תלין פעולת שכיר, מ"מ [ספרי].
פסוק טו:ולא יקרא. יכול מצוה שלא לקרות ת"ל (פ' ראה) וקרא עליך אל ה', יכול מצוה לקרות, ת"ל ולא יקרא עליך .
(שם)
פסוק טו:והיה בך חטא. יכול אם קרא יהיה בך חטא ואם לא קרא לא יהיה בך חטא, ת"ל והיה בך חטא – מכל מקום, א"כ למה נאמר וקרא עליך – ממהר אני ליפרע על ידי הקורא יותר ממי שאינו קורא .
(שם)
פסוק טז:אבות על בנים. מה ת"ל, אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות, הרי נאמר איש בחטאו יומתו, אלא לא יומתו אבות על בנים – בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות – בעדות אבות .
(סנהדרין כ"ז ב')
פסוק טז:אבות על בנים. על בניהם לא נאמר אלא על בנים, הכי קאמר, לא יומתו ע"פ אבות שאין להם יחוס בנים, מלמד שהעבד פסול לעדות .
(ב"ק פ"ח א')
פסוק טז:ובנים וגו'. כתוב אחד אומר (פ' יתרו) פוקד עון אבות על בנים וכתוב אחד אומר ובנים לא יומתו על אבות, הא כיצד, כאן כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, כאן כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם .
(ברכות מ"ז א')
פסוק טז:איש בחטאו יומתו. גדולים מתים בעון עצמם, קטנים בעון אבותם [ספרי].
פסוק יז:משפט גר. מה ת"ל והלא כבר נאמר (פ' דברים) לא תטה משפט, אלא מלמד שכל המטה דינו של גר עובר בשני לאוין .
(שם)
פסוק יז:בגד אלמנה. בין עניה בין עשירה .
(ב"מ קט"ו א')
פסוק יט:כי תקצר – פרט לשקצרוהו לסטים, כרסמוהו נמלים, שברתי הרוח או בהמה [ספרי].
פסוק יט:כי תקצר וגו'. העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעה"ב אינה שכחה, דכתיב קצירך, וכן שכחוהו בעה"ב ולא שכחוהו פועלים אינה שכחה, דכתיב כי תקצור ושכחת .
(ירושלמי פאה פ"ה ה"ו)
פסוק יט:כי תקצר וגו'. המעמר לכובעות לכומסאות לחררה ולעומרים אין לו שכחה, דכתיב כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר, מה קציר שאין אחריו קציר אף עומר שאין אחריו עומר .
(שם שם ה"ז)
פסוק יט:כי תקצר וגו'. ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח אינו שכחה, דכתיב כי תקצור קצירך בשדה ושכחת, מה שאתה קוצר אתה שוכח , עד כדון ראשי שורות קמה, סוף שורות עומרים מניין, א"ר יונה, כתיב לא תשוב לקחתו – ממקום שבאת, לא תשוב לקחתו .
(שם פ"ו ה"ג)
פסוק יט:כי תקצר וגו'. הקמה מצלת את העומר ואת הקמה, דכתיב כי תקצור קצירך ושכחת עומר, עומר שסביבותיו קציר ולא עומר שסביבותיו קמה .
(ירושלמי פאה פ"ו ה"ו)
פסוק יט:קצירך, פרט להקדש, פרט לשל עובדי כוכבים [ספרי].
פסוק יט:בשדך ושכחת. לרבות שכחת קמה .
(סוטה מ"ה א')
פסוק יט:בשדך ושכחת. פרט לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו .
(שם שם)
פסוק יט:ושכחת עמר. העובד כוכבים שקצר את שדהו ואח"כ נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה, דכתיב ושכחת עומר בשדה ושכחת קמה, את שיש לו שכחת קמה יש לו שכחת עומרין, ואת שאין לו שכחת קמה אין לו שכחת עומרין .
(ירושלמי פאה פ"ד ה"ג)
פסוק יט:ושכחת עמר. העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה, דכתיב כי תקצור קצירך ושכחת עומר, עומר שאתה יכול לפשוט ידך ולטלו הוי שכחה ואם לאו לא הוי שכחה , ויש אומרים מהכא, ושכחת עומר, עומר ולא גדיש .
(שם פ"ו ה"ה)
פסוק יט:ושכחת עמר. עומר שאתה שוכחו לעולם הוי שכחה, יצא [זית שיש לו שם בשדה] שאתה זוכרו לאחר זמן לא הוי שכחה .
(סוטה מ"ה א')
פסוק יט:בשדה. בשדה – לרבות את הטמון .
(סוטה מ"ה א')
פסוק יט:בשדה. בשדה שכוח מעקרו הוי שכחה, זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה, אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה .
(ב"מ י"א א')
פסוק יט:לא תשוב לקחתו. לרבות שכחת העיר .
(שם שם)
פסוק יט:לא תשוב לקחתו. מלמד שמה שלפניו אינו שכחה ומה שלאחריו הוי שכחה, זה הכלל, כל שהוא בבל תשוב הוי שכחה וכל מה שאינו בבל תשוב אינו שכחה .
(שם שם)
פסוק יט:לא תשוב לקחתו. מכאן א"ר ישמעאל, שבולת של קציר וראשה מגיע לקמה, אם נקצרת עם הקמה הרי היא של בעה"ב, ואם לאו הרי היא של עניים [ספרי].
פסוק יט:לגר ליתום ולאלמנה. שני עומרים שכחה, שלשה אינם שכחה, מאי טעמא, כתיב התם (פ' קדושים) לעני ולגר תעזב אותם וכתיב הכא לגר ליתום ולאלמנה, לגר אחד, ליתום ולאלמנה אחד .
(ירושלמי פאה פ"ו ה"ח)
פסוק יט:יהיה. בין מדידך בין מדידיה הב להו, לפיכך ספק לקט ושכחה לעניים .
(שם פ"ד ה"ה)
פסוק יט:למען יברכך ה'. א"ר אלעזר בן עזריה, מניין למאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך מעלה עליו הכתוב כאלו זכה, ת"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה', והדברים ק"ו, ומה מי שלא נתכוין לזכות וזכה מעלה עליו הכתוב כאלו זכה, מי שנתכוין לזכות וזכה על אחת כמה וכמה [ספרי].
פסוק כ:כי תחבט זיתך. זיתך – פרט לאחרים, פרט להקדש .
(שם)
פסוק כ:לא תפאר. תנא דבי רבי ישמעאל, לא תטול תפארתו ממנו, מכאן שהאילן חייב בפאה .
(חולין קל"א ב')
פסוק כ:אחריך. אחריך זו שכחה, מכאן שהאילן חייב בשכחה .
(שם שם)
פסוק כא:לא תעולל אחריך. ארבע מתנות בכרם, פרט ועוללות שכחה ופאה, פרט ועוללות דכתיב (פ' קדושים) וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט, שכחה דכתיב לא תעולל אחריך, וא"ר לוי אחריך זו שכחה, ופאה יליף אחריך אחריך מזית .
(שם שם א')