א וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃ ב וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם בֶּן־מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם לֹא־אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא וַֽיהוָה֙ אָמַ֣ר אֵלַ֔י לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה׃ ג יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ ה֣וּא ׀ עֹבֵ֣ר לְפָנֶ֗יךָ הֽוּא־יַשְׁמִ֞יד אֶת־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֛לֶּה מִלְּפָנֶ֖יךָ וִֽירִשְׁתָּ֑ם יְהוֹשֻׁ֗עַ ה֚וּא עֹבֵ֣ר לְפָנֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃ ד וְעָשָׂ֤ה יְהוָה֙ לָהֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֗ה לְסִיח֥וֹן וּלְע֛וֹג מַלְכֵ֥י הָאֱמֹרִ֖י וּלְאַרְצָ֑ם אֲשֶׁ֥ר הִשְׁמִ֖יד אֹתָֽם׃ ה וּנְתָנָ֥ם יְהוָ֖ה לִפְנֵיכֶ֑ם וַעֲשִׂיתֶ֣ם לָהֶ֔ם כְּכָל־הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶֽם׃ ו חִזְק֣וּ וְאִמְצ֔וּ אַל־תִּֽירְא֥וּ וְאַל־תַּעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ ה֚וּא הַהֹלֵ֣ךְ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֥א יַעַזְבֶֽךָּ׃ ז וַיִּקְרָ֨א מֹשֶׁ֜ה לִֽיהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו לְעֵינֵ֣י כָל־יִשְׂרָאֵ֘ל חֲזַ֣ק וֶאֱמָץ֒ כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבוֹא֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהוָ֛ה לַאֲבֹתָ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם וְאַתָּ֖ה תַּנְחִילֶ֥נָּה אוֹתָֽם׃ ח וַֽיהוָ֞ה ה֣וּא ׀ הַהֹלֵ֣ךְ לְפָנֶ֗יךָ ה֚וּא יִהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַֽעַזְבֶ֑ךָּ לֹ֥א תִירָ֖א וְלֹ֥א תֵחָֽת׃ ט וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁה֮ אֶת־הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּאת֒ וַֽיִּתְּנָ֗הּ אֶל־הַכֹּהֲנִים֙ בְּנֵ֣י לֵוִ֔י הַנֹּ֣שְׂאִ֔ים אֶת־אֲר֖וֹן בְּרִ֣ית יְהוָ֑ה וְאֶל־כָּל־זִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ י וַיְצַ֥ו מֹשֶׁ֖ה אוֹתָ֣ם לֵאמֹ֑ר מִקֵּ֣ץ ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ יא בְּב֣וֹא כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם׃ יב הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָֽׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃ יג וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יָדְע֗וּ יִשְׁמְעוּ֙ וְלָ֣מְד֔וּ לְיִרְאָ֖ה אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם כָּל־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ יד וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן קָרְב֣וּ יָמֶיךָ֮ לָמוּת֒ קְרָ֣א אֶת־יְהוֹשֻׁ֗עַ וְהִֽתְיַצְּב֛וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ וַיֵּ֤לֶךְ מֹשֶׁה֙ וִֽיהוֹשֻׁ֔עַ וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ טו וַיֵּרָ֧א יְהוָ֛ה בָּאֹ֖הֶל בְּעַמּ֣וּד עָנָ֑ן וַיַּעֲמֹ֛ד עַמּ֥וּד הֶעָנָ֖ן עַל־פֶּ֥תַח הָאֹֽהֶל׃ טז וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְּךָ֥ שֹׁכֵ֖ב עִם־אֲבֹתֶ֑יךָ וְקָם֩ הָעָ֨ם הַזֶּ֜ה וְזָנָ֣ה ׀ אַחֲרֵ֣י ׀ אֱלֹהֵ֣י נֵֽכַר־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא בָא־שָׁ֙מָּה֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וַעֲזָבַ֕נִי וְהֵפֵר֙ אֶת־בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖תִּי אִתּֽוֹ׃ יז וְחָרָ֣ה אַפִּ֣י ב֣וֹ בַיּוֹם־הַ֠הוּא וַעֲזַבְתִּ֞ים וְהִסְתַּרְתִּ֨י פָנַ֤י מֵהֶם֙ וְהָיָ֣ה לֶֽאֱכֹ֔ל וּמְצָאֻ֛הוּ רָע֥וֹת רַבּ֖וֹת וְצָר֑וֹת וְאָמַר֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא הֲלֹ֗א עַ֣ל כִּֽי־אֵ֤ין אֱלֹהַי֙ בְּקִרְבִּ֔י מְצָא֖וּנִי הָרָע֥וֹת הָאֵֽלֶּה׃ יח וְאָנֹכִ֗י הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר פָּנַי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עַ֥ל כָּל־הָרָעָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה כִּ֣י פָנָ֔ה אֶל־אֱלֹהִ֖ים אֲחֵרִֽים׃ יט וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם לְמַ֨עַן תִּהְיֶה־לִּ֜י הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כ כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה ׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ וְאָכַ֥ל וְשָׂבַ֖ע וְדָשֵׁ֑ן וּפָנָ֞ה אֶל־אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ וַעֲבָד֔וּם וְנִ֣אֲצ֔וּנִי וְהֵפֵ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי׃ כא וְ֠הָיָה כִּֽי־תִמְצֶ֨אןָ אֹת֜וֹ רָע֣וֹת רַבּוֹת֮ וְצָרוֹת֒ וְ֠עָנְתָה הַשִּׁירָ֨ה הַזֹּ֤את לְפָנָיו֙ לְעֵ֔ד כִּ֛י לֹ֥א תִשָּׁכַ֖ח מִפִּ֣י זַרְע֑וֹ כִּ֧י יָדַ֣עְתִּי אֶת־יִצְר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא עֹשֶׂה֙ הַיּ֔וֹם בְּטֶ֣רֶם אֲבִיאֶ֔נּוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבָּֽעְתִּי׃ כב וַיִּכְתֹּ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֖את בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיְלַמְּדָ֖הּ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כג וַיְצַ֞ו אֶת־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן וַיֹּאמֶר֮ חֲזַ֣ק וֶֽאֱמָץ֒ כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבִיא֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לָהֶ֑ם וְאָנֹכִ֖י אֶֽהְיֶ֥ה עִמָּֽךְ׃ כד וַיְהִ֣י ׀ כְּכַלּ֣וֹת מֹשֶׁ֗ה לִכְתֹּ֛ב אֶת־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה־הַזֹּ֖את עַל־סֵ֑פֶר עַ֖ד תֻּמָּֽם׃ כה וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם נֹ֥שְׂאֵ֛י אֲר֥וֹן בְּרִית־יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ כו לָקֹ֗חַ אֵ֣ת סֵ֤פֶר הַתּוֹרָה֙ הַזֶּ֔ה וְשַׂמְתֶּ֣ם אֹת֔וֹ מִצַּ֛ד אֲר֥וֹן בְּרִית־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְהָֽיָה־שָׁ֥ם בְּךָ֖ לְעֵֽד׃ כז כִּ֣י אָנֹכִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ אֶֽת־מֶרְיְךָ֔ וְאֶֽת־עָרְפְּךָ֖ הַקָּשֶׁ֑ה הֵ֣ן בְּעוֹדֶנִּי֩ חַ֨י עִמָּכֶ֜ם הַיּ֗וֹם מַמְרִ֤ים הֱיִתֶם֙ עִם־יְהֹוָ֔ה וְאַ֖ף כִּי־אַחֲרֵ֥י מוֹתִֽי׃ כח הַקְהִ֧ילוּ אֵלַ֛י אֶת־כָּל־זִקְנֵ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְשֹׁטְרֵיכֶ֑ם וַאֲדַבְּרָ֣ה בְאָזְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם אֶת־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת־הָאָֽרֶץ׃ כט כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אַחֲרֵ֤י מוֹתִי֙ כִּֽי־הַשְׁחֵ֣ת תַּשְׁחִת֔וּן וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶ֑ם וְקָרָ֨את אֶתְכֶ֤ם הָֽרָעָה֙ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֔ים כִּֽי־תַעֲשׂ֤וּ אֶת־הָרַע֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה לְהַכְעִיס֖וֹ בְּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיכֶֽם׃ ל וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֗ה בְּאָזְנֵי֙ כָּל־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עַ֖ד תֻּמָּֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

משכיל לדוד

דוד פארדו

פסוק ב:
פירש״י לא אוכל וכו׳ יכול וכו׳. ההרגש שמבחוץ בלשון הכתוב המכריח הפירוש הוא דהול״ל אינני יכול שהוא בינוני כי לא אוכל משמע לשון עתיד ומאן אמר ליה שלא יוכל עוד שיותש כחו ולכך משני שפיר שאין פי׳ לא אוכל על אפיסת הכח שהרי כתיב לא כהתה עינו ולא נס לחה. ופירש״י בסוטה דף י״ג לחלוחית כחו ותו מייתי התם ראיה מדכתיב ויעל משה מערבות מואב וכו׳ ותניא י״ב מעלות היו שם ופסען משה בפסיעה אחת ועל זה מתרץ שפיר דה״ק יודע אני שכך יהיה ששוב לא אוכל בודאי כי כה אמר ה׳ אלי ועל זה הוא דמסיים רש״י וה׳ אמר אלי זהו פי׳ לא אוכל כלומר דבלא זאת לא יתיישב מלת לא אוכל בלשון עתיד. והיינו נמי דכתיב בתר הכי אנכי היום היום מלאו ימי ושנותי כלומר שכך אמר לי הקדוש ברוך הוא. וה״ט דשנה רש״י הסדר של הפ׳ דמקמי הכי אם היה מפרש אנכי היום היום מלאו וכו׳ היה מקום להקשות מנא ליה שמלאו שנותיו לכך מייתי תחלה הא דוה׳ אמר אלי וכו׳ ושוב פי׳ היום מלאו וכו׳ שר״ל וגם זה בכלל האמירה. וכל זה נמשך למ״ש תחלה לא אוכל עוד וכו׳ ושוב מייתי דבר אחר. והוא דהוצרך לב׳ פירושים דאילו לפי׳ ראשון נמצא שדברים אלו לא אוכל עוד לצאת ולבוא מיותרים לגמרי שהוא עצמו מ״ש אחר כך וה׳ אמר וכו׳ ולפי׳ שני אינו מתיישב לפי הפשט דלמאי נ״מ הוצרך להודיע׳ השתא שנסתמה ממנו החכמה:
פסוק ו:
לא ירפך לא יתן לך וכו׳. פירוש דכל רפיון בודאי צריך לבא בלשון מפעיל לפי שהקל ממנו הוא פועל עומד וכמ״ש רש״י בפרשת ואתחנן על פסוק לא ירפך ולא ישחיתך עיין שם דהתם נמי פי׳ כמו הכא ואין לפ׳ לא ירפה אותך בידיו דפשיטא מהיכא תיתי זו תורה וזו שכרה לכך צריך לפ׳ הכינוי במקום לך ויהיה פירושו לא יתן לך רפיון כלומר לא יפרישך ממנו דאז ממילא היה בא לך הרפיון. והרא״ם ז״ל נדחק למה פי׳ הרב כאן שלא כשאר מקומות ע״ש ואחר המחילה א״צ לדבריו דנראה דשכח פירש״י בפרשת ואתחנן:
פסוק ט:
ויכתוב וכו׳ כשנגמרה וכו׳. תרתי מילי כיוון רבינו ליישב חדא דלא כדמשמע פשטיה דקרא דהשתא הוא דכתב כל התורה ביחד שהרי כבר היה כותב כפעם בפעם מה שהיה שומע ולמ״ד תורה מגלה מגלה ניתנה כדאיתא בגטין ורש״י הכי נקט כנראה מדבריו בפרשת משפטים על פסוק ויקח ספר הברית וכו׳ א״כ אפילו כמ״ד חתומה ניתנה אתיא עיין בתו׳ שם. והשתא מ״ש רבינו כשנגמרה וכו׳ כלומר שהיתה כתובה אלא שמחוסרת גמר מלאכתה והשתא כשנגמרה וכו׳ ועוד בא לפ׳ רבינו מ״ט נתנה לבני לוי טפי מכל ישראל ומשני לפי שהם בני שבטו. ואף על גב דסיפיה דהך קרא כתיב נמי ואל כל זקני ישראל צריך לפרש דה״ק ברישא נתנה דוקא אל הכהנים הלוים והדר כשבאו ישראל וא״ל מה אתה משליט וכו׳ כדפירש״י בפרשת תבא על פסוק ולא נתן ה׳ וכו׳ הדר יהבה נמי אל כל זקני ישראל:
פסוק יא:
תקרא וכו׳ המלך וכו׳. פי׳ דהול״ל תקראו ומשני דקאי על יהושע הנזכר לעיל ויקרא משה ליהושע ולדידיה קאמר תקרא שאתה מלך וכן מי שישמש תחתיך וכ״כ התיו״ט בסוטה:
פסוק יב:
האנשים וכו׳ והטף למה וכו׳. דליכא למימר דהטף נמי בכלל שמיעה ולמידה דבטף גדולים קצת איירי דהיינו בהגיעו לחנוך דהא משו״ה הדר איכפל קרא למכתב ובניהם וכו׳ ישמעו ולמדו דהשתא ממילא צריכין לפ׳ הטף דברישא בבנים קטני קטנים ואם כן ק׳ למה באין ומוכרח לומר לתת שכר וכו׳ וא״צ למה שנדחק הש״ח בשם הרג״א ע״ש:
פסוק כא:
כי לא תשכח וכו׳ הבטחה וכו׳. דאף על גב דפשטיה דקרא על השירה קאי ולא על התורה י״ל דנדרש כן באחד מי״ג מדות והיינו דהשירה בכלל כל התורה ויצאה מן הכלל ללמד כי לא תשכח וכו׳ לא על עצמה בלבד יצתה אלא ללמד על הכלל כלו דהיינו תורה כלה. ומ״ש רש״י שאין משתכחת לגמרי דייק לומר כן כלומר דאף על גב שלא תמצא הלכה ברורה כמ״ש ז״ל על פ׳ ישוטטו לבקש וכו׳ מ״מ אינה משתכחת לגמרי והיינו כפי דברי רשב״י בגמ׳ דשבת:
פסוק כו:
מצד וכו׳ נחלקו וכו׳. כח מחלוקתם זוהי דמ״ד בחוץ דייק מדכתיב מצד ולא כתיב בתוך ומ״ד בפנים מדלא כתיב בצד אלא מצד מוכח דר״ל בתוכו מן הצד:
פסוק כח:
הקהילו אלי וכו׳ ולא תקעו וכו׳. ואם תאמר מנ״ל דילמא ה״ק הקהילו כמשפט הידוע והיינו בחצוצרות ולא אצטריך לפרושי דכל הקהל בהכי הוה וי״ל דידוע שהכהנים היו התוקעים בכל פעם וכדכתיב קרא בפרשת בהעלותך והכא משה אמר ללוים הקהילו ש״מ דלאו ע״י חצוצרות קאמר וליכא למימר דלוים דהכא כהנים נינהו וכדאשכחן דכהנים איקרו לוים דהא פרושי קא מפרש קרא הלוים נושאי ארון ברית ה׳ א״כ בלוים ממש משתעי. ובמ״ש רבינו שנגנזו קודם יום מותו איכא למידק מנ״ל דילמא ההוא יומא ממש נגנזו ולא מקמי הכי ואולי דהואיל וגניזתם שררה וגדולה היא לו להראות שאין רשות לשום אדם להשתמש בהן הא נמי הוי בכלל אין שלטון ביום המות:
פסוק כח:
ואעידה בם וכו׳ ואם תאמר וכו׳. ההרגש שמבחוץ דהול״ל ואעידה בכם ומאי בם אלא מוכח דהשתא בא לומר לשמים וכו׳ ולכך אמר בלשון זה:
פסוק כט:
אחרי מותי וכו׳. פירוש דליכא למימר ודאי אחרי מופלג למיתתו שהרי לעיל בדברי הקדוש ברוך הוא נאמר הנך שוכב וכו׳ וקם וכו׳ דמשמע מיד ורמו קראי אהדדי א״ו דהכא ה״ק אחרי כלומר אחרי מופלג למיתתי כשיגיע הזמן שאקרא מת ממש דהיינו אחר מיתת יהושע דעד אותו זמן איני נקרא מת אז ידעתי וכולי: