האנשים והנשים והטף. בש"ס פ"ק דחגיגה אמרינן. אנשים באו ללמוד. נשים לשמוע. טף למה באין. כדי ליתן שכר למביאיהן. קשה להבין שיהא מצוה שאין בה שום תועלת כ"א לקבל שכר. לכן נראה דודאי יש טעם למצוה זו אף שהטעם אינו ידוע דהרבה מצות יש שאין טעמם ידוע רק שהקושיא היא שאין צריך לצוות על הטף. כיון דהאנשים ונשים עולין לארץ ודאי לא ינוחו הטף בביתם דמי יטריח לזון הטף בביתם וממילא יקחו עמהם הטף כשילכו ולזה משני לכן אמרה התורה בלשון מצוה על הטף כדי שיקחו הטף מסוג המצוה ויקבלו שכר:
פסוק טז:
הנךָ שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה. בסנהדרין פ' חלק שאלו הרומיים אח ר' יהושע בן חנניא. מנין שהקב"ה מחי' מתים ויודע מה שעתיד להיות. א"ל תרווייהו מקרא זה הנך שוכב וכו' וקם העם וכו' א"ל דלמא וקם העם הזה וזנה. א"ל נקוט מיהא פלגא בידך שיודע מה שעתיד להיות והוא תמוה מאד. דהאיך אמר תחלה תרווייהו מן המקרא הזה. ואח"כ חזר ואמר רק פלגא. ב' קשה מה שייכות לשאול אם הקב"ה יודע עתידות. כיון שעושה הכלברצונו. ג' קשה מה שייכות אלו השני קושיות להדדי. וליישב כ"ז נראה דהנה ודאי שהיו הרומים יודעין תחיית המתים מהרבה פסוקים שנדבר מזה כמו שנאמר ורבים מישיני עפר יקיצו אלה לחיי עולם. רק שחשבו כיון שהבטחה עשוי' להשתנות ע"י גרמת החטא דהא יעקב אף שהובטח הי' ירא מחמת גרמת החטא. ולזה נשאל לו שפיר אם יודע מה שעתיד להיות פי' אף בדבר שתלוי בבחירה. כי כבר ידוע מ"ש הרמב"ם שהידיעה והבחירה א"א לאדם להשיג כלל ואם אמת היא שהידיעה אמת אף בדבר שתלוי בבחירה א"כ ע"כ יתקיים דכיון שיודע וודאי אינו מבטיח בשקר וע"כ יתקיים כמ"ש במק"א משא"כ אם נאמר שאין לו ידיעה בדבר התלוי בבחירה י"ל שמא יגרום החטא ויתבטל ההבטחה ולזה אף אחר שאמר לו דלמא וקם העם הזה וזנה. א"ל נקוט מיהא פלגא בידך פי' כיון שעכ"פ יודע אתה שהקב"ה ידע מה שעתיד להיות אף בדבר שתלוי בבחירה ממילא כיין שמוזכר בקרא תחיית המתים שגם הרומים יודעין מהרבה פסוקים המבטיחין לזה שוב אין לו לירא שמא יגרום החטא דכיון שק יודע עתידות ואם הי' יודע שיגרום החטא לא הי' מבטיח וכיון שהבטיח יתקיים. והא דיעקב הי' ירא מבואר אצלינו בסייעתא דשמיא שם במקומו עיי"ש:
פסוק כא:
והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות. בפ"ק דחגיגה אמרינן ר"י כי מטי להאי קרא בכי עבד שרבו ממציא לי רעות רבות וצרות כלום תקנה יש לו. והוא תמוה דהא וודאי יש לו תקנה ע"י תשובה. והנראה בזה בהקדים לפרש מאמר הכתוב (ישעי' א') על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי וכפי פרש"י תיבת עוד. אין לו פירוש ולכן נראה דעל מה אין פירושו על מה רק כמו שאלה מפני מה כמו על מה עשה ה' ככה על מה אנחנו יושבים וכיוצא בהן הרבה. הכוונה שישעיהו תמה בזה תמי' קיימת דנראה על דרך משל כשהאב מכה בנו על שהולך בדרך לא טובה להדריכו בדרך ישרה מיחסין אותו להאב ליושר גדול ואדרבא למי שאינו מכה בנו שהולך בדרך רע. להדריכו בנתיב היישר מיחסין אותו לעוולה גדולה ולקלין יחשב כמ"ש חושך שבטו שונא בנו. אמנם האב שרואה שבנו אינו הולך בדרך הישר והאב מוליכו לשמד לכפור הכל בה' ותורתו ומוסרו לעכו"ם. ודאי הדבר הזה לעוולה גדולה עד למאוד יחשב לאב דל משני שהולך בדרך לא טוב יביאו לכפור הכל ולהיות גרוע יותר ממה שהי' קודם. וכן אם אפילו הבן רוצה לקרב עצמו להאב ולעשות טוב והאב מרחק אותו השכל ג"כ ממאן בזה ולעוול מיוחס לו. וכן כשלא משגיח עליו למנוע ממנו כשאחרים רוצים להחטיאו יותר השכל ג"כ מחייב שזה הוא עול גדול וקרא כתיב כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מייסרך. ולפי זה כל מה שמיוחס לעול באב נגד בנו ע"כ א"א לייחס להשי"ת לעשות כן נגד ישראל ולפ"ז הדבר קשה במדת הבורא ית"ש שראינו לפעמים גזירות שמד ועי"ז מוכרחין לעבור על כל עבירות שבתורה וכביכול נראה ח"ו כעול בחיקו יתברך בשלמא כשהקב"ה מענישו בגוף או בממון הוא לטובתו כמ"ש תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בנ"א אבל היסורין שמעבירין ע"ד קונו לבטל מצותיו ית"ש כעין גזירת שמד הוא קשה מאוד במדותיו ית"ש וזהו מאמר חז"ל במ"ק ירמי' כתב ס' קינות אמר מה כתיב בי' א"ל איכה ישבה בדד אמר אנא מלכא א"ל תבכה, א"ל אנא מלכא. א"ל דרכי ציון אבילות. אמר אנא מלכא. היו צריה לראש וגו' כי ה' הוגה. מיד קדר כל האזכרות ושרפן. לכאורה קשה איך שייך לומר אנא מלכא. הא אין מלך בלא עם. ונראה דהנה בירמי' כתיב רגע אדבר על גוי וממלכה לנתוש ולנתוץ וכו' הרי דלפעמים מצינו שהנביא ידבר בשם ה' צבאות להביא הרעה יתבטל כמו שאירע לאנשי נינוה וחשב יהויקים שירמי' מתנבא הגזירה להתרות כדי יו ולזה אמר אנא מלכא. דהיינו שתוכל לעשות כמו שעשה המלך בנינוה שיתבטל הגזירה וכן בכולן. ואולם באומרו כי ה' הונה על רוב פשעיה. והוגה הוא מלשון הגו סיגים מכסף והיינו שכבר סר ה' מהם ומנע מהם דרכי החשיבה. ולזה לא האמין לי ותשבו לנביא שקר שמתנבא בשם ע"ז. כי איך יתכן לומר כזה על ה' כמו שביארנו למעלה ומש"ה שרפו כס"ת שכתבו מין דצריך לשורפו. וזה הי' קושיות ישעיהו במה שאמר על מה תוכו עוד תוסיפו סרה פי' מפני מה תוכו ביסורין שעי"ז עוד תוסיפו סרה יותר ממה שהרעותם קודם העונש כענין גזירת שמד. והוא תמוה. ואף שאין להרהר אחר מדות יתברך שמו מ"מ בזה במקום שיכולין ולהצדיק דינו בעיני המון עם ודאי ראוי ונכון לעשות כן. לכן נראה שגם בגזירה זה צדיק וישר הוא דהנה הא דמיוחס הדבר שהאב העושה כן לבנו כשמוליכו לשמד לעולה יחשב הוא מטעם כיון דהאב אינו יודע מה שיהי' בסופו. אמנם אם היינו נביאין שלא יצא שוב מדרכו הרעה והרע לא יסור ממנו בשום אופן והי' האב מסיר השגחתו ממנו ומתוך כך יבא ממילא לתרבות רעה ולידי רעות גדולים לא הי' מיוחס לאב לעול כלל במה שאינו משגיח עליו. והטעם לזה כי כל זמן שהאב משגיח על הבן נראה לכל העולם כי הוא אביו ואת אביו הוא מחלל משא"כ כשמסיר השגחתו ממנו ומרחק עצמו ממנו לא נקרא שוב שם אביו עליו ולא מתחלל שם אביו. וכן כשמרחק בשעה שבא הבן לעשות רצונו אין עול בזה כיון שאין לו בו תקוה טוב למאס בפניו עשייתו וזהו ג"כ כוונתהכתוב לתרץ קושייתו במה שהקשו על מה תוכו עוד תוסיפו סרה לזה אמר הטעם כיון שכבר בחנם ביסורין אולי ישיבו עד שהי' כל ראש לחלי ועם כל היסורין לא זורו ולא חובשו ולולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו ברשעת סדום כי היינו כולנו רשעים ואפילו הטוב שהי' בו לא הי' טוב יותר מלוט וממילא לעמורה דמינו. שהיינו כלים ח"ו בכלל שלא הי' נשאר אפילו אחד כאשר נשאר בסדום לוט כי לוט לא נשאר רק בשביל רות שיצאה ממנו ולזה אמר אח"כ שמעו דבר ה' קציני סדום וכו' למה לי רוב זבחיכם חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי וזהו נראה כמתרץ עצמו על שנתייסרו בתוספות סרה ובביטול המצות. דכיון שהן בגדר החטאים נמאסין לפניו ומסיר השגחתו מהן עד שמניחן תחת המקרה ושנואין לפניו בכדי שלא יתחלל שמו על ידן וזהו שמסיים הוי אנחם מצרי ואנקם מאויבי. פי' כי יש עונש שכוונתו להחזירו למוטב ע"י העונש כאב לבנו ויש עונש שבא דרך נקימה ואז אינו שומרו מהיזק, כי כל מה שעושה בו נקימה יותר הוא משובח בעיניו משא"כ בעונש מאב לבני ששומרו תמיד מהיזק. לזה מסיים ואנקמה מצרי הכל לתרץ הקושיא של עוד תוסיפו סרה. ואמר שהעונש הוא דרך נקימה. וזה ענין המאמר שהתחלנו בו דרעות היינו רעות הנפש שאדם חוטא כדכתיב כי רע ומר עזבך ה' אלהיך וצרות נאמר על צרות הגוף ואם האדם הוא חוטא גדול כ"כ עד שמונעין ממנו דרכי התשובה. הקב"ה מסיר השגחתו ממנו ומוסר אותו ביד מלאכים רעים ומחטיאין אותו. וזהו שאמר עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות, היינו שהיסורין הם סיבות לרעתו היינו להחטיא אותו המכונה בשם רוע כלום תקנה יש לו כי אם הי' לו תקנה בשום אופן בעולם. לא הי' הקדוש ברוך הוא מביאו לידי חטא:
פסוק כט:
כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וגו' דברים הללו תמוהין לכאורה שנבואה נאמרה בסילוק הבחירה כי נבואת משה אמת. והרי הן שוב כמוכרחין להשחית ולסור מן הדרך. לכן כוונתו נראה כי בחיי משה כשהיו ישראל חוטאין. קבלו העונש תיכף כמו בשלח נחשים השרפים וכיוצא. והי' זה לטובה גדולה ששבו תיכף בתשובה ולא הי' עבירה גוררת עבירה ולזה אמר ידעתי אחרי מותי אם תשחיתון ותסורו מן הדרך וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כלומר שלא יבוא העונש מיד רק באחרית הימים שיהי' מרוחק השגחתו מכם ויהי' עבירה גוררת עבירה כי תוסיפו לעשות הרע להכעיסו ואמר זה להזהיר את ישראל שיהיו נזהרים מאוד אחר מותו מלחטוא אפילו חטא קל:
פסוק כט:
בילקוט פ' זו. במיתת משה אמר לפניו רבש"ע הנח עין אחת שלי תחת הדלת ויתנו עליו את הדלת שלשה פעמים בשנה ואחי' ולא אמות א"ל רב לך. והוא תמוה. ולפרש נראה דהנה בש"ס איתא שקודם מיתת אדם בא מלאך המות מלא עינים. והוא ג"כ תמוה. שהרי הוא מלאך רוחני. ואין שייך בו עינים גשמיים. ולפרש נראה דעין הוא שם מושאל והושאל שם זה למי שמסביר בשכל איזה דבר אומרים עד שהוא נותן עין לדבר כענין שאמר איוב עינים הייתי לעור ולזה אמר שקודם מותי בא מלאך המות מלא עינים פי' שמראים לו פנקסו הטעם וסיבת מותו ומחמת שהאדם הוא מלא חטאים ופשעים לזה אמר שהוא מלא עינים והיינו שמראה לו באלף טעמים לסיבת מותו והנה משה רבינו שלא הי' לו רק חטא אחד הוי כאלו סיבת מותו אין לו רק עין אחד ומבואר במפרשים שאם לא הי' משה מת לא היו ישראל חוטאין ולא היו גולין מארץ ישראל. וא"כ יש לייחס קצת חטאינו וגלותינו לחטא משה. כיון שאלו לא הי' משה חוטא אף אנחנו לא היינו חוטאין. ובשיר השירים בקרא דאם חומה היא ואם דלת היא. פרש"י דאם ישראל יהיו כדלת שתפתח לכל האומות להיות באים בהם וכו'. והנה משה הי' סניגור גדול לישראל ותמיד הי' שם נפשו תחת ישראל כמו שאמר מחני נא מספרך. וכך אמר כאן בבא עת מותו והי' יודע כי אחרי מותו השחת תשחיתון כמו שאמר כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון לזה אמר משה הנח לי עין אחת שלי פי' שיתלה הכל שהוא בסיבת חטא שלי ואנכי אקבל העונש. ומה שאמר שלשה פעמים בשנה פי' כי מבואר בזוהר ששלשה פעמים בשנה נכנסין הישראל לדין עד שיוגמר דינם. והוא ר"ה ויוה"כ והושענא רבא ולזה אמר שיתנו הדלת ג' פעמים בשנה פי' שאותן הג' פעמים בשנה שהם נזכרים לפניך בדין תשים חטאם תחת עין שלי היינו תחת העבירה שלי ואמר ואחיה ולא אמות פי' כי המעמיד תלמיד הגון נקרא חי ואם ישראל נשארו זכאין יהי' חשוב אצלי כאלו הוא חי משא"כ כשיהיו ישראל נחשבים כחוטאים יהי' נחשב כמת והשיב לו הקב"ה רב לך פי' כי רב לך מצות לישראל צדיקים ולהיות חשוב כחי: