א וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ׃ ב וַיֹּאמַ֗ר יְהוָ֞ה מִסִּינַ֥י בָּא֙ וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ הוֹפִ֙יעַ֙ מֵהַ֣ר פָּארָ֔ן וְאָתָ֖ה מֵרִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִֽימִינ֕וֹ אשדת (אֵ֥שׁ) (דָּ֖ת) לָֽמוֹ׃ ג אַ֚ף חֹבֵ֣ב עַמִּ֔ים כָּל־קְדֹשָׁ֖יו בְּיָדֶ֑ךָ וְהֵם֙ תֻּכּ֣וּ לְרַגְלֶ֔ךָ יִשָּׂ֖א מִדַּבְּרֹתֶֽיךָ׃ ד תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב׃ ה וַיְהִ֥י בִישֻׁר֖וּן מֶ֑לֶךְ בְּהִתְאַסֵּף֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם יַ֖חַד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ו יְחִ֥י רְאוּבֵ֖ן וְאַל־יָמֹ֑ת וִיהִ֥י מְתָ֖יו מִסְפָּֽר׃ ז וְזֹ֣את לִֽיהוּדָה֮ וַיֹּאמַר֒ שְׁמַ֤ע יְהוָה֙ ק֣וֹל יְהוּדָ֔ה וְאֶל־עַמּ֖וֹ תְּבִיאֶ֑נּוּ יָדָיו֙ רָ֣ב ל֔וֹ וְעֵ֥זֶר מִצָּרָ֖יו תִּהְיֶֽה׃ ח וּלְלֵוִ֣י אָמַ֔ר תֻּמֶּ֥יךָ וְאוּרֶ֖יךָ לְאִ֣ישׁ חֲסִידֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר נִסִּיתוֹ֙ בְּמַסָּ֔ה תְּרִיבֵ֖הוּ עַל־מֵ֥י מְרִיבָֽה׃ ט הָאֹמֵ֞ר לְאָבִ֤יו וּלְאִמּוֹ֙ לֹ֣א רְאִיתִ֔יו וְאֶת־אֶחָיו֙ לֹ֣א הִכִּ֔יר וְאֶת־בנו (בָּנָ֖יו) לֹ֣א יָדָ֑ע כִּ֤י שָֽׁמְרוּ֙ אִמְרָתֶ֔ךָ וּבְרִֽיתְךָ֖ יִנְצֹֽרוּ׃ י יוֹר֤וּ מִשְׁפָּטֶ֙יךָ֙ לְיַעֲקֹ֔ב וְתוֹרָתְךָ֖ לְיִשְׂרָאֵ֑ל יָשִׂ֤ימוּ קְטוֹרָה֙ בְּאַפֶּ֔ךָ וְכָלִ֖יל עַֽל־מִזְבְּחֶֽךָ׃ יא בָּרֵ֤ךְ יְהוָה֙ חֵיל֔וֹ וּפֹ֥עַל יָדָ֖יו תִּרְצֶ֑ה מְחַ֨ץ מָתְנַ֧יִם קָמָ֛יו וּמְשַׂנְאָ֖יו מִן־יְקוּמֽוּן׃ יב לְבִנְיָמִ֣ן אָמַ֔ר יְדִ֣יד יְהֹוָ֔ה יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶ֖טַח עָלָ֑יו חֹפֵ֤ף עָלָיו֙ כָּל־הַיּ֔וֹם וּבֵ֥ין כְּתֵיפָ֖יו שָׁכֵֽן׃ יג וּלְיוֹסֵ֣ף אָמַ֔ר מְבֹרֶ֥כֶת יְהֹוָ֖ה אַרְצ֑וֹ מִמֶּ֤גֶד שָׁמַ֙יִם֙ מִטָּ֔ל וּמִתְּה֖וֹם רֹבֶ֥צֶת תָּֽחַת׃ יד וּמִמֶּ֖גֶד תְּבוּאֹ֣ת שָׁ֑מֶשׁ וּמִמֶּ֖גֶד גֶּ֥רֶשׁ יְרָחִֽים׃ טו וּמֵרֹ֖אשׁ הַרְרֵי־קֶ֑דֶם וּמִמֶּ֖גֶד גִּבְע֥וֹת עוֹלָֽם׃ טז וּמִמֶּ֗גֶד אֶ֚רֶץ וּמְלֹאָ֔הּ וּרְצ֥וֹן שֹׁכְנִ֖י סְנֶ֑ה תָּב֙וֹאתָה֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו׃ יז בְּכ֨וֹר שׁוֹר֜וֹ הָדָ֣ר ל֗וֹ וְקַרְנֵ֤י רְאֵם֙ קַרְנָ֔יו בָּהֶ֗ם עַמִּ֛ים יְנַגַּ֥ח יַחְדָּ֖ו אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְהֵם֙ רִבְב֣וֹת אֶפְרַ֔יִם וְהֵ֖ם אַלְפֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃ יח וְלִזְבוּלֻ֣ן אָמַ֔ר שְׂמַ֥ח זְבוּלֻ֖ן בְּצֵאתֶ֑ךָ וְיִשָּׂשכָ֖ר בְּאֹהָלֶֽיךָ׃ יט עַמִּים֙ הַר־יִקְרָ֔אוּ שָׁ֖ם יִזְבְּח֣וּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק כִּ֣י שֶׁ֤פַע יַמִּים֙ יִינָ֔קוּ וּשְׂפוּנֵ֖י טְמ֥וּנֵי חֽוֹל׃ כ וּלְגָ֣ד אָמַ֔ר בָּר֖וּךְ מַרְחִ֣יב גָּ֑ד כְּלָבִ֣יא שָׁכֵ֔ן וְטָרַ֥ף זְר֖וֹעַ אַף־קָדְקֹֽד׃ כא וַיַּ֤רְא רֵאשִׁית֙ ל֔וֹ כִּי־שָׁ֛ם חֶלְקַ֥ת מְחֹקֵ֖ק סָפ֑וּן וַיֵּתֵא֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם צִדְקַ֤ת יְהוָה֙ עָשָׂ֔ה וּמִשְׁפָּטָ֖יו עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃ כב וּלְדָ֣ן אָמַ֔ר דָּ֖ן גּ֣וּר אַרְיֵ֑ה יְזַנֵּ֖ק מִן־הַבָּשָֽׁן׃ כג וּלְנַפְתָּלִ֣י אָמַ֔ר נַפְתָּלִי֙ שְׂבַ֣ע רָצ֔וֹן וּמָלֵ֖א בִּרְכַּ֣ת יְהוָ֑ה יָ֥ם וְדָר֖וֹם יְרָֽשָׁה׃ כד וּלְאָשֵׁ֣ר אָמַ֔ר בָּר֥וּךְ מִבָּנִ֖ים אָשֵׁ֑ר יְהִ֤י רְצוּי֙ אֶחָ֔יו וְטֹבֵ֥ל בַּשֶּׁ֖מֶן רַגְלֽוֹ׃ כה בַּרְזֶ֥ל וּנְחֹ֖שֶׁת מִנְעָלֶ֑יךָ וּכְיָמֶ֖יךָ דָּבְאֶֽךָ׃ כו אֵ֥ין כָּאֵ֖ל יְשֻׁר֑וּן רֹכֵ֤ב שָׁמַ֙יִם֙ בְעֶזְרֶ֔ךָ וּבְגַאֲוָת֖וֹ שְׁחָקִֽים׃ כז מְעֹנָה֙ אֱלֹ֣הֵי קֶ֔דֶם וּמִתַּ֖חַת זְרֹעֹ֣ת עוֹלָ֑ם וַיְגָ֧רֶשׁ מִפָּנֶ֛יךָ אוֹיֵ֖ב וַיֹּ֥אמֶר הַשְׁמֵֽד׃ כח וַיִּשְׁכֹּן֩ יִשְׂרָאֵ֨ל בֶּ֤טַח בָּדָד֙ עֵ֣ין יַעֲקֹ֔ב אֶל־אֶ֖רֶץ דָּגָ֣ן וְתִיר֑וֹשׁ אַף־שָׁמָ֖יו יַֽעַרְפוּ טָֽל׃ כט אַשְׁרֶ֨יךָ יִשְׂרָאֵ֜ל מִ֣י כָמ֗וֹךָ עַ֚ם נוֹשַׁ֣ע בַּֽיהוָ֔ה מָגֵ֣ן עֶזְרֶ֔ךָ וַאֲשֶׁר־חֶ֖רֶב גַּאֲוָתֶ֑ךָ וְיִכָּֽחֲשׁ֤וּ אֹיְבֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ וְאַתָּ֖ה עַל־בָּמוֹתֵ֥ימוֹ תִדְרֹֽךְ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחלת יעקב

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק א:
וזאת הברכה וגו' ויאמר ה' מסיני בא. א' עיי' באלשיך שהקשה מה ענין הפסוקים אלו אצל הברכה. ב' אמרו מסיני בא ומהראוי לומר לסיני. וגם יותר הי' צודק לשון הליכה ולא לשון ביאה ומהראוי היה לומר מסיני הלך. ג' אומרו וזרת משעיר למו שאם הוא ענין רז"ל שהלך לשעיר לאמר לאדום שיקבלו את התורה ומה ענין לזריחה בזה ולא אמר לשון ביאה או הליכה. ד' עוד היה ראוי לומר לשעיר ולא משעיר. וכן באומרו הופיע מהר פארן והי' לו לומר הלך להר פארן. ה' אומרו אף חובב עמים אם פי' עמים הוא עכו"ם כמשמעו איך יתכן שהוא יתברך חובב עכו"ם ואדרבא לא יכונה שמו רק על ישראל ואם פי' על השבטים למה נקראים בלשון עמים. ונלפענ"ד לתרץ כל זה כי ידוע שב' זמנים יש להגאולה העתידה שאם יעשו רצונו של מקום ימהר הגאולה ואם ח"ו לא יזכו מ"מ יבא בזמן קבוע כמ"ש חז"ל על בעתה אחישנה לא זכו בעתה וידוע שגלות אחרון מכונה בשם עשו וישמעאל. ולפ"ז גם קרא ה' מסיני בא וזרת משעיר הוא מכלל הברכות וזהו כוונת הכתיב כשהגאולה יבא בדור שכולו חייב ע"כ הוא בזכות התורה שקבלו מסיני וזהו שאמר ה' מסיני בא היינו ה' שהוא מדת הרחמים היינו בזכות קבלת התורה שהוא מסיני דאותו זכות בא וזרח משעיר למו כלומר שיזרח מחושך של הגלות של שעיר הופיע מהר פארן היינו מגלות ישמעאל והוא"ו של וזרח הוא וא"ו המהפכת מעבר לעתיד כאלו הוא כתוב יזרח משעיר ומושך גם תיבת הופיע כאלו כתוב והופיע שהוא"ו מהפך מעבר לעתיד. ועוד הא כתב רש"י בכמה מקומות שכל נביאות על העתיד נאמר בלשון עבר כאלו כבר באה כיון שבוודאי יהי'והא דכתיב אצל שעיר וזרח ואצל ישמעאל הופיע כי זריחה נאמר על עלות השחר והופיע נאמר על אור גדול מחמת שירושלים ובהמ"ק תחת יד וישמעאל ובנין ירושלים ובהמ"ק אזי יוגמר האור הגדול אשר יופיע ולכך נאמר אצל ישמעאל הופיע, והנה לאשר אחר הגאולה העתידה יתרבה מעלת ישראל ממעלת המלאכים עד שהמלאכים ישאלו לישראל איה מקום כבודו ויכרות ברית חדשה כדכ' (ירמי' ל"א) וכרתי ברית חדשה לא כברית הראשונה וזהו שאמר ואתא מרבבות קודש כלומר שילך מהמלאכים אשר הי' שם שכינת כבודו תמיד ויופיע על ישראל ליתן להם מימינו אש דת:
פסוק א:
הופיע מהר פארן. פרש"י שחזר על בני עשו וישמעאל שיקבלו את התורה ולא רצו. ונראה כוונת רז"ל בזה שלא החזיר התורה במעשה לכל האומות כ"א במחשבה שהי' משוטט במחשבתו למי ראוי ליתן התורה וראה שא"א ליתן לשום אומה מהאומות רק לישראל. ובזה יובן מה ששאלו סבי דבי אתונא לר' יהושע בן חנניא בפ"ק דבכורות האי גברא דאזיל ובעי אתתא ולא יהבו לי' מאי חזי לו' דאזיל היכי דמדלי מיני'. שקל סכתא דצה לתתאי לא עאל לעלאי עאל. ונראה ששאלו אותו כיון שאתם הנבחרים מכל האומות מה ראה הקב"ה לילך מקודם להאומות השפלים ואח"כ לכם בעת קבלת התורה כמ"ש מהרש"א בזה. ועל זה רימז להם במאי דשקל סיכתא לומר כי כמו שרוצה לנעוץ סכתא בכותל בו שאין צריך לבחון במעשה רק ישוטט במחשבתו באיזה מקום יעול הסכתא ולאיזה מקום צריכין לו. כן הקב"ה סקר בסקירה אתת כל האומות שאין תועלת בהם וא"י לקבל התורה כ"א ישראל. וסבי דבי אתונא הם באו בחידות ולרמז במלות קצרות הויכוחים שבין חכמי או"ה לחכמי ישראל וריב"ח בחכמתו הבין מה בלבם ויודע מה להשיבם לבל יהי לחרפות בינימו. ועד"ז יתפרשו שם יתר הדברים שנדברו שם, דהדר שאלו לי' גברא דאוזיף וטריף מה חזי דהדר אוזיף, אמר להו גברא דאזיל לאגמא קטל קמא טונא ולא מצי בי' קטל ומנח עלייהו עד דאתרמי' אינש מדלי לי'. והנה בכוונת השאלה נראה ברור כמ"ש מהרש"א ששאלו היאך אפשר מ"ש והכרתי בני ישראל ברית חדשה, כיון שכבר נתן לכם התורה פעם אחת ועברתם עלי' למה יוזיף לכם ברית חדשה לימות המשיח, כיון שכבר עברתם כמה פעמים עיי"ש ואמנם בכוונת תירוצו שכתב המהרש"א לפע"ד דחוק. ונראה לי בכוונתו במה שהשיב להם משל נמרץ דאין הכונה דאזיל לאגמא לקטול קניא לצורך עצים רק בגברא דקטיל קניא לנקות השדה להיות יפה לזריעה וקטיל קמי' טינא דידוע דכל זמן שהקנים מונחים על השדה יותר מעכבין לזריעה דכל זמן שעודן דרך גדילתו אין מעכבין אלא המעט וכשקוטלין אותן ונופלין מעכבין הרבה יותר ולא מצוי בי' שאין לו מקום להניחם שם וכל שקטל מעט מעט ומונח לפניו וכי יפסוק מלקטול יותר הקנים שבשדה הלא בוודאי קוטל כל הקנים שמוצא ומניחם במקום עד דיתרמי לי' אינש ומדלי לי' שיטלו הקנים שקטל מעל השדה והנמשל כך הוא, דהנה ידוע שכל חטא האבות מחוייבין דורות אחרונים לתקן דהא עשרה הרוגי מלכות תיקנו חטא השבטים כידוע. וכמו שאמר המקונן אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו, ושוב לא קשה מה חזי דהדר איזוף שלא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה דהנה בשר ודם שאינו יודע עתידות ראוי לחוש לי' שמא יחזור ויטרוף אבל הקב"ה צופה ומביט עד סוף כל הדורות ויודע שלעתיד לבא דור האחרון אשר בזכותם יתוקן כל החטאים הראשונים וקטיל קמי' טינא דהיינו החוטאים עד דמתרמי אנשי ומדלי לי' כלומר עד דאתא דור האחרון ויטלו כל החטאים ויכפר להן וינקה הכל. והדר שאלו לי' אימא לן מילי דכדיבי אמר להו האי כודנייתא דילדה והוי תלי לי' פיתקי וכתיב בי' דמסיק בבי אבא מאה אלפא זוזי. לי' וכודנייתא מי ילדה אמר להו הי ניהו מילי דכדיבי. והנה מלבד שהדבר הזה הוא תמוה בעצמותו כי למה להם לבקש ממנו שיאמר איזה דבר כזב וכי דבר קשה הוא להוציא מלבו דבר כזב ואף גם הלשון קשה במה שאמרו לו אימא לן דהו"ל לומר אימא מילי דכדיבי. לכן נראה בכוונתם שאמרו לו הלא אתה צריך לברר לנו שאנחנו המדברים כזב וזהו שאמרו אימא לן מילי דבדיאי ברר לנו שיש איזה דבר כזב בדברינו ולכן אמר להם משל נמרץ שע"כ יצטרכו להודות שכזב כל דבריהם כי כמו במשל הזה בכודנייתא אתם מודים ששקר הוא וכמשל הזה כן הדבר הזה שאתם אומרים שאתם תירשו את הארץ. ותקבלו ברית חדשה לעתיד כי ידוע שאף שבדורינו אין ראוי לזה רק מחמת הברית שכרת לאברהם שאמר לזרעך אתן את הארץ ובחוב זה אנחנו באין לירש וידוע שהש"י אמר לאברהם כי ביצחק ולא כל יצחק ולא יקרא זרע רק יעקב. ונמצא קודם שחטאו ישראל לא הי' האומות ראוין להוליד בנים כי אין אבות לעכו"ם והבנים לא נקראו בנים רק כפר בן בקר כמבואר ביבמות. וישמעאל ועשו לא היו נקראין זרע לאבות ומכ"ש שאין ראוי להקרא בניה. וגם אין להם חוב ירושת הארץ על הקב"ה. ואותם דומים לפרידה עקרה כי אין אבות לגוי. והא דתפס לשון פרידה הוא מטעם שכתב המהרש"א שהוא על שם הקרא אשר מצא הימים במדבר ופרש"י שהוא הי' פסול והביא פסולים לעולם שהרביע חמור על הסוס ויצא ממנו פרידה. וא"כ איך יעלה על הדעת שקודםשחטאנו הייתם כפרידה עקרה שאינה ראיי' להוליד. ועכשיו שחטאנו אנחנו נתן לכם הקב"ה שאתם מולידים בנים. ותרשו החוב בירושת הארץ ודומה ממש לפרידה עקרה שילדה והי' לה שט"ח על אחינו בני ישראל ושאלו אותו אחר כך וכודנייתא מי ילדה. והוא ע"ש הכתוב מי ילד את אלה שכל העולה לגדולה הוי כנולד מחדש וזהו שאמרו לו כיון שאתם מדמין אותנו לעקרה א"כ למה עלינו לגדולה הלא עקרה אינה מולידות השיב להם הי ניהו מילי דבדואי כי שקר וכזב הם ב' דברים כמ"ש המפרשים כי שקר נאמר על דבר שהוא שקר גמור. וכזב נאמר על מי שאינו משקר בדברים רק שעתיד שיופסק ואינו חוק המציאות כמו מים לא אכזב וזהו שאמרו לא איש אל ויכזב ובן אדם כי יתנחם כי לפעמים אם אדם מבטיח לחבירו ואינו עושה הוא על בחינת, ב' דברים. א' שנפסק כוחו כגון שהבטיח להלוות לו ואחר כך ירד מנכסיו. ב' שחוזר ממחשבתו. והנה במלאך אף שאין שייך בו התנחמות מ"מ שייך בו פסיקת כח כמו בשעת חורבן שהחליפו שר של אש למים ושל מים לאש. ובאדם שייך גם כן התנחמות וזהו שאמר לא איש אל ויכזב שהוא נאמר על המלאך ג"כ – ויכזב שיהי' שייך בו ח"ו פסיקת כח, ולא בן אדם ויתנחם שיהי' שייך בו ח"ו התנחמות וזהו שאמר ר' יהושע לסבי דבי אתונא הי ניהו מילי דכדיבי כלומר עתיד הוא שיפסוק – ועיי' מ"ש פ' ויקרא בשאר דברי סבי דבי אתונא:
פסוק ג:
אף חובב עמים כלומר אף שלעתיד כתיב (צפני' ג') אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשר ה' ולעבדו שכם אחד הרי שחיבב ג"כ להעמים שיהפוך אותם לשפה ברורה אך מ"מ יהי' הפרש גדול בין ישראל להאומות שהישראל יתעלו מהם עילוי רב כאשר פרשתי בפרשת יתרו דכתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וגו' והטעם לזה שמחמת שהישראל קבלו היסורין מהשי"ת כמ"ש חז"ל ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן ע"י יסורין. וזהו שאמר כאן אף חובב עמים אף שבשעת הגאולה יחבב ג"כ שאר העמים מ"מ כל קדושיו בידיך כל קדושיו היינו ישראל בידיך. כדכתיב (ישעי' מ"ט) על כפים חקותיך ועיין פרש"י שם שהקדושים הם חקוקים בידיך ואמר טעם לזה כי הם תכו לרגליך כלומר שהם תוכו שסבלו יסורין בסיבתך ישא מדברותיך כמ"ש רש"י מקבלין גזרותיך ועדותיך בשמחה:
פסוק ד:
תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב כלומר התורה אשר צוה לנו משה וזה היה מוריש לנו מלך שכל מלכותו נקרא על ישראל קובע להם זמן אימתי יוכר לנו מלכותו ואמר בהתאסף ראשי עם היינו בשעת הגאולה שיתחברו יחד שבטי ישראל כלומר שהצדיקים יהיו מכל שבטי ישראל כי גמירא דלא כלה שבטא:
פסוק ו:
יחי ראובן ואל ימות דהנה הארכתי כבר במקום אחר שמה שאמרו חז"ל שבשביל שאמר אברהם במה אדע נגזר על ישראל גלות ד' מאות שנה ולכאורה הוא חמוה דהלא בחטאינו הגדולים והרבים גלינו. ולזה נראה דאם לא הי' באברהם שום חטא אפילו קל והי' נקי מכל זוהמא הי' זרעו ג"כ נקיים מכל זוהמא ולא היה חטא בישראל רק מפני שהי' באברהם קצת חטא נחרבה הזוהמא מדור דור עד שרבו חטאינו כ"כ עד שנתחייבנו גלות, ולזה ביקש רחמים על ראובן שהי' בו חטא בלהה והי' ירא שמא יתרבה ח"ו הזוהמא עד שיתרבה חטא זרעו שיגרום שלא יסופר בתוך שאר שבטי ישראל ולזה ביקש שלא ימות היינו שלא יתבטל שבטו מן המנין שאר השבטים ושם מיתה נאמר על ביטול הענין וזהו שאמר מתיו מספר שלא יתבטל מן המנין שאר השבטים:
פסוק טז:
ורצון שוכני סנה תבאתה לראש יוסף. הא דקרא להקב"ה שוכני סנה ולא שוכן שמים או שאר לשון. ונראה בכוונתם כי שם בסנה נגלה לו הקב"ה שרוצה לעלות ישראל מעוני מצרים אל ארץ ישראל ובירך את יוסף שהרצון הזה, יתעלה לראש יוסף דהיינו שיהי' מזרע יוסף המעלה את ישראל מארץ הכנעני דהיינו יהושע שהוא מזרע יוסף: