פסוק א:ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל וכו' ועשה שם מזבח. ואמר ויבן שם מזבח, ולא אמר שהקריב עליו קרבן, אלא יעקב כשהלך אמר ויקח את האבן וכו' וישם אותה מצבה, ואמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה, המצבה אבן אחת והמזבח של אבנים הרבה, יעקב כשהיה לבדו העמיד אבן אחת לומר שזכותו מגין להיותו בית אלהים, וכשבא היה לו זכותו וזכות י"ב שבטים א"כ עשה מזבח מי"ב אבנים, וכן באליהו אמר ויקח שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך ויבן את האבנים מזבח בשם ה', והוא אמר לבניו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם, לא אמר אשר עמכם אלא אשר בתוככם, וכי תעלה על דעתך שבני יעקב עובדי ע"א הם, אלא אמר להם שלא יניחו נשי אנשי שכם שנאמר ואת נשיהם שבו, לזה אמר להם עתידה תורה לצוות להרגם שנא' לא תחיה כל נשמה, ובנשי מדין נאמר וכל אשה יודעת איש הרוגו, וכן אתם והטהרו מהרהור לבכם כדי שלא יהיה לכם הרהור בהם:
פסוק ג:ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם. לא אמר נעשה כמו שאמר ונקומה ונעלה אלא אעשה שזה המזבח אינו להקריב עליו קרבן אלא לקבעו לעתיד לבא לבד, ולזה אמר ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל, שקראו בית וקבעו ובנה המזבח כלומר הרי הכל מוכן. וירא אלהים אל יעקב ויברך אותו א"ל יישר כחך. ויאמר לו אלהים שמך יעקב, אמר לו כל עוד ששמך יעקב שמורה עקבה וגלות אין בית, אבל כשלא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך לשון מעלה ושררה, ואז יהיה ה' אחד אז יהיה בית קבוע שלא יהרס עוד, כי יעקב נבא על בית שלישי, כמו שאמרו ז"ל, אברהם קראו הר, יצחק קראו, שדה, יעקב קראו בית, וכה"א ואל בית אלהי יעקב,, שיעקב קראו בית, וגם הנביא אמר ישראל מקוראי שאני קראתיו ישראל ולא המלאך, כי המלאך אמר שמך ישראל, וה' אמר ישראל יהיה שמך, כשיהיה ה' אחד יהיה שמך ישראל, ישראל יהיה שמ"ך ו"יקרא, כ"ו, את שמו, כשיהיה שם כ"ו יקרא שמו ישראל, כששמע יעקב כן ויצב יעקב שם מצבה מצבת אבן, אחר שבנה מזבח לעשותו קבע כשאמר לו אז יהיה הקביעות, חזר לעשותה מצבה, וחזר ואמר מצבת אבן לרמוז על ב' בתים, ולז"א ויצב יעקב לא אמר ישראל אלא יעקב, ואמר מצבת אבן לרמוז על בית שני שלא היה שם ארון אלא אבן השתיה שעלתה ונגלית כמו שאז"ל על פסוק ויקח את האבן אשר שם מראשותיו, ירד לו שמן מן השמים, מה עשה הקב"ה נטל רגל ימינו והטביע את האבן בעמקי התהום ועשה אותה סניף לארץ ועליה היכל ה' עומד שנאמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים. לרמוז על בית ראשון שהיתה שם השררה לא עקבה, לזה לא אמר ויקרא יעקב, ועתה חזר פעם אחרת ויצק שמן, ואמר למעלה ויקרא למקום אל בית אל, לא אמר ויקרא יעקב, אבל כאן ויקרא יעקב לרמוז על בית שני, ועל בית ראשון אמר ויקרא למקום אל בית אל, ב' שמות אל בתחילה אל בסוף, לומר שהכל הוא בחסד וברחמים בין בתחלתו בין בסופו, אבל בית שני בתחילתו היה דין שכתבו שטנה לבטלו ואחר שהתחילו בטלום הכותיים עד שבא נחמיה ועזרא ונתן להם רשות ונבנה, לז"א ויקרא שם המקום אשר דבר אתו שם אלהים בית אל, אלהים בתחילה ואל בסוף, רמז על נסים של בית חשמונאי, ולזה הפסיק בינתים במיתתה של דבורה לרמוז על חרבן בית ראשון, וכן דבורה מינקת רבקה ס"ת גי' ת"י שעמד ת"י שנים, וכן ותמת דבורה מינקת רבקה ר"ת מדור, רמז על מדור שכינה שעתיד ליחרב וכן ותמת דבורה רמז על מיתת זכריה שהיה הדבר, דברה הדבר שלהם, מנהיגם והניקם מתורתו והיה רבם, וכן זכריה גימ' רבם, ואחר כך אמר מיתתה של רחל רמז על חרבן בית שני והכל ברמו. ולזה אמרה לה המילדת אל תיראי, א"ל אל תפחדי, כי גם זה לך בן, גימ' זקף, שהוא מקו"ם ע"ה, המקום זוקף כפופים, לזה אל תיראי כי גם זה לך, כמו שהיה לך גואל במצרים, ונאמר בו במשה ותהר האשה ותלד בן, זה לך כי ילד יולד לנו בן נתן לנו וגו' שהוא מלך המשיח, והכל ברמז:
פסוק כ:ויצב יעקב מצבה על קבורתה, כמה נביאות מתו ולא נאמר עליהן שנעשה להן מצבה, הנה בשרה אמר ותמת שרה וגו' ולא נאמר שנעשה לה מצבה, וכן במרים אמר ותמת שם מרים ותקבר שם, אלא עשה יעקב מצבה כדי שיצאו בניה מירושלים שישתטחו על קברה להקל הגלות מעליהם, ולזה לא קברה במערה אלא בגלוי כדי שתראה בצער ישראל ותרחם עליהם ותמיד עיניה עליהם ורואות ומבטת בהם בעין החמלה:
פסוק כב:וילך ראובן וישכב וגו' וכי מה עלה בדעתו של ראובן לעשות זאת שבלבל יצועי אביו וכי הוא לבד בן לאה שתבע עלבונה ולא שאר אחים, וגם כן למה חרה אפו, ואמר וישמע ישראל היל"ל וירא ישראל מהו וישמע. אלא ראובן ידע שהבכורה אינה שלו שכוונת יעקב היתה ברחל וסוף הבכורה שתנטל ממנו ויהיה הסרחון לאמו שהיא עשתה שנכנסה תחת אחותה אמר ראובן אני אעשה פעולה זו שאם תנטל ממני הבכורה יאמרו על שבלבל יצועי אביו נטלה, יותר טוב שיתלו הסרחון בי ולא על אמי, ולזה אמר וישמע ישראל רוצה לומר שהבין כוונתו. ולזה אמר לו ראובן בכורי אתה מצד שאתה כחי וראשית אוני אבל בשביל הפחיזות אל תותר, ולא פירש הפחיזות של מי כדי שיובן ג"כ פחיזות אמו, כי עלית משכבי אביך, זה אמר בפירוש כפי כוונתו בבלבול יצועי אביך, אז חללת נתחללת נעשית חול, אבל יצועי עלה נתעלה, שח"ו לא שכב שאילו שכב היה אוסרה על בעלה, לא כן אלא יצועי עלה בעלויו עומד ותעלה, שקודם היתה פילגש וכשמתה רחל ישבה במקומה בלהה שהיא שניה ללאה, כי לאה בא"ת ב"ש גימט' תי"ק הספר. ומעתה לא יקשה לד איך נסתייע מילתא ללבן לתת לו ליעקב אבינו לאה. אלא מצילין תיק עם הספר שהוא יעקב מצילין אותו מהדלקה מעשו, ובלהה בא"ת ב"ש בגימ' ת"ק, ונתן מטתה של רחל באהל בלהה, שהמטה היא סוד היו"ד, אם כן היא ג"כ סוד תי"ק, הספ"ר, גימטריא הש"ס, יעקב בא"ת ב"ש בגימ' שמי א', פירוש אדם ולזה נתנה לרחל שהיא שניה ללאה והכל ברמז, והבן:
פסוק כב:ובזוהר רבי אלעזר אמר מאי טעמא בקדמיתא ישראל ולבתר יעקב., דכתיב וישמע ישראל ויהיו בני יעקב, אלא כד אתא ראובן ובלבל ההוא ערסא אמר ומה תריסר שבטין הוו ליה לאבא לקיימא בעלמא ולא יתיר והשתא בעי לאולדא בנין דילמא אנן פגימין דאיהו בעי לאולדא אוחרנין מיד בלבל ההוא ערסא ואתעכב ההוא שמושא כאילו עבד קלנא לגבי שכינתא דשריא על ההוא ערסא ע"כ, זהו וישמע ישראל שאמר ראובן כולנו צדיקים כולנו ישרים אין בנו פגם, ויהיו בני יעקב לומר שמא ראה בנו שום פגם או עוקבא, זהו מה שאמר דאיהו בעי לאולדא בנין אחרנין כמלקדמין, זהו בני יעקב י"ב, אולי הם אלו בני עוקבא ורוצה להוליד י"ב אחרנין לזה בלבל:
פסוק כב:גימטריאות
ארצה שעיר. ר"ת אש, שדלקה אש בלבו של עשו על מה שלקח ממנו בשני גדיי עזים שהיו ידיו שעירות וברכו וזה שעיר:
פסוק כב:שדה אדום. ר"ת אש גם כן, על הבכורה שלקח ממנו בתבשיל אדום, אש דולקת בלבו:
פסוק כב:קטנתי. קטן ת"י, רמז על בית ראשון שעמד ת"י שנה ונחרב:
פסוק כב:הצילני. בגימ' הקץ, רמז שיצילם הקב"ה לעת הקץ:
פסוק כב:מיד אחי בגימ' אויב. זה המן הרשע שרצה להרוג את כלם:
פסוק כב:וילן שם בלילה. ס"ת למפרע המן, רמז שאחשורוש לא לן אותו הלילה בשביל המן:
פסוק כב:עזים מאתים. רמוז כאן ד' גליות, עזים ותישים מין א', עזים כנגד גלות בבל שישבו שם ע' שנה בין עזים, רחלים ואילים מין א, רחלים כנגד גלות מדי וזה היה בימי המן, והיו בני רחל פרנסי ישראל שהם מרדכי ואסתר, גמלים ובניהם מין אחד, כנגד מלכות יון, והם בני חשמונאי גומלים חסד, פרות ופרים מין א', כנגד אומה הרשעה עכו"ם שנאמר עליה סבבוני פרים רבים, אתונות ועירים מין אחד, כנגד משיחנו שנאמר עני ורוכב על חמור. ורוח תשימו בין עדר ובין עדר, רמז שבימי המן יהוה להם רוח והצלה ע"י מרדכי, שכן עדר בגימ' מרדכי, שכל האומות רעדו ממנו שנאמר ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד מרדכי עליהם ואמרתם גם הנה עבדך וכו', כמו רמז ששלח יעקב שלוחים לפניו לפייסו ואחר כך הלך הוא, כך צריכים ישראל לעשות בר"ה ויום הכפורים לשלוח לפניהם שלוחי צבור הגונים ראויים להתפלל וגם הצבור יתפללו עמהם, ד"א לשלוח לפניהם שלוחים אלו האבות שגם צריכים להזכיר זכות אבות וגם השלוחים צריכים תשובה ותפלה ותחנונים וצדקה וזו היא המנחה, ד"א ד' פעמים פני בפסוק כנגד ד' תפלות של יום הכפורים, אכפרה פניו זו תפלת שחרית, ההולכת לפני זו תפלת מוסף, אראה פניו זו תפלת מנחה, אולי ישא פני זו תפלת נעילה:
פסוק כב:ויאבק איש. ס"ת ק"ש והוא מלאכו של עשו דכתיב ובית עשו לקש:
פסוק כב:שרי"ת. תשרי זה בראש השנה שמשוררים וזוכים בדין:
פסוק כב:עם אלהים. באים לדין עם המלאכים ועם אנשים עם שרי האומות וזוכים בדין:
פסוק כב:פניאל כתיב וקרי פנואל. י"ו רמז על י"ו פנים של חיות המרכבה שכל א' יש לה י"ו פנים:
פסוק כב:ויזרח לו השמש. ויחזר:
פסוק כב:וישקהו. וישקהו שניו:
פסוק כב:ויאמר מי אלה. ראה שהילדים היו פורחים באויר כמו עננים שנאמר בהם מי אלה כעב תעופינה:
פסוק כב:יום אחד. זה יום ט' באב, ומתו כל הצאן בחרבן. בית המקדש:
פסוק כב:וישב עשו לדרכו שעירה, שב לגיהנם לשעירים ולשדים. אבל יעקב בא לעולם הבא שנאמר ויעקב נסע סכותה, לשבת בסוכת ג"ע וחופותיה, נסע סכותה ר"ת נ"ס, שעשה לו הקב"ה נס וסך בעדו ובעד כל אשר לו ונצול מעשו:
פסוק כב:ויחן את פני העיר. אז"ל קבע תחומין לשבת, ויחן, וינח כמו וינח ביום השביעי, ויחן את פני העיר, ס"ת נתיר, נעשו תחומין להתיר ההילוך:
פסוק כב:ערלה. עור לה, יש עור אחר המילה שעושים בו הפריעה:
פסוק כב:ערלה. לרעה, לסוף יהיה לרעה לעכו"ם:
פסוק כב:תמנע. נוטריקון תמימה משיבת נפש עדות, לומר שלא יעלה על דעתך לומר למה נכתב זה בתורה לימדך כי תורת ה' תמימה משיבת נפש:
