ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח וגו'. איתא במדרש שהקב"ה אמר לו שילך לבית אל וישלם שם נדר שנדר בברחו מפני עשו והא דאחר יעקב מלשלם נדרו עד שאמר לו הקב"ה שישלם נדרו נראה דיעקב היה מסופק כיון דאותו לילה שהיה לן בבית אל היה נעקר הר המוריה ממקומו ובא לבית אל ויעקב שם כל אותו הלילה ומהראוי לנדור ולהקריב נדרו בהר המוריה. אבל בהר המוריה היה שם אבן שתיה שם י"ב שבטים שבטי ישורון ובנימין לא היה עדיין בעולם. ולא ידע היאך יעשה אם יקיים את נדרו כשיקריב בבית אל או בהר המוריה ולכך איחר עד שאמר לו הקב"ה בפירוש עלה בית אל ושם תקיים את נדרך ועוד יש לפרש דלכך איחר נדרו דיעקב נדר ליתן מעשר מכל והיינו גם מבניו דהעשירי יהיה קודש לה' והבכור הוא קודש לה' ממילא ובנימין לא היה נולד עדיין והיה שמעון העשירי ויעקב היה יודע שהכהונה מגיע ללוי הוא הקדוש אשר בחר ה' לשרתו ולא ידע איך לדחות את שמעון ולכך נתאחר מלקיים נדרו ולעשר. אבל עכשיו שנשבע שמעון לדינה שיקחנה לאשה כי דינה היתה צעקה אנה אוליך חרפתי ודינה היתה נבעלת לעובד כוכבים ומזלות ואסורה לכהן היה יכול לקיים נדרו לעשר בניו ולהיות לוי כהן:
פסוק ב:
ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם. נראה לפרש כי וודאי רוב כלים שהיה עליהם צורת חמה וכדומה היו רק לנוי רק המיעוט שבתוכם היו לעבודת כוכבים ומזלות וע"כ חד בתרי בטל אמנם אמרו בגמ' דנבילה בטלה בשחוטה לא שנו אלא במגע אבל במשא מטמא ועבודת כוכבים ומזלות מטמא במשא א"כ לענין טומאה לא שייך ביטול א"כ כאן שהיה צריך טהרה כדכתיב והטהרו כי לעבוד עבודת ה' צריך טהרה הוצרכו להסיר כל הכלים והתכשיטים ולכך טמנו תחת האלה אף על פי שעבודת כוכבים ומזלות טעון שריפה רק כיון דכאן בטילה ברוב הוצרך רק גניזה לבל יטמא במשא. אבל באמת יש בו היתר דבטל ברוב: