פסוק א:וישב יעקב בארץ מגורי אביו, ערמב"ן מלשון מגורי, ובב"ר פפ"ד סי' ה' מגורי בגי' רנ"ט מיום שאמר ה' לאברהם ידוע תדע עד שעה שנתיישב יעקב בארץ מגורי אביו וע"ש במת"כ, ועי' שו"ת הרדב"ז ב' אלפים רנ"א, שאלת ע"ד המדרש ולא יכולת לכוון החשבון, תשובה, בעל המאמר סבר כמ"ד בן מ"ח שנה הכיר את בוראו, ואז הי' מראית בין הבתרים כי אז נשלם ונעשה אהוב, ואין זה חולק על הדרש עקב אשר שמע אברהם בקולי כמנין עקב, כי בן ג' שנים התחיל לשוטט בדעתו בלא מורה ולא נשלם עד מ"ח, וע"כ אני צ"ל שחזר אברהם לחרן אפי' לדעת האומרים כי בשנת ע' הי' מראית בין הבתרים, דהא כ' ואברהם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן, א"כ לפ"מ שכתבנו בפעם הראשונה יצא מחרן והי' מ"ח, שכבר נשלם לגמרי אז הי' מראת בין הבתרים ואז נאמר לו ידוע תדע, נשארו משנות אברהם עד שנולד יצחק נ"ב שנה וס' שנה של יצחק עד שנולד יעקב קי"ב וחיי יעקב קמ"ז הרי רנ"ט, ויעקב לא נתיישב בארץ מגורי אביו עד שנקבר אצל אבותיו במערת המכפלה, שהרי מיד שבא לארץ כנען בקש לישב בשלוה וקפץ עליו רוגזו של יוסף וירד למצרים, וא"כ לא נתיישב עד שמת ונקבר בקבורת אבותיו, ומשנולד יצחק התחילה גזירת כי גר יהי' זרעך כמ"ש רש"י בפ' בא, ואע"ג שכ' ושלשים שנה הי' משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק, בעל המאמר חולק וסובר כי נ"ב שנה הי' כי כשהי' נשלם בהכרת בוראו בן מ"ח, אז נראה אליו במראית בין הבתרים כי קודם לכן לא הי' ראוי לכך, וכיון שנשלם לא הי' ראוי לאחר הדבר, אלא מיד כרת עמו הברית כי הטוב לא ימנע טוב, ולפי שיטה זו גזירת בין הבתרים התחילה משנולד יצחק דכ' כי גר יהי' זרעך, וכן ארז"ל כיצד ס' שנין דיצחק וק"ל דיעקב בעמדו לפני פרעה ומנין רד"ו אשר ישבו במצרים הרי ד' מאות והשלשים יתירים של הגזירה תי' הרמב"ן כי הפשט המחוור דהגזרה ת' שנה מן היום ההוא כאשר הזכרנו, והשלשים שנה אלו הם תוספות עליהם בעון הדור ההוא ע"ש. ואע"ג דלא הסכמנו עמו להיות החשבון מיום מראית בין הבתרים אלא מלידת יצחק כמחז"ל מ"מ הטעם תוספות ל' שנה הסכמנו עמו שהוא טעם נכון לתרץ ב' הכתובים. שאם נאמר שהתחיל החשבון מיום מראית בין הבתרים פשו להו לסברות בעל המאמר שהמראה הי' בשנת מ"ח לאברהם עכ"ל:
ובס' קהלת ישורון כ' יל"ד הי' להתחיל הפ' אלה תולדות יעקב כמ"ש למעלה א"ת עשו והפסוק וישב מיותר. ועוד האיך מוכח מוישב ביקש לישב בשלוה. ועו"ק לשון רוגזו של יוסף ולא צער של יוסף, וי"ל ע"פ גמ' מגילה ט"ז ב'. לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים וכו'. אבל יש תירוץ ע"ז משום דאחיו הי' שונאים אותו. ואי' במדרש כתונת פסים הי' בגדי כהונה נמצא הוא כהן וא"י להיות מלך. ובחנם התרעמו השבטים וכעסו על יוסף. אך כ"ז לדעת ר"י בשבת נ"ה ב' דפח"ז נוטריקון פסעת על דם חללת. זנית. שחטא ראובן ונתנה הבכורה ליוסף. ועבודה בבכורים והוי כהן. ואפשר להוציא כעס מלב בניו, משא"כ למ"ד כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה רק עלבון אמו תבע. ואפי' לר"י ק' הא כ' וישב ראובן אל הבור פרש"י עסוק הי' בשקו ותעניתו על בלבול יצועי אביו. ואין לך דבר העומד בפני תשובה. ממ"נ אין ליוסף משפט הבכורה בין להדעה שלא חטא בין להדעה שחטא ותרעומת השבטים במקומה עומדת. ואפ"ל עפמ"ש הרשב"ם עשו הלך אל ארץ אחרת מפני יעקב. אבל יעקב ישב אצל אביו כי לו משפט הבכורה, ושפיר עשה יעקב בגדי כהונה אף שיחזיק הבכורה לראובן יתן בכורות עצמו ליוסף ובעבודה יתחלקו שניהם. וא"א ליוסף להיות מלך. ורש"י פי' חיה רפה נצנצה בו רוה"ק סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר. ואיתא בגמ' ברכות ד"ה לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר אי אזל מוטב. וא"ל יעסוק בתורה. לפ"ז בל"ז ל"ה יכול לישב בשלוה שהי' תמיד מטרפו ומקשקשו רוח בו אם תחזיר הבכורה לראובן מחמת שלא חטא. או מחמת תשובתו יקנאו בו שאר אחיו ביוסף לומר המלוך תמלוך. או תעמוד הבכורה ביד יוסף, ואי אפשר לו להיות מלך וקנא בו ראובן ובשביל חשש זה ל"ה ליעקב מנוחה ושלוה. ועכשיו וישב יעקב כו' ולא התחיל הפרשה א"ת יעקב רק וישב יעקב דייקא כלומר יעקב לבדו ישב אצל אביו ועשו הלך לארץ אחרת כי לו משפט הבכורה. לפי"ז אם תחזיר הבכורה לראובן יתן יעקב בכורות עצמו ליוסף. ושניהם יתעסקו בעבודה, לכן ביקש לישב בשלוה שהשבטים לא יקנאו ביוסף, שא"א להיות מלך. וראובן נמי לא יקנא ביוסף. וא"ש דקפץ רוגזו כלומר שנתעורר אליו הדאגה שיצטרך יוסף להרגיז יצ"ט על יצה"ר עבור פוטיפר לנצוח מלחמת יצה"ר שהוא צער גדול, וא"ש המדרש לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם עוה"ב בשביל שמנצחים מלחמות יצה"ר, אלא שמבקשים לישב בשלוה בלי צער ומלחמת יצה"ר, ובאמת שכר עוה"ב אינו אלא ע"י צער כבישת יצה"ר:
ובס' קהלת יצחק כ' צ"ע כפל לשון בארץ מגורי אביו בארץ כנען, וי"ל דקשה למה דוקא עתה רצה לישב בשלוה, ורק מרומז בקרא דכפל הלשון, דאיתא במדרש וישלח פע"ו דנתיירא יעקב מעשו דהוא יושב בארץ ישראל, ועוד דמכבד את הורי', וזה"פ וישב יעקב כלומר שביקש לישב בשלוה מפני ב' דברים הללו א' שהוא עתה בארץ מגורי אביו אצל הוריו וקיים כיבוד אב, וב' שהוא עתה בארץ כנען ויש לו זכות א"י, ובספר מגדים חדשים כ' הא דביקש לישב בשלוה מחמת ברכות יצחק, והמפו' כ' הא דשינה את יוסף בין הבנים מחמת שהלך אחר המחשבה שסבר שהיא רחל, ונמצא יוסף ראשית אונו במחשבה ובבכור מותר לשנות, שהרי התורה הכירו לתת פי שנים ולזאת כשחפץ להשתמש בברכות יצחק, וגלה דעתו דהולך אחר המעשה ולא אחר המחשבה דהי' על עשו, ולזאת קפץ עליו העון מה ששינה ליוסף אחרי דבמעשה הי' ראובן הבכור ולא יוסף:
ובסנהדרין ק"ו א'. כ"מ שנא' וישב אינו אלא צער, הנה ידוע שעשו שונא ליעקב, וביותר יוגדל השנאה ברואה שיהודי חושב את עצמו "כתושב" הארץ בפומבי תובע זכיותיו, אז יאמרו הבה ונתחכמה כי עם ישראל רב ועצום, וכל עשרו רק ממני' ולקח כל אשר לנו, ולכן החוב על ישראל לדעת כי רק הוא על אדמת נכר, ולא זה המקום אשר נאמר פה אשב כי אויתיה, עד ישוב ה' שבות עמו. וז"ש בכל מקום בכל מקומות גלותינו שנאמר ישראל "וישב" פה אשב, גם אני תושב ואזרח אינו אלא "צער" דצוררי ישראל בשמעם לשון מדברת גדולה, לא יניחו ולא ישקוטו עד ישימו קץ לשלות ישראל:
פסוק ב:אלה תולדות ערש"י. ובספר אמרי שפר להראנ"ח כ' ראב"ע פי' קורות, ורמב"ן הקשה עליו, ורש"י פי' ישוביהם כו' וכוונתו לפ' הכ' אחר שכתב ישובי עשו ותולדותיו פי' לך ישובי יעקב וישובי תולדותיו, תחלה כנגד ישובי יעקב וישב יעקב, ואח"כ כנגד ישובי תולדותיו, ורמב"ן כ' ע"ז ואין לשון לתולדות שיהי' על הישוב, ותמוהין דבריו שנראה שהבין מרש"י שמפרש תולדות על הישוב, וז"א שכוונת רש"י ברור מללו שלשון תולדות הוא כמשמעו אלא שאמר הכ' ואלה של תולדות יעקב, וירצה ואלה ישובי תולדות יעקב, והנראה בכוונת רמב"ן שודאי הבין ברש"י כמ"ש, אלא שמקשה ע"ד דאין מנהג הכ' להזכיר הבנים בשם תולדות, אלא כשבא לומר ענין תולדותם שאז יצדק לקראתם בשם תולדות, אבל כשמזכיר אותם לענין אחר לא יקראם רק בשם בנים והול"ל בלשון בני יעקב עש"ה:
פסוק ב:ביקש לישב בשלוה. עי' רמתים צופים ח"ב ד"י דהי' מקבל באהבה אם גילה ה' שרצונו ליקח ממנו את יוסף, ואפי' להעלותו לקרבן כיצחק, רק דיעקב הצטער על זה שלא גילה לו וחשב שיש איזה רוגז עליו, וז"פ רוגזו של יוסף, וע"ע בס' לוית חן, ושליחות אלי', ומגדנות אליעזר ד"ז אריכות בכ"ז, ובכת"א כ' עפמ"ש בקידושין ל"ט ב' שכר מצוה בה"ע ליכא, דהרי א"ל אביו עלה לבירה ונפל ומת וכו', ופריך ודלמא לא הוי ומשני ר' יעקב מעשה חזי, נמצא קודם שראינו מעשה י"ל ש"מ בה"ע איכא ולא יזדמן שיקיים מצוה וימות תיכף, ויוסף הי' מקיים כבוד אב כמ"ש רש"י לך וראה מגיד שבחו אף שידע שאחיו שונאים אותו הי' הולך בשביל כבוד אב, וכשאמרו חיה רעה אכלתהו קשה היכן אריכות ימיו אע"כ לעוה"ב וש"מ בה"ע ליכא, וז"פ ביקש לישב בשלוה דסבר ש"מ בה"ע איכא, לכן קפץ רוגזו כו' שקיים כבוד אב ובחזירתו נטרף והיכן אריכות ימים אלא לעולם שכולו ארוך, וז"ש לא דיין כו' דש"מ בה"ע ליכא:
ובס' ישועות מלכו מהג' מקוטנא ז"ל ראיתי כי בברכות דס"ד אי', הנפטר ממת צ"ל לך בשלום. מן החי לך לשלום. כי החי מוכן לשלימות לכן יש לברכו שילך אליו ואומרים לך לשלום משא"כ מת שחפשי ממצות ואינו הולך להשלימות. אלא עם השלימות שרכש לו בחייו אומרים לך בשלום עם השלימות. ויעקב סבר אחר שעבר עליו צרות כ"כ. שהשי"ת לא ינסה לו עוד ורצה לישב "בשלוה" עם השלימות שכבר רכש לו בימי חייו. וקפצו עליו רוגזו של יוסף להורות לו כי יש לפניו נסיון של יוסף שיעמוד בו בצדקו. ועליו לילך לשלום להתנוע לשלימות יותר גדול עיין שם:
ובס' שתי ידות להגאון ר' אברהם חזקוני ז"ל כ' דאיתא במדרש וזהר דיוסף נמכר בשביל חטא ב' אחיות. ואיתא תירוץ על ב' אחיות שהאבות החמירו שלא לעבור על התורה בתחלה אבל באשר שהנשואין של יעקב הי' בהיתר שוב אינו מחויב לגרשה מכח שעתיד התורה לאסור כיון שהי' בהיתר. כי רחל קידש בשכר עבודה. ולאה קידש בביאה. והי' שוגג כי סבר שהיא רחל, ובקידושין דמ"ח המקדש בשכר שאעשה עמך ח"א מקודשת דשכירות אינו משתלמת אלא בסוף, וח"א א"מ דמשתלמת מתחלה ועד סוף והוי מלוה, וא"כ למ"ד דמשתלמת מתחלה ועד סוף קידושי דרחל ל"ה קידושין. וקשה איך יעקב עבר לכתחלה על ב' אחיות דלאה קידש תחילה בביאה ומיד נאסר עליו רחל, אלא צ"ל שסבר שכירות א"מ אלא בסוף הוי קידושי דרחל קידושין גמורים. ולאה נשא בשוגג, ואינו מחויב לגרשה, והאלשיך כ' דלמ"ד שכירות משתלמת מתחלה ועד סוף איכא ש"מ בה"ע. ולמ"ד א"מ אלא בסוף ש"מ בה"ע ליכא. וא"ש לא דיין כו' ומבקשין גם עוה"ז וע"כ דדעת יעקב דש"מ בה"ע איכא דשכירות משתלמת מתחלה עד סוף. וא"כ המקדש בשכר עבודה א"מ דהוי מלוה. וקידושי רחל בתחילה ל"ה קידושין וחטא ב') אחיות. לכך קפץ עליו רוגזו של יוסף שנמכר בחטא ב' אחיות:
ובדרך פלפול י"ל המדרש ורש"י ביקש לישב בשלוה וכו' עפ"י מדרש ורש"י דדבה על אחין שמזלזלין בבני השפחות. והנה יש פלוגתא בראשונים בנושא שפחתו אי אמרינן דבודאי שחרר אותה מקודם דלא יעשה בעילתו בעילת זנות, או לא שחרר אותה, עי' רמב"ם פ"י הי"ט מגירושין. ואה"ע סי' קנ"ו סעיף ב'. ויו"ד סי' רס"ז סעיף ס"ט. ויוסף היה סבר דבודאי אביו שחרר אותם, ואחיו היו סוברים שעדיין הם בני שפחות ופליגי בפלוגתא הנ"ל. וזה הפשט דבתם רעה אל אביהם שהדבה נוגעת רעה אל אביהם שלא שחרר ועשה בעולתו בע"ז, ועשו"ת הרדב"ז ח"א סי' מ"ח. ובתוס' שבת דף יו"ד ע"ב ד"ה ה"ג נתגלגל, הקשו על הגמ' שקאמר דירידתן למצרים היה בשביל חטא מכירת יוסף. וקשה הא הקב"ה אמר לאברהם כי גר יהי' זרעך ועבדום ועינו אותם (בפ' לך ט"ו י"ג) הרי דגלות לא מצד מכירת יוסף ע"ש. והנה יעקב ביקש לישב בשלוה וק' קו' תוס' ולכאורה י"ל דקיים כי גר יהי' זרעך בבני ישמעאל דגם הוא זרע של אברהם. אך אי בן שפחה לא הוי ישראל לא הוי מזרע של אברהם. וממילא ניחא דבשביל שרצה יעקב לישב בשלוה וקשה הא צריך לקיים כי גר יהיה זרעך. אע"כ דס"ל דיכול לקיים בזרע ישמעאל. ועכצ"ל דשחררה, ומשו"ה דיבר על אחיו דמזלזלים בבני השפחות ובאמת ל"ה בני שפחות ושפיר קפץ עליו רוגזו של יוסף. וא"ש קו' תוס' הנ"ל דלולי החטא של מכירת יוסף ל"ה צריך כלל יעקב לירד למצרים דהא יוכל לקיים כי גר יהיה זרעך בזרעו של ישמעאל. אבל עכשיו שמכרו ליוסף בשביל שדיבר עליהם שמזלזלים בבני שפחות שסוברים שיש להם דין שפחות, ולא אמרי' שבודאי שחררם. וממילא ישמעאל ל"ה זרע של אביהם וע"כ צריכים לירד למצרים:
ובס' דרוש שמואל כ' אהא שאכלו אבמה"ת עפמ"ש בס' התמונה דיעקב הי' לו תירוץ על ב' אחיות דלא הי' מאם א'. ואיתא ביו"ד סרס"ט ס"ג בגיורת ב' אחיות מאב ולא מאם מותרים מדינא ואין איסור רק משום מראית עין, ואיתא בשל"ה דשבטים בראו עגל ע"י ס' יצירה דמותר לאכול חי. ויוסף סבר דאסור מחמת מראית עין. וז"ש ויבא יוסף דבתם רעה שאכלו אבמה"ח. וקשה הא בהיתר אכלו אע"כ דאסור משום מראית עין. ואיסור זה רעה אצל אביהם. דאם יש איסור משום מראית עין. גם אביהם חטא בב' אחיות:
עוד כ' המפו' לפמ"ש הרא"ם שאכלו מפרכסת וסברו דדין ישראל להם, ויוסף סבר דלהם דין ב"נ ואסור, ורמב"ן כ' בפ' תולדות (כ"ו ה') דיעקב לקח ב' אחיות הי' בחו"ל. ולא קיימו התורה רק בא"י, ולכן מתה רחל בדרך שלא יבא לא"י עם ב' אחיות, וכל זה אם דין ב"נ להם ורק האבות החמירו עליהם והוא רק בא"י, אבל אי נאמר שדין ישראל להם א"כ מה לי הכא ומה לי התם, וז"פ דבתם רעה אל אביהם שהדבר נוגעת לרעה לאביהם שלפי דעתם שמפרכסת מותר וע"כ דדין ישראל להם, א"כ אין לו תירוץ על ב' אחיות שאסורין מהדין אף בחו"ל:
ובמדרש פפ"ד מה דבתם רעה ר"מ ור"י ור"ש, רמ"א חשודין על אבמה"ח, רש"א תולים הם עיניהם בבנות הארץ, רי"א מזלזלין בבני השפחות ויל"ד דכ' ר"מ ור"י ור"ש וכשפירש דבריהם הכנים דברי ר"ש באמצע, ונ"ל ליישב עפ"מ שראיתי בזה, לפמ"ש הרא"ם דאכלו מפרכסת ויוסף החזיק בדין ב"נ והם ס"ל דדינם כישראל, וקשה על יוסף הא יחיד ורבים הלכה כרבים ומחויב להטות דעתו לדעת הרבים, (ועי' בקונטרס הספיקות לאחי הקצה"ח כלל ו' סי' ב') ובפמ"ג יו"ד סי' ס"ב נסתפק אי אזלי' בת"ר בב"נ, ומרמב"ם בפ"ט ה"ו ממלכים ב"נ חייב על אשת אביו אפי' אחר מיתת אביו, וקשה דלמא לאו אביו הוא, וכקו' גמ' חולין די"א ומוכח דגם בב"נ אזלינן בתר רוב, וי"ל משום הא לחוד דאכלו מפרכסת לא הי' תופס אותם כנ"ל אלא מדראה בהם דברים אחרים שהביאו ר"ש ור"י תפס עליהם ממ"נ דברמב"ם ריש ה' אישות כ' קודם מ"ת הי' פוגע באשה בשוק ותהי לו לאשה ולאחר מ"ת יקנה אותה בפני עדים ע"ש, ויוסף ראה שלוקחים אשה ביחוד בעלמא ולא בחופה וקידושין, וז"ש ר"ש תולים עיניהם בבנות הארץ וכלשון הרמב"ם הי' אדם פוגע אשה בשוק, ותפס יוסף לדעתכם שמפרכסת מותר דדין ישראל לכם א"כ איך תקחו נשים בלא חופה וקידושין, ולכן הביא המדרש דברי ר"ש תיכף, אך מ"מ אין זה תפיסה עליהם, דהרמב"ם בפ"א ה"ד מאישות ס"ל דפלגשים בקידושין בלא כתובה, והראב"ד סובר ביחוד בעלמא בלא קידושין ובלא כתובה, וא"כ י"ל אף דלקחו בלא כתובה וקידושין דלמא בתורת פלגש ם נשאו ומותר אף לישראל כראב"ד, אבל קשה איך הי' מזלזלים לקרותם עבדים הא הי' בני פלגשים של יעקב והוי נשים ממש ובניהם לא הי' עבדים, וע"כ מוכח דס"ל כרמב"ם דפלגשים בקידושין בלא כתובה, וא"כ קשה איך לקחו ביחוד בעלמא, וע"כ ס"ל דדין ב"נ להם, וא"כ קשה איך אכלו מפרכסת, ושפיר מכל ג' דברים תפס עליהם יוסף ממ"נ:
וע"ע בבינה לעתים דרוש ס"ה דכוונת יוסף הי' לשמים להחזירם למוטב והי' רועה אחיו בצאן מדריך אותם במקום מוצנע במרעה הצאן, והם לא קבלוהו בסבר פנים יפות ורק ביזו אותו, וע' בקובץ דרושים ח"ב כרך א' סי' ו' דרוש ארוך מהגה"צ מסאקאלוב שליט"א, ובספר משכיל לדוד כ' דיוסף אמר תולין עיניהם בבנות הארץ, דפליגי בפלוגתת דר"ח ור"א בפ"ק דע"ז י"ז א', ח"א ניזל אפיתחא דע"ז דנכים יצרא, וח"א ניזל אפיתחא דזונות דנכפי' ליצרא, וכן השבטים אזלי אפתחי' דזונות, ויוסף ס"ל דאסור, ויוסף חשב אולי נתנחמו על מכירתו וחזרו משיטתם ואז יכול להתודע להם, משא"כ כשנודע לו דנמצאו בבתי זונות בבואם למצרים ראה שלא חזרו משיטתם, ולדעתם הוציא יוסף דבתם רעה בחנם, וא"כ כשיתודע להם יהרגוהו לכן אמר מרגלים אתם ולהרגני באתם, וכשאמרו לו שהלכו לבקש את יוסף, א"ל א"כ הוא הדבר אשר דברתי כי מרגלים אתם, כי לדעתכם גם יוסף חזר בו וגם הוא הולך אפתחא דזונות וכשתדעו שהוא עוד מחזיק בשיטתו תהרגוהו, ועי' בקובץ דרושים חוברת ד' סי' כ"ט אריכות בזה:
פסוק ב:ברש"י שאוכלים אבמה"ח, והק' המפו' איך להאמין זה על שבטי יה, ואם לא עשו כן הוציא יוסף שקר בפיו, וגם ויבא דבתם משמע שאמת בפיו, דזה החילוק בין מוציא דבה הוא על שקר ומביא הוא שמגלה האמת וכמ"ש בכלי יקר ע"ש, וכ' בשל"ה כאן דאברהם עשה ס' יצירה ומסרו ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב לבניו דאין מוסרין סתרי תורה רק למיוחסי ישראל, ע"כ מסרו לבני הגבירה ולא לבני השפחות, ובסנהדרין ס"ה א' דר"ח ור"ה בראו עגלא תלתא בכל ע"ש ע"י ס' יצירה, ובודאי א"צ שחיטה ומותר לאכלו חי וכן עשו השבטים ויוסף סבר שהי' נולד מאב והביא דבה שאכלו אבמה"ח, (ועי' קדושת לוי בהעלותך (י"א י"ג) ומה שכתבתי שם בחיבורי) עוד איתא שם בגמ' רבא ברא גברא, ויש שמות שמצירופם נולד זכר ויש נקבה ואפשר דהשבטים בראו נקבה והי' מטיילין עמה ויוסף סבר שהיא נקבה מאב ואם, וגם כשעסקו השבטים בצירוף סודות ורצו להתחבר להם בני השפחות, אמרו להם בני הגבירות, אתם בני שפחות וכוונתם הי' לשם שמים דלא נמסרו סודות רק למיוחסים, ויוסף לא ידע וסבר שמזלזלים בכבוד אחיהם א"כ השבטים וגם יוסף הי' אמת בפיהם:
ועי' ג"כ בפר"ד דרוש א' בשם היפ"ת שאכלו בן פקועה בלא שחיטה דשרי ויוסף לא ידע דהוא ב"פ, והק' עליו דב"פ דכשרה בלא שחיטה דוקא לדידן דבשחיטה תליא ואפי' מפרכסת שרי, ב"פ חשוב כשחיטה, אבל לב"נ דבמיתה תליא ומפרכסת אסור א"כ גם ב"פ אסור, והעלה דמחלוקתם הי' דשבטים סברו שיצאו מכלל ב"נ אף להקל, ויוסף סבר דלא יצאו להקל, וחייבים בחומרת ישראל וב"נ עש"ה, ועי' בפ' וירא (י"ח ח') דאברהם האכיל למלאכים בשר בחלב מן בן הבקר שברא ע"י ס' יצירה, וא"כ לא הוי בב"ח ושרי, ועי' בס' וימהר אברהם מערכת ס' סי' קכ"ג:
והא דכ' במד"ר יתרו דטענו המלאכים שלא יתנו התורה לבנ"א, ואמר להם ה' הלא אכלתם בב"ח אצל אברהם, וי"ל דאליבא דאמת לא הוי בב"ח רק המלאכים לא ידעו מזה וסברו דהוי חלב ממש, והנה חלב מבת פקיעה הוי כחלב שחוטה דמותר ג"כ עי' בשעה"מ פ"ג הי"א מאיסורי מזבח, וחדושי רעק"א יו"ד ספ"ז, ובפתחי תשובה שם סקי"ד, ובנוב"י מ"ת יו"ד סי' ל"ו ע"ש, וע"ע בכרו"פ סי' פ"א סק"ז שהק' לילף דחלב מותר מדנתן אברהם למלאכים דנדמו לו כערביים,, והא ב"נ אסור באבמה"ח, וכה"ק ברי"ט אלגאזי והבאתי לעיל בפ' וירא, ולהנ"ל א"ש דהי' ע"י ס' יצירה ול"ש בב"ח, ועי' של"ה וירא, שאברהם האכילם מדוגמת בשר מן השמים שצלו המלאכים לאדה"ר כמ"ש בסנהד' נ"ט ב' וא"כ בבשר כזה ל"ש איסור בב"ח:
וראיתי בזה שנסתפקו בבהמה הנוצרה ע"י ס' יצירה אי כשרה להקרבה, ועי' בפ"ה דאבות ופסחים נ"ד דאילו של אברהם נולד בין השמשות. וכ"כ רש"י וירא (כ"ב י"ג) ובתרגום יונתן, א"כ שמעינן דאף בלא לידה כשר להקרבה, ועי' זבחים צ"ז ב', ומנחות פ"ב ב' למדו שחיטת עולה צריכה כלי מהפסוק ויקח את המאכלת ע"ש, ובחולין ט"ז מנין לשחיטה בתלוש שנ' ויקח את המאכלת. ועי' רמב"ם פ"ד ה"ז ממעה"ק, ובמנ"ח בקומץ מנחה מצוה קל"ב, ובס' מקיץ נרדמים דמ"ה. ועי' רש"י ותוס' חולין פ"ד ב', ובכורות י"ד א', אי בן פקועה כשר להקרבה, ועשעה"מ פ"ג מאיסורי מזבח בזה. וברי"ט אלגזי בכורות סי' יו"ד, ומנ"ח מצוה כ"ב ורצ"ג, וע"ע בשו"ת חכם צבי סי' צ"ג באדם הנוצר ע"י ס' יצירה אי מצטרפין למנין ע"ש, ולפי התרגום אונקלוס ויונתן בראשית לנפש חיה לרוח ממללא. וא"כ ע"י ס' יצירה אין לו כח הדיבור, ועי' שו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' פ"ב כ' ג"כ דהוי בכלל חרש דאין מצרפין, ועי' מהרש"א סנהדרין ס"ד ברבא דברא גברא שלא הי' לו כח הדיבור, ועי' בירושלמי סופ"א דסנהדרין. וב"ר לך פל"ט סי' י"ד אם מתכנסין כל באי עולם לברא אפי' יתוש אחד א"י לזרוק בו נשמה ע"ש:
וע"ע בס' ויקן יוסף אות יו"ד אם יוכל לפדות בכור בהמה בשה שנברא ע"י ס' יצירה, והק' מהא דלא מצאו פרה אדומה כי אם אחת ושקלוה כל משקלה זהב, ואמאי לא בראו ע"י ס' יצירה, וי"ל כיון דבעי שחיטה לשמה וכאן ל"ש שחיטה ועוד דבעי שתים או בת שלש וארבע מ"ש, (ועי' בתורת חיים חולין ע"ד שבן פקועה כשר לקרבן פסח אע"ג דל"צ שחיטה) וע"ש אות ל' שחקר באלמנה כזו. ואשת אליהו אי אסורה לכה"ג ואם צריכה יבום להקים שם אחי', וע"ע בברכי יוסף או"ח סי' נ"ה דהביא ראי' מגיטין ל"ח בר"א ששחרר עבדו. ולא ברא ע"י ס' יצירה, וראיה מזה דלא מצטרף למנין. ועי' בחתן סופר ח"ב דק"ח, ובס' עט סופר כלל פ' פרט ב' מ"ש בזה, ועי' ב"ש אה"ע סי' ו' סקי"ז הנרבעת לרוח או לשד אע"פ שפרים ורבים אינה אסורה לבעלה, והוא מתשו' מהר"ם מלובלין סי' קט"ז, ועתשו' ר' חיים כהן סי' ח' ובשו"ת חיים שאל סי' נ"ג, ובשו"ת מחנה חיים אה"ע ח"ג סי' נ"ה ע"ש מעשה נורא. ועמ"ש בפ' ויקהל (ל"ה כ"ז). ובפ' לך (י"ג כ"ד), ובדברי הפר"ד בבן פקועה בב"נ עי' אריכות בס' אמרי הצבי על ב"ק דמ"א אות ל"ו, ובקונטרס פלפול חברים שם מ"ש בזה, ועי' מה שכתבתי בזה בפ' בראשית (א' כ"ז) הערה חדשה:
והנה על קו' רא"ם איך אכלו השבטים אבמה"ח דהוא מז' מצות. י"ל שאכלו ע"י תערובות חד בתרי דמדאו' בטיל כמ"ש הרא"ש פ"ז דחולין סי' ל"ה ורק מדרבנן ל"ב, ואף דאבות קיימו כל התורה אפי' ע"ת כמ"ש ביומא דכ"ח, זה דוקא גופי תורה, ועירוב שאני שבא לכבוד שבת ויו"ט. אך לשאר מצות דרבנן לא חששו, וכ"כ הג' חיד"א בפתח עינים חולין ד"ה, והובא בשד"ח כללים סי' קפ"ו, ובפאת השדה סי' א' דלא קיימו תקנות חז"ל כמו מציאת אשה לבעלה, וכ"כ ברדב"ז ח"ב סי' תרצ"ו הא דנשא יעקב ב' אחיות דנתגיירו ומה"ת מותר ב' אחיות מאב ורק מדרבנן ולא חששו, ובני הרה"ח ר' דוד נ"י אמר לפמ"ש החת"ס עה"ת דמפרש עירובי תבשולין שלא עירב בשר בחלב, והרשב"א בתשו' סי' צ"ד כ' שנפל ט"ס בגמ' שלפנינו וצ"ל עירובי תחומין וכן גרס בס' האשכול, ועי' בס' דברי דוד מהטו"ז. ולפי"ז לק"מ דהא תחומין ג"כ דאורייתא הוא והנכון אתו ויש בזה באחרונים הרבה. ועמ"ש בזה בפ' תולדות (כ"ו ה'). ומקץ (מ"א נ') ויחי (מ"ט ל"א), ועי' במהרש"א ב"ב ט"ז א', שהק' הא הנה ידעתי כי אשה יפת מראה את והביאו רש"י ומד' דעד עתה לא הכיר בה, הא אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה. כמ"ש בקידושין מ"א א' ע"ש, ולפמ"ש א"ש דלדרבנן לא חשש והאיסור רק מדרבנן:
ועי' ג"כ בתשו' הרמ"א סי' י' דאפי' אי אברהם קיים אפי' מצות דרבנן מ"מ האבות אחרי' לא הי' זהירין בדרבנן ע"ש. ויש ראי' לזה ממד' ויצא וישק יעקב לרחל ויבך למה בכה שאנשים מלחשים מפני שנשקה בחוץ, וזה ודאי אסור מדרבנן משום פריצות וכמו שרב מנגיד למקדש בביאה ועוד בקידושין די"ב, ומוכח דלא חשש יעקב לאיסור דרבנן. וא"ש דהשבטים אכלו אבמה"ח שביטלו דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה ג"כ מדרבנן לרוב פוסקים עי' יו"ד סי' צ"ט ולזה לא חששו ואין להשיב מדברי הנוב"י מ"ת יו"ד סי' מ"ה דביבש ביבש אין מבטלין לכתחילה מדאו' וכ"כ החת"ם או"ח סי' קכ"ט ויו"ד סי' שי"ט. ועי' בפתחי תשובה יו"ד סצ"ט סק"ג. ובנחלת צבי שם. אך דבריהם צע"ג דברש"י בגיטין נ"ד ב'. בנטיעה של ערלה שנתערבה, ה"ז לא ילקט וכ' רש"י וכיון דלא שכיחא לא החמירו רבנן אבל נפילת אבמה"ח שכיח ע"ש, ומוכח דגם ביבש אינו רק מדרבנן ביטול לכתחילה. וכן מפורש בטו"ז או"ח סי' תרכ"ז סק"ב בסכך פסול דמערב עם סכך כשר דרק מדרבנן ורק במקום שנהנה ומצות לאו לה"נ ע"ש, הרי מפורש דגם. יבש ביבש א"מ רק מדרבנן. וע"ע בזה בשואל ומשיב תנינא ח"ב סי' ס"ד אריכות:
וי"ל דבזה נחלקו יוסף ושבטים אי אזלי' בת"ר בב"נ כמו שחקר הפמ"ג יו"ד סי' ס"ב. ועי' נוב"י מ"ת אה"ע סי' מ"א דל"א בת"ר, והרבה אחרונים חלקו עלי' מהא דסנהד' נ"ח ב"נ נהרג על א"א וזה רק מטעם רוב דדילמא לאו אבי' וכמ"ש לעיל בזה. ועי' ברית יעקב או"ח סי' כ"א, ובחת"ס יו"ד סי' ט' וע', ומנ"ח מצוה ע"ח אות ה', ובתשו' מהר"י אסאד יו"ד סי' קל"ה, ומהר"ם שיק יו"ד סי' כ"ו, ובשו"ת פאת השדה סי' ל', ושו"ת ברית אברהם יו"ד סי' כ"ד אות א', וי"ל דשבטים ס"ל דגם בב"נ אזלי' בת"ר. ויש ראי' מהא דאמר יהודה הוציאוה ותשרף (ל"ח כ"ד) וברש"י בתו של שם הי' וק' דילמא לאו אביה. ומ"ט דנוה בשריפה וכמ"ש האחרונים, ומוכח דשיטת יהודה והשבטים דגם בב"נ אזלי' בת"ר, ועי' ג"כ ברש"י (ל"ט ט') וחטאתי לאלקים ב"נ מצווה על עריות ע"ש ולפיכך אכלו אבמה"ח, ויוסף חלק דל"ש ביטול ברוב בב"נ וע"כ הביא דבתם רעה לאבי' ששיטתו ג"כ כיוסף, דהנה בשבות יעקב ח"א סי' ד' במעשה דתאומות וכמו שהבאתי בפ' בראשית (א' כ"ז) וכ' האחרונים בטריפות ליכא איסור שתי אחיות דכ' אשה אל אחותה לא תקח לצרור בחי' וטריפה אינה חי', ועי' פתחי תשובה אה"ע סי' ט"ו סקי"א, ובית יצחק סי' ב' ול"ט, וברכ"י שם, ושד"ח אישות סי' ג', ועוד יש ראי' משעיר יו"כ דכ' הר"ם בפ"ה הי"ח מעבודת יו"כ דטרפה פסול דכ' יעמד חי ע"ש, וע"ע בקהלת יעקב חלק מד"ח אות קכ"ב שהקשה מרמב"ם פי"ג הי"ז מגירושין, ולפי"ז ק' הא דאשה אל אחותה ל"ת לצרור בחיי' דילמא היא טריפה וליכא איסור, וצ"ל דאזלי' בת"ר ורוב נשים לאו טריפות, וא"כ בב"נ דל"א בת"ר שוב ליכא איסור ב' אחיות וכדין נשא יעקב דס"ל דל"א בת"ר ומשו"ה הביא דבתם רעה:
ואין להשיב דאפי' אי ל"א בת"ר בב"נ מ"מ נשאר ספק שקול ואיך נשא ב' אחיות, ז"א דספק מותר לב"נ וכמ"ש בפירוש הפמ"ג או"ח בפתיחה של הנהגת הנשאל עם השואל סדר שני אות מ"ג ובחת"ס ח"ו סי' כ"ה, ומהר"ם שיק על מצות מצוה ע"ח וא"כ בהיתר נשא ב' אחיות, וגם אין לדחות מדחיו והולידו בנים מוכח דלאו טריפה היו דטרפה אינה חי' ואינה יולדת, אך ז"א דכבר כ' המהרש"ל פא"ט סי' פ' ביש"ש דטרפה א"ח רק מטעם רוב אבל מיעוטין חיין ומולידין, ועי' ש"ך יו"ד סי' נ"ז סקמ"ח בזה, וא"כ אי בב"נ ל"א בת"ר שוב אין ראי' דלאו טרפה הן וספק ג"כ מותר כנ"ל, ועפי"ז א"ש המד' הובא בס' ישמח משה כששמע יעקב שנמכר יוסף בכה ואמר אוי לי שנשאתי ב' אחיות, דכששמע שנענש על שהביא דבה רעה על אחיו ומוכח דהדין עם השבטים דגם בב"נ אזלי' בת"ר, ובדין אכלו אבמה"ח שנתבטל ברוב, ונפל ההיתר דב' אחיות כיון דאזלינן בת"ר ורובא לאו טריפות ובכה דעבר על איסור ב' אחיות, וע"ע בפרדס דוד פלפול גדול בענין זה:
פסוק ג:זקונים. רש"י זיו איקונין שלו דומה לו עי' לוית חן דבב"ב דנ"ח א' דיעקב בדמות אדה"ר ואדה"ר בדיוקנו של הקב"ה. ומשום זה אמרו דחיה רעה אכלתהו, דאין חי' רעה שולטת אא"כ נדמה אדם כבהמה, ומזה ראי' דסר מיוסף צל אלקים. ועי' במדרש תלפיות ענף יוסף. בשם לב אריה דנרשם בפני כל צדיק חותם המלך עולם. וביוסף הי' חקוק חותמו של הקב"ה אמת דהוא דיוקנו של יעקב כמ"ש תתן אמת ליעקב. וע"ש שמביא בשם פרקי היכלות דעשרה הרוגי מלכות נשתמשו בשם ונהרגו אחרים במקומם, ואף דמשמע מגמרא שהם נהרגו, י"ל כיון ששלטו בצורתם וכל וירח, וכ"נ ממד' מי גילה לו ששמי שמש. א"כ למה כעס יעקב ופי' החלום הבוא נבוא להשתחות לך ארצה. כיון דהוא אמר רק להשתחות, ולהשתחות ארצה הוי הכנעה יותר גדולה מהשתחוי' בלא פיו"ר א"כ למה גער בו והוסיף על דברי יוסף שכוונתו הכנעה גדולה, אע"כ השתחואה בלה"ק הוא בפיו"ר גער בו הלא נבוא וכו' ארצה. דכן אמר יוסף כי ביאור השתחוי' הוא כן ע"כ מביא הש"ס מפסוק זה. ועתו"ס שבועות שם ד"ה קידה, וצ"ע:
פסוק יב:לרעות ערש"י. ומהרש"א שבת קל"ט א', ומ"ש בפ' ויחי (מ"ט כ"ו):
פסוק יד:לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר. במשנת דר"א כ' דיוסף הוצא דבה שקוראין לבני השפחות עבדים. ואוכלים אבמה"ח. וחשודין על עריות, וע"ז שלח יעקב את יוסף ראה נא את שלום אחיך אם שלום ביניהם לבין בני השפחות, ואת שלום הצאן אם הצאן שלמים שלא חתכו מהם אבר בחייהם. והשיבני דבר ר"ל אם אינם חשודים בעריות הנקרא דבר דילפי' דבר דבר מממון. ובקובץ הבאר סי' ע"ד הביא כן מהגר"י געזונדהייט מווארשא, ולא ראה שקודמו בזה וכ"כ בנחל קדומים:
פסוק יד:שכמה. רש"י מקום מוכן לפרעניות עמ"ש בזה בפ' וירא (י"ט כ"ז):
פסוק טו:והנה תועה בשדה. עי' בעה"ט מסורה הכא ובפ' משפטים חמורו תועה, ובמשלי כ"א אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח, וראיתי בזה דיש ב' מיני חוטאים א) חוטא מצד התאוה איש כזה כאשר שקטו תאותי' יתחרט ולא יחטא עוד, ב) מין ואפיקירס ואומר לית דין ולית דיין והכל בדרך הטבע יתנהג. איש כזה לא ישוב לעולם כי לדעתו לא חטא כלל, וכמ"ש רשעים אפי' בפתחו של גיהנם א"ח בתשובה. וכ' כל באיה לא ישובון וז"פ והנה תועה בשדה, יש שתועה והולך בתהו. אולם לא כל התועים שווים, יש חמורו תועה כלו' מצד החומריות ותאוות נטו רגלי' מדרך הישר לזה יש תקוה, שהשב תשוב לו" כשירגיש שחטא ישוב מדרכו. אולם יש אדם תועה מדרך השכל ששכלו נפסד לזה קשה מאד התשובה. ולכן בקהל רפאים ינוח דרשעים הללו אפי' בפתחו של גיהנם א"ח בתשובה:
ובחנוכת הבית מ"ישיבת חכמי לובלין" בכ"ח סיון תר"צ. אמר תלמיד אחד מהישיבה:
כשיוסף הלך בשליחות אביו לבקש את אחיו ותעה בדרך. וירא אליו מלאך אלקים וישאלהו מה תבקש? ויאמר את אחי אנכי מבקש. כן אנו צעירי ישראל עלינו שליחות גדול של אבינו שבשמים ללמוד וללמד לשמור ולעשות, אבל בעוה"ר מעט המה הרוצים לקבל עליהם השליחות הזה. והקשה מכל זה. שגם המעט הנה מפוזרים בהרבה מקומות ואין להם מקום הראוי להיות מרכז התורה, מלבנו יצא קול צוחה:
את אחי, אנכי מבקש, ביחד עם אחי. הלומדי תורה, אבקש את אנכי ה' אלקיך ט"י התחברות חברים אנו יכולים לבוא אל השלימות זמן ארוך היה כקול קורא במדבר, עד שהשי"ת שלח אלינו שלוחו רבינו הגאון ר' מאיר שפירא ה' יאריך ימיו. והוא הבין את מכאובינו. וקולו היה "נסעו מזה מהמקומות המסוכנים. ומן היסורים אשר סבלו תלמידי הישיבות, ואשר היו ישנים בחנותים הקרים בימי החורף. החוב לברוא מקום מנוחה, ולבנות מרכז התורה. והחלום נפתר בפה מלא, ויה"ר שתשרה שכינה במע"י אמן:
פסוק טז:איפה הם רועים עי' בעה"ט יהודה זכה שמלכו מזרעו שנים כמנין דתן וכו' כי הבית עמד ת"י שנה ועד בנין הבית מלך דוד מ' שנה, ושלמה ד' הרי כמנין דתן, ועי' בס' נפלאות. מתורת השי"ת פרק ד', יען כי יהודה ערב בעד בנימין זכה שיהי' בנימין ידו עם יהודה כל הימים שנחלקו השבטים ול"ה ידו עם שאר אחיו י' שבטים, וחלף שאמר והנער יעל עם אחיו וגם ישב נא עבדך תחת הנער. זכה שהי' בנימין עבד לזרע יהודה ולא ליתר השבטים כל הימים כמנין דתן, ויען כי בחברון נכנס יהודה בערבות כי יעקב הי' בחברון כמ"ש כאן בפסיק י"ד, לכך הומלך מזרע יהודה והוא דוד בחברון, וע"ע שם בפ"ב כ' וכ"א אריכות בזה:
פסוק יז:נלכה דותינה. רש"י לבקש לך נכלי דתות וק' מנ"ל דילמא כפשטא מקום דותן וכ' בס' נתיבות עולם דלכאו"ק איך יכלו לעשות לו רעה הלא אביו שלחו ושלוחי מצוה אינן ניזוקין, רק הם ידעו זאת והלכו אל דותן שמצות יעקב ל"ה רק שילך לשכם ובדותן ל"ה מצוה שליחות, וז"ש כי שמעתי אומרים נלכה דותינה, ועי"ז יבקשו נכלי דתות. וע"ע בתרגום יונתן דגלות מצרים הי' ממכירת יוסף, ועי' פדר"א פמ"ח ומדרש תלפיות ענף גלות ויוסף, דברים רבים ומגודל אריכות לא העתקתי עש"ה:
פסוק יח:ויתנכלו אותו. רש"י כמו אתו עמו ויתנכלו כלומר אליו. עי' רא"ם גו"א ולבוש ודקדוקי רש"י, ובשם הגר"א מווילנא ז"ל אי', כיון דמלת ויתנכלו פירושו נתמלאו נכלים ר"ל שהם עצמם נתמלאו במחשבה רעה א"כ איך אמר אותו דמשמע דמלאו את יוסף במחשבות זרות, והול"ל ויתנכלו אלי' או עלי' וכמו שתרגם אונקלוס וחשיבו עלוהי, ותי' רש"י דבויקרא (ה' כ"נ) כ' והשיב את הגזילה אשר גזל או את הפקדון אשר הפקד אתו, וע"כ אתו זה אין פירושו כמו אתו בכל מקום רק כמו אלי' ר"ל להשיב את הפקדון אשר הפקד אלי' בידו, (או עד בואו) לדבר אתו בסוף פ' תשא (ל"ד ל"ה) ובמגלת אסתר (ו' ג') כ' ויאמרו נערי המלך משרתיו לא נעשה עמו דבר ור"ל אלי'. וז"ש רש"י אותו כמו אתו הכ' בויקרא, עמו הכ' באסתר דהפי' אלי'. וע"ע בדברי שאול מ"ת. ובס' מנחת יהודא על בעה"ת כ' כמו שאתו ר"ל עמו כך אותו ר"ל אלי', וסרס פרש"י ודרשהו, והר' אליקם פי' לשון ימין כמו אתו כלו' הימיני עצמו עליו להורגו אבל עמו ר"ל לשון שמאל כמו אלי' והוא החילוק בין אתו לעמו. ולפי' גרסי' ברש"י אותו כמו אתו עמו אלי' ול"ג כלומר אלי' עכ"ל, ועי' בשם הגדולים מ"ש על רש"י בזה. וע"ע בשם אפרים:
והנני להעתיק מה שמצאתי לא' מגאוני קשישאי ר' אברהם כ"ץ ראפפאפורט ז"ל אבד"ק לבוב בשו"ת איתן המזרחי ח"ב. ויתנכלו אותו פרש"י אותו כמו אתו עמו כלו' אלי'. וכמו ויתהלכו אותו, ויתהלך חנוך את אלקים וגו' ותרא אותו כי טוב הוא בשביל הליכתו הי' בהיפך למידתו חנוך למטטרו"ן שלשה שבועות ויהי כל ימי חנוך חמש וששים שנה ושלש מאות שנה כמנין יום לשנה מטטרו"ן ומטרונ"ה, אותו כמו אתו ר"ל מדתו כמו בריתו היתה אתו ואתו כמו עמו, כמו שרמז ותראהו את הילד ועמו אותו שהי' מדבר אליו מאהל מועד ותראהו את הילד בוכה, הי' לו לכתוב ותראה את הילד אלא ר"ל כמו עמו וא"כ נער בוכה וה"ק ילד:
אני נחמן בר שמואל הולך רכיל מגלה סוד על רש"י ע"ה הצדיק הי' צנוע ויתנכלו אותו כמו אתו עמו כלו' אלי', כוון בזה הצדיק רש"י פ"ה ויתנכלו אותו רמז למה חנוך נפשה מטטרו"ן אותו חנוך נעשה כמו אתו, מי שיודע זה הכיון יודע מה בכיית הנער אצל מרע"ה, ומי שאמר בכיי' זו היתה בלתי כוונה אז אתה מעכב תחית המתים, ולא תוכל להמציא שם רופאה אם לא תתן עיניך באות חנוך בן ירד, שאלו ר' ישמעאל ור' נחמני למטטרו"ן למה זכית להיות גדול מכל צבא מרום, אמר לפי ששמו חנוך בן ירד וסימן לדבר חנוך לנער על פי דרכו וזה אות של יו"ד מעולה מכל אותיות שבתורה חוץ משמות הקדושים ותמנה מספר שנותיו ותמנה כל צרכך:
ואומר אני נחמן בר שמואל שהלכתי על קברו של אותו צדיק רש"י ע"ה, הייתי בועט ברגלי' והייתי מרעיש כל קברו ויצא מעט עשן מקברו ונרתעתי לאחורי וראיתי פיסת יד של אש, וז"ל אם התרעת לגלות לך ויתנכלו אותו כמו אתו עמו כלו' אלי' מי התיר לך, ומיד הלכתי בפחי נפש. ומיד כשהלכתי ד' אמות לאחורי שמעתי קול דממה דקה תשחיר עיניך בתענית ואם לאו אין לך תקנה. כי כל האותיות כלומר אליו הם צועקים אליך למרום, ומיד כשהלכתי לביתי פגע בי נחש והי' כתב על ראשו כל ערל וטמא לא יאכל בו, מיד בכיתי בכיה גדולה ואמרתי בלבי. והרי שום דבר טמא ופיגול בא לידי, מיד הלכתי ושטחתי על קברו של אותו צדיק כל הלילה ומפלגות הלילה שמעתי קול קירא אלי לאו אתה דומה לרש"י שהי' מוסר א"ע ונפשו על דברי תורה, והרבה תורה בישראל וכמעט שננעלו ממך שערי דמעות. אמרתי ח"ו אין לי תקנה מיד הראו לי מן השמים תעסוק באלדד ומידד אז תתקון עיוותך ואז תזכה לידע אמאי נקרא מרע"ה קפילא בסעודה של דהע"ה, ואז תפשה ריוח והצלחה לך ולכל ישראל, אמרתי מה ענין שמיטה אצל הר סיני, ר"ל מה ענין יוסף אצל אלדד ומידד ואשתומם אל המראה ואין מבין שמתי נפשי בכפי ואמרתי בבכי ובמר נפשי אם אני ת"ח בעינך זכני בכל אלה ולמדני כי הצדיקים במיתתם קרוים חיים, מיד ראיתי ביטוטי ר"ל נצוצי של אש יוצאים מקברו של רש"י ע"ה ונפק כרוז ואומרת תשמע דברי רש"י בעצמו פא"פ וז"ל:
אני שלמה בר יצחק התעניתי כמנין תרי"ג תענית רצופים חוץ משבתות וימים טובים. עד שהוצאתי הדבר לאור והוצאתי מכח אל הפועל וכשחברתי פירושי הגדול על התורה שבכתב ושבע"פ ופמליא של מעלה מוצאים נחת רוח בדברי. ותרתין ועשרין שנין הוה מפלפל מטטרו"ן עם הקב"ה ולא הוה נחת רוח למטטרו"ן שר הפנים עד שבא בן עמרם ותיקן הדברים וז"ל של מרע"ה אשריך שלמה בר יצחק שכל מגמת פניך לשם שמים. ויתנכלו אותו כבר נתתי חלקם של אברהם יצחק ויעקב, אתו עמו נתתי בחלקי כלומר אליו נתתי חלקו של הקב"ה, ומי שיודע זה הוא יודע הפלוגתא של הקב"ה עם מטטרו"ן, אבל האות של ירד קח בידך. והתי"ו של ויתנכלו אז תעשה שלום בין יוסף ובין אחיו בעוה"ז ועוה"ב יוסף מחציו ותי"ו מלא. וה"א חורה י"ה שהוא ראש, גם תדע למה אמר יהודה דוקא להביא הכתונת לאביו, ואז תדע ג"כ גלגול עצמות של יהודה במדבר מ' שנה, וסימן לכל זה שהקב"ה ית' עוסק בכל יום בב' של בראשית ובלמ"ד של לעיני כל ישראל, וכשהלכתי מקברו בשעת הנחת תפילין מ"כ על התפילין שלי שכל מי שאינו יודע החילוק בין הסרת טבעת של פרעה שנתן ליוסף ובין הסרת טבעת של אחשורוש שנתן להמן אל יהי' עוסק בנסתרות הללו. אם נתינת טבעת מורה על כי לא נתן עליו זו רק להמן ר"ל להימן. והוא נענש על מחשבתו הרעה אשר חשב, ולכן נפרע ממרום מיד מדה במדה ודינו בחנק. שכל מי שגם דינו בחנק, מיד עלתה בלבי נטריח עד יום מות', ובעת מיתתי השתחויתי ג"פ נגד השכינה, ושמעתי בין כל השתתוי' אומר אלמלא הוצא שם בן נח לאברהם לחם ויין באותו הסעודה אז לא נהרג משיח בן יוסף במלחמות גוג ומגוג לזה הצער בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, דו"ק ותתן צרי למכתך ומרגוע לנפשך:
וזה העתקה ששלח הכותב ר' זלמן מבריסק אשר העתיק מו' שלמה שמעון ר"מ ואבד"ק אשר הוא העתק מס' ישן נושן בק"ק קרעמניץ, ושלח לר' זלמן אהוב ז"ל ואני העתקתי אות באות נאם אברהם בר יחיאל לורי' ז"ל, ושוב מצאתי שחיבר ותיקן ר' שלמה זצ"ל אבי האלוף מ' יוסף קלון ע"פ כ"ד שמות שהביא השערי תורה בשער הראשון, וז"ל אני ראיתי שכ' רבינו התייר הגדול שלמה נראה לאחר מותו לבן הרב ר' מאיר וא"ל באתי ללמדך עיקר וכלל גדול בשם המיוחד ופירושו הוא הי' הוה ויהי' ובדבר הזה תבין כי אין לי רשות עוד לעמוד אצלך עכ"ל ס' איתן המזרחי אות באות:
פסוק יח:ובחת"ס כ' דישבו בדין אלו מזכים ואלו מחייבים. אלו דחייבוהו מיתה כרודף דכוונתו בדיבה שיקללם אביהם, כאשר הי' באמת בסוף ארור אפם כי עז, וזה ויתנכלו אותו להמיתו שחשבו מזימותי' להמיתו והול"ל להמיתנו, אך כ' הסמ"ע למה נקרא מסור ולא מוסר כי הוא מסור לכל ובסופו ליטול את שלו, ע"כ אמר להמיתו, וזה ויתנכלו אותו שדנו מחשבותיו המה כרודף ויתחייב הוא מיתה ומסור דינו שלא בפני' לכן ובטרם יקרב אליהם והמזכים אמרו הנה בעל החלומות בא שחלם למלוך עלינו ואין כוונתו להמיתנו. והי' ב"ד שקול והשליכו אותו לבור אם הצדק אתו יהי' ראוי לנס ע"ש:
והנה מ"ש בשם סמ"ע הביא ג"כ התוספות יו"ט בפ"י מ"ג דנדרים בשם מהר"ל מפראג דמסור לשעתו הוא הפועל ומוסר אחרים. אבל קראוהו מסור להורות כי בא יבא יומו ויהי' הוא נמסר, ועפי"ז כ' טעם לשם ארוס אע"פ שבאמת הוא המארס ומקדש אשה מ"מ עי"ז מתחייב בכמה דברים שאיש נתחייב לאשתו ויצדק שם ארוס שנכנס בחיובים ושב הוא לפעול ע"ש, ובס' נפלאות מהרא"ל מהסבא קדישא משפאלי ז"ל אות כ' הביא כי המלשין נעשה תיכף מסור לגמרי בידי הס"א, ומן הרגע שעשה העבירה נמסר ברשות הס"א גופו נשמתו ורכושו. ואף גם התורה ותפלה שלו פ"ש:
פסוק יט:ויאמרו עי' בזה"ק קפ"ד ב'. מענין נט"י דינים אשר לא נמצא בפוסקים וע"ע בזה"ק מקץ קצ"ח ב', בענין אי יטול מיד ימין לשמאל או משמאל לימין וסותר עצמו מפ' תרומה קנ"ד ב', ועי' בב"י או"ח סי' ד' מה שתירץ דברי' הקדושים:
פסוק כ:לכו ונהרגהו. הלשון לכו אינו מדויק דהול"ל קומו ונהרגהו ועי' באוה"ח. וי"ל דויאמרו איש אל אחיו בטח שמעון ולוי הי' כמ"ש שמעון ולוי אחים והם הי' הגדולים כי ראובן לא הי' שם, ואחרי שראו מרחוק כי יוסף נגש אליהם אמרו אל שאר אחיהם, לכו מכאן כי לא תוכלו לראות במות הילד ולעמוד על דם אחיכם יותר טוב לכו למקום אחר. ובתהלים ל"ד לכו בנים שמעו לי קשה ג"כ הול"ל בואו בנים דהרוצה שישמעו לו יקרא שיבואו אלי'. ובבינה לעתים דרוש ס"ה כ' כי המדבר דברים מגונים ישתדל שישמעו אותם רק האיש שרוצה לדבר אתו, ולא זולתו פן יהי' לבוז, אך המדבר דברי חכמה ידבר בקול לחבירו דמה לו אם גם ישמעו אחרים, וז"ש לכו בנים שמעו לי איני קורא אתכם לשמוע לי בקרוב, אלא לכו מאצלי ורחקו עצמכם ומשם שמעו יען כי רק יראת שמים אקרא ע"ש, עוי"ל שהאומר מוסר לעם צריך שיגיעו לאזנם ולא רק בעת שמעם הדרשה. רק כאשר ילכו לביתם יקיימו מה שאמר להם המוכיח, וז"ש לכו בנים שמעו לי בעת שתלכו מכאן שם תשמעו לדברי. וע"ע בבל"ע דרוש נ"ה ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק כא:וישמע ראובן. והק' המפו' איך נופל לשון שמיעה כשאנשים מדברים יחד, וראיתי עפמ"ש בתענית כ"א א', באלפא ור' יוחנן דאזלי למסחר שמע ר"י דאמרי מלאכי השרת חד לחברי', נקטלינהו שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, ר"י שמע ואלפא לא שמע, אר"י ש"מ לדידי קיימא לי שעתא, ורש"י פי' ונראה מה יהי' חלומותיו רוה"ק אמרה, וראובן שמע ושאר אחיו לא שמעו לכך אמר ראובן ש"מ לדידי קיימא שעתא להציל אותו:
ובמדרש הדודאים נתנו ריח זה ראובן ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה, ותמוה, וי"ל דראובן חפץ להציל את יוסף. וגם החשמונאים קנאו לעיר ה' ונתנו נפשם להציל אך יש חילוק גדול דראובן רק חפץ ומחשבתו הי' לטובה אבל במעשה לא הי' הצלה. אדרבה נתנו לבור עם נחשים. ויש להמשילו לדבר שנותן ריח טוב. אבל אין בו טעם טוב באכילה כי במעשה לא נהנה יוסף ממנו. והחשמונאים הוציאו מחשבתם אל הפועל וגרשו האויב, ויש להמשיל לדבר שיש בו ריח וטעם טוב דגם מעשיהם הי' טוב. ועל המד' הזה עי' בקובץ דרושים ח"א כרך ב' סי' ל"א ובח"ב סי' ו' דרוש גדול מהגה"צ מסאקאלוב שליט"א, ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק כב:למען הציל. רש"י רוה"ק מעידה וכו' עי' בס' לחמי תודה דקס"ט בזה, ובחתם סופר חו"מ סי' א' נסתפק באונס מחמת נפשות להעיד שקר על חבירו להורגו אי יהרג ואל יעבור או לא. דלכאו' כיון דמעיד לא מקרי רק גורם דקיי"ל עדי שקר לא חייבין לשלם רק למאן דדאין ד' דגרמי ופשוט דאין הגורם כהורג בידים וכמ"ש הרמב"ן בפ' וישב גבי ראובן, ול"ש מה חזית דדמא דידך הא חזית וחזית דאותו יהרגנו בידים והוא לא יהי' רק גורם, ואולי יעמוד לזה רוח והצלה וא"כ נראה דיעבור ואל יהרג ע"ש שסיים בצ"ע. ועמ"ש בפ' בראשית (א' א'):
פסוק כד:והבור ריק רש"י אבל נחשים כו' וערמב"ן ובעה"ת ובשבת כ"ב א', וחגיגה ג' א', ובמהרש"א על קו' רא"ם וגו"א, דהא נפל לבור שיש נחשים מעידין עלי' ביבמות קכ"א ב' והביא בשם פענח רזא דהוא אמר להשליכו לבור אחר דכ' השליכו אותו לבור הזה. והם השליכו אותו הבורה דמשמע בור אחר ע"ש, ובזה"ק קפ"ה א' אי הי' נחשון ועקרבין אמאי כ' בראובן למען הציל אותו מידם. אלא אמר דטב למנפל לגודא דנחשין דאי הוא צדיקא הקב"ה עביד לי' ניסא אבל בידי דשנאי לא ע"ש, לפי שהאדם הוא בעל בחירה ואין רצון ה' לבטל את בחירת האדם ולכן קשה לעשות נס לצדיק ג"כ באופן זה, ועי' ג"כ באוה"ח בזה, וא"ש קו' הרא"ם הנ"ל. ועי' בהגהות מראה כהן בש"ס דווילנא שבת כ"ב:
ובס' ברכת אברהם על מס' עירובין דס"ג כ' עפמ"ש רז"ל שאלו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדרים. השיב אני פרצתי גדרו של עולם במה שדחפה לחוה לעץ, כן כל מדבר לה"ר בכלל פורץ גדר עד שהורגת ג' ולכן ישכנו נחש לנחש. ולפי"ז נתכוון ראובן להראות לאחיו במופת שאין ליוסף חטא לשה"ר והראי' שינצל מנחשים שהם מוכנים לנקום במי שדובר לשה"ר עש"ה, ובאמת מבואר כן בזה"ק דמשו"ה השליכו לבור נחשים משום דנחש מחית על לשה"ר, ועי' בכל"י, וי"ל דבברכות ל"ג א' במעשה בר' חנינא בר' דוסא עם ערוד שהוא מין נחש וכ' ברש"י מצאתי בה"ג כשהערוד נושך אם הערוד קודם למים מת האדם ואם האדם קודם מת הערוד ונעשה נס לרחב"ד ונבקע מעיין מתחת עקבו עכ"ל, ולפי"ז הודיענו התורה שיוסף לא חטא בלשה"ר דהשליכו לבור של נחשים ולא המיתו אותו. וא"ת משו"ה לא המיתו אותו שיוסף קדם למים ע"ז אמר מים א"ב אבל נחשים ועקרבים יש בו ואפ"ה לא שלטו בו. ופפי"ז י"ל בפ' עקב (ח' ט"ו) המוליכך במדבר נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש וק' מה התירוץ על הסכנה דנחש אשר הוציא מים מצור ולהנ"ל ניחא דאם יש מים ג"כ ניצל מנחש דיכולו לרוץ ולהקדים למים ועי"ז ימותו הנחשים מקודם כמו ברחב"ד, ועי' בסי' מ"ט:
ובמדיר פפ"ד דהפשיטו ד' בגדים ממנו וכ' ביד"מ. ע"פ הזהר דהי' ד' בגדים שכהן הדיוט משמש בם. ובגדי כהונה מכפרים על לה"ר ודוקא בעודם עליו. אבל באינם עליו אינם מכפרים כמו בציץ. והם רצו לדונו על לה"ר שדינו שנחש מכישו ואם הי' הכתונת עלי' הי' מגין עליו ע"כ הפשיטו והשליכו לבור:
ובמד"ר אי' ב' בורות הי' א' מלא צרורות וא' מלא נחשים, ובכת"א כ' דעיקר שנאתם הי' בשביל החלומות ובפ' הרואה נ"ה ב' רמי כ' בחלום אדבר בו וכ' החלומות שוא ידברו ומשני כאן ע"י מלאך כאן ע"י שד, ושם בדס"ב א' אי' הצנוע בבית הכסא ניצל מנחשים וגם חלומותיו מיושבים עליו ופרש"י שאין מזיקין מבהילים אותו, וכ' בפ' מי שאחזו ס"ח א'. שמזיקין מצוין בבורות, ולפי"ז הי' רוצים לבחון אם חלומו ע"י מלאך אי ע"ד שד, ולכך השליכו אותו לבור של נחשים וגם מזיקין מצוין שם ויתברר אי ינצל ראי' שחלומוחי' מיושבין עליו, ולא באו ע"י שדים ורק ע"י מלאך ואי לא ינצל מסתמא אין חלומותיו מיושבים עליו ובאו ע"י שד ושוא ידברו. ובכל"ח כ' עפמ"ש ריב"ב ביבמות שם דנפל לבור של נחשים אין מעידין עליו שמא חבר הוא ויודע ללחום. ויוסף ידע חכמת כשוף ובטח יודע ללחוש. ובסנהד' נ"ו ב', אי' ב"נ מוזהר על כישוף והמזרחי כ' דב"נ אסור להציל עצמו במה שמוזהר אף במקום סכנה וחייב למסור על זה דלא כ' בב"נ וחי בהם, והשליכו אותו אם יציל עצמו א"כ סובר דהשבטים להם דין ישראל ויכול להציל עצמו במקום סכנה א"כ מותר להם מפרכסת. וא"כ עי"ז יתחזק שנאתם שהוציא דיבה עליהם שלא כדין ע"ש. ובאמת קדמו בפרט הדבר בריב"א על בעה"ת וז"ל דלטובה נתכוון דאי' ביבמות נפל לחפירה של נחשים אין מעידין שמא חבר הוא ויוכל להנצל וכו'. וא"ש המד' הילד איננו ואני אנה אני בא במעשה בלהה. דסבר דהנחשים אכלוהו ולא רצה להציל עצמו וע"כ דידע יוסף דיש להם דין ב"נ להחמיר דאסור להציל עצמו במקום סכנה. וב"נ אסור בפלגש אביו. וא"כ חטא במעשה בלהה:
ובהקו' הנ"ל איך כ' על ראובן למען הציל אותו מידם אם השליכו לבור נחשים איה ההצלה, י"ל עפמ"ש בפ"א מ"ד דתמיד הולך במזרחו של כבש כעשר אמות וכו' וע"ש בתוס' יו"ט שהק' הא בעינן ושמו אצל מזבח והי' לו לקרבו אצל המזבח ועדיין הוא רחוק ממזבח כ' אמה, וכ' מדכ' והשליך אותו אצל המזבח ולא מקרי השלכה פחות מכ' אמה ע"ש, ועי' במעילה י"א ב' ובתוס', ומעתה דכאן כ' וישליכו אותו הבורה ואין השלכה פחות מכ' ויותר מכ' לא שלטה בו עין כמ"ש בריש סוכה ולכן לא ידעו שיש בו נחשים. וי"ל בזה סמיכת המימרות בשבת דכ"ב, נ"ח שהניחו למעלה מכ' פסולה והסמיך מים אין בו אבל נחשים י"ב. ומ"מ ל"ק דכ' למען הציל אותו מידם מדכ' וישליכו ע"כ יותר מכ' אמה ולכך לא ראה ראובן ולא ידע שיש בו נחשים ושפיר העיד עליו הכ' למען הציל, ועי' ג"כ בזה דבר נכון בקובץ דרושים ח"א כרך ב' סי' מ"ח ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק כה:רש"י נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע. עי' בס' תולדות אפרים דס"ג שמזהיר מאד להתרחק ממקום טומאה גם בבית הכסא כשאין צריך עוד לנקביו לא ישהה, וכמו בגד משי רבב כל שהוא מפסיד. והריח עושה רושם בשכלו כברכות מ"ג ב' ריח נשמה נהנת ממנו. ובסנהדרין ד"ע ע"א חמרא וריחא פקחין, ובהוריות י"ג ריח מאוס קשה ללימוד, ותיבתו של משה נעשה בחומר מבפנים שלא יריח זפת וכן ביוסף כאן ועי' נדרים מ"ט ב' בר' יהודה. דכ"ד בתי כסאי מביתי' עד בי מדרשא ונכנס לכאו"א ולא שהה באחד אלא ברגע שכלה ההכרח יצא ממקום מטונף. ועי' מג"א סי' ד' סקי"ח:
פסוק כו:מה בצע. רש"י ממון י"ל דההורג נפש מג' סיבות. א' לקחת ממנו, את ממונו, ב', ששונא לו שעשה לו רעה הרגו מנקמה, ג', להתפאר בגבורתו ועי"ז יפול פחדו על כל אדם. ואמר יהודה שלא ימצאו כל הסיבות הללו, על הא' אמר מה בצע הלא אין לו כסף, ועל הב' כי נהרוג את אחינו ול"ש נקמה בעצמנו ובשרנו, ועל הג' אם להתפאר בגבורות. הלא וכסינו את דמו אנו מוכרחים להעלים הדבר לכן טוב שנמכרנו, ועי' בס' מנחה בלולה. ועפר יעקב, וראיתי עוד דאי' בגמ' אין מקבלין תנחומין על החי וגם אין שכינה שורה מתוך עצבות, וא"כ לכך לא נתגלה ליעקב מכירת יוסף דאין שכינה שורה כנ"ל, אבל אי הרגו ליוסף ואז הי' קיבל תנחומין והי' השכינה שורה על יעקב והי' מגלה לו שאחיו הרגוהו, וז"פ מה בצע להרוג אחינו הלא אנו צריכים לכסות דמו היינו להעלים ממנו ואם נהרגנו ישרה השכינה על יעקב ויגלה אותו:
ובתנחומא ופסיקתא פ' תשא כשישבו לאכול אמר יהודה לאחיו המוציא אתם מברכים ואת יוסף אתם מבקשים להרוג ופליאה ובס' מרגניתא דרב להגר"ב פרענקיל כ' דבברכות דל"ח א' פלוגתא אי לברך מוציא לחם מן הארץ או המוציא דמ"ס המוציא לשעבר משמע ומ"ס המוציא להבא, וי"ל דהני תנאי כהני תנאי בערכין ט"ו ב' מה תקנתן של בעלי לשה"ר אם ת"ח יעסוק בתורה שנ' מרפא לשון עץ חיים, וח"א סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד, וי"ל טעם על שהע"ה שאמר מרפא לשון עץ חיים. ודרשו חז"ל זאת תורת המצורע המוצא רע, התורה רפואה עלשה"ר. א"כ מ"ד סיפר יש לו תקנה שיעסוק בתורה אף שכבר הוציא רע יעסוק בתורה. ס"ל כמ"ד המוציא לשעבר ומ"ד סיפר אין לו תקנה ורק התקנה שלא יבא ללה"ר יעסוק בתורה ס"ל המוציא להבא משמע, וה"פ זאת תורת המוצא רע כשרצונו לספר לה"ר יעסוק בתורה וינצל, ושנאת השבטים בשביל לה"ר ויוסף למד תורה כמשחז"ל כי בן זקונים כל מה שלמד משם ועבר מסר לו, וז"ש אם המוציא אתם מברכים ולא מוציא ש"מ דהמוציא לשעבר משמע, וא"כ סיפר יש לו תקנה, א"כ למה אתם הורגים ליוסף שיש לו תקנה:
פסוק כז:לכו ונהרגהו. עי' במפו' ור' בחיי כ' אף דמדינים מכרוהו ולמה נקרא מכירת יוסף על שם השבטים רק שהי' בסבתם ונקרא על שמם, ועי' באריכות בבינה לעתים דרוש נ"ז. וע"ע בס' חסידים סי' י"א, אין חסיד רק מי שמעביר על מדותיו וכן יוסף מחל להם ולא שלם להם גמולם, וע"ש בפי' אזולאי דאם מחל להם למה אחז"ל דגלות מצרים הי' עבור חטא מכירת יוסף, וגם גזירת המן אי' במדרש שהי' בחטא זה, וגם עשרה הרוגי מלכות באו י' שבטים בגלגול וקבלו ענשם, וכ' דחטאו בב'. עם יוסף וחטאו לה', שהי' חילול השם בעיני פרעה ומצריים אף שלא ידעו בבירור המעשה, וי"ל גנוב גנבתי שהי' הולך יחידי בשדה ונגנב ומכרוהו. מ"מ לא יבצר שאחד ידע או הבין, ואף שמחל להם פש גביי' חטא לשמים ונענשו. ומדקדקין עם צדיקים כחוט השערה:
פסוק כט:אנה אני בא. במד' במעשה בלהה. עמש"ל, וי"ל דאי' ברש"י אנה אברח מפני צער של אבא, וידוע דתשובה באותו מקום. ובאותה אשה, והתאונן אנה אני בא במעשה בלהה, כיון דמוכרח לברוח שוב לא יכול להיות תשובה באותו מקום ובאותה אשה ובס' חדרי תורה כ' דקודם כ' שנה אינו נענש בידי שמים. ואי' דראובן בשעה שעשה אותו מעשה הי' בן י"ז שנה וחשב שלא מגיע לו עונש, אכן בער ואונן נענשו אף שהי' קטנים כ' הרא"ם שהי' חריפים ביותר ונידונו קודם מכ' וראובן שבא לבור וראה שיוסף איננו אף שהי' בן י"ז למד מזה שמענשין אף קודם כ' לפום חורפי'. ואחזו רעדה שיענש ג"כ על מעשה בלהה. וז"ש "הילד" איננו כלו' אף שעדיין ילד ונענש, ואני אנה אני בא במעשה בלהה, ועי' בקובץ דרושים ח"א כרך ב' סי' מ"ח מ"ש בזה:
פסוק ל:הילד איננו. עי' שו"ת מהר"ם פדוואה סי' צ' שהוציא מכאן דילד נקרא גם יותר מי"ג שנה דהרי יוסף הי' בן י"ז ומשו"ה פסק הרמב"ם בפ"א מגניבה דקטן שגנב פטור לשלם אף כשהגדיל דלא כמו שהוציא הגהות אשרי פ' החובל סי' ט', וסופ"ב דב"ק מרש"י ב"ק צ"ח ב' דכפי' רפרם לר' אשי לשלם, וכ' רש"י ששרף שטר חבירו בילדותו הרי שחייב מה שהזיק בעת שהי' קטן. ולפי הנ"ל י"ל שהי' אז יותר מי"ג שנים, כי כוונת רש"י רק להסיר מן ר"א הנבלה בהיותו חשוב, ומצינו ג"כ רבי שנית לן בילדותך ומסתמא לא הי' קטן רק ההיפך מזקנתך. וכ"כ הרמב"ם שם דמ"מ בשעת מעשה לא הי' בר דעת ע"ש וכ"כ בפ"ד ה"כ מחובל. וחו"מ סי' תכ"ד סעיף ח'. ופסקי מהרא"י סי' ס"ב. ובטו"ז או"ח סי' שמ"ג סק"ב. ובגידולי תרומה שער ל"ו ח"ב סי' ו', והובא ג"כ במשל"מ פ"ד הי"ד ממלוה ד"ה והיכי שהקטנים ע"ש, וע"ע בשו"ת הרדב"ז ב' אלפים שי"ד. ותשו' מהרמ"ע מפאנו סי' פ"ט. ותוספות יו"ט פ"ז מ"ג דתרומות, וחי' רעק"א חו"מ סי' רל"ה סעי' ט"ו, ושו"ת רע"א סי' קמ"ז. ובס' חסידים סי' תרצ"ב, ובשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קע"ז, ומשנת חכמים סי' ב' בצפנת פענח אות כ"ד, ושו"ת בית יעקב סי' ג':
ובחידושי להלכות עדות כתבתי בזה דהנה מה שקטן פסול לעדות כ' רש"י בב"ק פ"ח א', מטעם עדות שא"א יכול להזימה דקטן לאו בר עונשין הוא. (ועי' בהגהות רע"א שם. ובתשובותיו סי' קע"ו) ובדף ע"ה ב' כ' דעדות שא"א יכול להזימה מחשש שקר אי אינו בהזמה לא ירא ויעיד שקר ע"ש, ולפמ"ש רש"י הנ"ל בדצ"ח ששרף שטר בילדותו, והוציאו מזה דקטן חייב לשלם בגדלותו מה שהזיק בקטנותו, וא"כ קשה אמאי פסול לעדות קטן דהטעם משום עשאאי"ל, והא כאן לא ישקר קירא דיחייב לשלם כשיוגדל. והוא קו' מושכלת. ואי"ל דיש לחלק דרש"י כ' רק בדינא דגרמי דשרף שטר דהוי ממונא. אבל בהזמה דהוי קנס פטור כשהגדיל אך לפמ"ש אא"ז הש"ך בסי' שפ"ו ושאר פוסקים דאף דד"ג קנסא הדק"ל:
ונלפע"ד ונקדים דברי הרמב"ם בפ"כ מהל' עדות דבמלקות לא אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה, ואף אם לקה והוזמו מחויבין, וכ' התומים סי' ל"ח די"ל סברא על מיתה דכאשר עשה פטורים. דאם יעידו על א' שהרג ויוזמו והוא יודה שהרג אין דנים בהם דין הזמה דיכולין לומר דהבע"ד מודה לדברינו, וכעין מ"ש בב"ק דע"ה ע"י בפניכם טבחתי ומכרתי דהוי עשאאי"ל. והטעם דע"ז חידוש ואין לך אלא חידושו היכי דאינו מודה וזה טעם דאם נהרג אמרינן דילמא אי הי' חי הי' חודה לדבריהם, אבל כשחי אמרי' אם בדעתו להודות יכול גם עתה להודות משו"ה במלקות דחי אמרי' אף כאשר עשה דל"ש דילמא הוי מודה דיכול גם עתה להודות ע"ש ופח"ח, וא"כ נולד מזה דבר חדש דאם יעידו על א' שחייב מיתה ויודה לדבריהם פטור ממיתה דהוי עשאאי"ל דאם יוזמו אין נידונין דהבע"ד הודה לדבריהם, ואין זה חידוש כל כך דהרי דעת רש"י במכות ד"ה ע"א דבכל חייבי מיתות אם הודה אף דבאו עדים אח"כ פטור משום מודה בקנס, ואף שתמהו בתוס' שם דא"כ כל חייבי מיתות ב"ד יודו ויופטרו, אכן דברי רש"י נכונים כמ"ש בב"ק דפ"ה ב' ע"ש בפנ"י שם שמתרץ דבריו, ועי' ג"כ בשו"ת מהר"ם מינץ סי' י"ד בהגה:
וגם היטב דיבר בזה בתשובות הרי"מ בחי' זבחים דע"א בתד"ה לפי. שכ' כלל כל היכי שבדיני ממונות מועיל עדותו. בד"נ מועיל להכניס אותו לכיפה, כמו עדות מיוחדת ובלא התראה, וא"כ הודאה דמהני בממון מועיל בד"נ להכניסו לכיפה, וא"כ ל"ש דיודו ויופטרו. דיראים דאם יודה יכניסו אותו לכיפה וימות שם ע"ש, ועי' בזה בס' אהבת דוד לזקיני הגאון מלאסק ז"ל קונטרס א' שמעתתא ד' עש"ה, וכן י"ל אף לתוס' דאם הודו ואח"כ באו עדים דמחויבין מיתה, ח"מ אם יודו תכ"ד של עדים יופטרו דאינו בהזמה וכנ"ל ול"ש כל חייבי מיתות יודו ויופטרו דהא בעי תוכ"ד ואם יארע שיודה באחת יופטר:
ובהתומים הנ"ל יש לפשוט. אם העידו על א' שחייב חיתה ואח"כ מת הנידן מעצמו ולא ע"י ב"ד אי שייך כאש"ז ולא כאשר עשה, ועשו"ת בית שמואל אחרון חו"מ סי' י"ז שפשוט בעיניו דחייבים העדות מיתה אף שמת קודם שהוזמו במיתה חטופה ע"ש ולפמ"ש התומים פטורים העדים דכל הטעם דלא כאשר עשה דילמא הוי מודו להו, וא"כ אין חילוק בין נהרג ע"י ב"ד או מת מעצמו סו"ס לא יוכל להודות וכמובן:
והנה בסי' כ"ט ול"ח איתא עדים שאמרו עדות שקר העדנו אין נאמנין דכיון שהגיד א"ח ומגיד רק מחויבין מדר"ג ע"ש, וזקיני ז"ל באהבת דוד דל"ז הביא בשם הר' יהונתן ורשב"ש סי' תס"ג שכ' דאין המלוה גובה מלוה ולוה חוזר לעדים. רק המלוה גובה תיכף מעדים ואינו יכול לגבות מלוה פ"ש. ומאוד תמוה דהנה כיון שהגיד א"ח ומגיד והגדה ראשונה קיימת, ולמה לא יוכל המלוה לגבות מהלוה, ומה לו לילך להעדים. וכמ"ש הסמ"ע סי' ל"ח סק"ב ע"ש ולפענ"ד דיש להסתפק באומרים עדות שקר העדנו ואח"כ הוזמו על עדות הראשון אי מועיל הזמה, ונראה דל"מ ואמינא טעמא דמסתבר דלא הוי בזוממי זוממין דאי יוזמו אותן המזימין יהי' פטורין, דאף דשקרו וגרמי לעדים לשלם. אך ז"א דהא העדים מודו בעצמו ששקרו ובכה"ג אין דנים בהם דין הזמה וכמ"ש התומים הנ"ל, וג"כ ל"ש דהם גרמו בעדותם השקר שעדים ראשונים שלחו, דהא אף בלא הזמה הי' חייבים דהא כבר אמרו עדות שקר העדנו, וא"כ ל"ש הזמה בזוממין וממילא גם העדות הראשונים מה שלוה מפלוני בטיל, דל"ש בהזמה דאינו בזוממי זוממין. ומשו"ה כ' הראשונים הנ"ל דא"י המלוה לגבות מלוה דהא בשעה שאמרו ע"ש העדנו בטיל כל העדות. דל"ש כיון שהגיד א"ח ומגיד, ז"א דאינו בהזמה עדות הראשון דאינם בזוממי זוממין. ומשום זו אין יכול המלוה לילך להלוה, ושוב ראיתי בש"ך סי' ל"ח סק"ב שתי' שי' ר"ח דהו"א דל"מ הזמה ע"ש. ובתומים סי' כ"ט סק"ה תמה דא"כ לעולם העדים יאמרו ע"ש העדנו, דל"מ חזרה והזמה ל"מ עש"ה. ועי' בחידושי הרי"מ סקי"ג העיר דליכא בזוממי זוממין דיכולין לומר דבלא"ה לא הזיקו דע"ש העדנו חייבין מדד"ג ע"ש ויל"ע בזה) רק להעדים יכול לומר אני איני מאמין מה שאתם אומרים ע"ש העדנו. רק לעדות הראשון דכיון שהגיד כו'. ואף לפי דבריכם בעצמם, אתם שקרים בממנ"פ או עדות הראשון שקר. או מה דע"ש העדנו שקר, ושפיר חייבין מדד"ג מדד"ג. ולפי"ז מיושב רש"י הנ"ל דקטן פסול לעדות משום עשאאי"ל דאינו ירא מהזמה ול"ש דיחייב כשיגדיל, ז"א דמתי יוזם. בעת קטנותו ל"מ דאין מזיחין אלא בפניהם וקטן כשלא בפני' דמי וכמ"ש בב"ק דקי"ב ע"ש, ורק יוזם כשיגדיל א"כ יכול לומר בעת קטנותו עדות שקר העדתי ויופטר לשלם דאין עונשין לקטן כנ"ל, ואף כשיוזם לכשיגדיל הא ל"מ הזמה כמ"ש דהיכי דאמר ע"ש העדתי ל"ח הזמה דאינו בזוממי זוממין דהוא מודה להמזימין, ושפיר קטן פסול לעדות דאינו ירא מהזמה דלא ישלם לעולם מחמת הזמה דיכול לומר בקטנותו ע"ש העדתי ול"מ הזמה אחר זה, ובחי' הארכתי, ואף שהוא רק לחדודי כתבתי אותם מחמת שחביבים עלי דברים שכתבתי בימי חורפי:
פסוק לא:וישחטו שחטו שעיר עזים. רש"י דמו דומה לדם אדם, עי' שו"ת חות יאיר סי' ל' שמעתי מקשים מגיטין נ"ז בנבוזראדן דשחט על דם זכריה פרים ואילים וכבשים ולא אידמי, ותי' לחלק דשאני אם שניהם מונחים לפנינו אז אין דומין אבל אם א' לפנינו אז יש לטעות והביא ראיות ע"ש. ובס' זכרון יעקב הק' עליו כיון דבאמת אינם דומין אלא אם א' לפנינו אז יש לטעות א"כ השבטים איך לא חששו שמא אביהם לא יטעה, או דיהי' לפניו דם אדם אחר ויהי' ניכר בזה רמאות בני', לכן י"ל דודאי שניהם דומין אפי' המה לפנינו ומה שלא הי' דומים לדם זכריה משום דזה הדם הי' מונח שנים רבות קודם ביאת נבוזראדן, ובודאי אם הביא דם עזים שהי' נשחט מימים רבים כמו זה הי' דומה. ואלו לא נשתוה מפני הזמן רב שביניהם. ואי"ל א"כ למה הביא דם פרים ואילים לראות אם דומים, אימא ג"כ יש חילוק דאלו נשחטו עכשיו ודם זה מונח מכבר, י"ל כיון שהי' דם תוסס כמבואר שם, ובמד' איכה ואין דרך דם לתסוס אם מונח מימים רבים, אם לא ששחטו זמן מועט קודם לכן, לכן הביא בהמות לראות אם שווין. משא"כ ביעקב בודאי יטעה ויסבור שזה דם בנו שנהרג באותו זמן ששחטו גדי עזים, או אפשר דעיקר תמיהת נבוזראדן הי' בתסיסת הדם והשיבו לו שזה דם קרבן ולהכי בדק בבהמות אלו אם גם דם זה תוסס ולא אידמי לי'] ר"ל שלא הי' תוסס כמו זה אף דבמראה שווין מ"מ בתסיסה לא דמי, שוב מצאתי בחי' מהר"ם שיף גיטין נ"ז וז"ל בחזקוני דם עזים דומה לדם אדם מקשה מהכא, ול"ק חדא כששניהם יחד זה לעומת זה אז ניכר ההבדל כמו כאן. גם כאן מרתח כדי לנקום נקם. ובמראה דוקא שווין עכ"ל:
פסוק לג:חיה רעה אכלתהו טרף טורף יוסף ערש"י שתפו להקב"ה עמהם. וימאן להתנחם, יש לומר הפשט דהכיר בדבריהם שהם שונאי יוסף מדלא הזכירו שמו יוסף רק בנך כמ"ש בשאול (שמואל א' כ' כ"ז) מדוע לא בא בן ישי אל הלחם, ומשו"ה לא האמין להם. וז"פ טרף טורף יוסף שאתם טרפתם ממני את שמו יוסף הסימן שאתם גורמים בדבר, עוי"ל הכפל טרף טורף. אף דחיה ההוא סופה לטרוף כמ"ש בפ' נח מיד כל חיה אדרשנו (ט' ה') עי"ש ברמב"ן עכ"פ בזה לא יתרפא צערו מיוסף:
ובשו"ת מהרי"ק שורש ל"ו הביא האגדה שעשו בני יעקב חרם שלא יגלה א' מהם לאבי' ולא הי' עשרה כי ראובן ל"ה שם. שתפו להקב"ה וכשבא ראובן שתפוהו גם עמהם וכ' וז"ל מה הי' כחם יפה לשתף להקב"ה, ודאי שתמי' גדולה הוא, אמנם נלע"ד דמה ששתפו להקב"ה הי' על ספק שאולי יסכים הקב"ה עמהם כאשר הוברר למפרע שהסכים שלא גילה ליעקב, ואל תשיבני מרש"י נצצה בו רוה"ק סוף תתגרה בו פוטיפר ולמה לא גילה לו הקב"ה לפי שהחרימו, משמע שאלמלא השיתוף הי' הקב"ה מגלה לו וכן משמע מל' האגדה שהביא רמב"ן בדיני חרמי צבור שלו, ואף הקב"ה אף שכ' מגיד דבריו ליעקב דבר זה לא הגיד מפני החרם ע"כ. נלע"ד דודאי מתחילת הסכים עמהם וכמ"ש רש"י בחומש כנגד כ"ב שנים שלא כיבד אביו ואמו נגזר עליו במדת הדין שיצטער כ"ב שנה, ומ"מ ראוי הי' יעקב להפך הגזירה בתפילתו כדאי' בסוכה די"ד למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר כו' דמהפכין ממה"ד למדה"ר, וכ"ש כאשר נודע ליצחק שאלי' כ' ויעתר כו' והוא הי' יודע ובוכה על צערו של יעקב כמ"ש שם רש"י ולמה לא התפלל כו' א"ו ששתפו להקב"ה והסכים בחרם, וכיון שנגזר בחרם הי' נגזר הדין שיש עמו שבועה שאין נקרע, כמ"ש בר"ה די"ח דגז"ד שיש עמו שבועה אינו נקרע אפי' בצבור, וכן פרש"י בפ' חקת (כ' י"ב) וז"ל ולכן לא תבואו בשבועה נשבע בקפיצה כדי שלא ירבה בתפלה על כן, הרי לך שאלמלא השבועה הי' מרבה בתפלה ונקרעה הגזירה אלא השבועה עכבה וג"כ נאמר הכי בענין זה דיעקב דהי' ביד יצחק ויעקב לבטל הגזירה דכ"ב שנה אם לא דהסכים ה' בשבועה, ותדע שכן הוא דהרי באותו אגדה מסיים וז"ל ואב"ע החרם הוא בשבועה. ושבועה הוא החרם, ותימה דמה ענין דר"ע לכאן, א"ו נראה שבא לומר למה לא הרבו יצחק ויעקב בתפלה, ומתרץ מפני שהחרם הוא השבועה וגז"ד שיש עמו שבועה א"א לבטלו. ואם נפשך לומר דמ"מ מנ"ל לרש"י שלולי החרם הי' מבטלים הגזרה, נאמר שכך הי' הגזירה מלפניו שלא לבטלה כלל אפי' בלא השבועה כנגד כ"ב שנה שלא כיבד או"א, נלע"ד שא"כ שעדיין הי' הגזירה מלפניו קיימת מכל וכל לפני הקב"ה עד כי לא הי' רוצה לבטלה גם בלא שבועה א"כ לא הי' רוה"ק נוצצת בו לשום בפיו דברים של גילוי, כגון הך דחי' רעה אכלתהו סוף שתתגרה בו אשת פוטיפר, וכן משמע מל' רש"י שכ' ולמה לא גילה לפי שהחרימו כו' נראה דמתוך מה שהי' נצצה בו רוה"ק הוצרך לומר שמפני החרם הי' וכדפירש, והשתא א"ש מה שפי' רש"י בסמוך לו ימים רבים כ"ב שנה על כ"ב שנה שלא קיים כבוד או"א ומה קשה לו כאן לפרש כן, אלא ודאי בא לתרץ למה הסכים הקב"ה לחרם שלהם, ובמה הי' כחם גדול הצעיר יוסף קולין בר' שלום:
פסוק לד:ימים רבים. ערש"י ובס' עפר יעקב כ' למה נענש כ"ב שנה. והא אמו נתנה לו רשות להתעכב ימים אחדים ז' שנים כמ"ש בב"ר. ולא הי' לו ליענש רק ט"ו שנה. י"ל כיון שנתעכב שם יותר ממה שהרשוהו נענש גם על מה שהורשה. א"נ אי' במד' שקודם לכחו לארם נטמן י"ד שנה בבית שם ועבר, ובאותן י"ד שנים נכנסו הז' שהורשה וא"ת א"כ הו"ל ליענש כ"ט שנה, כבר תי' המפו' שלא נחשב לו לעון מה שישב ללמוד תורה דת"ת כנגד כולם. ובספר חסידים סי' תקע"ג כ' מ"ש אב שמחל על כבודו כבודו מחול רק מדיני אדם אבל בדיני שמים חייב. ובפי' אזולאי כ' דבזה ניחא משז"ל דנענש יעקב כ"ב שנה על בטול כבוד או"א, ויש להעיר על יצחק דהוא בעצמו צוה וישלח יעקב. וילך חרנה למה לא מחל לו כבודו שלא יענש יעקב, ולהנ"ל ניחא דגם שמחל ואהני לדיני אדם. אבל אכתי פשו דיני שמים. וה' מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. וע"ש בפי' אזולאי בסי' י"א עמ"ש בס' חסידים דיוסף מחל להשבטים וק' מ"ש בזהר חדש דגלות מצרים עבור חטא מכירת יוסף, וגם גזירת המן עבור זה, וגם עשרה הרוגי מלכות באו י' שבטים בגלגול, וק' הא יוסף מחל להם, וי"ל דחטאו בב'. עם יוסף וחטאו ג"כ עם ה' דהי' חילול השם לעיני מצרים ופרעה. אף שיש לצדד שלא ידעו הדבר על בוריה וסברו שגנוב הוא משם. אך מ"מ לא יבצר שא' ידע או הבין, וא"כ מה שמחל יוסף אהני על מה שחטאו לו ולא מה שחטאו לשמים, וע"ע שם בסי' קנ"ב, ובספרו שיורי ברכה יו"ד סי' ר"מ, ועי' ג"כ בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' תקנ"ד דהא דכבודו מחול היינו שנפטר הבן מעונש אם לא כבדו אבל מ"מ אכתי מצוה איכא. ועי' פתחי תשובה יו"ד סר"מ סקט"ז:
פסוק לד:ערש"י החשבון כ"ב שנה, עי' באבות פ"ה מכ"א בן י"ג למצות פי' רע"ב מדכ' איש או אשה כי יעשו מכל חטאת (נשא ה' ו') ובשכם כ' שמעון ולוי איש חרבו (וישלח ל"ד כ"ה) ולוי הי' אז בן יג"ש, ועי' תיו"ט בשם רש"י נזיר כ"ט ב' וכ' עליו ולא דייק רש"י בחומש וישב ויתאבל שפי' ו' חדשים בבית אל שהוא אחר מעשה שכם. וע"ש בתוספת רעק"א מה שתמה בזה, ובתוס' חדשים ובמחזור ויטרי במשניות דפוס ווילנא, ובאמת דברי רש"י ורע"ב אי' בב"ר פרשה פ' איש חרבו אר"ע בני יג"ש הי', וע"ש ביפ"ת ובנחמד למראה במדרשים דווילנא ותעמוד על בירורן של דברים. והנה המפו' הק' דהא לוי לא הי' אז רק י"ב וחצי וכ' דהו"ל מופלא סמוך לאיש, וקשה דמופלא רק לענין נדרים ותרומות ולא לשאר מילי, דהוי קטן וכמ"ש בנדה מ"ו ב'. והאריך בזה אחי הרה"ג ר' שלמה ואב נ"י בקנטרסו "ערוגת בושמי נרד" בס' חדושי מהרא"ך ח"ב מאא"ז הגה"ק מהר"א הכהן ז"ל אבד"ק סאכאטשוב, ע"ש בערוגה ד':
פסוק לה:ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו. רש"י א"א נמנע מלקרא לחתנו בנו ולכלתו בתי, עי' הגהות יד שאול יו"ד סי' רמ"ה ברמ"א אפי' בנו ובן בנו עשו"ת רמ"א דפוס אמשטרדם בסופו מהגאון ר' שאול ז"ל תשובה בענין זה והעלה דחתנו כבנו, ויש ראי' לזה משבת כ"ג ב' לפירוש השני ברש"י שהי' חמיו וקרי לי' נפיק מיני' דחתנו כבנו ע"ש. ועב"ר פפ"ד ויקומו כו' א"א נמנע מלקרא חתנו בנו, ותמצא בזה בתשו' אחרונים הרבה, וכן ראיתי בגליון שו"ת הרמ"א מאא"ז הגה"ק ר' יהודה יעקב מייזליש ז"ל האבד"ק פיעטרקוב שהביא ראי' זו:
פסוק לה:וימאן להתנחם. רש"י א"א מקבל תנחומין על החי, והק' המפו' כיון דלא קיבל תנחומין ממילא ידע שחי, ועי' של"ה כאן בזה, ובס' מכלל יופי עמוד גמ"ח דף ח' כ' דיש ב' סוגים לפעמים יבכו אב ואם על תינוק שמת שיאמרו אם הי' חי הי' צדיק ות"ח ויש להם געגועין על שמת, ולפעמים יבכו על עצמם שיש להם הוכחה שהמה חוטאים שמת התינוק בעונם, ונ"מ אם בוכה על התינוק ברית כרותה שאחר י"ב חודש לשכוח, משא"כ אי בוכה על עצמו שחטא איך יכול לשכוח עצמו כ"ז שהוא חי, וכאן הי' יעקב בטוח שאם לא יעדר א' מבניו בחייו יהי' בן עוה"ב, ועכשיו שסבר שמת הי' געגועין על עצמו לכן וימאן להתנחם שאין מקבלין תנחומין על חי" ר"ל על עצמו שהוא חי, ויבואר מה שהק' בגמ' בשבת ק"ה ע"ב מפ"מ מתו בניו ובנותיו כשהם קטנים כדי שיבכה על אדם כשר, ומק' ערבונא שקיל מיני' אלא מפני שלא בכה ושערי התירוצים לא ננעלו, וה"פ מ"מ (לא) מתו כו' "כדי שיבכו על אדם כשר' ר"ל שאביו החזיק לעצמו עד כאן לאדם כשר, אך אם רואה שמת תולדתו בחייו ואז יבכה על שהי' מחזיק עצמו עד הנה לאדם כשר, ועפי"ז י"ל גמ' שבת צ"ז א' החושד בכשרים לוקה בגופו, לכאו"ק הא אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, ה"פ שאין לך כשר בעולם כמו הני מסכני ינוקי, ואם מת תינוק ואבותיו מרגישים שבשבילם מת ודאי מתחרטים על עונותיהם ויכופר, אבל כשתולים במקרה והמה חושדים בכשרים הני ינוקי שנקראו כשרים ואמר שמקרה אחד לכל שמת מחולי, ואז אינם מחזיקים עצמם לחוטאים ולא יעשו תשובה, ואז מגיע עונש על עצמן ולוקין בגופן, עפי"ז י"ל בפ' האזינו וירא ה' וינאץ אע"פ שאין פוגע בנפשות תחלה, אפ"ה ינאץ ה' רחמים מכעס בניו ובנותיו ר"ל שמתו כשהי' קטנים ואפ"ה לא הרגישו ולא עשו תשובה, ויאמר ה' אסתירה פני מהם ר"ל שילקה גופם בעצמם משום כי דור תהפוכות המה אביהם ואמם בנים לא אמון בם, ואומרים שמתו במקרה ואינם עושים תשובה, משא"כ אם נתנו אמונה בם ומרגישים שחטאו ועשו תשובה אזי יכופר להם, עפי"ז יבואר נצבופ הילודים למות, אתמהה הלא לא חטאו, ומתרץ והמתים להחיות ר"ל אביו ואמו שבחייהם נקראו מתים מחמת חטאם ועתה יעשו תשובה ונקראו חיים, והק' התנא א"כ מהראוי שלא ימות התינוק אצל צדיק, וז"א והחיים לידון ר"ל אותם שנקראו חיים אמאי נענשו ומתרץ אע"פ שאינם חוטאין נענשו כדי שישגיחו על אחרים וז"א לידע ולהודיע עש"ה:
ובס' בינה לעתים דרוש נ"א מ"ש כי ארד אל בני אבל שאולה דהול"ל כי ארד אבל אל בני, אם מלת אבל אמר על עצמו, אבל הכוונה ג"כ שכל עיקר צערו על אבדת בנו, אף שאיננו חושש לחלוטין שמת ולפיכך אינו מתנחם וטעם זה כי אתם חושבים שמת ולא יתאבל עלי במותי. ואני לא כן אדמה ויודע אני שבמותי ארד אל שאול על ידי בני בהיותי אבל כי יתאבל עלי. יתעסק בקבורתי ובסבתו אכנס לקבורה כחפצו. וכיון שעדיין הוא חי בכה עליו אביו להתחנן לפני בוראו שיחזירהו לעיניו. וז"ש דוד נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד הם שכחו אותי כאלו אני מת וחושבים כי אין לי עוד תקוה לשוב. אבל הייתי ככלי אובד ואובד כלי מסתמא יש לו סימן ואין הבעלים מתייאשים ע"ש:
בשם הג"ר חיים מוולאזין ראיתי על הא דב"ב ד"ס ע"ב כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה עפמ"ש בפסחים נ"ד ב', גזירה על המת שישתכח. וברש"י וישב, ואם מתאבל על ירושלים ונחשב אצלו ירושלים בתור חי וקיים שאל"כ היתה כבר נשתכחה מלבו. וא"כ מקוה על בנינה. ועי"ז זוכה שיראה בבנינה ופח"ח. וזה"פ בתהלים (ח"ב ה') אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלקים. וק' ל' אעבור בל' עתיד. אך כי מזה שמתעורר בלבו רגשות אבל בהזכירו ירושלים הוא סימן שאינה מתה מלבו. וז"ש אלה כו' אני רואה שבעת שאזכרה אלה הנפלאות בהיות המקדש על מכונו וכשאני מעריך מצבנו עתה מול מצבנו אז אשפכה נפשי ממרירות הלב מזה סימן כי עוד אעבור בסך אדדם עד בית אלקים בקול רנה ותודה:
ושמעתי עוד מאדמו"ר זצ"ל השפת אמת דאיתא דאם אחד עשה שליח ומת השליח בדרך חייב המשלח בעונש שמים. ועי' מג"א סי' תר"ג ח"ש בזה. וגם איתא בגמ' כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה. וכששלח יעקב ליוסף. ואם מת בדרך יענש יעקב על ידו. ואין מכניסין ליוסף במחיצת השי"ת. והנה הטעם דרק על המת מתקבל תנחומין כיון שמת והוא במחיצתו של הקב"ה. אבל אם רק אומרים שמת ובאמת חי והוא עדיין בעוה"ז אינו משתכח מלב. וא"ש דחשב יעקב דיוסף מת והא דאינו שוכח אותו משום דיעקב נענש עבורו ואין מכניסין ליוסף במחיצתו של הקב"ה. ובדברי שאול מ"ת כ' עפמ"ש בב"י חו"מ סוס"י קפ"ח בשם הגהות מרדכי בפ' האומנין דהאב ששלח בנו בדרך ונתפס דחייב לפדותו דגופו שאול לאביו. והב"י נסתפק אם מטעם שהוא בנו מחויב או שהוא שליחו ע"ש עכ"פ בבנו ודאי חייב בכל אונסין ומכ"ש כשנהרג. וז"ש יעקב כי ארד אל בני אבל שאולה דהיינו בשביל בני שגופו שאול אלי עש"ה. וכן ראיתי בס' ברית אברם דאף דיש פלוגתא אי חייב המשלח תשובה כשנהרג השליח בדרך רק מטעם דלא הו"ל למיזל אבל בבן דמחויב בכיבוד כ"ע מודי דחייב אב בתשובה. וז"ש כי ארד אל בני דייקא:
ובס' עשרה למאה דרוש יו"ד כ' על רש"י אל בני כמו על בני. דבשמואל ב' (כ"א א') כ' ויהי רעב בימי דוד ויבקש דוד את ה' ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים. ואחז"ל ביבמות ע"ח ב' על שאול שלא נספד כהלכה. וצ"ב מנין להם זה. וי"ל דיש ב' טעמים על מיתת הצדיק א'. שמכפר על עון הדור. וב' שלא יראה בהרעה שיבא על הדור. כמ"ש כי תצא אש ומצאה קוצים ואינה מתחלת אלא מצדיקים שכ' ונאכל גדיש. ופרש"י דטובה לגביי' שלא יראו ברעה. והנ"מ דלטעם כפרה א"צ לצדיק יותר גדול. וגם די בצדיק אחד כמ"ש אני נוטל צדיק א' ומכפר. משא"כ לטעם ב' אין כל צדיק זוכה לזה רק היותר חשוב דאל"כ כל הצדיקים יאבדו חלילה שלא יראו ברעה ועוד נ"מ דלטעם א' אין להתאונן על הדור רק על הצדיק שנתפס בעון הדור ולטעם ב' אין לבכות על הצדיק אדרבה טובה לו כמ"ש רש"י רק על הדור. וההפרש בין "אל לעל" הוא למשל אם נאמר ויקונן ראובן על שמעון הפשט שמקונן על שמעון בעצמותו. ואם נאמר ויקונן ראובן אל שמעון הפשט שמקונן על הרעה שיבא בשביל שמעון. ודוד לא הי' חושב לשאול לצדיק המובחר שמיתתו תהי' שלא יראה ברעה. ורק לכפר והראיה שנא' ויקונן המלך על שאול ולא כ' אל שאול. ולא חשב שהרעב מחמת מיתת שאול וחשב להיפך שמיתתו לכפר. לכן כ' ויאמר ה' אל שאול ר"ל שה' אמר לדוד טעית במה שאמרת על שאול כי הול"ל אל שאול דמיתתו שלא יראה ברעה. וז"ש חז"ל שלא נספד כהלכה, וא"ש בפ' שמיני (י' ג') ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש פרש"י הייתי סבר שיתקדש או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולים. ר"ל שסברתי שמיתת צדיק מטעם כפרה אז הי' די באחד או בי או בך, אבל עכשיו דמתו ב' ע"כ שלא יראו ברעה. וכיון דאנו נשארנו ע"כ הם גדולים ממני וממך:
פסוק לה:אבל שאולה רש"י סימן זה מסר בידו כו' י"ל אחר שראה שנענש יוסף וחשב בשביל שדיבר לה"ר וא"כ גם יעקב נענש עי"ז כמ"ש בערכין ט"ו. דכך נפרעין ממקבלי לה"ר וג"כ ירד שאולה בשביל חטא לשה"ר. ועי' מהרש"א יבמות צ"ו ב' בש"ס ווילנא במהדורא בתרא. עפמ"ש רש"י כ"מ שלמד משם ועבר מסר לו א"כ נצטער כמו שנצטער דוד. וביקש שיאמר שמועה מפיו ואמר עכשיו שנטרף יוסף לא יהי' מי שיאמר דבר תורה משמי וארד אל בני לשאול. כאבל שאסור לו לדבר מדכ' ועל שפתם יעטה. כן לא יהי' שפתיו דובבות. וא"ש דגבי בנימין לא אמר אבל שאולה אלא ביגון שאולה. וז"ש יעקב אמותה הפעם אחרי ראותי וגו' ע"פ אם שפתותיו נעות בקבר כאלו חי ואמר עכשיו שעודך חי יהי' מי שיאמר שמועה מפי ואמותה הפעם הזאת. אבל אח"כ בקבר אהי' כחי. וז"ש במגילה ט"ז ב' ששלח לו יין ישן ע"פ ירו' הובא בע"י מס' שקלים על גמ' זו מה הנאה יש לו בהדין דשתי קונדיטין. רי"א כדין דשתי חמרא עתיק אע"ג דשתיא לי' טעמא בפומא. ממילא אמר שהודיע לו שפירש ממנו בפ' עגלה ערופה להודיע כי עדיין לימודו בידו ולא שכח כלום ממילא יהי' שפתותיו דובבות בקבר כאלו חי ורמז שיהי' לו אז הנאה כמו ששותים יין ישן עכ"ל:
ועי' בס' בנין דוד על איכה (א' ז') מזקיני הגאבד"ק לאסק ז"ל שכ' דביעקב מצינו ויתאבל על בנו. וכ' רש"י דהי' סימן אם לא ימות א' מבניו בחייו יירש עוה"ב והי' אבלותו שירא לנפשו. אבל ביצחק כ' ויבך אותו אביו כמ"ש רש"י שהי' מצטער בצערו של יעקב לכן לא הי' בגדר אבלות רק בגדר בכיי'. וז"ש רז"ל כל המתאבל על ירושלים ואין בכייתו חנם רק לתועלת דעי"ז מעורר לבו לתשובה לכן רואה בשמחתה עש"ה. וע"ש בקונ' מילי דהספידא מבנו דודי הגאבד"ק וויערושוב וליטומירסק ז"ל אות יו"ד. על מחז"ל במגילה ט"ו א', צדיק אבד לדורו משל למרגלית כו'. כמו אבדה אם מחפש יוכל למצוא כן הצדיק אם אנו נשוב להשי"ת יחזיר אבידה בזריחת שמש אחר. ואחז"ל ברכות י"ח א' צדיקים במיתתם קרוים חיים. וי"ל הפ' וישב וימאן להתנחם שהגזירה על מת שישתכח ולא על חי, וקשה דא"כ הי' לו לידע שיוסף חי. גם מ"ש רש"י סימן אם ימות כו' תמוה מה פחד הי' ליעקב מגיהנם. הא בעת שנסתלק הב"ח לא רצה לילך לג"ע רק לגיהנם לסבול עם הרשעים או להוציאם וציננו לו גיהנם ל' יום. וכן הבעש"ט אמר אם רצון ה' לדונו בגיהנם יעבוד השי"ת בזה. גם קשה אם לא הרגיש בעצמו חטא למה פחד וי"ל דאיתא ביומא ל"ח בזכות צדיק אחד עולם נברא ע"ש הרי דאם יש בדור צדיק גדול העולם עומד בזכותו, וע"כ הא דמת לכפרה היינו אם בחייו לא הי' כ"כ זכותו גדול שיהי' העולם עומד ויכפר על הדור. והנה ליעקב קראו ה' אל. וגם בניו הי' צדיקים גדולים והי' סימן אם יחי' בניו אז ראי' דהם גדולים מאד ובזכותם יכול העולם לעמוד וא"צ כפרה להדור. אבל אם ימות א' מבניו ראי' דלא הי' כ"כ זכות להם להתקיים העולם ע"י. וצריך צדיק למות לכפר. וכל זה אם הבן צדיק אבל אם חוטא יכול להיות שבעונו מת. ומדלית זכות ליעקב להגן על הדור בחייו שלא יסתלק צדיק בחיי יעקב בודאי יש חסרון בו ויש לו לפחוד מגיהנם. והסימן על זה גזירה על המת שישתכח וצדיק במותו הוא חי ועל חי ל"ה גזירה שישתכח, א"כ זה הסימן אם יהי' נשכח אין לו לפחוד מגיהנם. אבל אם לא ישכח בודאי צדיק הי' ולמה מת ויש לו לפחוד מגיהנם. ואין הכוונה על הגיהנם רק ע"י החסרון שבו עש"ה. ועמש"ל בשם מכלל יופי:
פסוק לה:ויבך אותו אביו. רש"י יצחק עי' בספר שמע שלמה דקשה לי' דתחלה בכי ואח"כ אבלות לזה כ' דקאי על יצחק. וצ"ע הא דכ' ולמה לא התאבל יצחק שידע שחי, ות"ל שפטור להתאבל כמ"ש הרמב"ם דדוקא על הקרובים שכהן מטמא אדם מתאבל, וי"ל כיון שקודם מ"ת הי' מחמירים האבות והי' מקיימים אפי' דברי דרבנן תדע דמה"ת ליכא רק יום א' וז' רק מדרבנן וכ' ויעש לאביו אבל שבעת ימים ה"נ הי' ליצחק לקיים מ"ש חכמים כל המתאבל על קרובו מתאבל על מת שמת לקרובו עש"ה. ובס' צבי לצדיק הביא בשם החכם צבי ז"ל עפמ"ש במו"ק כ"ז ב' כל המתאבל על המת יותר מדאי על מת אחר בוכה. ובאו בני יעקב ואמרו לו הלא אתה בוכה יותר מדאי וא"כ אנו מתים ח"ו. וימאן להתנחם ואמר לא די שאיני חס עליכם. אלא אפי' על עצמי איני חס כי ארד אל בני אבל שאולה לכך ויבך אותו אביו יצחק:
פסוק לו:הטבחים. רש"י שוחטי בהמות המלך. ערמב"ן וכן וירם הטבח (שמואל א' ט') לרקחות וטבחות שם אבל יותר קרוב דעת האונקלס רב קטוליא בעבור היות בית הסהר בביתו ומצינו טביחה להריגת אנשים הכינו לבניו מטבח. (ישעי' י"ד כ"א) טבחת ולא חמלת. (איכה ב' כ"א) וראי' לדבר הכ' בדניאל ב' י"ד) לאריוך רב טבחי' די מלכא די נפק לקטלא לחכימי בבל עכ"ל. ועי' בספר מיני תרגומא מ"ש ראי' מדניאל צ"ב דגם בב' פסוקים שבתחלה יש ראי' ואולי דלמה אונקלס לא כ' כרש"י משום דלא מצינו לאומנות פחותה כמו טבח בהמות ושיהי' קרוי שר, וע"כ דלהריגת אנשים שצריך שיהי' נאמן שלא להחניף אף לשרים גדולים הפושעים במלך שפיר נקרא שר הטבחים ומביא ראי' מדניאל דאריוך הי' שר טבחים היינו שר להריגה, וכ"א שם בפט"ז ענא מלכא לאריוך שליטא פרש"י רב טבחים, ויל"ד דרמב"ן בתחלה מביא ראי' לרש"י משמואל ולא מקרא דטבוח טבח (ברא' מ"ג ט"ז). וטבחו (שמות כ"א ל"ז) שורך טבוח, (דברים כ"ח ל"א) שו"ר במזרחי שכ' לא הורגים מחויבי מיתה כאונקלוס כי ל"מ ל' טביחה על הריגת אנשים, וטבחת ולא חמלת שהרגם כמו טובח בהמות בלי חמלה ואין טענה מאריוך רב טבחי' דל' ארמי לחוד ולה"ק לחוד עכ"ל, ותמוה שלא זכר הרמב"ן ועוד מה יאמר בראי' דישעיה, ועוד מצינו ראי' לדבריו לטבוח ישרי לב, (תהלים ל"ז י"ח) נתנם לטבח (ישעיה ל"ד ב'), וטבח גדול בארץ אדום (שם פ"ו), לטבח תכרעו (שם ס"ה י"ב) מלאו ידיכם לטבוח, (ירמי' כ"ה ל"ד) ירדו לטבח, (שם מ"ח ט"ו, ונ' כ"ז) וביחזקאל (כ"א ט"ו כ' ול"ג) ועוד דמורים על הריגת אדם ודע עוד דבשבת ק"ח א' משל לב' בנ"א א' הרגו איספקלטור רש"י שר טבחים בל' יוני, ובערוך איתא ת' יונתן רב ספקלטוריא: