פסוק א:א דקשה לרש"י דהיה לו לכתוב מקודם אלה תולדות יעקב ואחר כך וישב יעקב, כמו שמצינו גבי עשו דחשיב מקודם תולדותיו ואחר כך היכן נתיישבו, ומתרץ אחר שכתב וכו', כלומר שלא בא הכתוב למנות תולדותיו של יעקב, אלא בא לפרש ישובו וישוב תולדותיו היאך נתיישבו, שהרי גם בפרשתו של עשו מפרש ישובו וישוב תולדותיו, שהרי כתיב (לעיל ל"ו ח') וישב עשו בהר שעיר הרי ישובו, ואח"כ מפרש תולדותיו כדכתיב (שם ט') ואלה תולדות עשו וגו', ואח"כ מפרש ישובי בניו (שם מ') ואלה שמות אלופי עשו למשפחותם למקומותם וגו', אלה אלופי אדום במושבותם (שם מ"ג), וזהו שנקט אחר שכתב לך ישובי עשו, רצה לומר שגם בפרשתו מפרש ישובו וישובי תולדותיו, אם כן כאן גבי יעקב גם כן מפרש ישובו וישובי תולדותיו, והיינו הא דכתיב וישב יעקב הרי ישובו, ואחר כך כתיב אלה תולדות יעקב, רצה לומר ואלה ישובי של תולדות יעקב גם הם כמו ישובי תולדות עשו, והתחיל לספר המקרים שקרו להם עד בואם שם, תחילת המקרים יוסף בן י"ז שנה נמכר למצרים, ונשתעבדו שם ויצאו, וכך וכך אירע להם עד בואם לארץ נושבת:
פסוק ב:ב זה הפירוש קאי אדלעיל, והכי פירושו דקשה לרש"י כיון שפירש לעיל הפסוק בא לפרש ישובו של יעקב וישובי תולדותיו, א"כ היכן מצינו שפירש ישובי תולדותיו, והא כתיב אלה תולדות יעקב יוסף בן י"ז שנה וגו', ועל זה פירש ואלה של תולדות יעקב, וזה לשון רש"י ואינו מציין על הפסוק, לכך כתיב ואלה ולא אלה כלשון הפסוק, כלומר אלה גלגולי וסבות ישובי התולדות של יעקב דהיינו השבטים, יוסף בן י"ז שנה וגו', ועל ידי יוסף באו למצרים, ואחר כך יצאו משם ובאו לארץ ישראל, ואף על פי שמצינו כיוצא בזה באלה תולדות יצחק (לעיל כ"ה י"ט), שהתחיל הכתוב באלה תולדות יצחק והתחיל במקרים שקרו לו קודם לידתם ולא הוקשה זה לרש"י, יש לומר דעיקר קושיית רש"י הכא דהתחיל בישובי יעקב ואחר כך כתב אלה תולדות יעקב וגו', היה לו לומר להיפך:
פסוק ב:ג מפני שאין ישוב של תולדותיו נזכרים בתורה רק של ב' שבטים וחצי, לכן נקט רש"י וגלגוליהם:
פסוק ב:ד רצה לומר שלא בא לפרש אלא תולדות של יעקב ולא ישובי תולדותיו, ומה שכתב אלה תולדות יעקב יוסף, לומר שכל תולדותיו נקרא על שם יוסף, שהרי מפני חבתו של רחל שיוליד בן מרחל עבד ז' שנים הראשונים, ואח"כ רימה אותו ונתן לו את לאה והוליד ממנה בנים, ואחר כך נתנה לו רחל בלהה שפחתה לאשה כיון שראתה שאין לה בנים והוליד גם מבלהה בנים, ואחר כך נתנה לו לאה גם זלפה שפחתה לאשה וגם ממנה הוליד בנים, ואחר כך ילדה רחל את יוסף ומיד כשנולד יוסף אמר יעקב ללבן לחזור אל מקום אבותיו, ואם כן נמצא שכל תולדותיו לא היו אלא בסיבת יוסף הנולד מרחל:
פסוק ב:ה ואם תאמר והא בנימין נמי בא מרחל ולמה נקט יוסף, ויש לומר מכל מקום עיקר עבודתו לא היה אלא בשביל יוסף כמו שנאמר לעיל (ל' כ"ה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב שלחני וגו' כדפירשתי לעיל:
פסוק ב:ו והא דלא נקט רש"י קלסתר פנים כמו שנקט לעיל (כ"ה י"ט ד"ה אברהם) בפרשת תולדות גבי יצחק, משום דרש"י דייק שהיה דומה לו מדכתיב זקונים כדפירש"י בסמוך (פ' ג'), לכך נקט זיו איקונין, דזקונים נוטריקו"ן זיו איקונין וק"ל:
פסוק ב:ז כאילו אמר התולדות, שהכל מעידים עליהן שהן של יעקב הוא יוסף, כמו שפירש"י לעיל (כ"ה י"ט ד"ה אברהם) גבי ואלה תולדות יצחק בן אברהם, או משום שהוא לבדו אירע לו מה שאירע ליעקב, ומפני זה ידעו הכל שהוא בנו:
פסוק ב:ח דקשה לרש"י למה לא כתיב ויחי יעקב בארץ וגו':
פסוק ב:ט (נח"י), אף על גב דבכל מקום שמפרש הרב כן הוא משום שכתוב חסר, כמו והוא ישב פתח האהל (לעיל י"ח א'), או ולוט ישב וכו' (לעיל י"ט א'), מה שאין כן הכא שאין מקום לדרוש ביקש וכו', יש לומר דמדכתיב אחר כך אלה תולדות יעקב יוסף, שאין לו קשר עם וישב יעקב, או היה לו לומר אלה תולדות יעקב ראובן וכו', על כן בא לפרש שאלה תולדות יעקב יוסף גרמו שלא נתקיימה המחשבה של וישב וכו', ומה שכתב קפץ עליו רוגזו, פירוש המחלוקות וריב שלו, כמו אל תרגזו (לקמן מ"ה כ"ד) שתרגומו (אל) [לא] תתנצון:
פסוק ב:י דאם לא כן והוא נער למה ליה:
פסוק ב:כ (נח"י), דאי אפשר לפרש שהוא ענין אחד שהיה עושה מעשה נערות אצל בני בלהה, וכי חוץ להם לא היה עושה, אלא וכו':
פסוק ב:ל דייק מדלא כתיב ויוציא יוסף דבתם, כמו שכתוב גבי מרגלים (במדבר י"ג ל"ב) ויוציאו דבת הארץ, לזה כתב היה רואה, רצה לומר שלדעתו אמת היה, לכך כתיב כאן ויבא, ר"ל שהביא הדברים כהוייתן בפני אביו כאשר ראה, ולא היה אומר דבר מה שלא ראה, אבל גבי מרגלים כתיב ויוציאו רצה לומר שהיו מוציאים דברים שקרים מלבן:
פסוק ב:מ אף על פי דבקרא סתם כתיב את אחיו, יש לומר דכיון שיוסף היה מקרב את בני השפחות, ואם היו רשעים בעיניו איך היה מקרבן, ועוד שהוא היה אוהב שלהן בודאי לא היה הדבה עליהן:
פסוק ב:נ וקשה דהיאך יתכן לומר שבני יעקב יהיו חשודין על זאת, ואי חס ושלום אמת הוא למה נענש יוסף על זה, ויש לומר דודאי לא היו חשודין על זה, אלא שיוסף היה טועה בדבר, לכך נענש שהיה לו לעיין בדבר על מה שחשדן על אבר מן החי שהיה רואה אותן שאכלו מבהמה שנשחטה ועדיין מפרכסת דמותר לאכלה, דכיון שנשחטה שחיטה מתירה, והוא סבר שכל זמן שמפרכסת עדיין הוי אבר מן החי, או שהיה רואה שאוכלין בן פקועה שמותר בשחיטת אמו, ואפילו שהוא שור גדול, ואין צריך שחיטה מן הדין אלא מפני מראית עין, והוא היה סבור שאבר מן החי הוא כיון דצריך שחיטה משום מראית עין, ועל מה שזלזלו בבני השפחות, הכי פירושו מפני שהיו קוראין לבני בלהה וזלפה בני השפחות וכוונתם היה שהיו משועבדים לרחל ולאה, וזה אמת הוא שהיו בני השפחות, שהרי גם הפסוק קראם כן, אבל הוא היה סובר מדקרו להו בני השפחות כוונתם שנולדו קודם שנשתחררו, אם כן בניהם של שפחות היינו עבדים כנענים, ומה שהיה חושדן על העריות, הכי פירושו דקיי"ל (קידושין ע'.) אין משתמשין באשה, ור"ל שאדם אחר אסור להשתמש באשת איש, ויוסף היה רואה שהיו משתמשין בעסקי משא ומתן עמהן, לכך חשדן על העריות, אבל טעות היה בידו דהא דאמרינן אין משתמשין באשה היינו דוקא דברים של חיבה, כגון רחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה, אבל שאר דברים שאינן של חיבה או לישא וליתן עמהם מותר, ואם תאמר מנא ליה לרש"י שהיה חושדן על כל הג' דברים, ויש לומר דרש"י בעצמו מתרץ קושיא זו כיון שמצינו דבשלשתן לקה, ועוד יש לומר דילפינן רעה רעה לגזירה שוה, כתיב הכא דבתם רעה, וכתיב לקמן (פ' ל"ג) חיה רעה אכלתהו, מה להלן אבר מן החי, דחיה דורסת ואוכלת כשהוא חי אף כאן אבר מן החי, ועבדים ילפינן מדכתיב בפרשת משפטים (שמות כ"א ח') אם רעה בעיני אדוניה, מה רעה דלהלן קאי על עבדות אף כאן עבדות, ועריות ילפינן מדכתיב לקמן (ל"ט ט') גבי יוסף ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, מה רעה דלהלן קאי על עריות אף כאן קאי על עריות:
פסוק ב:ס כלומר דלא היה לו למיכתב כלל וישחטו דהא לא היו אוכלין אותו, אלא לומר לך אע"פ שלא היו רוצין לאוכלו אפילו הכי שחטו אותו:
פסוק ג:ע ואם תאמר והא בנימין נולד לו יותר לעת זקנתו מיוסף, ויש לומר משום דכל בניו של יעקב נולדו לו מיד זה אחר זה, דהא בו' שנים נולדו כולם חוץ מבנימין שהפסיק בו זמן ארוך, והיו העולם סבורין שלא יוליד ממנה עוד בן והיו קורין ליוסף בן זקונים, ואפילו אחר שנולד בנימין קראו אותו בן זקונים מתוך שהורגלו בו:
פסוק ג:פ דלפירוש ראשון קשה מאי נפקא מינה אם נולד לעת זקנתו או בימי ילדותו, לכן אמר ואונקלוס תרגם וכו', ועדיין קשה היה לו לומר בן זקנותו, מאי זקונים, אלא בא לומר שהיה זיו איקונין וכו', (מהרש"ל):
פסוק ג:צ לפירש א' קשה למאי נפקא מינה אמר קרא שעשה לו כתונת פסים, אי משום להורות שאל ישנה אדם לבן בין הבנים, שהרי בשביל ב' סלעים שהיה כתונת של יוסף יותר שוה היו מתקנאים בו אחיו (שבת י':), דאין זה משמעות הקרא דהא לא כתיב ויראו אחיו כי עשה לו כתנת פסים, אלא ודאי בשביל חלומותיו ודבריו היו מתקנאים בו, לכן מביא מדרש אגדה כו', (מהרש"ל), ורצה לומר פסים נוטריקו"ן פ'וטיפרע ס'וחרים י'שמעאלים מ'דינים, וצריך לומר לפי זאת האגדה שחסר וי"ו ממלת סוחרים בפסוק (לקמן פ' כ"ח) ויעברו אנשים מדינים סוחרים, שצריך להיות וסוחרים, ואף שנעלם בקרא מכירת יוסף לסוחרים דהא נעלם נמי מכירתו למדינים, דאם לא כן סוחרים למה ליה:
פסוק ז:ק (ממ"ש), כוונתו לפרש חילוק בין קמה לנצבה שלכאורה הוא כפול שהוא ענין אחד, לכן פירש קמה רצה לומר נזקפה משכיבתה לפי שעה, וגם נצבה לעמוד תמיד כן על עמדה בזקיפה וק"ל:
פסוק י:ר וקשה למה בחלום הראשון לא סיפר אותו לאביו, ויש לומר שיוסף היה יודע כי רוב החלומות הולכים אחר הפה (ברכות נ"ה:), וכיון שאחיו פתרו אותו לטובה משום הכי לא רצה לספר אותו לאביו, אבל בחלום השני שלא פתרו לו אחיו, כלומר שלא רצו לפתור אותו לטובה, כי גם הם הרגישו הדבר דמשום הכי אמר חלומותיו כדי שיפתרו לו לטובה, הוצרך לספר אותו לאביו כדי לפתור לו, וכן עשה וגער בו כדי שלא יטילו אחיו שנאה עליו, (מהרש"ל):
פסוק י:ש רצה לומר יוסף היה מטיל שנאה על עצמו, לכך גער בו ולא משום שהוקשה בעיניו אם החלום יהיה אמת שהרי אחריו כתיב ואביו שמר את הדבר:
פסוק י:ת הקשה הרא"ם מנא ליה דילמא לעולם היה יודע, והא דקא מתמה היינו כדפירש"י לעיל שלא יטילו שנאה עליו, ועוד קשה למה גבי הדברים מגיעים לבלהה אמרו שיעקב לא היה יודע זה שאילו היה יודע זה לא היה אומר והלא אמך מתה, כי היה לו לחוש שמא ירגישו בניו, ואילו גבי אין חלום בלא דברים בטלים לא פחד שמא ידעו גם בניו שאין חלום בלא דברים בטלים ויאמרו שאין דברי יעקב אלא דרך תחבולה בעלמא, ותירץ מהרש"ל דאם כן דהיה יעקב יודע שהדברים מגיעים לבלהה בודאי גם בניו היו יודעים מפני שזה תלוי בסברא, ואם כן מה הוציא מלבם במה שאמר הבוא נבוא וגו', ומה שכתב אחר כך ואביו שמר את הדבר, רצה לומר שהיה קבלה בידו שאין חלום בלא דברים בטלים (ברכות נ"ה.), וזה היה קבלה בידו ובניו לא ידעו הקבלה:
פסוק י:א רצונו לתרץ למה קא מתמה יעקב ואמר הבוא נבוא וגו', וכי לא ידע זה שאין חלום בלא דברים בטלים, אלא להוציא וכו':
פסוק י:ב שהם סוברים שפירוש אמך אינו נופל אלא על אמו ממש אלא שאין חלום וכו':
פסוק יב:ג פירוש דאי לא היה נקוד על את היה את דבוק לצאן, והוה פירושו לרעות את הצאן, אבל עכשיו דנקוד על את, אם כן הוה כאילו אינו נכתב לגמרי את, ואם כן לא הוי לרעות דבוק לתיבה שלאחריו והוה פירוש הלכו לרעות, היינו את עצמן, וצאן אביהן בשכם מלתא באפי נפשיה הוא, ואי לא הוי נכתב לגמרי מלת את לא היה מוכיח מיניה מידי דודאי יכולין למימר לרעות את עצמן, אבל מכל מקום יותר סברא הוא לומר דדבוק הוא להדדי דכולה חדא מילתא, אע"פ שלא כתיב את הוה אמרינן דמקרא קצר הוא, אבל השתא דכתיב את ונקוד עליו כאילו הוא נמחק, לומר לך דלא דביקות הוא אלא שני דברים הן, דאם לא כן למה נקוד עליו:
פסוק יג:ד ואם תאמר ולמה לא פירש כן גבי אברהם אברהם (לעיל כ"ב י"א), משה משה (שמות ג' ד'), וי"ל דהא אין שייך לומר הנני בלשון ענוה דהא כבר דיבר עמו, כדכתיב ויאמר ישראל אל יוסף הלא וגו':
פסוק יד:ה כתב רא"ם נראה לי שאין זו ראייה שחברון היתה בהר, שאם מפני שכתב בה לשון עלייה דילמא כתב לשון עלייה מפני שארץ ישראל גבוה מכל הארצות (זבחים נ"ד:) כדפרש"י בפסוק מהרו ועלו אל אבי (לקמן מ"ה ט' ד"ה ועלו), אלא נראה לי דראייתם הוא כיון שהקצוהו לבית הקברות ואין מקצין לבית הקברות אלא מקום טרשין, כמו שכתוב בשלהי כתובות (קי"ב.) ומקום טרשין אינו אלא בהר עכ"ל, אי נמי מדכתיב (במדבר י"ג כ"א) ויעלו ויתורו וגו' וכתיב בתריה (פ' כ"ב) ויעלו בנגב ויבא עד חברון, למה כפל וכתב ויעלו תרי זימני היה לו לומר ויעלו בנגב ויתורו את הארץ ממדבר צין עד רחוב לבא חמת ויבא עד חברון וגו', אלא להכי כתיב עוד ויעלו בנגב ויבא עד חברון, דהאי ויעלו קאי על חברון שהיתה יושבת בהר, ודו"ק נ"ל:
פסוק יד:ו דאם לא כן ויבא שמה מיבעי ליה שהרי כבר כתיב רועים בשכם, אלא שכם הידוע. (מהרש"ל), דלא היה לו לומר אלא וישלחהו מעמק חברון וימצאהו, אלא וכו':
פסוק טו:ז מדלא אמר יוסף לאיש הידעת את אחי איפה הם רועים, רק אמר הגידה נא לי, שמע מינה שהיה מלאך, ומדכתיב איש שמע מינה שהוא גבריאל ולא אחר. (ג"א), דאם לא כן שהיה מלאך, למה לי כל הסיפור שהיה תועה בדרך, מה לי אם הלך בתחילה אליהם בלא תעות הדרך או לא, אלא שהיה מלאך והקב"ה שלחו להגיעו אל אחיו כדי לקיים גזירתו, דאם לא כן היה חוזר משכם כיון שלא מצא אותם:
פסוק יז:ח דקשה לרש"י מה ענין תשובה זו על שאלתו, דהא יוסף לא ביקש אלא שיגיד לו איפה הם, והמלאך השיב לו נסעו מזה, ועוד הא יוסף נמי היה יודע שנסעו מזה כיון שלא מצאן שם, לכן פירש הסיעו עצמן מן האחוה, פירש ורוצין להרגך ואל תלך לשם, ומנא ליה לרש"י לפרש כן, י"ל זה בגימטרי' י"ב, והכי פירושו נסעו מי"ב, ר"ל אינם רוצים שיהיו י"ב ורוצין להרגך ולא יהיו אלא י"א דהיינו נסעו מז"ה, אי נמי הוכחת רש"י ממלת זה, כלומר נסעו מזה שאתה אומר את אחי אנכי מבקש, אבל הם נסעו מן האחוה:
פסוק יז:ט דקשה לרש"י כיון שאמר לו המלאך נסעו מזה, כלומר נסעו מן האחוה מאי כי שמעתי אומרים וגו', והא כל כי נתינת טעם וראיה הוא והכא מאי ראיה איכא, ולכן פירש נכלי דתות איך יהרגוך:
פסוק יח:י דקשה לרש"י דאין הלשון של אותו בחול"ם נופל על ויתנכלו שהוא לשון מתפעל, שעניינו נתמלאו נכלים ואיננו דבק למלת אותו, בשלמא אי הוה כתיב וינכלו הוה שפיר לשון אותו, אבל על הלשון של ויתנכלו אינו נופל הלשון אותו אלא אליו, ועל זה פירש אותו כמו אתו בחיר"ק, ר"ל אם הולכין אחר המסורה אם כן אז הוה קרינן אתו בחיר"ק, דהא כתיב חסר וי"ו, אי נמי כיון שמצינו אותנו שהוא כמו אתנו אם כן אותו נמי כמו אתו, ואתו היינו עמו, ועמו כלומר אליו פירש התרגום של אליו עמו, כדפירש"י בפרשת חיי שרה (לעיל כ"ד ז' ד"ה ואשר), אם כן הוה כאילו נאמר אליו, (רא"ם). ומהרש"ל פירש לפי שקשה לרש"י דאותו מיותר ולא הוה ליה למימר אלא ויתנכלו להמיתו, אלא רצה לומר כמו אתו פירש עמו, שגם יוסף היה בדעתו שיהרגוהו, ועדיין בא להורות לך דלא תימא שהוא והם היה דעתם להרוג את אדם אחר, לכך אמר אליו כלומר ליוסף שהוא והם היה דעתם להרוג את יוסף עכ"ל. ויש עוד גירסות אחרות:
פסוק כא:כ (מהרמ"ש), דאם לא כן קשה דמלת נכנו שמוסב על יוסף אין לו חיבור כלום למלת נפש שאחריו, לכן פירש דהוה ליה כאילו נכתב מכת נפש וק"ל:
פסוק כב:ל דקשה לרש"י האיך יתכן לומר שראובן עצמו אמר שישליכו אותו בבור כדי שהוא ישיב אותו אל אביו, דאם כן לא היו מניחין את ראובן להצילו, ועוד דאי קאי על ראובן היה לו לומר למען אציל ולמה כתב למען הציל. כתב הרא"ם לא שמעתי למה הוצרך לכתוב זה, כי ידוע הוא מעצמו שאין זה מדברי ראובן וכו':
פסוק כב:מ וקשה מנא ליה שבשביל כך היה רוצה להציל אותו, דילמא חסיד גדול היה ולא היה רוצה להכות נפש, ויש לומר דכתיב לקמן בפרשת ויחי (לקמן מ"ט ט')בברכות שבירך יעקב את בניו שבירך את יהודה שאמר מה בצע, ולמה לא בירך את ראובן שהיה רוצה להצילו מכל וכל והיה בדעתו להשיבו אל אביו, ואדרבה יהודה היה נותן עצה למכור אותו, אלא ודאי ראובן לא היה כוונתו לשם שמים כי אם שלא יתלו הסרחון בו, כלומר אתה בכור וכו', (מהרש"ל):
פסוק כג:נ כתב מהרש"ל פירש הרא"ם שהכל אחד הוא שלא היה עליו אלא כתונת אחד של פסים, וכן אמר הכתוב את כתנתו ואיזה זה כתונת הפסים שעליו, דאין לומר שהיה לו ב' כתנות זה על גב זה, דאין נקרא כתונת אלא זה שעל גבי בשרו, אבל לא נראה לי אלא שהיה לו ב' כתונת זה על גבי זה, אחד על גבי בשרו משום הזיעה שלא יקלקל את כתונת הפסים, והם הפשיטו שניהם כאחד שהיו אוחזין בתחתונה והיו מפשיטין שניהם כאחד, ולכך אמר אשר עליו רצה לומר הכתונת הפסים אשר על האחר, והטעם שהיו אוחזין בתחתונה כדי להראות לו שלא על מה שהוסיף לו אביו כתונת הפסים עשו זאת, אלא בשביל דבתו רעה ובשביל חלומותיו עכ"ל:
פסוק כד:ס רש"י דייק מדכתיב הבור רק ואי הוה בו דבר כגון עצים ואבנים אין זה נקרא רק, בשלמא אי היו בו נחשים ועקרבים אתי שפיר דכתיב רק, דנחשים ועקרבים דרכן ליכנס בחורין ובסדקין, והוה כאילו רק, אבל מכל מקום היו בו וילפינן גזירה שוה כתיב הכא אשר אין בו מים ובפרשת עקב כתיב (דברים ח' ט"ו) נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים, מה אין מים דנאמר להלן מיירי שיש בו נחשים ועקרבים, אף הכא מיירי שיש בו נחשים ועקרבים, (ממ"ש), ולי נראה דליכא למימר דאין בו מים לדיוקא דעצים ואבנים היו בו דמאי נפקא מינה בזה, אלא בא להורות הא שאר דברי מזיקים היו בו ואפילו הכי השליכוהו בו וק"ל, ואין להקשות כיון דנחשים ועקרבים יש בו אם כן הצלת ראובן אינה הצלה, שימיתוהו הנחשים והעקרבים, יש לומר שהם לא ידעו מזה אלא שהיו סבורין שאין בו אפילו נחשים ועקרבים, דאם לא כן איך רצו למכור אותו כיון שראו הנס שעשה לו הקב"ה שלא הזיקו ולא המיתו אותו, (רא"ם):
פסוק כו:ע אבל לא תפרשהו לשון גזילה:
פסוק כו:פ רצונו לתרץ הא לאו חיה ועוף היה, ועוד הא השליכוהו אל הבור ואין כאן דם שצריך לכסותו:
פסוק כח:צ דייק מדכתיב וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו, ואי היו המדינים היאך היו רשאים למוכרו והא עדיין לא היה שלהם, ועוד דאי המדינים משכו אותו מן הבור בלא ידיעת האחים ומכרו אותו, אם כן מאי זה דכתיב (לקמן מ"ה ד') אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי הנה, והא הם לא מכרו אותו, ועוד למה לי למיכתב לכו ונמכרנו לישמעאלים והא לא מכרו אותו, אלא וימשכו קאי על בני יעקב והם מכרוהו לישמעאלים וישמעאלים למדינים, ואין להקשות מנא ליה לרש"י דישמעאלים מכרוהו למדינים דילמא מכרו אותו למדנים שהם אומה אחרת כדכתיב (לעיל כ"ה ב') ואת מדן ואת מדין, דאם כן למאי נפקא מינה הזכיר הכתוב ויעברו אנשים מדינים סוחרים, אלא על כרחך לענין מכירת יוסף הזכיר הכתוב שישמעאלים מכרו אותו למדינים ומדינים למדנים ומדנים לפוטיפר, וק"ל נ"ל. אבל הרא"ם כתב שמדינים ומדנים אחד הוא, ולעיל גבי כתונת פסים הזכיר נמי סוחרים היינו לפי האגדה, וכאן פירש לפי פשוטו שמדינים וסוחרים אחד הם, וסיים אבל קשה מפסוק (לקמן ל"ט א') ויקנהו פוטיפר וגו' מיד הישמעאלים, יש לפרש אף על פי שנמכר פעמים רבות אבל עדיין לא נתנו לישמעאלים מחיר כספם שנתנו בעדו, ומכח זה היה עוד ביד הישמעאלים רק ריוח יותר על כספם לא היה של ישמעאלים אלא של מדינים, ומכח זה נשאר עדיין ביד הישמעאלים, וק"ל נ"ל:
פסוק כט:ק הא דדחיק רש"י לפרש כן, וכן לפי ד"א עסוק היה בשקו וכו', דילמא הלך לו לעסקיו, יש לומר דאי הלך לדבר הרשות היאך רשאי לו לילך הא ידע שאחיו מבקשים להמית את יוסף, ולמה לא ירא כשילך לו שימיתו אותו, אלא צריך לומר שלדבר מצוה הלך שהגיע יומו וכו', וקשה אם כן מהו וישב הוה ליה למימר ויבא, לכן פירש ד"א לשון תשובה, וטעם אחרון לבד לא יתכן דאם כן היה לו להמתין עד יום אחר בשביל יוסף, לכן פירש שהגיע יומו וכו' ולא היה יכול להמתין, (מהרש"ל):
פסוק כט:ר דייק מדכתיב הכא וישב ראובן אל הבור, ונאמר גבי מרדכי (אסתר ו' י"ב) וישב מרדכי אל שער המלך, מה להלן בשק ובתענית הכי נמי כאן. וצריך לומר דהא דעשה תשובה היינו בצנעה משום הכי לא היה בשעת מכירה, דאם לא כן היו דברי רש"י סותרים אהדדי, דהא בפרשת וזאת הברכה (דברים ל"ג ז' ד"ה וזאת) פירש וזאת ליהודה כיון שהודה יהודה על מעשה תמר הודה נמי ראובן על מעשה בלהה ועשה תשובה, אלא מתחילה עשה בצנעה ואחר כך עשה בפרהסיא:
פסוק ל:ש דאם לא כן וכי מפני שהילד איננו נפסק לו המקום ולא נשאר לו מקום לברוח שם, וליכא למימר דר"ל אנא אני בא לבקשו, אם כן ואני מיותר, אלא הכי קאמר מאחר שהילד איננו אני צריך לברוח מפני צער אבא ואנה אברח:
פסוק לג:ת והרי הוא מקרא קצר כי בזולת היא זו אין לו מובן:
פסוק לג:א דאם לא כן לא הוה ליה למיכתב אלא טרוף טורף יוסף, ועוד קשה מנא ידע שחיה רעה טרפתהו דילמא לסטים הרגוהו:
פסוק לג:ב בודאי לא היה מוכרח לכך אלא בעצמו היה מסכים עמהם מפני כמה דברים, חדא כדי שיתקיים כי גר יהיה זרעך (לעיל ט"ו י"ג), דאי היה יודע יעקב לא הורד למצרים, כי היה פודה את יוסף בכל ממון שבעולם, ועוד דאי היה יודע יעקב היה מקלל אותם למחות את שמם ואז יכלה זרעו של ישראל, והקב"ה רצה שיפרו וירבו, ולכן פירש בסמוך והקב"ה לא היה רוצה לגלות לו, משמע שלא היה מוכרח לכך ואם רצה היה מגלה, אלא שהקב"ה הסכים עמהם כדי שיתקיים הגזירה של ועבדום וענו אותם (שם), ועוד יש לומר כדפירש"י בסמוך (פ' ל"ד) ימים רבים כ"ב שנה כו', וקשה מאי נפקא מינה אם כ"ב שנה או יותר הוא, אלא ודאי דקשה לרש"י למה לא הגיד לו הקב"ה ליעקב ולמה היה מצערו כ"ב שנה, אלא משום זה היה עושה כנגד כ"ב שנה שלא קיים כיבוד אב ואם, שאם הגיד לו הקב"ה היה יעקב מתפלל והיה מבטל מה שנגזר עליו שיהיה בצער כ"ב שנה, והקב"ה רצה לשלם לו על שביטל כיבוד אב ואם לכך הסכים עמהם בחרם כדי שלא יהיו רשאים לגלות, דחרם הוא כמו שבועה, וכשהקב"ה נשבע אין התפילה מבטלת כדפירש"י בפרשת חקת (במדבר כ' י"ב ד"ה לא) לכן לא תביאו, בשבועה וכו' נשבע בקפיצה כדי שלא ירבו בתפילה על כך, הכי נמי החרם הוא כמו שבועה לכך הסכים עמהם:
פסוק לד:ג (נח"י), כתב מהרי"ק שורש ל"ז דהוצרך הרב להביא זה אף על פי שאינו קרוב לפשוטו, כדי ליתן טעם למה הסכים הקב"ה עם החרם ולא גילה ליעקב, לפי שנגזר על יעקב להצטער כ"ב שנה ע"כ:
פסוק לד:ד ואם תאמר למה נענש על כך והא יצחק ורבקה ציוו לו לילך לשם וליקח אשה, (קצ"מ), ותירץ רבינו בחיי בפרשת תולדות שיש לפרש כי דעתם היה שיקח לאה ויחזור מיד, אבל הוא נתן עיניו ברחל מחמת יופיה ואמר (לעיל כ"ט י"ח) אעבדך ז' שנים ברחל, ואם כן כל הזמן ששהה היה ברצונו:
פסוק לה:ה רצה לומר כל אחד נשא התאומה שנולדה עם אחיו והיתה אחותו מן האב ולא מן האם, דלבני נח אחותו מן האב לא הוי ערוה (סנהדרין נ"ח:):
פסוק לה:ו שמעתי להקשות וכי יעקב לא היה יודע שאין מקבלין תנחומין על החי וסבור שהוא מת, ואם כן למה היה מתאבל על יוסף הא היה יודע שהוא חי, יש לומר דהא שאחז"ל (מסכת סופרים כ"א ה"ט) דאין מקבלין תנחומין על החי וסבור שהוא מת דבר זה לא למדו אלא מיעקב, כיון דגזירה היא שהמת נשכח מן הלב ומקבלין תנחומין עליו ויעקב לא קיבל, שמע מינה דאין מקבלין תנחומין על החי וכו', ואין הכי נמי דיעקב לא ידע זה, ומהרש"ל תירץ כשאדם מצער את עצמו אינו יודע שהוא מצער עצמו יותר מדאי, שהוא סבור שכל הצער הזה אינו נחשב לכלום:
פסוק לה:ז פירוש בעבור בני, שלא יצדק לפרשו אצל או לו, כמו ואבימלך הלך אליו מגרר (לעיל כ"ו כ"ו), וכמו ויאמר אליו אני ה' (לעיל ט"ו ז'):
פסוק לה:ח פירוש שאבלותי זאת תתקיים בי עד שאקבר, ולא שאהיה אבל בקבר, כי אין שם לא אבילות ולא שמחה:
פסוק לה:ט כי שאולה הוא אחד מז' שמות שיש לגיהנם (עירובין י"ט.). (ג"א), הטעם הוא כי דין האדם בגיהנם י"ב חודש (עדיות פ"ב מ"י) ואם כל בניו קיימים שהם כנגד י"ב חדשי השנה שהוא דין האדם בגיהנם אז אין הגיהנם שולט בו:
פסוק לה:י דקשה לרש"י דלא היה לו לכתוב אלא ויבך אותו כמו שכתוב לעיל כל בניו וכל בנותיו לנחמו, ועוד קשה למה נאמר ויבך ולא נאמר ויתאבל כמ"ש לעיל (פ' ל"ד) ויתאבל על בנו, ועל זה פירש זה יצחק, וגבי יצחק לא יתכן לכתוב ויתאבל דהוא לא היה מתאבל דיודע היה שיוסף חי, ואין להקשות מנא ידע זה, ושמא יש לומר שהקב"ה גילה לו שלא יצער את עצמו לפי שלא החרימו רק שלא לגלות ליעקב:
פסוק לו:כ דאם הזמין לו נושאי צרי ולוט (לעיל פ' כ"ה) שלא יוזק מריח רע של זפת וכו' (ברש"י שם ד"ה וגמליהם), כל שכן שלא יביא אותו לידי הורג נפשות שהוא מאוס יותר, והתרגום סבירא ליה אף על פי דהיה ממונה על ההורגים מחויבי מיתה, הוא עצמו לא הרגם:
