א וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן וַיִּנְהַ֤ג אֶת־הַצֹּאן֙ אַחַ֣ר הַמִּדְבָּ֔ר וַיָּבֹ֛א אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽבָה׃ ב וַ֠יֵּרָא מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֥ה אֵלָ֛יו בְּלַבַּת־אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל׃ ג וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אָסֻֽרָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה אֶת־הַמַּרְאֶ֥ה הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה מַדּ֖וּעַ לֹא־יִבְעַ֥ר הַסְּנֶֽה׃ ד וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹהִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ ה וַיֹּ֖אמֶר אַל־תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַׁל־נְעָלֶ֙יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־קֹ֖דֶשׁ הֽוּא׃ ו וַיֹּ֗אמֶר אָנֹכִי֙ אֱלֹהֵ֣י אָבִ֔יךָ אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וַיַּסְתֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ פָּנָ֔יו כִּ֣י יָרֵ֔א מֵהַבִּ֖יט אֶל־הָאֱלֹהִֽים׃ ז וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו׃ ח וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֮ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃ ט וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם׃ י וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃ יא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃ יב וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה׃ יג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָֽאֱלֹהִ֗ים הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם׃ יד וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם׃ טו וַיֹּאמֶר֩ ע֨וֹד אֱלֹהִ֜ים אֶל־מֹשֶׁ֗ה כֹּֽה־תֹאמַר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵיכֶ֗ם אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֛ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹ֖ב שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר׃ טז לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאָמַרְתָּ֤ אֲלֵהֶם֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹֽתֵיכֶם֙ נִרְאָ֣ה אֵלַ֔י אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם יִצְחָ֥ק וְיַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֤ד פָּקַ֙דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת־הֶעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃ יז וָאֹמַ֗ר אַעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֮ מֵעֳנִ֣י מִצְרַיִם֒ אֶל־אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ יח וְשָׁמְע֖וּ לְקֹלֶ֑ךָ וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵֽלֲכָה־נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ יט וַאֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֠י לֹֽא־יִתֵּ֥ן אֶתְכֶ֛ם מֶ֥לֶךְ מִצְרַ֖יִם לַהֲלֹ֑ךְ וְלֹ֖א בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ כ וְשָׁלַחְתִּ֤י אֶת־יָדִי֙ וְהִכֵּיתִ֣י אֶת־מִצְרַ֔יִם בְּכֹל֙ נִפְלְאֹתַ֔י אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶֽם׃ כא וְנָתַתִּ֛י אֶת־חֵ֥ן הָֽעָם־הַזֶּ֖ה בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם וְהָיָה֙ כִּ֣י תֵֽלֵכ֔וּן לֹ֥א תֵלְכ֖וּ רֵיקָֽם׃ כב וְשָׁאֲלָ֨ה אִשָּׁ֤ה מִשְּׁכֶנְתָּהּ֙ וּמִגָּרַ֣ת בֵּיתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹ֑ת וְשַׂמְתֶּ֗ם עַל־בְּנֵיכֶם֙ וְעַל־בְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְנִצַּלְתֶּ֖ם אֶת־מִצְרָֽיִם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
וינהג. ותרג' לאתר שפר ור"ר העשיל ז"ל פי' עפמ"ש בב"מ ל"ו: הב"ע במרעה שמן וטוב לכך פטור הרועה, ובמד' הר אלקים חרבה שההר הי' חד כחרב, והי' ק' להתרגום היאך נהג משה הצאן להר חד דהוי כמו העלה לראשי צוקין דחייב, לכ"פ לשפר דהיינו מרעה שמן וטוב, ובקול שמחה אי' אחר "המדבר" פי' אחר מ' הוא נ', אחר ד' ה', אחר ב' ג', ואחר ר' ש', בגימ' שנ"ח כמו משיח, שנהג הצאן היינו בנ"י כי משה רצה שיהי' משיח בימיו:
פסוק ב:
בלבת אש, ערש"י לב השמים (דברים ד' י"א), בלב האלה (ש"ב י"ח ד'), לבתך (יחזק' ט"ז ל'), בצרה (תהל' צ"א ט"ו), עבד בה (דברי' כ"א ג'), לקח משם (ברא' ג' כ"ג), ומד' פליאה להשלים את השם ופי' הגר"ש מאסטראפאלי ז"ל דמשה הי' גלגול שת והבל, ר"ת של משה משה שת הבל, ובשם משה לא נמצא רק אות ש' משת, ואות ה' מהבל, וחסר אות ת' משת ואותיות ב"ל מהבל, וז"ש בלבת אש היינו באותיות "לבת" נשלם השם, תיבת משה בצירוף לבת נמצא משה שת הבל במילואו, ובכל"י כ' דכאן רמז מפ"מ ישראל בצרה יותר מכל האומות לפי שיש בהם דלטורין ובסנה קוצים משמיעים קול כשבוערים, כך ישראל אף בזמן צרות כאו"א קוץ לחבירו ע"ש בדברים היורדים לחדרי בטן וע"ע בשו"ת שם עולם בפתיחה די"א:
פסוק ב:
רמב"ן או יהי' יבעיר מל' ובערת הרע (דברים י"ג ו') והי' האדם לבער (ישע' מ"ד ט"ו), ע' קו"ד חוב' ח' סי' ל"ב שהק' שלשון ובערת הרע לשון כליון ונקיון, אבל לבער בישעי' הוא ל' שריפה במ"ש להלאה ויקח מהם כו', ופי' יבעיר מל' שריפה הוא מל' ראשון ברמב"ן כאן, ויותר הי' מכוון להביא לפי' השני הכ' כ"א יהי' לבער קין (במדבר כ"ד כ"ב), או והי' לבער (ישעי' ה' ה') וצ"ע:
פסוק ג:
אסורה נא ואראה מדוע לא יבער הסנה, ערש"י דהול"ל אגישה נא, וי"ל יען שהמראה ראה על ראש ההר, וכשאיש חפץ לראות היטב, בדבר אשר גבוה מעל גבוה, לא יוכל לראות אל נכון כשעומד על ידה, ורק ממרחק קצת רואה יותר טוב, ואמר אסורה נא ממקום אשר אנכי עומד כעת אצל ההר ממש, וזה י"ל כוונת רש"י, ובתולדות יצחק הביא שיש משיחה שמושחים האצבע ודולקין האצבע ודולק כנר עד שתשרף המשיחה ואצבע אינו נשרף, וגם נעורת דולק ביין שרף עד שכלה הלהבה ולא נשרפה הנעורת, ואז"ל בחגיגה כ"ז. שזה סגולת סלמנדרא, ואמר אראה בסנה אם יש בו אותו המשיחה וא"כ הוא דבר טבע:
במד"ר כאן פ"ב למה נגלה ה' למשה מתוך הסנה ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה ואפי' הסנה, ובתנחומא נשא ד', קשה הנואף וגזלן שמסתלקין את השכינה וכו' והנואף אומר סלק את עצמך ותן לי מקום לשעה וכו', והבעש"ט הורה בשיטתו כי אלקים ממלא כל חללו של עולם ואין שום מקום בלתו, ונכדו בספר דגל מחנה אפרים פ' תצא כתב וז"ל שמעתי מאא"ז ז"ל שהשכינה היא מעילא לתתא כו' שאפילו כשהאדם עובר עבירה, אז ג"כ השכינה מתלבשת בו כי בלעדה לא היה בו כח להניע שום אבר כו' הוא יתברך מחיה אותו באותו שעה ונותן בו כח וזה ענין גלות השכינה עכ"ל, ובספר מצרף העבודה כתוב כל מה שהאדם רואה הוא התלבשות אלוקית ממש, וכן אחז"ל גנבא אפים מחתרתא רחמנא קריא (ברכות ס"ג.), וכן בזה"ק לית אתר פנוי מיני' כו', וע"ע שם במכתב מהרב מלאדי ז"ל שזאת היתה תפיסת הגר"א ז"ל על ספר לקוטי אמרים על אשר מפורש בו ממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה כפשוטו ממש, ובעיניו היה רחוק לומר שהשי"ת נמצא ממש בדברים שפלים ותחתונים ממש, וע"ז נשרף ספר הנ"ל, ובאמת יש דרך נסתרה ונפלאה ומלא כל הארץ כבודו היינו השגחה וכו' עש"ה, וע"ע ביומא נ"ז. אפילו בזמן שהם טמאים שכינה עמהם, וע"ע בב"ר פי"ב שבת מכל מלאכתו ממלאכת עולמו שבת ולא שבת לא ממלאכת רשעים ולא ממלאכת הצדיקים אלא פועל עם אלו ועם אלו, ועי' תנחומא בא י"ב א', זה אחד מן המקומות שנגלה הטהור במקום טמא וכל כך למה בשביל ישראל, וכ"ה בשמו"ר פט"ו ב', ופי"ח א', וילקוט קפ"ז:
פסוק ד:
אוה"ח. משה נביא היה בטרם יצא מבטן אמו, מכאן תשובה להתפא"י פ"ד מ"ד דקידושין, דהיה בטבע רע רק הוא הפך טבעו, עי' בפרד"י בראשית מ"ה. ולעיל (ב' ב'), ובהפרדס ח"א חוברת י' וי"א, וי"ל בקרח (ט"ז ד') מלמד שחשדוהו בא"א כו' ופלא, ולתפא"י י"ל שכל א' קינא לאשתו ממשה, שכל אחד היה מעורר קנאה באשתו כמו קנאות סופרים ואמר לה ראה איך אדם יוכל לעלות למדרגת נביא, ע"כ תתקנא בו להוליד בנים כמותו, אולם בקנאתם גרעו קצת חלקו כי לא הוא לבד הביא עצמו לזה רק אמו הצדקת גרמה למדרגת בנה, ולולי צדקתה ל"ה יכול לעלות כל כך, וז"פ שחשדוהו באשה שאמה גרמה לגדלותו, עי' בזה בספר חוט המשולש להח"ס ז"ל:
פסוק ה:
של נעלך, ער"מ פ"ה ה"ה מתפלה וי"ל ע"פ מ"ש בשבת קכ"ט. לעולם ימכור קורות ביתו ויקח מנעלים, שמעי' דמנעלים עיקר אצל אדם, ועי' פסחים קי"ב. אבל לרמוס אדמות קדש להתיישב בא"י, אז של נעליך וכדאי לזה אף להיות בלי מנעלים ולדור בא"י:
ובס' עשר צחצחות בשם הר"ר צ"א מדינוב ז"ל באבות (ב' י') שנשיכתן נשיכת נחש ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף, נמצא שלחכמים יש ג' בחינות נשיכה עקיצה לחישה ר"ת נע"ל, ולמד ה' למשה שאם תרצה להיות מנהיג של נעליך שאף שיש בכחך לעקוץ וללחוש, עכ"ז תסיר זאת ולא תשתמש בו:
ובס' עדות ביהוסף כתוב עפמ"ש בחגיגה ג': דבכלל מאבד עצמו לדעת גם כן ההולך יחף במדבר דשכיח נחשים, ובפ"ה מ"ה דאבות מעולם לא הזיק נחש בירושלים, וכ' רע"ב דבמקום קדוש אין מזיק נחש וז"ש של נעליך, וא"ת הלא במדבר אסור לילך יחף עז"א במקום אדמת קדש הוא ועי' בחנוכת התורה על יהושע (ה' ט"ז) בזה, וברה"ז כ' מדכ' נעליך ידוע שהם של רגליו, וכ"כ בתצא (כ"ה ט') וחלצה נעלו מעל רגליו, ובתבא (כ"ט ד') ונעלך לא בלתה מעל רגליך. ע"כ ברור דמזה תרגם ברות (ד' ז') שלף איש נעלו בית ידא. מדאיצטריך לכתוב בכל מקום מעל רגלו ש"מ דנעל משמע ג"כ ליד וע"ע בפ' בא (י"ב י"א) נעליכם ברגליכם, ויחזקאל (כ"ד י"ז) ונעליך תשים ברגליך, ובשמו"ר כאן סופ"ב כ"מ ששכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל, וכן ביהושע וכן כהנים לא שמשו בביהמ"ק רק יחף וע"ע בפענח רזא, ובס' הדוה"ע הק' דכהנים שמשו יחפים מטעם חציצה כזבחים ט"ו: ועי' פסחים ס"ה: עש"ה, אבל בברכות נ"ד, וביבמות ו': אי' לא יכנס בהר הבית במקלו במנעלו כו' משמע משום כבוד השכינה אסור בנעילת הנעל, ובפרד"י וישלח ר"מ. כתבתי דע"י שליפת מנעלים מסיר ממשלתם והוי כאומר שאין הרגלים ראוים לדרוס על מקום זה ולהסירם א"א והוי הכנעה, ואח"כ עשו אוה"ע סימן להכנעה בהסרת הכובע ע"ש שהבאתי הרבה מזה, וע"ע בחת"ס ח"ו סי' ב', ומג"א ב' סק"ו וקפ"ג סק"ה ובפמ"ג, וראב"ע תצוה (כ"ח ל"ו), וטו"ז או"ח ח' סק"ג, ובהגר"א שיש כזה גם משום חוקות עכו"ם, ועתש"ו מהר"י מברונא ל"ד וקס"ה, ובמג"א רפ"ב סק"ח כ' לחלק בין הליכה בשוק בין ישיבה בבית שמותר, וע' בכור שור שבת קי"ח שהשיב על זה. ושד"ח מער' ח' כלל קכ"א מענין חיפוי ראש אי הוי הכנעה ובענין חקת עכו"ם. וע"ע בס"ח נ"ג ומקו"ח שם, ונפ"ח או"ח ב' סעי' י', וחי' מהרא"ך ח"ב בב"מ דמ"ה, ובגשמי ברכה על רות. ובשו"ת שבו"י ח"ג סי' א' כ' הא דלא יכנס להר הבית במקלו, ז"ד במקל שהולכין בו עוברי דרכים שמלוכלכין משא"כ במקל שהוא לכבוד זקנים וחשובים אין ביזוי כלל, ומטה משה יוכיח אף שה' א"ל של וגו' הלך שם עם המטה וסיים כן להלכה ואפי' מדת חסידות ליכא.
עוד ראיתי פשט אל תקרב הלום וגו', אינך צריך להתקרב אל ההר יען המקום אשר אתה עומד עלי' אדמת קודש הוא, בזה אשר אתה עומד עליו הקדשת המקום וממקומך הקדוש תופיע, ותוכל להקשיב דברי אלקים חיים וכן כשיתקבצו אנשים וידברו בד"ת יטהרו המקום. וז"פ בויצא (כ"ח י"א) ויפגע במקים, ואין פגיעה אלא תפלה (ברכות כ"ו.) וז"ש אכן יש ה' במקום זה, כי בתפלת ערבית שתיקן המקום נעשה קודש לה', וכן להיפך אם יושבים ועוסקים בתפלות נעשה המקום מקום טומאה, וז"ש באבות פ"ג מ"ב שנים שיושבין ואין ביניהם ד"ת ה"ז מושב לצים שנ' ובמושב לצים לא ישב, וק' מה הראי' מזה אם אין מדברים בד"ת ועדיין ליכא ליצנות, עו"ק דהול"ל הרי הם לצים "וזה" לשון יחיד, ורק י"ל דלא אמר עם לצים לא ישב רק במושב' ופי' אף שאין עתה לצים באותו המקום, אבל כיון שכבר ישבו באותו המקום לצים טמאוהו ועשהו המקום למושב לצים, וז"פ ב' שישבו תלמידי חכמים ואין מדברים בד"ת "הרי זה" הגרם בזה, שהמקום הזה מושב לצים ומקום טומאה ומשום זה לא היו מדברים בד"ת וראי' "ממושב" לצים לא ישב. וז"פ בויצא (כ"ח י') ברש"י יציאת צדיק עושה רושם דנשאר רשימה וקדושה בזה המקום, ופנה זיוה מן ויפן אחריו (ש"ב ח' ז') שחוזר הזיו והשראת הקדושה תמיד על אותו המקום, ועי' במדבר, (כ"א א') כשבאו במקום המרגלים אז ויבא עמלק, ועי' בס' פרי הארץ ובית אהרן על אבות, ופרד"י וירא קכ"ה. דבמקום רע שוכן טומאה ומקום מוכן לפרעניות עש"ה:
פסוק ו:
אברהם, במכילתא בא סי' ג' שלשתן שקולים כמו בבחקתי (כ"ו מ"ב) בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק וגו', וע"ש בתו"כ, ובכריתות דכ"ח. במשנה אמו ואבי' תיראו שניהם שקולין, ובפ' בא (י"ב כ"ב) אל המשקוף ואל שתי המזוזות אם הקדים זל"ז כשר במכילתא וע"ש בתו"ת:
פסוק ז:
ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו ע' אוה"ח, והחוזה מלובלין ז"ל אמר הפשט הגם מצד מעשיהם אינם ראוים לגאולה, אבל ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, בהתדמות מעשיהם עם שכניהם הנוגשים, בנ"י הם צדיקים גמורים, ועי' בל"ע דרוש ל"ו, וירחון המגיד מרומעניע שנה ז' חו"ג. ובמגילה כ"ח, ולא ששתי בתקלת חבירי, ומפורשים היינו באם אירע לחבירי צער נצטערתי מזה כאלו הצרה הי' עלי, וז"פ בויגש (מ"ד י"ד) ויפל על צוארי בנימן ויבך, ופרש"י על ב' מקדשות בחלק בנימן, ובנימן בכה על משכן שילה בחלק יוסף, וק' למה לא בכה כל אחד על חלקו, ורק דכל אחד הי' קשור בחבירו, וצער של חבירו הי' כמו שלו, וכן הפי' כאן דהצעקה מהשוטרים אשר נכמרו רחמיהם על אחיהם הי' כמו שהם בעצמם סבלו היסורים:
פסוק ח:
זבת חלב ודבש, מכאן ילפי' בבכורות ו': דחלב מותר דאי לא שרי, משתבח קרא במידי דלא חזי. ובהדרש והעיון הביא קו' מדוע לא יליף מאברהם שנתן חלב למלאכים ע"ש, ובמח"כ לא הביא שכל דברי' כתובין שם ברי"ט אלגזי, וע' תורת משה ובפרד"י וירא קי"ד: הארכתי בזה ובדברי אמונות שמואל דלפ"ע ל"ש רק היכי דלדידי' אסור, וע"ע בבכ"ש חולין ק"א ופמ"ג בפתיחה כוללת ח"ה אות ה', ושושנת העמקים כלל י', ובס' מי באר על פמ"ג אות ב' וג', ושו"ת משיב שלום סי' מ"א:
פסוק ח:
אוה"ח בנקודה האחרונה של מ"ט כו' עי' אוה"ח ויגש (מ"ו ד') וזה"ק בשלח מ"ו. וע"ז ט' ובס'. נר למאור ויגש, ובס' מנחת יהודה סי' כ"א דף קכ"ח:
פסוק ט:
צעקת בנ"י באו אלי, ע' אוה"ח במלת אלי וי"ל כל זמן שיצעקו כי צר למו, אכן לא יתפללו לה' בל יתן אוזן קשבת, כי ה' חפץ שיבקשו ממנו ישועה, בתהלים (כ"ב כ"ה) ובשועו אליו שמע, וכיבמות ס"ד מפ"מ הי' אבותינו עקרים מפני שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים, וע' זה"ק האזינו רצ"ו. זכאה חולקיה מאן דקרי למלכא ואי לא ידע למאן דקרי אתרחק ה' מיני' דכל אשר יקרוהו באמת כו' וכי אית מאן דיקרא לי' בשיקרא, ורק מאן דקרי ולא ידע למאן קרי, ובר"ה י"ח. ב' שעלו לגרדום לידן זה ניצל וזה לא ניצל זה התפלל תפלה שלימה ונענה, וזה רעיון התפלה בר"ה ויה"כ הורם מה שידברו הבינם מה שידברו:
ובברכות ה'. אם יסורין באים עלי' יפשפש במעשי' שנ' (איכה ב' מ') נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה אל ה', וי"ל דבר צחות, דשם בברכות יסורין ממרקין עונותי' של אדם ק"ו משן ועין דרק אבר אחד ויוצא לחירות, וז"פ כשהוא שוחק אומר הדק היטב וכו' ה' מייסר את האדם ביסורין אז אומר ה' "הדק" התכלית להטיבו, דיסורין ממרקין עונותי' אבל "היטב הדק" לפעמים גם את איש הטוב שוחק ביסורין. ולמה, ומשיב מפני שהקול יפה לבשמים, כלו' קולו של יעקב תפלה יפה לצדיק המכונה בשמים כמ"ש בחולין קל"ט: מר דרור זה מרדכי דהקב"ה מתאוה לתפילתן ש"צ ומייסרן:
פסוק י:
ועתה ערש"י ובקו"ד ח"ב סי' ל"ב ובפתח, השער לס' משפט שלום, ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק יא:
מי אנכי, רש"י מה אני חשוב, והק' מפו' מה תשובת ה' דמשה לא ביקש אות רק אמר ענותנותו, ובפתיחה לשו"ת עטרת ישועה להג' מדז'יקב ז"ל כ' דלפעמים נצרך קצת גיאות ע"ד ויגבה לבו בדרכי ה' (דה"ב י"ז ו'), וז"פ בזמירות אל ההרים אשא עיני כהלל ושמאי (לנוסח שלנו) דתורה ניתנה על נמוך שבהרים להורות ענוה, ולמה לא ניתנה במישור, וע"כ דצריך גיאות קצת לעבודת ה' וזה אל ההרים אשא עיני לנמוך שבהרים, מזה ראי' כשמאי והלל שצ"ל ענותן כהלל וגם קצת גיאות, ומ"ר אחז מדת ענוות, והשיב ה' שנצרך קצת גיאות וזה כי אהי' עמך, אף דע"י גיאות אין אני והוא יכולין לדור ביחד כמ"ש בסוטה ה', מ"מ אהי' עמך כי גיאות נצרך ג"כ. והראי' ממה שאתן התורה על ה"ס, וזה בהוציאך כו' אל ההר ההוא דייקא לרמז שצריך לפעמים גיאות ואין עת עתה לאחוז בענוה, ועמ"ש ביתרו (י"ט כ').
וע"ס עשר אורות דל"א: למה בשליחות מצרים סירב משה שלא לקבל גדולה קודם מאחיו שהיה גדול ממנו, ובקבלת תורה שנעשה רבן של ישראל לא סירב, ותירץ שמשה ראה שבאו כל ההרים הגבוהים לקבה"ת ומאס בהם ה' ובחר בה"ס הנמוך, וגם תורה אינה מתקיימת אלא במי שמקטין עצמו, ומשה ידע שהוא שפל מכל אדם ולכן כשאמר לו ה' לקבל התורה לא סירב, וז"פ משה קיבל תורה מסיני (וק' כנ"ל והתירוץ מסיני, כלומר מסיני למד זה, והובא זה ג"כ בס' מדרש חכמים על אבות בשם הרי"י מפולנאה ז"ל:
פסוק יב:
תעבדון את אלקים, עבל"ע דרוש י"ד, ובהגדה מעשה נסים ד"ה ברוך המקום, ובשו"ת שער אפרים ס"ד וס"ה שאחד רצה לומר שהוא שם חול ושאלו אם חייב בנידוי ע"ש. ומגודל אריכות לא העתקתי, וע' יד שאול יו"ד רע"ו, ומ"ש בפ' וארא (ז' ט'), יתרו (י"ח י"ג), ומשפטים (כ"ב י"ט):
וע"ע במנחות צ"ו. פליג' דא"ש ורבנן אי על בסמוך, ומכאן ראי' דבסמוך, דלא הי' רשאים לעלות להר רק בסמוך, וע' שפ"צ אות כ"ט:
פסוק יג:
ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, ופלא שלא ידעו שם ה' ואמר הה"צ מרוזין ז"ל, דבאמת ידעו, ומ"ש ואמרו לי מה שמו, פי' שהם יקדימו לומר לי שם ה', אבל מה אומר אליהם, מה חידוש אודיע להם, ויאמר אהי' אשר אהי' בגימ' כ"א וכ"א פעמים כ"א עולה אמ"ת כשמו של ה' אמת. ובס' כסף נבחר הביא עפמ"ש ר' בחיי דמשה הי' כבד פה ולשון, של"ה יכול לדבר אותיות זשר"צ ודטל"ת, ובכל שמות ה' וכנוים הוכרח להיות אות מאלו ורק בשם אהי"ה לא תמצא מאלו אותיות, ואמר משה מה שמו שאני כבד פה ואיני יכול לדבר, והשיב ה' כה תאמר אהי' שלחני וזה השם תוכל לדבר, וע' חו"ה שער היחוד סופ"י ביאור הפסוקים כאן. והובא שהיהודי הק' הי' דרכו קודם תקיעת שופר לקרות להיודעים לתקוע, ומסר להם סודות התקיעות ואח"כ בחר באחד להיות בעל תוקע שלו, והר"ר בונם ז"ל הי' אז אברך ורצה לידע הסודות ונכנס ג"כ ובחר אותו היהודי להיות בעל תוקע, והוא נבהל ואמר שא"י לתקוע, א"כ למה נכנסת שלא ברשות, אמר בהקפדה היהודי ז"ל, וגם יש בזה שמץ רמאות, הרר"ב לשכך חמתו הצדיק עצמו שגם במ"ר מצינו כשאמר לו ה' שילך לפרעה אמר והי' כי יאמרו מה שמו כו', כששמע מפי ה' שם הנורא אמר אח"כ שלח נא ביד תשלח, ואני אינני מסוגל לשליחות, וע' בזה ברמתים צופים ח"ב אות כ"ד, ובענין אי מותר לגזול מחבירו דבר מצוה אם לא זכה עדיין בו עמ"ש בפרד"י ח"א קצ"ד. ולקמן (ה' ט"ז):
פסוק יד:
אהי'. ערש"י ומהרש"א ברכות ט': ותו"ח חולין צ"א., ואהבת ציון ד"ד, וס' נחל נובע דל"ו, והיהודי ז"ל אמר אהיה שם תשובה, כי מורה אהי' טוב מהיום, וכשאדם אומר כן, אומר גם ה' אהי' מעתה עמך:
פסוק טו:
זה שמי לעולם, ע' קידושין ע"א. וירו' יומא פ"ג ה"ז. יערש"י לדור והוא בתהל' (קל"ה י"ג), ועא"ע הפרש בין שם עצם לשם תואר, ועשו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב קמ"ג אריכות בדבר, ובפרד"י בראשית ל"ג. בזה. וזקיני הג' מלאסק ז"ל בריח דודאים על הגש"פ בהלל הביא דכ' בהקדמת שפע טל, דשמו עם ב' אותיות ראשונות שבשם הוי' י"ה גימ' שס"ה, וזכרי עם ב' אחרונות ו"ה גימ' רמ"ח, ולפ"ז הפי' זה שמי לעולם אף בזה"ז דכל ל"ת עלינו לקיים דאף שיש הרבה ל"ת שאין נוהגין בזה"ז מ"מ אין אנו עוברין עליהם אבל זכרי שהוא נגד מ"ע אי אפשר לקיים כולם, רק בזמן בהמ"ק, וז"ש וזה זכרי לדור דור, וא"ש מ"ש האר"י ז"ל עה"פ כל הנשמה תהלל ר"ת כה"ת, כי שס"ה ל"ת מקיימין גם בזה"ז, והר"מ כ' בס' המצות במ"ע רמ"ח, דס' עשין יש הכרחיים לאדם בכ"מ ובכל זמן, ושס"ה וס' הם תכ"ה, שבהם כל הנשמה תהלל ע"ש, ובסנהד' צ"ז: כלו כל הקיצין ואין תלוי רק בתשובה, ובב"ר פכ"א אין ועתה אלא תשובה, ויהי' הגאולה, ויהי' השם שלם וכסא שלם וז"ש "יהי שם ה' מבורך מעתה" אם נעשה תשובה, "ועד עולם" שאז תהי' גאולה הנצחיית לעולם ועד, וע"ע בהקדמה לאהבת דוד על ה' עדות לזקני ז"ל ולקמן ביתרו (כ' ה'):
פסוק טז:
זקני ע' יומא כ"ח: וספרי בהעלותך סי' צ"ב:
פסוק טז:
פקד פקדת ערמב"ן, ובס' ישועות מלכו בזה, וס' עוטה אור על שה"ש די"ז, ולקמן (ד' י') ובפרד"י ויחי שנ"ט:
פסוק יח:
ועתה ראיתי בשם הג' מקוטנא ז"ל עפמ"ש בגיטין פ"ג: האומר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מגורשת לעולם כיון דפסקה פסקה, ושחרור ילפי' לה לה מאשה, ולפ"ז ל"ה לפרעה טענה לישראל שאמר דרך ג"י נלך ואח"כ לא רצו לחזור, וע"ס פני מבין, וירחון כרם ב"ש סי' י"ח:
פסוק יט:
לא יתן ערש"י ובפ' בא (י"ב כ"ג):
פסוק כב:
ונצלתם, רש"י נצלנו (ירמי' ז' י'), ונמלתם (ברא' י"ז י"ג), וערש"י תהלים (ל"ח ג'):
פסוק כב:
ושאלה אשה משכנתה, ובפ' בא (י"ב ב') כ' וישאלו איש מאת רעהו, והובא בשם הגר"א ז"ל כי אם הי' ישראל הולכים בבגדים קרועים כעניים בודאי לא ישאילו להם המצרים, לז"א וישאלו אשה עניה משכנתה הישראלית עשירה, למען שיהי' נראות כעשירות וישאלו להם המצרים, וכ"ה בס' חומת אנך, ובב"ק ל"ד: רעהו ולא של עכו"ם דרעהו משמע בדומה לו כרש"י (ב' י"ג) למה תכה רעך רשע כמוך, ושר של מצרים הי' מקטרג הללו עע"ז והללו עע"ז, וזה הי' קודם קרבן פסח ודם מילה, אבל אח"כ כשא' משכו מע"ז, וקחו, (בא י"ב כ"א) אז נעשה ישראל בריה חדשה, לכן בציווי הי' ישראל דומין למצרים כ' וישאלו איש מאת רעהו המצרי ואשה מאת רעותה המצרית, אבל כאן שאמר ה' למשה מה שיהי' אח"כ אחר מצות פסח ומילה שאז לא יהי' ישראל דומין למצרים אמר ומשכנתה ומגרת ביתה, וע"ע בפי צדיק די"ט:
פסוק כב:
ושמתם על בניכם ועל בנותיכם, וכ' בס' טעמי המנהגים ח"ב בליקוטים דל"ה, דק' מ"ש ושמתם ולא ותלבשו, ופי' עפחז"ל בשביל ד' דברים נגאלו וא' שלא שינו מלבושיהם, ומשו"ה ל"ה יכולים ללבוש המלבושים של מצרים, כי הי' צריכים לתפור אותם מחדש כדרך שישראל נושאים, ועי"ז יתקטנו המלבושים, ואין ראוים רק לקטנים, ולז"א ושמתם על בניכם ועל בנותיכם, וכ"ה במקור ברוך ח"ב פי"ב, וע' תורת משה ויגש הא דבכה יעקב כשראה את יוסף, דפגשו במלבושי עכו"ם הגם כי משום כבוד מלכות מותר, וגם כ' הפשט בפ' וישלח ויבא יעקב של"ם, ר"ת שם לשון מלבוש שיהודי שלם יוכל רק להיות כשנזהר בג' דברים. ובענין אריכת בגדים, מעיל הי' עוטף כל הגוף כרש"י תהלים (ק"ט כ"ט) ויעטו כמעיל, והי' לבוש בני מלכים (ש"א י"ח ו'), יחזקאל (כ"ו ט"ז), איוב (א' כ'), ועזרא (ט' ד'), וע' נדרים מ"ט: ברוך שעטני מעיל, וע"ע בר"מ פי"א ה"א מע"ז, שצריך שיהי' היהודי מובדל מגוים גם בבגדו עכ"מ, ומהרי"ק פ"ח וקצ"ב, ורמ"א יו"ד קע"ח ס"א, וע"ס ימין ושמאל דרי"ז וס' הזכרון שלו דקע"ו בזה בשם הרבי מקאצק ז"ל, ובס' מאיר עיני הגולה, ובשם הרה"צ ר"ש מבעלז ז"ל אי' על רש"י במדבר (כ"א א'), וישמע הכנעני זה עמלק ושינה לשונו לדבר בלשון כנען כדי שישראל יהי' מתפללים לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כמלבושי עמלקים ולשונם ל' כנען, אמרו נתפלל סתם שנ' אם נתן תתן את העם הזה בידי, וק' למה לא שינו לבושיהם ג"כ ככנענים, ואז בודאי יסברו ישראל שהם כנענים ויתפללו רק על כנענים, רק שהעמלקים חששו שאם ישנו מלבושיהם ככנענים ישארו באמת כנענים, וע' בקדושים (כ' כ"ו) ברש"י אם מובדלין אתם מעכו"ם הרי אתם לשמו, וא"ל אתם לעכו"ם, ועשו"ת טוטו"ד קמא הל' ע"ז סי' קפ"ט דאיסור ללבוש בגדי נכרים להדמות להם, וכוונת רש"י לא בביטול תורה, חדא זיל קרי בי' רב הוא בתוכחה א' וב', ועוד לא הול"ל בלשון הזה רק אם תקיימו התורה מוטב רק הכוונה על חוקותיהם, ונהי דקיי"ל מומר לדבר א' אינו מומר לכה"ת (חולין ג'.) היינו רק בעובר סתם על עבירה שבתורה ואין היכר שרוצה להדמות לעכ"ם, אבל אם עושה מעשה לילך בחוקות עכו"ם או במי שרוצה לדמות לנכרי הוי בזה עצמו כמומר לכה"ת, וע"ע בס' שתי ידות, ובשו"ת הרד"ד או"ח קמא סי' ה' והביאותי בויקהל (ל"ח ח'), וע"ע בבא (י"א ב'), ובפרד"י ויצא רכ"ה. בדברי ראב"ע כאן: