פסוק ה:ש דק"ל אדמת לשון נקבה והוא ל' זכר לכך פי' המקום ר"ל הוא קאי על המקום ומקום ל' זכר וק"ל:
פסוק י:ת דק"ל דהל"ל לכה ואשלחך אל פרעה להוציא אבל והוצא משמע דבור בפ"ע לכן הוסיף מלת וא"ת וכו' ותהיה תשובתו והוצא את וכו':
פסוק יא:א ומי במקום מה כי לא יתכן לפרשו על ההוצאה שהרי כ' אח"כ וכי אוציא ולהיות שמה שאינו חשוב לדבר עם פרעה הוא להיותו מלך אמר הרב לדבר עם המלכים:
פסוק יא:ב מתשובת השם בהוציאך את העם כדי שיקבלו התורה משמע שאמר לו משה כן:
פסוק יב:ג פי' ולא תחשוב כי הוא חזיון בעלמא אלא אות אמת מהשם:
פסוק יב:ד דאל"כ לך ל"ל אלא לך האות שאין אתה ניזוק כשתלך בשליחותי כאשר ראית הסנה שאינו אכל ודו"ק:
פסוק יב:ה וא"ת מהיכן הוא מתחיל למנות אי משעת דבור זה והרי העשר מכות היו בנתים וכל מכה משתמשת רביע החודש וג' חלקים היה מעיד ומתרה בו כדפי' בפ' וארא בפסוק וימלא ז' ימים וא"כ היה עשר חדשים וגם המכות לא התחילו מיד אחר דבור זה ואי משעת יציאת מצרי' מונה הרי לא היה אפי' שני חדשים חצי ניסן ואייר וששי בסיון שקבלו התורה. וי"ל דלא מיירי בתורה שבכתב לחוד אלא גם בתורה שבעל פה שאחר קבלת התורה עלה להר והיה שם מ' יום ומ' לילה וקבל תורה שבע"פ ואחר שירד בי"ז בתמוז היו ג' חדשים שלמי' והם נגאלו בשביל תורה שבע"פ כדכתיב ע"פ הדברים האלה כרתי וגו' על פי היינו התורה שבע"פ מצאתי. א"נ פי' לסוף החודש השלישי שהוא סיון כד"א היו נכונים לשלשת ימים שהוא כמו ליום השלישי כדפירש"י שם:
פסוק יב:ו פי' דרוצה להביא ראיה שהקב"ה תולה הבטחתו בהבטחה אחרת ואע"פ שאותה הבטחה עצמה עדיין אינה נעשית וה"ה ה"נ אע"פ שהבטחת השליחות עצמו הוא מסופק וא"כ איך תהי' הבטחת השליחו' שעדיין היא מסופקת ראיה ואות על הבטחת קבלת התורה שהיא הבטחה אחרת וזהו דוגמת ל' שמצינו בישעיה הבטחת מפלת סנחריב שהיא עדיין מסופקת הי' אות על הבטחה אחרת שהיא ברכת הספיחים:
פסוק יח:ח וא"ת א"כ גם משה ידע כמו הם ומה הוכח' זו דלמ' משה היה משקר וי"ל דבאותו זמן שברח מפרע' לא הי' משה כ"א בן י"ב שנה והם לא מסרו הסי' אלא לגדול:
פסוק יח:ט ותימה הא לא מצינו פסוק זה גבי יעקב ושמא י"ל כיון דגבי יוסף נכתב פסוק זה ב"פ י"ל א' אמר משמו וא' אמר משום יעקב אביו כלו' שכן קבל יוסף מאביו והשני ליוסף אע"פ ששניהם דברי יוסף. רא"ם בשם הרמב"ן. (נח"י) כן איתא בפדר"א פ' מ"ח וכ"כ תוספות בסוטה דף י"ג וכ"ה בש"ר כאן ובפרש' ה':
פסוק יח:י (רא"ם) אבל בר"פ ויקרא כ' אבל לנביאי עכו"ם נגלה עליהם בל' טומאה ושמא י"ל שפי' ויקר לעולם ל' מקרה הוא אלא שלשון מקרה פעם מתפרש על המקרה וההזדמן כמו כי יקרא קן צפור ופעם על השכבת זרע שהיא ל' טומאה כמו מקרה לילה:
פסוק יח:כ לא שאהיה נקרה אליו כמו ויקר אלהים אל בלעם שהשם נקרה אליו כי בלעם לא היה נקרה אל השם אלא נקרה מהשם ואמר הלום להודיע שפי' כה הלום כמו לא שמעת עד כה לא ככה כמו כה אמר ה' שאם יהיה פי' כה ככה אפשר שיהי' פי' אקרה שגם אני אקרה אל אחר ככה כמו שיקרה השם אלי ואין זה הכוונה כאן רא"ם:
פסוק יט:ל כלו' דה"פ של קרא כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא בשביל שידו חזקה שהרי אם שלחתי את ידי והכיתי וגו' כלו' ואלו היתה ידו חזקה לא היה שולחם:
פסוק יט:מ פי' ולא מפני שכחו הוא חזק. וזה שתולה הפי' הזה לרבי יעקב ולא לאונקלוס המתרגם אינו רק על הפי' של ושלחתי את ידי שפי' אותו כי מאז אשלח את ידי והכיתי מיד ישלח אתכם. אבל לא ידעתי איך יפרשו הוי"ו של ואחרי כן ישלח אתכם הרא"ם, ונ"ל שהוא כוי"ו ואלה בני צבעון ואיה וענה:
פסוק כב:נ פי' בתיבות שאות ראשון ביסוד הוא הצד"י ויהיה שרשו צל וא"כ לדבריו אין הנון יסוד:
פסוק כב:ס פי' ועוד ראיה שנו"ן וינצלו היא שרשית:
פסוק כב:ע כ"ש הכא נו"ן של ונצלתם שנופלת לגמרי שהרי אינו יסוד בו כלל לדברי מנחם היה לו לינקד בשו"א והואיל ונקוד בחיר"ק לכך אני אומר וכו':