פסוק א:ומשה היה רועה וגו'. דרך האבות והצדיקים להיותם רועים כי קונים מזה האומנות הרבה שלימות, א' שמרוחקים מן הגזל ומכל עבירות שבין אדם לחבירו, ועוד קונין מד הרחמנות, ועוד כדי שיהיו מתבודדים בעבודת השי"ת, וכשהקב"ה רוצה להקים פרנס על הצבור עושה אותו קודם רועה צאן כדי שיהיה מורגל במדת הרחמנות ותהיה לו בטבע, וכן אמר שלמה ע"ה ידוע תדע פני צאנך, פירוש אם אתה תרחם על הצאן אפילו שהם מכעיסים אותך שהם בורחים או שעסקיהם רעים, וזהו פני פנים של זעם, ידע כמו וידע אלהים, ידע פעם אחר פעם הם מכעיסים ואתה מרחם, וזהו פני צאנך כי הצאן אין להם פנים אלא הוא פני של זעם, שית לבך לעדרים שהם ישראל, וכה"א כרועה עדרו ירעה, כלומר אם הרועה הוא כדין הרועה שכשיולדת הרחלה מיד מקבל הולד ומנהיגה בנחת וזהו בחיקו ישא עלות ינהל, אם עושה כן ודאי קנה שלימות מדת הרחמנות, עדרו של הקב"ה שהה ישראל ירעה. ולזה קודם שרעה צאנו של הקב"ה רעה צאן יתרו:
פסוק א:ובזוהר ומשה היה רועה. לפי שרעה הצאן כדין וכשורה לפיכך עשהו הקב"ה מלך על ישראל. א"ר יהודה ישראל נקראים צאן שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי וגו'] מה הצאן כשיקרבו על המזבח בשבילם זוכה לחיי העולם הבא, כן המנהיג ישראל כדין וכשורה בשבילם זוכה לחיי העוה"ב, ועוד הרועה את הצאן כשהם יולדות הרועה נוטל הטלאים בחיקו כדי שלא ילאו וייגעו ומוליכן אחרי אמותן ומרחם עליהם, כך המנהיג את ישראל צריך לנהלם ברחמים ולא באכזריות, מה הרועה את הצאן כשהוא רועה טוב מציל את הצאן מן הזאבים ומן האריות כך המנהיג לישראל אם הוא טוב מצילם מן האויבים ומדין שלמטה ומדין של מעלה ומדריכן לחיי העוה"ב, כך משה רועה נאמן היה וראה הקב"ה שכדאי הוא לרעות את ישראל, באותו הדרך ממש שהיה רועה את הצאן לכבשים כפי הראוי להן, כן משה מלמד את התורה לכל אחד מישראל כפי הראוי לו. לפיכך כתיב ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו ולא צאנו, אמר רבי יוסי וכי מי שנתן לו את צפורה בתו לאשה לא נתן לו צאן ובקר והלא יתרו עשיר גדול היה, אלא משה לא רעה צאנו כדי שלא יאמרו בשביל שהיה צאנו עמו רעה אותם בטוב לכן כתיב את צאן יתרו ולא צאנו:
פסוק א:כהן מדין. אמר רבי תנחום אע"פ שהיה עובד ע"ז בשביל שעשה עמו חסד היה רועה צאנו כדין וכשורה במרעה טוב שמן ודשן, ע"כ:
פסוק א:עוד אפשר לומר ומשה היה רועה כמו שאז"ל פשוט נבלתא בשוקא ולא תימא גברא רבא אנא כהנא רבא אנא, ואמר עוד לעולם יעבוד אדם עבודה שהיא זרה לו ואל יצטרך לבריות שהרי משה היה רועה והלואי צאנו אלא צאן כהן מדין עובד ע"ז, ולזה רעה כתיב אע"פ שנראה שהיא רעה. ואגב אורחין אשמעינן שיהיה האדם נשמע לחמיו אע"פ שהוא עובד ע"ז כמו שאמר רבי תנחום, ולזה אמר את צאן יתרו חותנו שהרי אנו יודעים שהוא חותנו אלא למה שאמרנו:
פסוק א:עוד אומרו ומשה היה רועה בא ללמדנו שלא היה רוצה ליהנות אלא מיגיעו כמו שאמר רבי סימון על פסוק קראן לו, משלו האכילו והיה שונא מתנות, כי לקח צפורה בהצלת ו' בנות כמ"ש, ולמד מיעקב אבי אביו כמ"ש פ' ויצא שלא רצה ליהנות מלבן אלא בשכרו ועבדו עבודת עבד, גם כדי שלא להניח לו שום זכות ואם נשאר לו שום זכות אחר כך אבדו כשרדף אחריו, ולא רצה לאכול מלחמו אלא מיגיעו שנאמר אל תלחם את לחם רע עין כי לבן שמו ונבלה עמו, וכן אמר לו מלא שבוע זאת וגו' בעבודה אשר תעבוד עמדי עוד שבע שנים אחרות, אמר לו ברמאות שאין די לו ז' שנים אחרות אלא עוד יש לי אצלך עבודות אחרות מלבד שבע שנים ולזה אמר עוד, ומיעקב למד משה:
פסוק א:וינהג את הצאן. בזוהר אמר רבי יוסי מיום שנולד לא זזה ממנו רוח הקדש וראה ברוה"ק שאותו מדבר הוא מוכן לקבל עול מלכות שמים, מה עשה הנהיג הצאן אחר המדבר ולא במדבר שלא רצה שיכנסו בתוכו, ויבא אל הר האלהים חרבה הוא לבדו, אמר רבי יהודא האי אבנא דמקבלא פרזלא כד חמי מחטא מדלג עלוי כך משה והר סיני כשראו זה דלג עלוי הה"ד ויבא אל הר האלהים, אמר רבי אבא מוכנים היו מששת ימי בראשית זה עם זה, אותו היום נתרגש ההר למול משה וכיון שראהו נכנס לתוכו דלג בו והיו שמחים זה עם זה, אמר רבי יצחק יודע היה משה שאותו הר הר האלהים הוא דכתיב ויבא אל הר האלהים, דתנן מה ראה משה באותו הר ראה עופות שהם פורחים ופורשים כנפיהם ולא היו נכנסים בו. רבי יצחק אמר ראה העופות פורחים וטסים משם ונופלים לרגליו של משה מיד הרגיש בענין והעמיד הצאן אחר המדבר והלך הוא לבדו ע"כ. אולי העופות שהיו נופלים לרגליו של משה הם הנשמות של ישראל שהיו עתידין לקבל התורה על ידו. ומה שיש בין רבי יהודא ובין רבי אבא הוא שרבי יהודא אומר ויבא אל הר האלהים משה בא להר וכשראהו ההר דלג עליו כהאי אבנא וכו' ולזה אמר הה"ד ויבא אל הר האלהים שפירוש ויבא חוזר למשה, ורבי אבא אמר פירוש ויבא הוא להר שההר נתגרש לקראתו ובא וזהו ויבא ההר, ומה שאמר אל הר משמע שמשה בא, הוא שכיון שראהו נכנס בתוכו ודלג בו, ופי' ויבא אינו ביאה אלא כניסה שנכנס. ומה שאמר חרבה, חברה שנתחברו זה עם זה ונעשה חברה אחת, ובחרה בו, וברחה ממקומה ובאה לקראתו כסברת רבי אבא:
פסוק א:כבר כתבתי פר' בראשית על שם ספר התמונות כי הבהמות של שמיטה שעברה הם בני אדם של זו השמיטה, והבל היה רועה אותם שנאמר ויהי הבל רועה צאן וחזר משה ורעה הצאן שנאמר ומשה היה רועה את צאן, א"כ הם העופות שנופלים לרגליו, ועל זה אמר מיד הרגיש, וענין ההרגשה היא שהרגיש בעצמו וידע שהוא היה מקודם רועה צאן והם אלו העופות, ולזה תמצא על צאן תביר, ומשה היה רועה את צאן, וכדי שלא תאמר צאן של יתרו הלא היה רועה צאן שבור, הענין לא תחבר ליתרו, והעמיד הצאן אחר המדבר, שעתידין ישראל ללכת שם לקבל התורה והוא לבדו עלה להר שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר ומשה עלה וגו'. יתרו חותנו כהן מדין. יתרו וחותן וכהן, שיתר לישראל בקבלת התורה וחתנם להקב"ה והכניסם לחופה וכיהנם שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, מדין שהלבישם גוף אחר, כי לזה מתו כששמעו דבור ראשון, שנאמר נפשי יצאה בדברו שפשטו מלבושם ונתלבשו בלבוש אחר יותר זך כי אין לבא אל שער המלך בלבוש וכו', וזהו מדין מלשון מדו, פירוש מלבוש. והיו"ד הוא לקבל עשרת הדברות:
פסוק ב:וירא מלאך ה' אליו בלבת אש, תרגם יונתן ז"ל שזה המלאך הוא זגזיא"ל והוא רבו והוא שר של תורה, וזהו בלבת ל"ב ת' תורה שהתורה התחילה בב' והשלימה בל' וזהו בלבת אש שהתורה נקראת אש שנאמר מימינו אש דת וגו', וכה"א הלא כה דברי כאש, וכדי ללבבו כלומר ליתן לו אבירות לב נגלה לו זה המלאך תחלה שהיה ורגל בו מתחילה, וע"כ וירא ה' כי סר, ואח"כ ויקרא אליו אלהים וכו', ואח"כ ויאמר ה', מדרגה אחר מדרגה:
פסוק ב:עוד בלבת אש. לפי שהמצריים היו שורפים את בניהם בכור האש כדאיתא במדרש אמר הקב"ה אתה מן המים שנאמר כי מן המים משיתיהו והמים מכבים האש א"כ אתה מוכן לגאלם ולא אחר, וכן אמר בזוהר אמר רבי אבא האי דמשה אית לאסתכלא ביה בחכמתא עילאה דכתיב כי מן המים משיתיהו, מאן דאתמשך מן מיא לא דחיל מנורא ע"כ:
פסוק ב:כתב רבינו בחיי ז"ל והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל, רמז לעם השפל אשר ברזל באה נפשו והוא בוער תמיד באש הצרות והצרות יקיפוהו מכל צדדיו וראוי שיכלה מרוב הצרות, והוא עומד ומתקיים מן האויבים בדרך המופת ואיננו אוכל. וזהו על דרך מה שאז"ל חצי אכלה בם חצי כלים והם אינם כלים. או ירמוז על פרעה, כי כן הרשעים הם נמשלים כקוצים שנאמר ובליעל כקוץ מונד, והיה בוער באש המכות וראוי שיכלה ואיננו אוכל, כי הקב"ה מעמידו במופת שנאמר למען רבות מופתי, כענין שכתוב ואולם בעבור זאת העמדתיך וכו':
פסוק ד:מתוך הסנה. סנה הנ"ס, כלומר אע"פ שלא הגיע הקץ הקב"ה רוצה לגאלם ע"י נס, ועוד הסנה ה"א סמ"ך נו"ן ה"א גימ' רח"ל, מתוך בכייתה של רחל שהיתה בוכה שבניה יוסף ובנימין הם היו סיבה לירידתם בגלות אל מצרים. ואפשר עוד לומר מתוך הסנה זו שכינה כי שמי בקרבו, וא"א מתוך, שהיא נקראת רחל. וכן אמרו בזוהר פ' בלק (דף קפ"ז) למשה כד אתחזי ליה בקדמיתא אקרי מלאך, ליעקב לא אתחזי הכי אלא כדוגמא דכתיב ברחל ורחל בהדא דיוקנא דרחל אחרת דכתיב כה אמר ה' קול ברמה נשמע וגו' רחל מבכה על בניה ורחל באה סתם עם הצאן, דרגא דילה אשר לאביה ודאי, וכלהו אתמנון ואתפקדן בידהא. כי רועה היא איהי מנערא לון ואתפקדא עלייהו. והכא במשה כתיב וירא מלאך ה'. ואי תימא יתיר הוא שבחא דאברהם דלא כתיב ביה מלאך אלא וירא אליו ה', התם באברהם אתחזי ליה אדון באל"ף דל"ת בגין דבההוא זמנא קביל ברית. ומה דהוה אתכסי עד כאן מיניה אתחזי ליה רבון ושליט והכי אתחזי דהא כדין בההוא דרגא אתקשר ולא יתיר ובגין כך בשמא דאדון רבון ושליט עליה, אבל משה לא הוה ביה פרודא דכתיב משה משה דלא פסיק טעמא כמא דכתיב אברהם אברהם דפסיק טעמא בגין דהשתא הוה שלים מה דלא הוה מקדמת דנא, פרישו אית בין אברהם דהשתא לאברהם דקדמיתא אבל משה מיד דאתיליד אספקלריא דנהורא הוה עמיה דכתיב ותרא אותו כי טוב הוא וכתיב וירא אלהים את האור כי טוב, משה אתקשר מיד בדרגא דיליה. ובגין כך משה משה ולא פסיק טעמא, ועל דא לגבי משה אזעיר גרמיה דכתיב מלאך ה'. וגם אפשר משה משה, רמז לו שני משויות אחת להמשותם ממצרים ואחת מים סוף ואמר משה משה:
פסוק ד:עוד במדרש למה מתוך הסנה, אמר הקב"ה על ידי שנאה ששנאו אחיו ליוסף ירדו למצרים ובשבילו אני נגלה בסנה ואגאל אותם שנאמר גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה. בא המדרש ללמדנו שלא יחשבו שיוסף הוא סבת גלותם, אלא הסבה היא השנאה ששנאוהו היא היתה סבת גלותם ויוסף היה סבת גאולתם:
פסוק ד:עוד במדרש למה בסנה לפי שהקוצים שלו כולם כפופים למטה ולכך כשמכניס אדם ידו נכנסת וכשמוציאה אינו יכול להוציאה וכו' רמז לנו המדרש שגלותם היה בדין כמ"ש בתחלת הפרשה כמה טעמים בסבת הגלות, עוד הטעם הזה שאמרתי, בשביל השנאה ששנאו ליוסף וכו', לזה רמז כשמכנים אדם ידו נכנסת בדין וכשמבקש להוציאה אינו יכול, בא לרמוז שלא הודיע זמנם ליגאל אלא על דרך נס, וזהו סנ"ה הנ"ס כמ"ש, וירא והנה הסנה בוער באש וכו', ראה במראה הנבואה שהם ראויים לגלות מכמה טעמים שאמרנו, וראה שסופן ליגאל, ולזה אמר אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה, למה הם ראויים לגאולה מאחר שהם ראויים לגלות ובאיזה זכות נגאלים:
פסוק ד:וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו האלהים מתוך הסנה. כביכול כאדם הקורא לאהובו שיצילהו מדוחקו, וזהו מתוך הסנה משכינה שהיתה עמם בגלות, ולז"א משה משה ולא פסיק טעמא, כאדם שמחלה פני חבירו שיעשה רצונו, ויאמר הנני מזומן למאמרך:
פסוק ד:ובמדרש ויאמר משה משה ויאמר הנני. הנני לכהונה הנני למלכות ע"כ. כוונת המדרש לפי שאמר משה משה ויאמר הנני, ב"פ ולא פסיק טעמא, לפי שמשה רבינו ע"ה לא היה נרתע כמו שאר הנביאים ולכך לא פסיק טעמא אלא כאשר ידבר איש אל רעהו, שלא היה נרתע ולא נרעד כלל כי הוא בן בית, וכן ה"א בכל ביתי נאמן הוא, כלומר חזק הוא כמו ותקעתיו יתד במקום נאמן, א"כ אמר משה, ב"פ משה למה איני נרתע ואיני נרעד בפעם ראשונה עד שהוצרך לקרוא פעם שניה, א"כ מאחר שיקרא ב"פ צריך אני להשיב על שניהם ואמר הנני, לפי שאמר לו משה בלא פסיק טעמא, א"כ ב' פעמים משה משה כאלו אמר מה ש' מש"ה ע"ה שמוש, כאלו אמר מה שמוש תרצה, כי ב"פ משה עולה תר"צ ועם ו' אותיות היינו תרצה עם א' הנעלם, אמר לו הנני לכהונה הנני למלכות, כהונ"ה, מלכו"ת גימ' רא"ש אנכ"י, אמר לו הקב"ה אל תקרב לכהונה, שלשון קריבה הוא לכהונה שנאמר קרב אל המזבח, אמר לו הנח כתר כהונה לאחיך וטול לך המלכות, הלום הוא לשון מלך שנאמר כי הביאותני עד הלום, וכן נראה מהטעם שבאל תקרב טרחא, שנראה שאינו סמוך עם הלום, הלום של נעליך, ס"ת מלך, ואמר לו אני נותן לך מלכות לא כשאר מלכים שיושבים בכבודם ועבדיהם הולכים לפניהם, אבל אתה של נעליך צריך שתלך יחף לפני, וזו היא מעלתך וכבוד שלך, כי עבד מלך מלך וכ"ש מלכו של עולם. ולפי שאמר הנני לכהונה נתנה לו ג"כ ששמש בכהונה ו' ימי המלואים הה"ד ותאות צדיקים יתן, ובמדרש חכמים אומרים לא כהן משה אלא ז' ימי המלואים בלבד, וי"א לא פסקה אלא מזרעו של משה אבל ממשה לא פסקה שנאמר משה ואהרן בכהניו:
פסוק ה:ויאמר אל תקרב הלום של נעליך. כאן רמז לו שיפשוט חומרו ויתלבש במלבוש זך, וזהו המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא:
פסוק ו:ויאמר אנכי האל אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק, כאן עילהו לעלות במעלת הסולם ונכנס מהשער, וזהו אנכי שהוא השער הידוע הנקרא אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, גימ' תרע"א, והוא אנכי, ואח"כ אלהי אביך שאביו היה עמרם גימ' שמ"י, ומש"ה הש"ם, השם שמ"י, ואח"כ אלהי אברהם הוא החסד, אלהי יצחק היא הגבור"ה, ואלהי יעקב היא הקו לעלות, וזהו ואלהי בוא"ו הוא הבריח שעולין בו דרך הסולם, ואחר שעילהו במעלת הסולם ופשט חומרו הודיע למה הם נגאלים:
פסוק ז:ויאמר ה' ראה ראיתי. ב' ראיות, ראיה למה שנגזר עליהם גלות, וראיה למה הם נגאלים קודם הגיע הקץ הגזור שהוא ת' שנה, ואמר ראה כלומר סיבת הגלות ידוע הוא, אבל על מה שאמרת למה הם נגאלים קודם הזמן הגזור, הוא שראיתי את עני עמי וכו' כי ידעתי את מכאוביו, שידעתי שכל המכאובים והענוי והשעבוד שהיה ראוי לבא עליהם בת' שנה כולם באו באלו הר"י שנה שישבו בגלות, א"כ תם הקץ, וזהו כי ידעתי:
פסוק ז:ומצאתי סיוע לדברי מהזוהר פ' תשא (דף קצ"ט א') והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת וכו', אמר ר' יוסי כמה סתימין כל אורחין ושבילין מכל בני גלותא ולא שביק לון פתחון פה, אי הכי להוי כמה הוא בכל דרא ודרא דלא יכלין למסבל גלותא ולא אגרא ויפקון מדינא דאורייתא ויתערבון בשאר עמין, והאריך שם ואמר מאי באחרית הימים דא איהי אמא קדישא ההיא אחרית הימים ועמה סבלו כל מה דסבלו בגלותא ואילו יהדרון בתיאובתא אפילו חד ביש להלקות בו לקין, שכן קי"ן גימ' בא"ת ב"ש מטה ע"ה, ונמסר לאדם ואדם מסרו לחנוך וחנוך מסרו לשם ושם לאברהם ואברהם ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב ליוסף וכשמת יוסף נטל כל מה שבביתו ונתן בפלטרין של פרעה ויתרו היה יועץ של פרעה ראה המטה וחמדו ונטעו בגנו ולא היה יכול להקימו עד שבא אשר הוא שלו ונטלו שהוא משה להלקות בו לפרעה, וזהו כי שבעתים יוקם קין שהוא המטה שנמסר לז', ולזה אמר הקב"ה למשה לך אל פרעה שהוא קין שנשכך עשר נשיכות ואתה הכהו כנגדם י' מכות, והוא לקח צאנך והחלב והגיזה והולדות גם אתה קח כספו וזהבו והאבנים טובות והמרגליות שיש לו בביתו ובבתי תסיראות שיש לו שנאמר ונמצא ישלם שבעתים את כל הון ביתו יתן, ישלם שבעתים לשבעתים שהוא משה, וכל הון ביתו יתן הוא בעצמו, ולא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אלא הוא בעצמו יתן, שנאמר ונתתי את חן העם בעיני מצרים וישאילום בעל כרחם, אמר לו משה אני מפחד ממנו שקם עלי והרגני, אבל שלח נא ביד תשלח שהוא מלך המשיח, שכן של"ח נ"א בי"ד תשל"ח במ"ק עולה שהו"א מל"ך המשי"ח במ"ק, והוא יכלה הכל שהשלח בידו שהוא החרב שנקרא שלח שנאמר ואם לא ישמעו בשלח יעבורו, וזהו שלח נא ביד תשלח, אמר לו הקב"ה אל תפחד ממנו, מז"ה ביד"ך, גימ' פ"ח, כבר הוא נאחז בפח והוא אסור ומסור בידך, שכן קין שהוא פרעה בא"ת ב"ש מט"ה ע"ה, א"ל השליכהו וכשהשליכו נהפך לנחש, א"ל ראית כשיצא מידך איך חזר לסורו הרע לזה אחוז בו ואל תניחהו, כי בעודו בידך הוא עץ יבש:
פסוק ז:עוד אמר לו הבא ידך בחיקך, כלו' תסיח דעתך ממנו, ויוציאה והנה ידו מצורעת, א"ל ראית איך הוא טמא ומטמא, ולזה היה אות הנחש במדבר להראות למשה שאע"פ שהוא במקום ממשלתו שנאמר מקום נחש שרף ועקרב עכ"ז הוא כפות תחת ידך כמו עץ:
פסוק ז:ובמדרש למה אות ראשון היה נחש, לומר לך מה נחש נושך וממית כך היה פרעה ועמו נושכים וממיתים בני ישראל, ומה הנחש כשהוא נושך חוזר ונעשה כעץ יבש כך פרעה ועמו, וכמו המצורע שהוא חוזר ונטהר כן ישראל נטהרו מטומאת מצרים ע"כ. א"כ אין זולתך לגאול זאת הגאולה שהרגך ולקח בת זוגך ולקחת דמך מידו, והנה תאומך האחת היא בתו שהצילך וחמלה עליך, ותאמ"ר מילד"י העברי"ם ז"ה, בגימ' זה"ו הב"ל שק"ם עלי"ו קי"ן והרג"ו, עם ד' מלות. אע"פ שרחצה מגלולי אביה עכ"ז לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה ולא נשאת לשום אדם ונכנסה בחיים לג"ע, ולקח תאומתו השנית שהיא צפורה, גימ' ל"א נטמא"ה וטהר"ה הי"א עם המלות, כי אתה לא שלטה עליך הקליפה. לזה א"ל ראה נתתיך אלהים לפרעה, כמו שהיתה הכונה בבריאת העולם שיהיה האדם כמו מלאך שנאמר אני אמרתי אלהים אתם ושלטה עליהם הקליפה. ואתה תשברנה ותוציא הפרי מתוכה ויהיו כולם כבני אלהים, כמו שהיתה כוונת הבריאה. וז"ש אל גנת אגוז ירדתי, כמו שהאגוז יש לו ד' קליפות כן שלטו על ישראל ד' קליפות, ולזה א"ל אתה שבר אחת ואני אשבר הג', והם מבכור אדם ועד בכור בהמה עד בכור השבי הרי ג' בכורות, אתה שבר אחת, לפי שפרע"ה הוא העפ"ר בהפוך, והעפר אינו נגבל אלא במים ואתה מן המים א"כ הך את עפר הארץ שהוא פרעה, ועוד שלכך באתה כי מן המים משיתיהו, בגימ' להוצי"א עמ"י מאר"ץ מצרי"ם עם ד' מלות, ולא עוד אלא שהוא מתגאה עליך ששמו יתר על שמך י', שפרעה גימ' שנ"ה, ולכך נדון י"ב חודש והוא יתר על שמך עשר לכך הכהו עשר, ואעלה אותך עליו, ראה נתתיך אלהים לפרעה, ועוד כי שמך עם ג' מלות עולה שליח ולמה עם ג' מלות שהוא שלישי לבטן והוא משבט ג', והוא ואהרן ומרים שנשלמה השליחות, זהו משה עם ג' מלות עולה שליח, א"כ שליחות זו א"א אלא על ידך. ובפרשת בראשית הארכתי בזה ע"ש וחזרתי וכתבתיו כאן כי כאן מקומו ושם בא אגב גררא:
פסוק יא:ויאמר משה אל האלהים. הוא מדבר עמו בשם הרחמים שנאמר ויאמר ה' ראה ראיתי, א"כ היה לו להשיב ולדבר עמו שהוא שם ההוי"ה. אלא אמר משה שליחות זה הוא נמנע לי מכל צדדיו. אם מצד השליח, אם מצד למי שנשתלח אליו, אם מצד השליחות בעצמו, אם מצד המשלח ג"כ. אם מצד השליח מי אנכי, אתה ייעדת ליעקב כשירד למצרים א"ל אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך, ע"כ אין אני נקרא אנכי, אם מצד למי שנשתלח אליו אמר כי אלך אל פרעה כאילו אמר וכי אלך אל פרעה מלך קשה, וכן א"ל פרע"ה גימ' עם האותיות ומלות עולה מל"ך קש"ה, אם מצד השליחות אמר וכי אוציא את בני ישראל עם רב כזה ושאין עבד יוצא ממצרים ואני אוציא כ"כ עם, ומצד המשלח אמר ויאמר משה אל האלהים לזה אמר אלהים שהוא דין שאמר בדרך קצרה ואמר ברמז שאינו בדין שיצאו שעדיין לא הגיע הקץ ואין להם שום זכות להחיש להם כמו שנאמר זכו אחישנה, לזה אמר אל האלהים ולא לשם ה'. ויאמר כי אהיה עמך, כל החלוקים שאתה אומר כולם בטלים בערכי, כי אני עושה כל, ועל מה שאמר שאינו בדין, לזה אמר כי אהיה, בשם רחמים אני מוציאם, ועל מה שאמר מי אנכי אמר כי אנכי שלחתיך ושלוחו של אדם כמותו, ועל מה שאמר שאין להם זכות להחיש גאולתם, יש להם זכות קבלת התורה שלא נברא העולם וישראל אלא בשבילה שנאמר בראשית בשביל תורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל סבא שנקרא ראשית, ולזה אמר בהוציאך את העם תעבדון וגו', שהיא קבלת התורה:
פסוק יג:ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל, עם חכם ונבון וידעו שלא הגיע הקץ ואין להם שום זכות להחיש גאולתם ויחזיקוני כנביא שקר ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, כי יאמרו לי אפילו שם ההוי"ה יש בו דין, ולזה הזכירו בס"ת לי מה שמו מה, כי יאמרו אם בשם אלהים אין מן הדין לצאת שלא הגיע הקץ, אם בשם ההוי"ה צריך שום זכות לסלק הדין שבו. א"ל כה תאמר לבני ישראל, שהם עם חכם ונבון והם יודעים כי אהי"ה הוא שם הרחמים גמורים שאין בו דין, שלחני אליכם. וכתב בעל שערי אורה ז"ל, יש להודיעך כי כשהגיע הקץ שאמר הקב"ה לאברהם אבינו לגאול את ישראל לא היו ראויים לגאולה, כמו שאמר יחזקאל ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלוני מצרים אל תטמאו וימרו בי בית ישראל ולא אבו לשמוע אלי ואומר לשפוך חמתי עליהם וגו' ואעש למען שמי. מה עשה הקב"ה ראה שהגיע הקץ וראה שלא היו ישראל ראויים לגאולה אז נתגלו פני הכת"ר עולם הרחמים הגמורים ואז נתמלאו כל הספירות וכל הצינורות חסד ורחמים ועברו פני הזעם, שהרי כל הספירות עומדות בשמחה וחדוה, וזהו שאמר הקב"ה למשה אהיה שלחני אליכם, כלומר עולם הרחמים נגלה על כל הספירות והופיע שם אהיה ונהפכה מדת הדין לרחמים, ובסבת זה אתם נגאלים, כי לא הייתם ראויים ליגאל מצד מעשיכם הרעים, וזהו סוד שמסר הקב"ה למשה שם אהי"ה בגאולת מצרים ע"כ. וג' פעמים נזכר שם אהי"ה בפ' גימ' שם בן ג"ס שהוא למעלה מכל שמהן והבן. ויאמר עוד אלהים כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם, א"ל אפילו שתאמר שבשם ה' אני מוציאם, ולזה אמר עוד ואם יאמר שיש בו חלק וצד דין, תאמר להם שזכות האבות מבטל חלק הדין שבו וכדאי הוא זכותם, כי כל אחד מהם זכותו גדול, כ"ש בהתחברם יחד, ולזה אמר אלהי בכל אחד, לומר שכל אחד לבדו זכותו כדאי להוציאם אע"פ שלא הגיע הקץ זה שמי לעלם כתיב, כי בכל דור ודור אני עושה עמהם נסים ונפלאות נעלמים בזכות ג' האבות והם הקשר החזק. וכן אברהם יצחק ויעקב הוי"ה גימ' קשור והכל ג', הם ג האבות שהם המדות שפועל בהם. ולזה לעל"ם כתיב לעלם, זה מהמון העם שאינם מבינים כ"כ שלא יאמרו ח"ו שם הוי"ה אינו יכול להוציאם אלא בצרוף ג' אבות, והם אינם יודעים כי הוא פועל ע"י מדותיו כפי כח המקבלים, ומכאן למד משה שאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל כשהתפלל עליהם. וכתב רבינו בחיי ז"ל אלהי אברהם כי זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור, על דרך הפשט יאמר בשם הזה אני רוצה להקרא לעולם שיזכירוני בכל הדורות ויאמרו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ע"כ:
פסוק טז:לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלהי אבותיכם נראה אלי, לא תאמר שלחני אליכם. לבני ישראל אתה שלוח להוציאם, ולזה לבני ישראל כה תאמר ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם וגו' שלחני אליכם, אבל לזקנים תאמר נראה אלי אלהי אברהם יצחק ויעקב לא כמ"ש לבני ישראל אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב אלהי לכל אחד ואחד, כי להמון העם למשוך לבם תאמר כן כדי להודיעם שכל אחד מהאבות כדאי הוא זכותו להוציאכם, אבל לזקנים אתה בא להודיעם שאני נראה אליך, לזה אין צריך שתאמר אלהי אלהי, כי אחד מספיק, כי אין אתה מודיעם אלא שנראה אליך אלהי אבותם ולהודיעם שהם ג"כ שלוחים בדבר כמ"ש ובאת אתה וזקני ישראל ותאמר להם לזקנים שבידם מסור מנין השנים שישבו בגלות ומנין השנים שנשאר להם לשבת, תאמר להם פקד פקדתי אתכם, פק"ד מלשון מנין כמו ולא יהיה בהם נגף בפקוד וגו', תאמר להם כבר נמנו כל השנים של הגלות ונשלמו. איך נשלמו כי פקד פקדתי את העשוי לכם במצרים, וראיתי שכל השעבוד והענוי שהיה ראוי לבא עליכם בת' שנה כולם באו באלו הר"י שנה, ב' פקידות אחת בזכות האבות זהו אלהי אברהם יצחק ויעקב, לאמר פקדתי פקידה לי, פקדתי אתכם ואת העשוי לכם כמ"ש, א"כ מנא מנא תקל והושלם. וכן הנראה מן הטעמים שתחת פקוד שופר הפוך שחוזר לאבות, ולזה אמר אלהי אבותיכם אלהי אברהם יצחק ויעקב, נראה כמ"ש תאמר לבני ישראל ה' אלהי אברהם אלהי וגו' שלחני, עוד ויאמר עוד אלהים כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק, תאמר להם שיזהרו בתפלה כי התפלה כחה גדול שמקרבת הגאולה ובפרט כשהיא ברבים שנאמר ברב עם הדרת מלך, ולזה לבני ישראל תאמר אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני, שאני אהיה שליח צבור שלכם, שנאמר הן אל כביר לא ימאס, כי ברבים היו עמדי, אבל לזקנים שאינם כ"כ עם לא אמר אלהי אברהם אלהי יצחק ולא שלחני, אלא נראה אלי, כי אין הכוונה לתפלה רק הודעה לאמר פקד פקדתי, כמו שאז"ל שקבלה להם מיעקב ומיוסף שהגואל שיבא בלשון זה הוא הגואל. וכן אמר לישראל ד"פ אלהי אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, גימ' קפ"ד, פק"ד שיעשו תפלה שיהיה קול דודי דפ"ק, קפ"ד נוט' קבלה פדיון דלוג, שקבלה להם מאביהם יעקב שידלג להם הקץ שאמר רד"ו שמה, מני"ן רד"ו, שמ"ה מש"ה שעל ידו תהיה גאולתכתם, לזה ושמעו לקל"ך כתיב עם ד' אותיות גימ' פק"ד. לפי שאתה בא להם בלשון זה ישמעו לקלך, גם לקל"ך ק"ל ל"ך, אע"פ שאין מי שיוכל ליכנס לפלטין של פרעה שיש עליו כמה שומרים, וכמו שאז"ל ששם אריות ודובים כדי שלא יכנס משה, כדאיתא במדרש וגו', א"ר יוחנן לפי שכשבאו משה ואהרן וזקני ישראל ורצו ליכנס ראו סביב פלטרין שלו כמה אוכלוסים ונזדעזעו א"ר מאיר ת"פ תסי' (פי' שרים) היו סביב לפלטרין ק"ך לכל רוח וכל אחד יושב ועמו ס' אלף גבורים לפיכך בא גבריא"ל והכניסם. כיון שראה אותם פרעה אמר מה טיבם של אלו מיד הביא שומרי הפתחים מהם הרג ומהם הלקה ומהם העביר והעמיד אחרים תחתיהם, שוב למחר נכנסו לפני פרעה קרא לשוערים א"ל היאך אלו נכנסין א"ל אין אנו יודעים דרך פתחים אינם נכנסים ע"כ. ובדה"י למרע"ה אומר ויהי בבואם אל שער בית המלך והנה שני כפירי אריות אסורים שם בכבלי ברזל ואין איש יוצא ובא מפניהם לבד אשר יצוה המלך לבא וילכו האומנים ויסירו הכפירים בלטיהם ויתירום וימהר משה וינף את המטה על הכפירים ויבאו בית המלך והכפירים באו עמהם בשמחה גדולה כאשר ישמח הכלב עם אדוניו בבאו מן השדה, ויהי כראות פרעה כן ויתמה על ככה ויבהל מאד על תואר האנשים כי היה תוארם כתואר בני אלהים. ויאמר להם המלך מה אתם רוצים ויאמרו לו אלהי העברים שלחנו אליך לאמר שלח את עמי ויעבדוני, ויירא מאד מפניהם ויאמר להם לכו היום ובואו למחר ויעשו כדבר המלך, א"כ לקל"ך קל ל"ך בישרו שבקל תהיה הכנסתו בלי שום פחד, ולא לך לבד אלא אתה וזקני ישראל אע"פ שהם שבעים איש אהרן ג"כ הכל היה בקל, אפילו שהוא מלך גדול שהוא מלך מצרים עכ"ז ובאת אתה וזקני ישראל שהם רבוי עם נכנסים בבת אחת לבית המלך שאין דרך ליכנס אלא אחד אחד אחר נטילת רשות כמה פעמים, ואתם נכנסים בלא רשות אפילו שהוא מלך, ולז"א אל מלך מצרים:
פסוק טז:עוד במדרש בלשון אחר. א"ר חייא בר אבא יום גינוסיא היה והיו כל המלכים באים ומעטרים אותו שהיה קוזמיטור פירוש מלך ושר עליהם, והיו משה ואהרן עומדין על פתח פלטרין נכנסו אצל פרעה וא"ל ב' זקנים עומדים על פתח פלטרין שלך א"ל יש בידם עטרות אמרו לאו, א"ל באחרונה יכנסו, נכנסו אצלו אמר מה אתם מבקשים א"ל אלהי העברים שלחנו אליך שלח את עמי ויחוגו לי. אמר מי ה' ולא היה יודע לשלוח לי עטרה משלו אלא בדברים בא אלי מי ה' וגו', א"ר לוי באותה שעה הוציא דפתרא של אלהות והיה קורא אלהי מואב אלהי צידון וכו' א"ר לוי למה הדבר דומה למלך שהיה לו עבד וכו', א"ל משה שוטה שבעולם האלהות שבידך מתים הם אבל אלהינו חי וקיים הוא שנאמר וה' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם ע"כ. בא זה המאמר ללמדנו שבאו כל אותם מלכים לעטרו, כל זה לכבודן של ישראל כדי להודיע לכל העולם ולמען ספר שמו שלא מתחת יד פרעה הם יוצאין אלא מתחת כל מלכי העולם, ולא יאמרו ממלכה שפלה שלטה עליהם, וכן לעתיד שנאמר וקבצתי אתכם מפתרוס ומכוש וגו' ונאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. וכן למדנו המאמר קדוש השם שקידש משה להקב"ה בפני כל המלכים שאמר לפרעה שוטה שבעולם אלהות שבידך מתים הם אבל אלהינו חי וקיים וגו', ולזה אמר ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ולא אמר אל פרעה שהיה קוזמיטור מלך על כולם. ואמר אלהי העבריים ולא אלהי ישראל לאמר לו אגב שאע"פ ששם כמה שומרים על הפתחים וכמה אריות ודובים, אינם כלום נגד אלהינו שהוא מעבירם ומכניסנו ואין שמירתך כלום כי הכל כאין נגדו, ולזה אמר אלהי העבריים ב' יודי"ן הוא על משה ואהרן שהם עוברין ובאים לפלטרין של פרעה כאדם שעובר לתוך ביתו, העבריי"ם גימ' ה"ס עבר שנאמר ועברתי בארץ מצרים אני, לזה נלכה דרך שלשת ימים ר"ת שד"י שהם מלכו"ת יסו"ד ותפארת. ולזה אמר דרך שלשת ימים ולא אמר ג' ימיה אלא דרך והבן:
פסוק יח:אלהי העבריים. פירש"י ז"ל יו"ד יתירא לרמוז לי' מכות, ואמר נקרה כמו נקרא וכן תרגום אתקרי עלנא, הוא נקרא אלהי ישראל שכן חמר למשה והוצא את עמי בני ישראל, א"כ נקרא עלינו שאנו עמו והוא אלהינו לכך אינו בדפתרך ולפי שאנו כבושים תחת ידך כשיוציאנו יהיה אלהינו יתפרסם מלכותו, לזה אמר ועתה נלכה נא וגו' ונזבחה לה' אלהינו אז יתפרסם אלהותו עלינו, לזה אמר לה' אלהינו:
פסוק יט:ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים. אמר הקב"ה למשה אני עשיתי שיהיה יום גינוסיא יום שיבאו כל המלכים כדי שיתחזק לבו שלא להראות עצמו בהשפלה לפניהם ומאחר שנתגאה בפניהם שלא לשלוח עוד לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך כדי שלא יעבור על דבורו שאמר בפניהם, ולזה אמר לא יתן אתכם מלך מצרים לא אמר פרעה ומכאן התחיל חזוק לבו, ויהיה זה סבה כדי להרבות נפלאותי להודיעם לכל העולם כמ"ש למען ספר שמי בכל הארץ:
פסוק יט:ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה. אמר הקב"ה למשה שמא תאמר נקח ממנו רשות ונלך ואם לא ירצה נלך בחזקה כי נתחזק עליו ברבוי עם ונלך בחזקה ע"כ, וכי אנו קנויים לו, לזה אמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים,, לא פרעה המעכב עליכם אלא השר שהוא מלך מצרים, ולא ביד חזקה שלכם כמו שאמרתם נלך בחזקה ע"כ, אלא ביד שלי ביד חזקה שלי, וזהו ושלחתי את ידי. ומה שהוצרכתי לומר זה הפירוש הוא, לפי שאמר ולא ביד חזקה ובסוף הפרשה אמר כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם, ורש"י ז"ל הרגיש קושיא זו ואמר ולא ביד חזקה, ואין אני מראה לו ידי החזקה כלומר כל עוד שאין אני מראה לו ידי החזקה לא יתן אתכם, ויש מפרשים ולא ביד חזקה ולא בשביל שידו חזקה, כי אשלח את ידי והכיתי ומתרגם ולא מן קדם דחיליה תקיפא ע"כ. ואפשר עוד לומר כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך שתלכו מעצמכם ולא תקחו ממנו רשות, אלא ביד חזקה, ומהטעמים נראה קצת סיוע, שתחת ולא טרחא, ודוק:
פסוק כ:ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים. היא היד הגדולה אשר עשה במצרים שהוא שר של מצרים, וכן אמר כאן והכיתי את מצרים, לא מלך מצרים אלא שר של מצרים, רמז על מכה אחרונה שהיא מכת בכורות, שמזל טלה שהוא שר של מצרים הוא בכור ואחרי כן ישלח אתכם, ואותה היד היתה יד הגדולה שהיתה מרחמת על ישראל ועליה נאמר ימינך ה' נאדרי, בכח ימינך ה' תרעץ אויב.. ועם זה יובן ולא ביד חזקה כי לא יצאו אלא ביד גדולה ומיד ישלחם, אינם משולחים גמורים כי אחר כן רדף אחריהם, אבל ביד חזקה נשתלחו לגמרי, ולזה אמר ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים שהוא השר בכל נפלאותי שעשה בים שנאמר על שירת הים עושה פלא וכן אמר כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך וגו' ואולם בעבור זאת העמדתיך, שהבאת היד היא המכה האחרונה לא היד החזקה, והיא היתה פלא שהכה כל בכור מבכור אדם ועד בכור בהמה ומבכורי בני ישראל ומבכורי בהמתם לא מת עד אחד, וזה היה פלא שהיד שהכה בה בכורי מצרים בה הציל בכורי ישראל, א"כ עליה אמר ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי ואחרי כן ישלח אתכם, ואותה היד אינה יד חזקה כי יד חזקה אין בה הצלה וישראל ניצולו בה ולזה אמר ולא ביד חזקה אלא ביד ימין שנשתלחו בה כמ"ש, א"כ פירוש ושלחתי את ידי הוא מכה אחרונה שנשתלחו על ידה, ולזה אמר ושאלה אשה וגו' שקודם שתבא זאת המכה הכינו עצמכם:
פסוק כ:והכיתי את מצרים בכל נפלאותי. כתב רבינו בחיי ז"ל לפי שאמר בכל נפלאותי ואי אפשר בכל נפלאותיו אלא מקצת מהן כענין שכתוב הן אלה חצות דרכיו ומה שמץ דבר נשמע בו ורעם גבורותיו מי יתבונן, ויתכן לפי הקבלה מפני שהיו מכות של מצרים עשר כחשבון עשר ספירות מפני זה אמר בכל נפלאותי ע"כ. ויתכן לומר שהוא רומז על הנסתרת והנפלאת והנעלמת ועליה נאמר מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו, אע"פ שהיא נגלית כמו שאמר והנגלו"ת ו"ה נגלו"ת אבל בעינינו היא נפלאת, והיא היתה לוחמת מלחמות ה' והיא היתה עושה המכות במצרים כמו שאמר אני ולא מלאך שהיא כ"י, לזה אמר בכל נפלאותי בכל הצדדים אכה, בדין על המצריים וברחמים שבה על ישראל, וכן על נפלאתי גימ' תרע"א, אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד גימ' תרע"א:
פסוק כב:ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה. לא נזכר האיש ובפ' בא אל פרעה אמר וישאלו איש מאת רעהו, עוד כאן אמר כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושם לא אמר ושמלות. עוד כאן אמר ושמתם על בניכם ועל בנותיכם ושם לא אמר. ועוד כאן אמר משכנתה ומגרת ביתה ושם אמר איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה. אלא מה שאמר כאן ושאלה אשה זהו שכר הנשים ולפי שלא היה בהן השעבוד כ"כ נתן להן בזת מצרים שאינה כ"כ, כמו שאז"ל כנפי יונה נחפה בכסף זו ביזת מצרים, דמו אותה לכסף, ואמר נחפה לפי שהוא שכר נשים כמו שאמר ושאלה אשה משכנתה ולא מחוץ, והאשה היא כלואה בבית, ולפי שנלקחה ביזת מצרים בהחבא נאמר עליה נחפה, ואברותיה בירקרק חרוץ זו ביזת הים. זו היתה לאנשים שהם נשתעבדו יותר מן האנשים, א"כ ביזת מצרים היתה מנשים לנשים, לזה אמר ושאלה אשה משכנתה, וביזת הים היתה מאנשים לאנשים לזה אמר איש מאת רעהו, ואע"פ שאמר ג"כ אשה מאת רעותה בא לומר שאם אין לאיש ריע תשאל אשה מאת רעותה, אבל העיקר הוא על האיש שהוא בשכר טורחו כמ"ש, ולפי שקדמו הנשים שנאמר ויבאו האנשים על הנשים הביאו חח ונזם שהוא תכשיטי נשים ולפי שהוא בשכר טרחם ועמלם ולא רצו ליתן בעגל, אבל ערב רב שלא עמלו בו ולא גדלוהו הוקל בעיניהם ומיד ויתפרקו את נזמי הזהב, בנות ישראל לא רצו ליתן אפילו נזמי כסף לפי שטרחו בו, וערב רב נותנים נזמי זהב, א"כ ביזת מצרים היתה לנשים בשכר טרחן, וכן ושאל"ה אש"ה משכנת"ה, גימ' זהו בפרעונ"ן ש"ל נשי"ם בטורח"ן. ואמר ושמלות ושמתם על בניכם ועל בנותיכם, אז"ל שדבור זה נאמר לישראל י"ב חודש קודם יציאתם, ולז"א שישאלו מעתה בלשון שאלה וירגילום בכך ויחזירו להם, וכן יעשו בכל יום או בכל ז' ימים כדי שיהיו מורגלים, כדי שבשעת הנסיעה לא יקשה בעיניהם ויתנו בעין יפה, ולזה אמר ושמתם על בניכם מיד כדי שידעו שאין כוונתכם לברוח בהם אלא לשמוח בבניכם ולראותם מלובשים בפני השכנים שהם דרים עמהם בבית שאין יוצאים לחוץ, אבל האיש יוצא ובא לא יתנו לו מיד, לזה ושאלה אשה, אבל אחר שהורגלו בזה ימצאו חן שאפילו ישאלו האנשים איש מאת רעהו, לא מבעיא מן שכנו כי טוב שכן קרוב וגו', אלא אפילו מרעהו, ואשה מרעותה ולא מבעיא משכנתה תמצאו חן בעיניהן לפי שהורגלו לתת לכם כלי כסף וכלי זהב לא שמלות שמשאם כבד, עתה תרגילום בשמלות ושמתם על בניכם ותחזירום, ולזה אמר ושאלה בלשון שאלה כדי שאח"כ יתנו כלי כסף וכלי זהב שהם קלי המשא וכבדי הערך:
פסוק כב:עוד יכולים לומר למה לא אמר ושמלות, לפי שכשהיא עמה בבית תתן המלבוש כי בפניה לא תתלכלך, כי לא תניחנה לעשות בו שום לכלוך, אבל שלא בפניה לא תשאיל מלבוש שלה כי מפחדת עליהם שלא יתלכלכו, ויותר קל בעיניה לתת תכשיטי זהב מלתת מלבוש, כי המלבוש יתלכלך וכלי כסף וכלי זהב לא יתלכלכו, ולזה אמר וישאלו איש מאת רעהו כלי כסף, ושמלות לא אמר, אבל בשעת המעשה אמר ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים, לא מן השכנים ולא מרעיהם אלא אפילו משאר העם, כלי כסף ולא מבעיא כלי כסף אלא כלי זהב ג"כ, ולא מבעיא כלי זהב אלא אפילו שמלות שהאשה חסה עליהם יותר מכלי זהב אפילו הכי הקב"ה נתן חנם וישאילום בעל כורחם של ישראל כאמרם ז"ל. ויתכן לומר עוד שאלו התכשיטין אינם נמצאים אלא אצל הנשים ואין מתקשטות בהם אלא הנשים, לזה אמר ושאלה אשה משכנתה: