פסוק א:ויען. הנה השם אמר שיאמינו בו הזקנים רק לא הזכיר ככה, כי ושמעו לקולך, אולי לא יאמינו בלב:
פסוק ב:ויאמר. זה האות לא נתנו למשה שיאמין, כי כבר נתן לו אות הסנה, רק עשה לו האות שיעשה ככה לבני ישראל, ע"כ כתוב למען יאמינו והטעם תעשה כן להם והוא נתן לו בנמצא עמו תמיד, כי מטהו משענתו כמנהג הזקן כי כדרך רועה לא בא אל פרעה:
פסוק ג:ויאמר. דעת חכמי המחקר איך יתכן זה, והוצרכו לומר להסיר היבושת, וכל דבריהם רוח כי הוא דרך מופת ואינו על דרך התולדה:
פסוק ד:ויאמר. אמר יפת זה המופת רמז כי היה בתחלה דבר רך כמו מטה ונהפך לנחש וכתוב "התנים הגדול" (יחז' כט ג) ובסוף ישוב כבראשונה והיה כלא היה:
פסוק ו:ויאמר. האות הראשון מטהו שהוא נמצא בידו, והשני בידו, אמר יפת, בעבור שחשד שלא יאמינו נצטרעה ידו א"כ היה ראוי להיות זה האות הראשון, ור' ישועה אמר כי זה רמז לישראל שהיו בתחלה חפשים, ונגעם השם בעבדות מצרים והוא ירפאם וישובו חפשים:
פסוק ו:ויאמר. הגאון אמר כי החיק הוא בית הזרוע, וככה "בחיקו ישא" (ישעי' מ יא) "שאהו בחיקך" (במד' יב), ואחרים אמרו כי הוא הבגד הסמוך לחזה:
פסוק ח:והיה. ידענו כי השם ידע אם יאמינו או לא יאמינו, רק הכתוב דבר כנגד משה שאם היו מקצת ישראל שלא יאמינו לאות הראשון יאמינו לאות האחרון, והכתוב אמר לקול האות, ואין לו קול, רק דברה תורה כלשון בני אדם, כמו מות וחיים ביד לשון (משלי יח כא), ואמר הכתוב האות האחרון, אעפ"י שיש שם אות שלישי בעבור שלא הראה לו עתה רק אלה שני האותות כי השלישי עתיד לעשותו:
פסוק ט:והיה. ואם היו עוד מקצת ישראל שלא יאמינו באות האחרון תעשה האות השלישי ויאמינו, וכתיב ויעש האותות לעיני העם (למטה פ' ל), וזה האות השלישי שהוא והיו לדם ביבשת הוא חלק מהמכה הראשונה בעשר המכות העתידה להיות:
פסוק י:ויאמר. כל המפרשים פה אחד אמרו, כי פרוש בי לשון בקשה. ור' יהודה הלוי אמר כי הוא דרך קצרה, והטעם "בי אני אדני העון" (ש"א כה כד), כלומר עשה בי עונש מה שתרצה, והניחני מזה שלא תשלחני וככה "בי אדני ידבר נא עבדך דבר" (ברא' מד יה) עשה בי מה שתרצה והניחני לדבר:
פסוק י:איש דברים. יודע לדבר צחות שאיננו מתעכב בלשונו בדברו או מגמגם, או שיכבדו על פיו אותיות ידועות, ומנהג העברים כאשר ירצו להשוות שני דברים או שלשה יוסיפו מלת גם בתחלה, כמו משול בנו גם אתה, גם בנך, גם בן בנך (שופ' ה כב):
פסוק י:וטעם "שלשם", לא יאמר תמול כי אם ליום הזה שהוא מדבר בו והנה שלישי שעבר ליום הזה שהוא מדבר בו, והמ"ם כדרך לשון רבים, בעבור היום ואתמולו, ואעפ"י שאין השי"ן קמוצה כמשפט, או המ"ם נוסף באחרונה כאשר הוא נוסף בראשונה "ויהי כמשלש חדשים" (ברא' לה כד):
פסוק י:גם מאז דברך. מעת דברך, כמו "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך" (למטה ה כג), כי לא סר כובד לשונו רק נשאר כאשר היה, והאומר ששכח לשון מצרים איננו נכון, כי הוא אומר ב' דברים, כבד פה, וכבד לשון, ועוד נלמוד מתשובת השם "מי שם פה לאדם, או מי ישום אלם", שאינו מדבר על לשון מצרים, רק ככה נולד שהיה כבד פה שלא היה יכול להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון, רק קצתם היה מוציאם בכובד וזהו טעם אנכי אהיה עם פיך והוריתיך, אמר שיורנו אשר ידבר מלות, שאין שם מאותיות הכבדות על פיו:
פסוק יא:ויאמר. הנה מצאנו אלם כנגד שימת הפה ועור כנגד פקח ונשאר חרש לבדו ואין אחר כנגדו, והאמת כי מלת פקח כנגד החרש והעור, ככתוב פקוח אזנים (ישעי' מב כ) לפקוח עינים עורות (שם שם ז):
פסוק יב:ועתה הנה לא הבטיחו שיסור כובד לשונו, רק יורנו מה שידבר:
פסוק יג:ויאמר. כבר פירשתי כי כל נא במקרא כמו עתה, וככה דבר נא באזני העם (למטה יא ב) שמע נא יהושע (זכרי' ג ח) יומת נא את האיש הזה (ירמי' לח ד) אוי נא לנו כי חטאנו (איכה ה טז):
פסוק יג:ביד תשלח. חסר אשר כאילו הוא כתוב ביד אשר תשלח, כמו "עם לבבם שלם" (דה"ב טז ט) והטעם שישלח זה השליחות ביד אהרן אחיו שהוא איש דברים, כי איננו כבד לשון, והוא רגיל להנבא לישראל, וכתוב ביחזקאל כי השם שלח נביא בישראל לפני בא משה אדונינו וכתיב ויאמר ד' אל אהרן לך לקראת משה המדברה (למטה כ כז), ועוד כי הוא גדול ממנו בשנים, אולי יחר לו שיהיה משה שליח אל פרעה, על כן אמר השם "וראך ושמח בלבו" (פ' יד):
פסוק יג:והנה משה איננו ממאן ללכת רק בתחלה אמר "לא איש דברים אנכי", כי קשה הוא לדבר לפני המלך מי שהוא כבד פה, וחשב כי השם יחדש לו אות להסיר כובד פה, וכאשר השיבו השם והוריתיך ידע כי כובד לשונו לא יסור, הנה תמה משה למה לא ישלח השם אהרן אל פרעה, ובעבור זה אמר "שלח נא ביד תשלח" ומתשובת השם "הלא אהרן אחיך הלוי" יתברר לנו כל זה:
פסוק יד:ויחר. חלילה להיות פי' זה הפסוק ויבקש המיתו כי עתה היה ראוי שיבקש המיתו אם היה ממאן ללכת ולא כאשר הלך, כאשר אמרו אחרים ולמה יבקש המיתו בעת לכתו, ואין זה דומה לדבר בלעם, גם דבר יעקב איננו כן, ואם טען טוען אנה מצאנו חרון אף שלא חדש שום נזק הראינו לו "ויחר אף ד' בם וילך" (במד' יב ט) ולא בא נזק לאהרן, וטעם הלוי שכן היה נודע בישראל הנביא הלוי, כי היו בהם אחרים ששמם כשמו ודבר זה אין זה גרעון למשה רק מעלה גדולה, כי אהרן יהיה דומה לפה שיוציא דבור הנשמה שאינה נראית, כמו המלאכים שאינם נראים כי אינם גוף, והנה ידמה משה כמעלת המלאך, וזהו ואתה תהיה לו לאלהים, והנה אין אלהים בכל המקרא רק השם הנכבד, או מלאכיו הקדושים, כי על ידם יראו מעשה השם בארץ, או קדושי מטה העושים משפטי אלהים בארץ וכל אלהים שהוא עו"ג דבר הכתוב ככה לפי מחשבת העובדים, כמו אל חנניה הנביא (ירמי' כח ה):
פסוק יז:ואת המטה. טעם האותות שהפך לנחש לעיני ישראל ולתנין לפני פרעה ולהכות בו את היאור ולהעלות הצפרדעים, ולהוציא הכנים, ולהוריד הברד, ולהביא הארבה, ולהיות חשך:
פסוק יח:וילך. יתר הוא יתרו כמו גשם (נחמי' ו ב) הוא נשמו (שם שם ו ו), ושלמה הוא שלמון (רות ד כא) והנה אמר לו שילך לראות אחיו ולא גלה לו הסוד:
פסוק יט:ויאמר. אין מוקדם ומאוחר בתורה, ופירושו וכבר אמר, וככה ויצמח ה' אלהים מן האדמה (ברא' ב) ורבים כאלה, הנה עתה בהשיבו צאן יתרו אליו הבטיחו השם שילך בלי פחד למצרים, כי מת פרעה ועבדיו שהיו יודעים דבר המצרי, וזהו "וימת מלך מצרים" (למעלה ב כג) כי כל הימים שהיה חי לא היה נכון להיות משה שליח אל פרעה:
פסוק כ:ויקח. לא ידענו אם נולד גרשום בימי בחורותיו ובברחו אל מדין, או בזקנתו, ואל תסמוך אל דברי הימים של משה כי הבל כל הכתוב בו, ובנו השני הוא אליעזר נולד עתה בהנבאו, וחשב להוליך אשתו ובניו למצרים ושיצאו יחדו עם ישראל, ולא היתה עצה נכונה, כי הוא בא להוציא ישראל והם יראו שבא עם אשתו ועם בניו לגור שם ואל תתמה איך יחשוב נביא בדברי העולם דבר שאיננו נכון, כי הנה מצאנו דוד ששאל אל נתן הנביא היש ישר לבנות בית לשם והוא השיב כל אשר בלבבך עשה וד' עמך, ובלילה נאמר לו בנבואה שיאמר אל דוד שהוא לא יבנה הבית, והוצרכו הזקנים לתרגם על החמור על נושא האדם בעבור שהוא דרך גרעון שתרכב אשת הנביא על חמור אחד היא ושני בניה, ויפת אמר כי הוא שם המין כמו "ויהי לי שור וחמור" (ברא' לב ו), ולא דבר נכונה, כי אין זה מקום להזכיר שם המין, רק הוא כמשמעו, והחמורים שהם במצרים יקרים ונכבדים מהפרדים ואין לתמוה אם רכב גרשם בנו אחריה, אולי קטן היה, והיה אליעזר בחיקה כי עוד לא נמול:
פסוק כ:וטעם וישב ארצה מצרים, כי הוא לבדו שב כי כאשר פגש השם את משה נימול אליעזר, ובהתרפאו שבה צפורה עם בניה אל אביה, ומשה הניחם ושב למצרים:
פסוק כ:ואמר על המטה מטה האלהים, בעבור האות שנעשה בו, ומטה האלהים הוא מטה משה והוא מטה אהרן כי בידו היה כאשר עשה בו האותות, ושב עתה לפרש בעבור שהזכיר מטה האלהים מה שאמר השם למשה כל המופתים שהוא עתיד לעשות במצרים והזכיר לו אות שיצאו בעבורו ממצרים היא מכת בכורות:
פסוק כ:והנה ויהי בדרך במלון, היה ראוי להיותו דבק עם "ויקח משה את אשתו ואת בניו", ורבים כזה בתורה, כמו "שלם ישלם, אם אין לו" (למטה כב ב) כי הוא דבק עם "חמשה בקר ישלם תחת השור" (שם כא לז):
פסוק כא:ויאמר. זה אמר לו במדין, והנה הודיעו כי השם יחזק את לבו ולא ישלחם בעבור כל המופתים שיראם עם המופת האחרון:
פסוק כב:ואמרת. טעם בני בכורי, זה הגוי שעבדוני אבותם בתחלה, ואני חומל עליו כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו, ואתה לקחתו לעבד עולם על כן אני אהרוג את בנך בכורך:
פסוק כג:ואמר. הנה אמרתי אליך פעם אחר פעם לשלוח את בני לעבדני להקריב לי זבחים, ואתה מאנתו לשלחו על כן אענשך, וחסרי דעת חשבו כי עם משה ידבר וזה שגעון, ועוד כי אליעזר אינו בכור משה:
פסוק כד:ויהי בדרך. היתה קבלה בידם שלא יומל הבן ביום השמיני אם הוא חולה, או הוא בדרך שאין יכולת במוליכו להתעכב ובעבור כי משה לא יוכל להתעכב בשליחות השם, ראה בעצתו שלא יומל כי יסתכן הנער אם יוליכו אותו בדרך והנה שלח השם מלאך להזכיר משה שיניח עצתו ויומל הנער וילך לו לבדו, והנער יהיה עם אמו עד שיתרפא:
פסוק כד:והנה טעם ויפגשהו, שבא חולי על משה מהשם שלא עלה על לבו, וזהו ויבקש המיתו אם לא יומל בנו, ובעבור שאחזתו רעדה לא יוכל הוא למולו ומלה אותו צפורה, כי הוא גלה לה זה הסוד ואל תתמה בעבור שהוא כתוב ויפגשהו ד' כי מלאך ד' הוא, וכמוהו "וד' הולך לפניהם יומם" (למטה יג כא) ושם כתוב "ויסע מלאך האלהים" (שם יד יט) ורב שמואל בן חפני אמר, חלילה להיות השם מבקש להמית משה שהולך בשלחותו להוציא עמו רק בקש להמית אליעזר, והוא סימן ויפגשהו גם המיתו ואחרי כן פי' שהוא אליעזר, על כן כתוב את ערלת בנה, ולא הזכירו בתחלה כי עוד לא נקרא שמו, וכמוהו "ויהי בלדתה ויתן יד" (ברא' לה כח):
פסוק כה:ותקח צפורה צור. דבר חד, כמו "חרבות צורים" (יהושע ה ב) שהם חדים, וכמוהו אף תשוב צור חרבו (תה' פט מד):
פסוק כה:וטעם ותגע לרגליו, לפי דעתי לרגלי משה כדרך וראה הדם על המשקוף וגו' ולא יתן המשחית (למטה יב כג), ע"כ וירף ממנו ממשה, שסר החולי והרעדה, ורב שמואל אמר כי לרגליו לרגלי אליעזר גם כן וירף ממנו, אם כן יש להשיב עליו, אם החלי היה על אליעזר, איך מלה אותו להוסיף לו מכאוב על מכאובו:
פסוק כה:ומנהג הנשים לקרוא לבן כאשר יומל חתן:
פסוק כה:וטעם דמים, "כי איש דמים אתה לי" (ש"ב טז ח), כי בעבורך ימות בעלי:
פסוק כו:וירף. דמים בלשון הקדש על ב' ענינים, האחד שפיכות דמים כמו "איש דמים אתה לי" (ש"ב טז ח), והמפרש שהוא חיים איננו לשון, והשני לשון רבים מדם ממש, כמו "בדמיך חיי" (יחז' טז ו), והנה אמרה בראותה שסר החולי ממשה אין אתה בני חתן דמים שהוא מענין הריגה, רק אתה חתן מתבוסס בדם המילה, ומולות שם דבר, והנה על לשון רבים בעבור דמים:
פסוק כז:ויאמר. לא היה מתנבא אהרן כי אין צורך, כי משה הוא השליח אל פרעה, ואהרן היה שלוח לפני זה אל ישראל ומרים לנשים ע"כ אמר "ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים" (מיכה ו ד):
פסוק כז:הר האלהים. הוא חורב:
פסוק כח:ויגד. שלחו גם לישראל תחלה:
פסוק כח:ואת כל האותות אשר צוהו לעשות לישראל תחלה ואחר כך אותות אחרים לפרעה:
פסוק כט:וילך. הזקנים הם היועצים בכל דור ודור כי לא יוכלו לדבר עם שש מאות אלף איש, רק הזקנים ידברו להם:
פסוק ל:וידבר. כי הוא המליץ על כן משה לא דבר עם ישראל לעולם רק על ידי אהרן, ובמותו היה כמו כן מליץ תחתיו אליעזר בנו:
פסוק לא:ויאמן. אחר ששמעו כי פקד ד' עמו, כי הגיע הקץ האמור לאברהם:
פסוק לא:ענים. מגזרת עינוי:
פסוק לא:ויקדו. מבעלי הכפל כמו קדקד, על משקל "ויתמו ימי בכי אבל משה" (דבר' לד ח) ידמו כאבן (למטה ט טז) והאומרים כי הם מבעלי הנו"ן מי יתן וידמו כאבן, כי יוסיפו שרשים שאינם בלשון הקדש בעבור המשקל, והלא יראו כי "רדו" (ברא' מב ב) על משקל "בנו לכם בתים" (ירמי' כט ה) והם שרשים, כי כל מה שנוכל שלא נעשה שרשים רבים בעבור המשקל הוא הנכון:
