פסוק א:ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי, אמר ישראל ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואתה אומר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך, כשיראו כן לא יאמינו בי כי יאמרו לא נראה אליך ה', כי אם היה נראה מאחר שאתה אומר לך ואספת את זקני היה נעשה דבורו והיה שולחנו. א"ל מזה בידך כלומר מזה שבידך יאמינו וממך לא יאמינו, כמו שאמר אחר כך שלח ידך ואחוי וגו' למען יאמינו כי נראה אליך ה', כמו שאז"ל מת"ל לקול האות האחרון אר"ל שהיה המטה מדבר לפני בני ישראל, עם משה הייתי במדין ונתהפכתי לנחש ואח"כ נעשיתי מטה, ואף היא מרימה קולה טהורה הייתי ונטמאתי וחזרתי ונטהרתי, אם לקול זה יאמינו, לך שאתה בן בית, שכן מז"ה גימ' ב"ן, לא יאמינו, א"כ אתה מזה בן מזה כי הכל יודעים שאביך גדול הדור, יז"ה. נוטריקון יעש"ה ז"ה השליחו"ת. גם אמר במדרש שא"ל הקב"ה מזה שבידך עושה שליחות אלא אני רוצה לזכותך. עוד במדרש א"ל הקב"ה לא היה בדעתך ללכת היל"ל בתחלה איני הולך המתנת עד שמסרתי לך מסתורין שלי ושם המפורש ע"כ, וזהו מזה אחר שזה בידך שהוא מ"ה ז', מ"ה שהוא שם המפורש, ז' שהוא כלי זי"ן שהוא המסתורין שלי שהוא המטה שבו היה כתוב דצ"ך עד"ש באח"ב ובו עושה המכות:
פסוק א:וכתב רבינו בחיי ז"ל, מזה בידך חסר ה', שלא נעשו על יד המטה אלא ה' אותיות והם הנחש והברד והארבה וחושך וקריעת ים סוף, וסימן אב"ן חק"י שהמטה היתה של אבן של סנפרינון ובאה להשלים חוקה שלכך נבראת:
פסוק א:וכתב עוד ז"ל יש לך להתבונן כי שנוי טבע שנהפך המטה לנחש היה מכח הפוך האותיות, והנה זה רמוז בכתוב ובחזרת האותיות להויתן חזר הנחש מטה זהו שכתוב ויהי למטה בכפו ע"כ. ודע כי הכל נברא בשם יה"ו שזהו שאמר יהי רקיע, יהי מארת, וזה היה האומן של מ"ב. ויהי למטה בכפו ס"ת יה"ו, זהו בהפוך נהפך לנחש, שכל הפוך מורה דין. כבר כתבתי פר' בראשית שרמז שפרעה הוא הנחש ואין לו מפלה אלא על ידך שהוא קין, ולזה א"ל השליכהו ויהי לנחש, ולזה לא אמר ויהי נחש אלא לנחש לחלקו של נחש ואל תניחהו מידך, ולזה א"ל השליכהו ויהי לנחש. אמר לו כי ראית בהיסח הדעת הוא נושך והוא טמא ומטמא, לזה שלח ידך ואחוז בזנבו ואל תניחהו כדי שיהא כפות תחת ידך, ולפי שא"ל שלח ידך ואחוז בזנבו והוא מבטחונו בהקב"ה שלח ידו ויחזק בו, א"ל טמאת ידך. ולפיכך א"ל שלח ידך ואחוז בזנבו כי אני אמרתי לך בזנבו כדי שיטהר מעט מעט על ידך, ולזה א"ל הבא ידך בחיקך וגו', והנה ידו מצורעת כשלג, ובמצורע לא נאמר בו כשלג אלא במרים, לומר שאינו מסטרא דשמאלא אלא דין מצד הרחמים כשלג שהוא רחמים לעולם ויש בו קצת דין נסתר, ולזה בחיקך בלקיחה שלקחת אותו כי הוא מצורע כמו שאמרו ז"ל על פסוק והנחש היה ערום שנצטרע ונדבק בך הצרעת, כי לפי רבותינו ז"ל שאמרו על שדבר לשון הרע על ישראל א"כ היה לו להצטרע כל גופו, ומה אם מרים שדברה באחיה לבד נצטרע כל גופה משה על כל ישראל עאכ"ו, א"כ למה ידו לבד, אלא כמ"ש. ולזה א"ל הבא כלומר שבהעלם בא לו, ולזה א"ל נא בבקשה שאני מדבר עמך ואין ראוי שיהיה בך דבר זה בהעלם אלא גלה הדבר והוציאה לחוץ, ויוציאה והנה ידו מצורעת, ויאמר השב ידך אל חיקך שיחזור בו בהעלם כמו שבא לו בהעלם ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו ואין בו שום מום:
פסוק א:ובתיקונים תיקון ב' פירש טעם אחר למה ידו מצורעת, על ענין פרה שהיא מטהרת את הטמאים ז"ל, ועוד מטהרת את הטמא, כד נולד משה אתמר ביה לגבי בת פרעה כי טוב הוא כד חמת עמיה שכינתא ומיד דנגעה איהי ביה אתרכיאת ואתסיאת מצרעותא דילה ומשה אתדבק ביה צרעת כד"א והנה ידו מצורעת כשלג, דההוא זמנא דנגעה ביה בת פרעה פרחא שכינתא מיניה, ובגין דא כד בעא למקרב לגבה בסנה א"ל אל תקרב הלום עד דאתפשט מההוא גופא דנגעה ביה בת פרעה, תמן אחזי ליה דגופא דבר נש בהאי עלמא איהו צרעת ממשכא דחויא, לבתר אתפשט מניה והדר לגנתא דעדן ואתלבש בגופא קדישא דיליה, ודא איהו והנה שבה כבשרו, בקדמיתא דאתמר ביה עצם מעצמי ובשר מבשרי, ובגין דא א"ל של נעליך מעל רגליך דא גופא דהוה ליה כנעל ההוא דנגעה ביה בת פרעה ואתלבש באחורא, בההוא זמנא אהדרת עליה שכינתא ובגין דא אתחזי ליה באתין דעבד, באת קדמאה א"ל הבא נא ידך בחיקך ולבתר אחזי ליה דאתנבי באורייתא, כתב ביה והנה שבה כבשרו:
פסוק ח:והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון, כנראה שאות ראשון שהוא המטה שנהפך לנחש הוא יותר אות שדומם נעשה בעל חי, מבעל חי נעשה מת שהיא ידו מצורעת. ורש"י ז"ל פירש והרגיש קושיא זו, ואמר כי הם מלומדים שעל ידיהם לוקים מפרעה ומאבימלך, אבל לפי שאמר שנצטרעה ידו הוא לפי שלקה בידו בעודנו נחש קודם שנהפך, א"כ אינו אות, ועוד מאי לקול לקול ב"פ. ונראה ששני האותות הם במטה, האחד שנהפך ממטה לנחש:, והאחר מנחש למטה, וכן נראה ממאמר ריש לקיש שאמר שהיה המטה מדבר לפני ישראל עם משה הייתי במדין ונהפכתי לנחש ואח"כ נעשיתי מטה ואמר המאמר אף היא מרימה קולה טהורה הייתי ונטמאתי וחזרתי ונטהרתי, מאומרו אף היא מרימה קולה, משמע שריש לקיש ז"ל בא לפרש השני קולות שאמר לקול האות הראשון ולקול האות האחרון, שכן אמר בתחילה מת"ל והאמינו לקול האות הראשון וכו', א"כ השני אותות הם בנחש. כי למה נצטרעה ידו של משה ב"פ, אפילו לרז"ל שאמרו על שדבר לשון הרע, פעם אחת מספיק, ב"פ למה, ומ"ש אח"כ ויעש האותות לעיני העם, האת"ת כתיב חסר שלא עשה אלא אות המטה ואות הדם, ולזה א"ל בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך, כמאיים עליו שלא ימאן ויראה מה היה בידו. ועל זה הדרך אמר בפ' קרח ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו, לא אמר כאשר דבר ה' אל משה אלא כאשר דבר ה' ביד משה וגו', רמז לחולקין על הכהונה שלוקין בצרעת כמו שלקה משה, משמע שהיה לו למשה עונש, א"כ משמע שאינו אות ומאחר שאינו אות לא לקה משה פעם שנית כנראה, א"כ אותות שעשה משה לפני העם הם המטה והדם:
פסוק ח:עוד אמרו בספרי אמר הקב"ה למשה שני סימנים הללו נחש ומצורע אחד שלי ואחד שלך, רמז לו שעתידין לדבר באלהים ובמשה שנאמר וידבר העם באלהים וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים. ואחד במשה, ותדבר מרים והנה מרים מצורעת:
פסוק ח:עוד רמז לו והיה אם לא יאמינו לך. שלא יהיה להם האמנה שלימה וגמורה שיאמינו בו לעולם עד מתן תורה, זהו רמז לו והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון שעתידין לומר לך דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים, ופירוש אם לא יאמינו לקול האות הראשון, והאמינו לקול האות האחרון שיאמרו דבר אתה ואל ידבר עמנו אלהים, א"כ יותר יאמינו בך ממני, וכן א"ל במתן תורה וגם בך יאמינו לעולם:
פסוק ח:עוד והיה אם לא יאמינו לקול האות האחרון, שב' פעמים האמינו, אחת בים שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ואחת במעמד הר סיני, א"ל אם יספקו בהאמנה הראשונה של הים אפילו בהקב"ה ספקו, שנאמר וימרו על ים וגו', בשניה של הר סיני לא יספקו, וכן א"ל וגם בך יאמינו לעולם, בראשונה לא אמר לעולם לפי שאח"כ נסתפקו אבל בשניה אמר לעולם שלא יספקו בה. וכשתדקדק במ"ש יתורץ קושיא שהקשה הרמב"ן ז"ל והוא למה עשה האותות למשה, כי משה היה מאמין שהקב"ה מדבר עמו, יאמר המטה אשר בידך השלך ארצה לפניהם ויהי לנחש כמ"ש במכת דם ולקחת ממימי היאור ושפכת:
פסוק ח:עוד במדרש א"ל לשון הרע אתה אומר על בני מה הנחש אמר לשון הרע והלקיתי אותו בצרעת וקצצתי ידיו אף אתה הבא ידך בחיקך. והיה אם לא יאמינו ולקחת ממימי היאור, רמז לו מאין אתה מן המים שנאמר כי מן המים משיתיהו טול שלך מן המים, שנאמר המן הסלע הזה וכו' ע"כ. רמז לו שעל ידי המים עתיד למות בחוצה לארץ, וזהו ולקחת ממימי היאור שהוא משה שנלקח מן היאור ושפכת היבשה, שימות בחוצה לארץ שהיא יבשה מהמצות התלויות בארץ:
פסוק י:ויאמר משה אל ה' בי אדני לא איש דברים אנכי. אמר משה נתאמת לי שאין בי כח הדבור מאחר ששבעה ימים אתה מדבר עמי, שכן אמרו במדרש ז' ימים היה מפתה הקב"ה למשה שילך בשליחותו תמול שלשום הרי ג' ושלשה גמים הרי ו' והיה עומד ביום השביעי, א"כ אמר משה מאחר שז' ימים אתה מדבר עמי ולא נתרפאתי שאין ראוי לך לדבר עה בעל מום, מכאן ידעתי שהדבר אינו תלוי אלא בי שאיני ראוי לדבור, וכן הוא כי מן המים משיתיהו והמים יש להם קול בלא דבור שנאמר מקולות מים רבים, ולזה אמר בי שאין הדבר תלוי אלא בי שאיני ראוי כי אם הייתי ראוי הרי ז' ימים שאתה מדבר עמי ואין מן הראוי לך לדבר עם בעל מום, וזהו גם מאז דברך אל עבדך, יש מלך שיש לו עבד בעל מום, אלא ודאי שאיני ראוי שאם הייתי ראוי הייתי מתרפא. כי כבד פה וכבד לשון, כבדות הפה בא לו, כמ"ש המדרש שלקח משה כתרו של פרעה כשהיה קטן והשליכו לארץ ורצה פרעה, להרגו עד שאמר לו כי בלא דעת עשה, אמר היאך נדע, אמרו יביאו קערה שיש בה זהב וגחלת אם יטול הזהב דעת יש בו ויהרג ואם יטול הגחלת אין בו דעת והוא פטור מהריגה, בא ליטול הזהב בא המלאך והטה ידו ונטל הגחלת והכניסה לתוך פיו, ומה שנכוה פיו ולא נכוית ידו כשנטל הגחלת, שמעתי לפי שכשראתה אותו בת פרעה והביאה מינקת מן המצריות והיו משימין הדד בפיו והיה שומט הדד והיו חולבין לתוך פיו לזה באה הגחלת לטהר אותו החלב טמא שנפל לתוך פיו, ואולי שנכוה פיו ולשונו ולזה אמר כבד פה וכבד לשון. ורבינו חננאל ז"ל כתב כי משה לא היה צח הדבור באותיות השפתים שהם בומ"ף ולא באותיות הלשון שהם דטלנ"ת, ולזה אמר כבד פה וכבד לשון ע"כ. ואמר בי אדנ"י, שאמר על ד"ה שהדבור הוא באדנות והוא רמוז בת"ת שהוא קול, ולזה אמר לא איש דברים אנכי:
פסוק יא:ויאמר ה' אליו מי שם וכו'. שאליו נוגע הדבר, כשתסיר מאותיות מ"י ש"ם פ"ה מש"ה ישאר ימ"ף גימ' ק"ל, א"ל הקב"ה משה קל הדבר עליך לתת לך דבור אלא לפי שאדם חטא בדבור שאמר האשה אשר נתת שהיה כפוי טובה חטא בפה ואתה באת לתיקונו, וכן מ"י ש"ם פ"ה לאד"ם גימ' תק"ן, וכן ג"כ מ"י ש"ם פ"ה גימ' משה עליך, וכן גם כן ממך יהיה שעליך גמר התיקון וממך יהיה, הוא חטא בדבור ואתה לך בשליחותי ותדבר אל פרעה ובזה נתקן הפה. או מי ישום אלם אמר ישום לעתיד, א"ל מהנסים שאני עושה עמך תדע שאני מרפאך שאתה נכנס בפלטרין של פרעה שיש לו ס' אלף גבורים שומרים על הת"ף פתחים שלו, ואתה נכנס וכולם יהיו אלמים חרשים עורים, זהו אלם או חרש או עור, ואמר או פקח לרמוז על מה שאמר המדרש ששני כפירים היו אסורים בשלשלאות של ברזל ובראותם משה הניף במטה והתירם ובאו עמו אל בית המלך בשמחה גדולה כאשר ישמח הכלב עם אדוניו, א"כ או פקח בא לרמוז על הכפירים, א"כ ועתה לכה ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך, אמר במדרש אעשה אותך בריה חדשה שהיא הרה ויולדת דאמר אני יורה דברי לתוך פיך ואין והוריתך אלא לשון ירה ירה:
פסוק יב:עוד במדרש אם נאמר אהיה עם פיך למה נאמר והוריתיך, ואם נאמר והוריתיך למה נאמר אהיה עם פיך, אלא אהיה עם פיך זה פתיחת פה ומענה לשון והוריתיך זה גנזי חכמה שגלה לו הקב"ה כל גנזי חכמה ותורה ומדע וגנזי חיים, והראהו מה שעתיד להיות לעוה"ב, וכיון שראה בפרגוד של הקב"ה כתות כתות של סופרים ושל סנהדרין שהיו יושבין בלשכת הגזית ודורשים התורה במ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא והראהו ר' עקיבא שהיה דורש כתרי אותיות אמר אין לי עסק בשליחותו של מקום שנאמר ויאמר ה' שלח נא ביד תשלח, מה עשה הקב"ה שגרו לשר של חכמה ותפשו למשה והוליכו למקום אחר והראה לו בפרגוד של הקב"ה ריבי רבבות של סנהדרין שיושבים ודורשים ואומרים הלכה למשה מסיני מיד נתקררה דעתו של משה ע"כ. ויהיה פירוש והוריתיך אשר תדבר לפי זה המדרש בוא ואראך כל מה שאתה עתיד לחדש ולדבר וללמוד וללמד הכל על שמך. זהו אשר תדבר, וכל זה כדי שלא יקטין עצמו כל כך, ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח, אחר שאמר ההתנצלות שהיה לו מצד הדבור שלא היה לו, עתה מצא לו התנצלות אחרת ולא שהוא ממאן שלא ללכת כמו שאמר במדרש ר' תנחומא את סבור שלא ע"פ משה שלא ילך, לא עשה אלא כמכבד לאהרן, אמר משה עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם שמונים שנה שנאמר הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה, הנבואה היא איש שקוצי עיניו השליכו וגו', וכל השנים הללו היה אהרן מתנבא להם ועכשיו אני בא לתחומו של אחי שיהא מצר לכך לא בקש משה ללכת, א"ל הקב"ה אהרן אחיך לא יקשה עליו הדבר אלא ישמח תדע שהוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו ולא בפיו אלא בלבו יותר מבפיו, ארשב"י הלב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים ותומים שנאמר ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן וכו' ע"כ, ופירוש הלב ששמח ילבש אורים ותומים, הוא כמו שאהרן שהיה בלב היה בפיו כן אורים ותומים אומרים הדברים בתמימותם ובשלמותם לאמיתתם כן מי שלובשם יהיה פיו ולבו שוים, ולזה נחסרו אורים ותומים בבית שני פירוש נחסרו שלא היו מאירים דבריהם, לפי שמי שהיה לובשן לא היה פיו ולבו שוים, כמשאז"ל (יומא ט') בבית ראשון שמשו י"ח כהנים ובבית שני יותר מש' שהיה ביניהם רכילות ולשון הרע. ומה שאמר ביד תשלח הכוונה על הנבואה של אהרן שנאמר וביד הנביאים אדמה, ולזה אמר ביד, לפי שהוא יותר ראוי לפי שהנבואה מוחזקת בידו עתה פי שנים. ויחר אף ה' במשה, אמר לו הטענה שאמרת שאתה כבד פה והיא יותר חזקה מטענת אהרן שהוא נביא א"כ מאחר שאמרת הטענה שהיא יותר חזקה וא"ל מי שם פה ועתה לך איך אח"כ תאמר טענה חלושה. אפילו שיהיה נביא אינו ראוי לשליחות זו אלא אתה כמו שאמר בתחלת הפרשה ואמר ידעתי כי דבר ידבר, א"ל שני דבורים נמסרו לו, אחד דבור טוב שהוא וידבר אהרן את כל הדברים וכתיב ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם, ודבור אחר של השפלה והכנעה של ישראל, ופירוש ידבר כמו ידבר עמים תחתינו שהוא דבור של אהרן, שאמר ויאמר אהרן למי זהב התפרקו שהוא ענין העגל שהוא עון גדול לישראל שני דבורים אלו נמסרו לו, ולזה אמר ידעתי וגו', א"כ אינו ראוי לשליחותי. עוד אמר דבר ידבר, שני דבורים של גנאי יש בו שאין ראוי לשליחותי, א' ותדבר מרים ואהרן במשה וב' דבר למי זהב, ולפי שיש בו ב' דבורים אלו אינו ראוי. שמן הראוי היה שהוא יעשה שליחותי שהוא גדול ממך ויש לו פ' שנה שהוא מוכיחם אלא ידעתי שעתיד לומר אלי ב' דבורים לזה איני שולחו. אלא לפי שהוא אחיך וישמח בלבו ילבש אורים אבל להיות נביא במקומן לא:
פסוק יב:ובזוהר אמר על מי שהוא מדבר לשון הרע ז"ל אתא לאסתאבא מסאבין ליה במלה דלתתא אתער מלה אחורא, זהו דבר מלה דלתתא ידבר מלה אחרא:
פסוק יב:ומה שאמר אחיך. כי ידוע הוא שהיה אחיו, אלא לומר לו שלא נתנבא אלא מיום שנולדת וממך נאצלה לו הנבואה, שהרי אמר המאמר של תנחומא אמר משה עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם פ' שנה, א"כ לפי זה המנין יבא נבואתו יום הולדת משה כשהיה אהרן בן ג' שנים שנאמר ומשה בן פ' שנה ואהרן בן פ"ג שנה בדברם אל פרעה, ולזה ויחר אף ה' במשה ואמר הלא אהרן אחיך כשנהיית לו אח חלה עליו הנבואה, א"כ אתה עיקר והוא טפל לך, ולזה אמר ואהרן אחיך יהיה נביאך, לומר שנבואתו ממך, וראיה לזה ודברת אליו שמיד שתדבר אליו ושמת את הדברים בפיו, הרי הדברים מושמים ומסודרים בפיו בדבורך לבד:
פסוק יז:ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה וגו' במדרש א"ר יהודה בר אמי המטה משקל מ' סאה היה ושל סנפרינון היה ועשר מכות חקוקות עליו בנוטריקון דצ"ך, עד"ש באח"ב ע"כ. א"ל ואת המטה שהוא משאוי אדם על כתפו, שכן אז"ל על האבנים שלקחו מן הירדן ממצב רגלי הכהנים שלקחו איש אבן אחת על שכמו שכל אבן היתה משא מ' סאה, ולדבר גדול אמרו כן לומר שהיה המשא כבד, א"כ א"ל ואת המטה הזה אפילו שהוא כבד תקח בידך אחת, כי האותיות שחקוקות עליו הם היו נושאות אותו. דצ"ך עד"ש באח"ב, גימ' אש"ר, זהו אשר תעשה בו את האותות האותות שחקוקות בו הם נושאות אותו, וכתיב את"ת כלומר זה יהיה לך לאות שתעשה בו האותות, שבידך אחת אתה נושאו והולך בו מכאן ועד מצרים ולא יכבד עליך. וכן עשה שנאמר ויקח משה את מטה האלהים בידו אחת כמו מקל אחד:
פסוק יח:וילך משה וישב אל יתר חותנו. לפי שהוא חותנו אין ראוי ללכת בלא רשותו, הואיל והשלמת גופו שהיא אשתו שהיא השלמת הגוף היתה על ידו ראוי ליטול ממנו רשות, וא"ל אלכה נא לא אמר אלך אלא אלכה שנוטל עצה ממנו אם ילך וישוב מיד, וזהו ואשובה, ואם לאו, לפי שהיה מפחד מדתן ואבירם שהלשינו עליו, וזה העודם חיים, אפשר אחר שהלשינו עלי להמיתני יהיה להם חיים ואם דנם הקב"ה מיד מדה כנגד מדה שימותו מיתה משונה כמו שרצו להמיתני, א"ל יתרו למשה לך לשלום, המלך בקונך שנקרא שלום, מיד ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרימה כי מתו אותם שאתה מפחד מהם מיום שהלשינו עליך נעשו רשעים גמורים ורשעים בחייהם קרויים מתים, ורז"ל אמרו חיים הם אלא שירדו מנכסיהם ועני חשוב כמת, ולזה אמר המבקשים, לא אמר שבקשו שהיה נראה שמתו אלא המבקשים שעודם מבקשים, אלא שאין להם יכולת שירדו מנכסיהם:
פסוק כ:ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור. וכי חמור אחד ישא אשה וב' בנים, ועוד למה חמור ולא גמל או בהמה אחרת, ולזה לתלמי המלך שנו לו ואמרו על נושא אדם. אלא כוונתו של משה היתה שלא ליקחם כמו שאמר אהרן על הראשונים אנו מצטערים כו', אלא אמר משה אם אומר לה שתשב בבית אביה עד שאלך ואבוא ודאי לא תרצה כי רוצה אשה בקב וטפלות מקביים בפרישות, ואם אומר לה אני הולך להוציא ישראל לא תאמין ותחשוב שבמצרים ששם משפחתו הולך ליקח אשה ממשפחתו ומבית אביו, לזה הרכיב ג' על חמור אחד כדי שתצטער ברכיבה ותבחר החזרה לבית אביה, כשבא אהרן ושמעה ממנו שאמר על הראשונים וכו' האמינה וחזרה לבית אביה. ויש מי שפירש ויקח משה את אשתו ואת בניו לא לקחם להוליכם למצרים אלא לעשות לו לויה, ולפי שהלויה מיל או ב' מילין לזה חמור אחד מספיק לשלשה:
פסוק כא:ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה וגו'. א"ל בהליכתך למצרים לא תהיה כוונתך לראות את אחיך אשר במצרים כמו שאמרת ותעשה השליחות טפילה לא תעשה כן אלא השליחות עיקר, זהו בלכתך לשוב מצרימה שהליכתך לא תהיה אלא לשליחותי כדי שיהיה לך שם:
פסוק כא:ואמר ראה כל המופתים וגו'. כבר כתבתי שהוא לאיים עליו, ולזה אמר אשר שמתי בידך, להזכירו, מה שאירע, בידו שנצטרעה, ואמר ואני אחזק את לבו אמר זה לחזק לבו של משה שאם ימאן פרעה אינו מצד שאינו עושה ממנו חשבון מצד שהוא כבד פה אלא מצד שאני אחזק את לבו עד מכה אחרונה שהיא מכת בכורות. לזה אמר ואמרת אל פרעה בני בכורי ישראל וגו' ותמאן לשלחו הנני הורג בנך בכורך. ואמר הורג ולא הרג, שייעודו של הקב"ה כאלו נעשה. ופירש"י ז"ל היא מכה אחרונה ובה התרהו תחילה מפני שהיא קשה, וזהו שאמר איוב הן אל ישגיב בכחו וגו' לפיכך מי כמוהו מורה, ב"ו המבקש להנקם מחבירו מעלים את דבריו שלא יבקש הצלה אבל הקב"ה ישגיב בכחו ואין יכולת להמלט מידו כי אם בשובו אליו לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב ע"כ. וכתב רבינו חננאל ז"ל מה שמסרתים בידך לשעבד אותם לא תחשוב שהוא מפני שהם קלים בעיני, לא כוונתי אלא לייסרם בשוטין ככתוב וידעת כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, ואתה הכבדת עליהם עולך לפיכך אני עתיד להכות חת בנך בכורך שהיא מכה אחרונה. וקראם בני דרך חשיבות ומעלה כענין שכתוב בני אל חי ע"כ. וכתב רבינו בחיי ז"ל, ומה שאמר ואומר אליך שלח בני היה לו לומר שלח בכורי מאחר שאמר בני בכורי, אבל הענין הוא כי בהיותו בגלות קרא לישראל בני, כי איך יקראנו בכורי איה הבכורה והם עבדים ובשעבוד גדול ע"כ:
פסוק כד:ויהי בדרך במלון. כל זה היה כדי להראות לצפורה שהיא גרמה לו כדי שתלך לבית אביה, כי הוא הולך בשליחות גדול להוציא עם גדול מעבודת פרך, והם צועקים וצעקתם עלתה לפניו ואינם נותנים דמי לו מרוב צרת השעבוד וצריך ללכת יומם ולילה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה וכמו שאמרו בסוכה הולכי דרכים ביום פטורים ביום וחייבים בלילה והולכים בלילה פטורים בלילה וחייבים ביום, ומשה נתעסק במלון לפי שהיה לו טפול בנים ואשה, וא"א ללכת עמהם יומם ולילה, כי אם ילך עמהם ביום צריך ללון עמהם בלילה כדי שינוחו מעט מיגיעת הדרך, ואם יעשה כן כל לילה ולילה לא ילך במהרה, לזה במלון ראשון אירע זה כדי שתדע הדבר שכשהוא לן במלון אינו עוסק במצוה, שהרי כשהיה הולך לא פגע בו וכשבא ללון פגע בו במלון ראשון כשתראה כן ותשמע דבריו של אהרן כמ"ש תחזור לבית אביה. ומה שלא מלו משה פירש רבינו חננאל ז"ל כי משה לא היה שם במלון, כי כן הזכיר למעלה ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור, וביאור הכתוב ששלח אותם לפניו ואחר כן וישב משה מצרימה, וכיון שכן לא היה משה עתה במלון. ואמר ויבקש המיתו לנער, שהיה המלאך נעשה כמין נחש ובולעו מראשו ועד ירכיו וחוזר ובולעו מן רגליו עד מקום המילה, ואז ותקח צפורה צור כי הבינה שהיה העונש על שאיחרה זמן המילה ולא מלה אותו ביום שמיני, כן כתב רבינו בחיי ז"ל על שם רבינו חננאל ז"ל, והוא דחוק, ועוד שהוא פירש ויבקש המיתו, לנער, וכל המפרשים ורש"י ז"ל פירשו שהוא על משה, וכן המתרגם וכן אמר בזוהר ויבקש המיתו למאן למשה, א"ל הקב"ה וכי את אזיל לאפקא ישראל ולאכנעא מלכא רבא ואת אשדית מינך ית קיימי דברך לא אתגזר, מיד ויבקש המיתו, תאנא נחת גבריאל בשלהובא דאשא לאוקדא ליה ואתרמי חד חויא לקטלא ליה עד דקמת צפורה וגזרתיה ואשתזיב, הה"ד ותקח צפורה צר, אסוותא, דכתיב ותכרות את ערלת בנה ע"כ:
פסוק כד:שמעתי למה צר ולא סכין. כי ודאי היה להם סכין כי מי שלוקח אשתו ובניו והולכין למלון ודאי שלוקחין כלי תשמישי הבית, אלא לפי שהברזל לא היה לו חלק בקדושה שנאמר לא תניף עליהם ברזל לזה לא נזכר סכין בתורה, שאף בעקידה נאמר ויקח את המאכלת דבר שחותך ואוכל, וכן ביהושע נאמר לו עשה לך חרבות צורים. אמר בילקוט א"ר אמי בד' מקומות נאמר בלשון הזה עשה לך, בג' נתפרש באחד לא נתפרש, עשה לך תבת עצי גופר נתפרש אעין דקרדום, עשה לך חרבות צורים נתפרש גלבין דטנרי, עשה לך שתי חצוצרות כסף נתפרש, עשה לך שרף לא נתפרש, הרי חרבות צורים פירוש טנרא וכן מצור החלמיש מטנרא תקיפא, אבל כשבא דוד להרוג לגלית ולקח ה' חלוקי אבנים ונעשו אחת, והיה כובע נחושת על ראשו א"ל הקב"ה לברזל תרכך עצמך שתכנס בך האבן ואעשה לך חלק בקדושה זו אזמל של מילה וסכין של שחיטה, וזה אחד מהדברים שהשליט הקב"ה הרך בקשה. וכתב הרב מנחם רקנטי ז"ל בענין המליקה שלא להניף ברזל על הקרבן שהרי אפילו במזבח נאמר לא תניף עליהם ברזל כ"ש בקרבן עצמו אמנם בקרבן הבהמה א"א בענין אחר ע"כ. עוד כתב ר' בחיי ז"ל שראה בפירוש רש"י כי משה היה במלון אבל היה חולה ולא היה יכול למולו ומלתו צפורה ע"כ. ויכולים לומר עד"ה למה נתרשל משה והיה סבה שמלה אותו צפורה, הוא לפי שמשה אין לו חלק בערלה כלל, כי הוא פרי בלא קליפה והתורה אמרה המול ימול מי שנמול ימול ומשה נולד מהול, וכראות צפורה שבא המלאך לבולעו ראתה ששמה צפרה צרפה צ"ר פ"ה גימ' מילה, אז הבינה שאין הדבר תלוי אלא בה, לזה לקחה צר ולא סכין כי שמה גורם כמו שאמר בזוהר שהוא אסוותא מלשון צרי, א"כ לזה היה הסבה ע"י צפרה כי אש"ה בגימ' ערלה ע"ה, צר צד"י רי"ש בגימ' שד"י ברחמי"ם, שהבינה שהיה המלאך של רחמים שלא רצה להורגו אלא להשלים י' של שד"י כדי שלא יפגע בו שד:
פסוק כד:שמעתי שמה שנתרשל למולו הוא מפני שנשבע ליתרו שהבן הראשון יהיה לע"ז ולכך לא מלו כשהיה בביתו וכשיצא חוץ מביתו שלא היה ברשותו היה לו למולו ונתרשל ולכך נענש, ולפי זה הפירוש זה הבן הוא גרשום וכל המפרשים אמרו שהוא אליעזר, וכן פירש רש"י ז"ל, ואמר ב"פ חתן דמים כמו שאמר במדרש ששני מלאכים היו אף וחמה ומשה רצה להרגם עד שאמר לו הקב"ה הרף מאף ועזוב חמה, ואפשר שהיו שנים לפי שהאחד היה בולעו מראשו, ואפשר שהוא של אף שהיה בא לו מצד אף שהוא מצד ראשו והאחד בא לו מצד רגליו עד מילה, וזהו חמ"ה נוטריקון חוץ מן המילה, ואמר ותכרות את ערלת בנה ואח"כ ותגע לרגליו היל"ל קודם ותגע לרגליו ותכרות, אלא היא עשתה מילה בלא פריעה זהו ותכרות את ערלת, שכרתה את הערלה לבד, וכשבא חמה ובלעו חוץ מן המילה הבינה שעדיין לא נשלמה ועשתה פריעה, וזהו אז אמרה חתן דמים, קודם אמרה חתן דמים אתה לי בחשבה שבכריתתה הערלה נשלמה כשראתה שבא ובלעו אז עשתה הפריעה, וירף ממנו וגו' אז אמרה חתן דמים למולות, ב' מילה ופריעה, חתן דמים למולות ר"ת חדל, שחדל ממנו המלאך, וכן למולת גימ' תק"ו ששתק מעליו, אמרה חתן דמים ר"ת אחד, שייחדה ש"ש שזו היא כוונת כל מצוה לייחד בה ש"ש, וכן נוהגים לומר פסוק שמע ישראל שיש בו ייחוד ש"ש ופסוק אחד אלהינו וגו' במילה. אז אמרה חתן דמים ר"ת אחד אלהינו. ומנהג ישראל תורה שהכל רמוז בתורה וכן מילה במ"ק אחד ולפי שהיא מלה ולא מל אותו מהול אמר למולת חסר:
פסוק כז:ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברת כאן רמז לו שהדבר תלוי בו. וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו, מרוב שמחתו שלא פגע בו אלא בהר האלהים, בהר האלהים וישק לו ר"ת בהול, שהיה נבהל איך לא פגע בו אלא באותו מקום שעתידין שניהם לעמוד שם שנאמר ועלית אתה ואהרן עמך:
פסוק כח:ויגד משה לאהרן את כל דברי ה'. אמר לו שה' בחר בו שיהיה הוא כהן ומשה לוי, כמו שאז"ל על פסוק ויחר אף ה' במשה, וכל זה לומר שלא הוקשה בעיניו, ולזה אמר במדרש מי יתנך כאח לי וכו'. ואמר חסד ואמת נפגשו, חסד זה אהרן שנאמר תומיך ואוריך לאיש חסידך, ואמת זה משה שנאמר בכל ביתי נאמן הוא ומה שהיה בלבו היה בפיו:
פסוק ל:וידבר אהרן. כבר אמרנו כשאמר לו לך לקראת משה המדברה שרמז לו שהדבור תלוי בו והוא המדבר, וכן אמר הקב"ה ידעתי כי דבר ידבר, ואהרן ג"כ אמר משה אחי כבד פה וכדי שיהיה לו מורא וכבוד בפני העם אין ראוי להודיעם שהוא כבד פה כדי שלא יאמרו ראו מי בא לגאלנו, אני אדבר כאלו הוא רב ואני אמורא, לזה דבר הוא: