פסוק ב:"מַזה בידך ויאמר מטה". כאן מוזכר מטה משה לראשונה. משבדקתי את יתר המקומות שבהם מוזכר בפרשת יציאת מצרים, ראיתי שכל העניין צריך עיון רב, כי הקושיות מרובות:
פסוק ב:(א) להלן (יז) נצטווה משה "ואת המטה הזה... אשר תעשה בו את האתת" ואכן כך עשה - "ויקח משה את מטה האלהים" (ל). והנה למעשה לא השתמש בו משה אלא במכת הברד (ט, כג) ובמכת הארבה (י, יג) ובשתיהן לא נצטווה להשתמש במטה כלל אלא נאמר "נטה ידך".
פסוק ב:(ב) במופת התנין שלפני פרעה (ז, ט) ברור שהיה שימוש במטה אהרן, הן בציווי, הן במעשה (יב).
פסוק ב:(ג) במכת הדם (ז, טו) נצטוה משה לקחת את המטה - "והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך", ולכאורה זהו המטה המוזכר בסנה (ד, ב-ד), ולא זה שמוזכר בפרשה זו (ז, ט), אף כי תנין - נחש הוא. ואכן אומר משה אל פרעה "אנכי מכה במטה אשר בידי", אבל בשעת הביצוע נצטוה משה לומר לאהרן "קח מטך ונטה ידך" (יט), ואמנם "וירם במטה" (כ) [לא ברורה בי"ת השימוש].
פסוק ב:(ד) במכת הצפרדע (ח, א) הציווי הוא להשתמש במטה אהרן - "נטה את ידך במטך", אבל אהרן מטה את ידו (ב).
פסוק ב:(ה) בדומה במכת הכינים (ח, יב), ואהרן מטה את ידו במטהו (יג), והרי זה ביטוי קשה.
פסוק ב:(ו) במכת הברד (ט, כג) ובמכת הארבה (י, יג) אין ציווי להשתמש במטה, אבל משה משתמש במטהו שלו. ואין "מטה" נזכר עוד בכל פרשת יציאת מצרים. (פ' בא תשמ"ח) וראה ראב"ע להלן (פסוק יז) שמנה בין המכות שנעשו על־ידי המטה גם את מכת חושך. ובחומש "תורת חיים" העירו (הערה 49): אמנם במכת חושך לא נזכר המטה, וראב"ע למד מן הכתוב: "נטה ידך", שהכוונה במטה שבידו, כמו במכת ברד, שנאמר: "נטה את ידך", ואחר כך כתוב "ויט משה את מטהו" (ט, כב-כג). ולהלן (פסוק כ) כתב: ומטה האלהים הוא מטה משה והוא מטה אהרן, כי בידו היה כאשר עשה בו האותות. וראה גם דבריו להלן (ז, ט) באשר לבי"ת השימוש - "וירם במטה" (ד, כ) וגם להלן (ח, ב; יט, כב). גם הנצי"ב נדרש לשאלה זו להלן (ז, ט, טו, יז; יז, יא) (הראני ר' גרשון באס שי').
פסוק ב:רש"י ד"ה מַזה בידך, לכן נכתב תיבה אחת, לדרוש מִזה שבידך (מ"ם חרוקה) אתה חייב ללקות, שחשדת בכשרים. שם, ג ד"ה ויהי לנחש, רמז לו שסיפר לשון הרע על ישראל וכו'. שם, ו ד"ה מצרעת כשלג, ...רמז לו שלשון הרע סיפר באומרו, לא יאמינו לי וכו'. יתכן שהיה משה רבנו צריך להודות על לשון הרע כבר אחר הרמז הראשון, ומשלא הודה באה עליו הצרעת בגופו, וכדברי רמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת. ברם, אצל מרים (במדבר יב, י) לא היה כך, אלא מיד היתה מצורעת בגופה. (פ' שמות תשל"ג) בשמירת הלשון (ח"ב, יג) כתב מרן החפץ חיים: ויש להבין, הרי כבר קיבל עונשו בפחד המוות מפני הנחש, שנס מפניו. אלא שהתביעה היתה על שני דיבורים, שאמר: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי" (ד, א). ובאמת לא כן היה, בשני הדברים, דכתיב: "ויאמן העם, וישמעו" (ד, לא). ולכן לקה בכפליים מפני הדיבור הכפול. ולמדנו שהעונש בא על כל דיבור ודיבור, ועל כל פרט בלשון הרע.
פסוק ב:רש"י ד"ה מזה בידך, ...אתה חייב ללקות שחשדת בכשרים. ע"כ. ולהלן (ו, ט) מוסר הכתוב במפורש "ולא שמעו אל משה" ואיפה אפוא החשד בכשרים, והרי כן היה, כדבריו - מנהיג שמכיר את עמו. (פ' שמות תשס"ו) ראה דברי מרן החפץ חיים המובאים בפסוק הבא.
פסוק ג:רש"י ד"ה ויהי לנחש, רמז לו שסיפר לשון הרע על ישראל וכו'. ולא ידעתי איזה לשון הרע הוא זה, והרי לשון הרע הוא בהכרח על לשעבר, ואילו משה רבנו ע"ה מביע חשש באשר עתיד לקרות - שמא לא יאמינו. ואפילו אם יותר בביטחה, ודאי לא יאמינו, לכאורה אין זה אלא חשש. וצ"ע. (פ' שמות תשנ"ז)
פסוק ג:וראה להלן (ו, ט) שהחשש אכן התממש! (פ' שמות תשס"ו) וכך כתב מרן החפץ חיים (שמירת הלשון ח"ב, יג): לכאורה מה זה שהקפיד עליו הקב"ה, הלא היה צריך לשאול דבר זה? ושמעתי מפי הגאון ר' אליהו שיק ז"ל, שההקפדה היתה על שאמר: "הן לא יאמינו לי", שהוא דבר מוחלט, והיה לו לומר: פן לא יאמינו לי - כדבר ספק.
פסוק ג:שם. ...ותפש אומנותו של נחש. ע"כ. והוא בשמות רבה (ג, יב). ולא ידעתי מהו לשון הרע אצל הנחש, והרי בוודאי הרמז לאמור בפרשת בראשית. (פ' שמות תשנ"ט) וראה "שם אפרים" שהנחש דיבר לשון הרע על בוראו, שנאמר: "כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" (בראשית ג, ה), וראה רש"י־מדרש שם, שהיתה טענת הנחש כי אכל ה' מעץ זה וברא את העולם. נמצא שהיה הנחש ראשון לבעלי לשון הרע.
פסוק ד:"שלח ידך ואחז בזנבו... ויהי למטה בכפו". שינוי הלשון יד־כף קצת תמוה, ולא ראיתי מעיר אלא ב"דעת מקרא". (פ' שמות תשנ"ט) וראה "העמק דבר" על אתר שמשה החזיק בזנב הנחש בחוזק ולא רק אחז אחיזה רפה כפי שניתן היה לשמוע מהציווי, ובכך הראה תשובתו על הניסה, וכן לשון "בכפו" באה להדגיש שהחזיק במלא כפו.
פסוק ז:רש"י ד"ה ויוצאה מחיקו והנה שבה וגו', מכאן... שהרי בראשונה (כלומר בפעולה־ בהוצאה הראשונה) לא נאמר מחיקו. ע"כ. כלומר הפעולה השנייה, ההיטהרות מן הצרעת, היא המדה הטובה, והיא מיידית, ברגע הוצאת היד מן החיק. (פ' שמות תשנ"ז)
פסוק ח:רש"י ד"ה והאמינו לקל האת האחרון, ...שהמזדווגין להרע להם וכו'. וקשה לי, והרי רק הביע חשש שלא יאמינו, ואין זה לשון הרע ובוודאי לא מעשה להרע להם. וראה מה שכתבתי למעלה (פסוקים ב, ג, ו). (פ' שמות תשס"ו)
פסוק ט:"...ולא ישמעון לקלך". ולעומת זה (וגם ג, יח; ד, יח) - "ולא ישמעו בקלי", ושניהם - בבי"ת ובלמ"ד - באותו המשמע. (פ' שמות תשנ"ד)
פסוק י:"גם מאז דברך". ראה "העמק דבר" שכתב: אפילו משעה שנפתחו עיני ודעתי בהיותי נדבר את ה' (כשנגלית אלי בסנה) איני מוצא עצמי ראוי לכך. (פ' שמות תשנ"ז)
פסוק יא:רש"י ד"ה מי שם פה, מי למדך לדבר וכו'. וראה למעלה (ב, טו ד"ה ויבקש להרג וגו'). ומשמע המלה חרש במקרא טעונה הבהרה, וראה גיטין עא ע"א, וראה תוספות חגיגה ב ע"ב ועוד מקומות הרבה. וצריך לעיין באנציקלופדיה התלמודית. מכל מקום משמע מן המדרש הנ"ל שחרש רק אינו שומע. (פ' שמות תשמ"ז) וכך בערך "חרש" שבאנציקלופדיה התלמודית: חרש הוזכר בהלכה בשני מובנים: (א) אדם שאינו שומע ואינו מדבר, שהשוו אותו לשוטה וקטן, שאינם בני דעת וכו'. (ב) אדם המדבר ואינו שומע, שתחילתו היה פיקח עד שלמד לדבר ואחר כך נתחרש, וכן אמרו (תוספתא תרומות א): המדבר ואינו שומע זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אלם, שנאמר: "ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו" (תהלים לח, יד), וזה וזה הרי הם כפיקחים לכל דבריהם, אלא שדנו בהם לענין מצוות ודינים התלויים בשמיעה או בדיבור וכו'. ועיין שם עוד.
פסוק יג:רש"י ד"ה ביד תשלח, ...ד"א ביד אחר שתרצה לשלוח... ולהיות גואלם לעתיד וכו'. הלשון "להיות גואלם לעתיד" תמוה, וצ"ע. (פ' שמות תשנ"א) ויונתן בן עוזיאל תרגם: שלח כדון שליחותך ביד פנחס דחמי למשתלחא בסוף יומיא (שלח נא שליחותך ביד פנחס שראוי להשלח בקץ הימים). וב"פירוש יונתן" שם: פירוש שראוי להיות משולח לימות המשיח, דסבירא ליה פנחס הוא אליהו, שיבוא לפני יום הגדול ויהיה מבשר. ולעניות דעתי נראה דייק מדכתיב שלח "נא" ובו כתוב (מלכים ב' ב, ט) ויהי "נא" פי שנים ברוחך וגו' וק"ל.
פסוק יד:"...הלא אהרן אחיך הלוי...". אין הכתוב מספר לנו דבר על היחסים בתוך משפחת עמרם, להוציא מסירות האם יוכבד לבנה והאחות מרים הגדולה - למשה אחיה. כאן מופיע אהרן לראשונה כאח, וההנחה היא שאמנם יש יחסי אחוה בין שניהם, שאם לא כן, לא יכיר את אחיו שיצא את מצרים לפני שנים רבות, ומן הסתם אף לא קיים יחסים הדוקים עם בית אביו כאשר גדל בבית פרעה. (פ' שמות תשנ"ו)
פסוק יד:באשר לכינוי "הלוי" ראה ראב"ע על אתר שכתב: וטעם "הלוי", שכן היה נודע בישראל הנביא הלוי כי היו בהם אחרים ששמם כשמו (ששמם היה אהרן). (פ' שמות תשנ"ט)
פסוק טז:רש"י ד"ה ודבר הוא לך, ...וזה יוכיח על כל לך ולי... שכולם לשון על הם. ע"כ. הפירוש וההוכחה מבוארים ב"שפתי חכמים" (אות ב). (פ' שמות תשס"ו)
פסוק יח:"אלכה נא ואשובה אל אחי". בין אם נפרש "ואשובה" כמוסב על מדין ובין כמוסב על "אל־אחי", מכל מקום קשה שמשה מתאר מסע זה לפני חותנו כמעין "ביקור־קרובים", אף כי הוא לוקח את משפחתו עמו, כלומר אינו מספר לו מאומה על השליחות שהוטלה עליו. וגם יתרו עונה לו בלשון יחיד, "לך לשלום", וזה צ"ע. (פ' שמות תשמ"ח) וראה "אור החיים" הק' שכתב: ולא גילה לו דבר השליחות, כי לא אמר לו ה' "לאמר". ואמרו "בתורת כהנים" שכל שלא אמר לו "לאמר" הרי הוא בבל תאמר (ראה יומא ד ע"ב). וב"מדרש הגדול" (מובא ב"תורה שלמה" על אתר. וראה שם אות צו) נאמר: למה לא הגיד לו בדבר, אמר, לא אמר לי הקב"ה להוציא את ישראל אלא על תנאי מתוך תשובה, שמא חס ושלום לא יעשו תשובה, ויגרום החטא שלא יצאו ונמצאתי משקר בדברי המקום, אלא יהיה הדבר סתום וסוף מילתא עבידא לאגלויי. וראה שם עוד. והנצי"ב ב"העמק דבר" כתב: והיינו שכבר ידע משה ממה שאמר לו ה' (פסוק טו) "והוריתי אתכם" וגו', שלא תהיה הגאולה מיד בסירוב הראשון, ואם כן היה בדעתו לשוב אחר כך למדין ולילך עתה בעצמו בלי אשתו ובניו, שהרי ירא מהאנשים המבקשים נפשו, משום הכי אמר ליתרו שילך לשעה. ולא גילה לו שהולך בשליחות הגאולה, שאין בזה תועלת להודיעו, על כן אמר לו "לראות את אחיו", והרי גם זה אמת שהיה רואה שלום בית אביו.
פסוק יח:ולא פחות קשה לשון "ואראה העודם חיים", שהרי ידע כי הם חיים, לפי שהוטל עליו לגואלם. ושמא ב"אחי" הכוונה לאהרן ומרים? (פ' שמות תשמ"ט) וראה דברי "העמק דבר" שהבאנו בדיבור הקודם.
פסוק יח:ועל כך, שאהרן בחיים הרי ידע מפי ה' (יד-טז). (פ' שמות תשנ"ז)
פסוק יח:רש"י ד"ה וישב אל יתרו חותנו, ליטול רשות, שהרי נשבע לו, שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו. והשבועה עצמה נרמזת למעלה (ב, כא רש"י ד"ה ויואל, ...ומדרשו, לשון אלה, נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו). (פ' שמות תשל"ט)
פסוק יח:דומה שפסוקנו, מקומו אחר פסוק יט, ואכן ראב"ע לפסוק יט מפרש "ויאמר ה'" כעבר רחוק, כלומר כבר אמר כך קודם לכן, וכך נראה לומר. (פ' שמות תשנ"ו) וראה רמב"ן לפסוק יט.
פסוק יט:"ויאמר ה' אל משה במדין לך שב מצרים" וגו'. לשם מה צו נוסף זה אחר שכבר נצטווה קודם לכן (יב ו-יד)? (פ' שמות תשמ"ח)
פסוק כ:"ויקח משה את אשתו ואת בניו" וגו'. "בניו" לשון רבים, כלומר גרשום ואליעזר, זה שנולד זה עתה. ויצויין שעד כה לא סופר על לידתו. (פ' שמות תשנ"א)
פסוק כ:לקיחת המשפחה למצרים, בית העבדים, עשויה היתה לשמש עידוד לבני ישראל המשועבדים - להוכיח את בטחונו של משה רבנו ע"ה שאכן הגאולה קרובה (ראה רמב"ן לפסוק יט). ואם כן, הרי כולם, כולל התינוק אליעזר, שלוחי מצוה היו, ולמה יזוקו? לזה נדרש "אור החיים" הק' (בפסוק כד), וכך כתב: "ויבקש המיתו" - אמר "ויבקש", אולי כי לצד שהיה שליח מצוה היה לו מונע, על דרך אומרם ז"ל (פסחים ח ע"ב): שלוחי מצוה אינן ניזוקין. והמצוה שהיה עסוק בה, קנה לו בה פרקליט אחד והוא המלוהו והשומר אותו ומנעו למשחית בל קרוב אליו. ואולי כי לזה נתכוין באומרו "בדרך במלון", לומר שלא היה עוסק בהליכת המצוה אלא במלון, ולזה הוא שבקש המיתו. ואף על פי כן היה לו מונע, כי סוף כל סוף חשוב כשלוחי מצוה גם בזמן ההוא וכו'. ודברי "אור החיים" הק' שבשעת מנוחה במלון לא היו שלוחי מצוה אינם נראים, שכן מצינו כמה פעמים, שגם בשעת מנוחה נחשב אדם שליח מצוה כשהוא בדרכו. (פ' שמות תשנ"ו) וראה "ישמח משה" על "אור החיים" הק' (הערה 29) שהעיר: ראה תוספות ד"ה שלוחי מצוה (סוכה כה ע"א), שם מבוארת שיטת רש"י שכל הכנה למצוה נכללת בגדרי שלוחי מצוה ופוטרת את העוסק בה מקיום מצוה באותו זמן. מאידך גיסא, שיטת תוספות היא, שהכוונה פוטרת מקיום מצוה דווקא אם יקיים מצוה באותו זמן, באופן שיהיה כל כך טרוד עד שלא יוכל לקיים את המצוה שהוא שלוח לעשותה.
פסוק כ:עוד קשה לי, למה החזיר משה רבנו ע"ה את אשתו ובניה, ואין הכתוב מספר על שילוחיה אלה אלא להלן (יח, ב)? (פ' שמות תשס"ג) הערת הרב איתן שנדורפי שי': על החזרת משה את ציפורה והבנים למדין כתב רמב"ן על אתר: (א) יתכן זה כי בעבור שנימול אליעזר, לא היה יכול להביאו בדרך עד שיתחזק הילד ולא רצה לעכב שליחותו של הקב"ה. (ב) אפשר שהלכו למצרים וכאשר נתעכבו שם, נכספה [ציפורה] אל אביה ושלחה עם הבנים. ע"כ. נראה שהכתוב לא רצה לציין עובדה זו כיון שנבעה מצרכים פרטיים. וכך דרכו של הכתוב, שמאריך דווקא בסיפור הדברים שיש בהם ערך מהותי לדורות, כפי שכתב רמב"ם (מורה נבוכים ג, נ): דע כי כל ספור שתמצאהו כתוב בתורה הוא לתועלת הכרחית בתורה, אם לאמת דעת שהוא פינה מפינות התורה, או לתקון מעשה מן המעשים, עד שלא יהיה בין בני אדם עול וחמס. ע"כ. וראה מש"כ להלן (פסוק כז).
פסוק כ:רש"י ד"ה על החמר, חמור המיוחד, שחבש אברהם לעקידת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר (זכריה ט, ט) עני ורכב על חמור. מעולם לא הבנתי, מה חשיבותו של חמור דווקא לעניינים אלה, ולמה וכיצד זה "הוא החמור". (פ' שמות תשמ"ז)
פסוק כ:ומכל מקום, גם זה מן המקרים שבהם רש"י מעדיף סיפור נסי על הפשט הפשוט, ועדיין אין לי תשובה מוסמכת לעניין זה. (פ' שמות תשנ"ג)
פסוק כ:והנה בדפי "שבת בשבתו" ראיתי שציטטו מדברי המהר"ל (חידושי אגדות ג עמ' רטו): "לפיכך יש לו לרכב על חמור כמשמעו ולא על סוס, מפני שהוא (החמור) נקרא חמור על שם החומר, ומשיח הוא רוכב על החומר, ולכן ראוי שיהיה רוכב על החמור". וב"גבורות ה'" (עמ' קיד): "...שזה משה שהוא רוכב על החומריות מתנשא עליה ורוכב עליה לפי שהוא נעלה מן החומר". זה טוב לשאלה באשר לרכיבה על חמור בדווקא, אך עדיין לא באשר לאותו החמור הזקן! (פ' שמות תשנ"ג) וראה "גור אריה" על אתר שכתב: ואין הפירוש שהחמור היה חי כל כך, אלא שבבין השמשות הושם בכח העולם להוציא רכיבה זאת אל הפועל, כי ענין רכיבה זו היה ענין אלקי מאוד, הוא ההעלות על העולם.
פסוק כ:ולמה זה חמורו של אברהם אבינו ע"ה? (פ' שמות תשנ"ח) וראה "גור אריה" על אתר שכתב: תמצא דברים באברהם ובמשה ובמלך המשיח מה שלא תמצא בשום בריאה, ונתייחדו בדבר מעלה וכו'. עיין שם. על כך הוסיף ר' שמואל עמנואל שי' שאולי מטרת המדרש ליצור חיבור בין שלושה אירועים מרכזיים בתולדות עם ישראל - עקידת יצחק, יציאת מצרים והגאולה העתידה והסופית.
פסוק כ:רש"י ד"ה וישב ארצה מצרים, ויקח משה את מטה, אין מוקדם ומאוחר וכו'. וראה דברי "שפתי חכמים" (אות ד). ולא ידעתי מה צריך כל זה, שהרי אפשר לומר פשוט - ויקח, קודם לכן, את מטה האלהים, שהרי כך נצטוה (יז). ואף אפשר כך: במשך המסע עד מצרים היה המטה בין המטלטלים, ועם בואם למצרים נטלו לידו, כי רק כאן ישתמש בו. (פ' שמות תשנ"ד)
פסוק כ:גם לא ידעתי מי רשאי לפרש על ידי "אין מוקדם" וכו', וכך אמרו לי כמה חכמים: עקרונית רשאי כל אחד לפרש קושי על פי "אין מוקדם ומאוחר", מלבד שלא יתנגש עם הלכה. (פ' שמות תשנ"ו) וראה רמב"ן לספר במדבר (טז, א) שכתב: ...וזה מדעתו של רבי אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו. וכבר כתבתי (לעיל ט, א) כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור, וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון.
פסוק כ:ומעניין שרש"י מבחין כאן, לכאורה, בין "אין מוקדם ומאוחר בתורה", כלומר לבין פסוקים וקטעים ואולי גם פרשיות שלמות, ובין "אין מוקדם ומאוחר במקרא", כלומר בתוך פסוק אחד, כמו כאן. (פ' שמות תשנ"ח) וראה הערה 24 בחומש "תורת חיים": שמאמר "ויקח משה את מטה האלהים בידו" הוא קודם "ויקח משה את אשתו וכו' וישב ארצה מצרים", כי לא יתכן לומר כי אחר שהלך למצרים שב ולקח את המטה. ואם תאמר: לימא "ויקח" - כבר לקח, יש לומר: שרש"י ז"ל אינו סובר שיהיה שום ו"ו משמש במקום "וכבר" וכו' (רא"ם). והמבואר מלשון "דברי דוד", דמדייק מלת "מדוקדקים" שברש"י, כלומר שאין מדוקדק המוקדם והמאוחר כאן אלא מקרא מסורס הוא, והכוונה - וכבר לקח.
פסוק כא:הלשונות: חזק, קשה, כבד באים במשמע אחד, אך קשה לדעת, למה באות הוואריאציות השונות. על כל פנים הרי כאן רשימת הפסוקים: לפני המכות: (ד, כא) ואני אחזק את לבו, (ז, ג) ואני אקשה את לב פרעה. אחרי מופת התנין: (ז, יג) ויֶחֱזַק לב פרעה, (ז, יד) כָבֵד. במכת דם: (ז, כב) ויחזק לב פרעה. אחרי מכת צפרדע: (ח, יא) והכבד את לבו. אחרי מכת כינים: (ח, טו) ויחזק לב פרעה. אחרי מכת ערוב: (ח, כח) ויכבד פרעה את לבו. אחרי מכת דבר: (ט, ז) ויִכְבד לב פרעה. אחרי מכת שחין: (ט, יב) ויחזק ה' את לב פרעה. אחרי מכת ברד: (ט, לד) ויַכבד לבו, (ט, לה) ויֶחזק לב פרעה. לפני מכת ארבה: (י, א) כי אני הכבדתי את לבו. אחרי מכת ארבה: (י, כ) ויחזק ה' את לב פרעה. אחרי מכת חושך: (י, כז) ויחזק ה' את לב פרעה. לפני מכת בכורות: (יא, י) ויחזק ה' את לב פרעה. לפני קריעת ים־סוף: (יד, ד) וחזקתי את לב פרעה, (יד, ח) ויחזק ה' את לב פרעה. (פ' שמות תשנ"ז) ראה מלבי"ם לפסוקים כב-כג שמבחין בין הלשונות, לאחר שעוסק בשאלת מניעת הבחירה העולה מהכבדת לב פרעה על ידי ה', וזו לשונו: בזה נתקשו כל המפרשים - איך יתכן שה' יחזק את לבו וישלול ממנו הבחירה, ואם עשה לו כן, איך הענישו בעבור זה אחר שהוא משולל הבחירה. ויאמר הרמב"ם בספר המדע (הלכות תשובה ו, ג) ובפירוש אבות (שמונה פרקים, הפרק השמיני), שאפשר שיחטא אדם חטאים גדולים עד שיהיה משפטו למנוע ממנו הבחירה כדי שימות ברשעו... ולדעתי כבר גלה ה' עקר הטעם בזה במה שאמר "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה", ה' הבוחן לבב ידע רוע לב פרעה ורשעתו שלא יתן אותם להלוך, ולא שה' יכריחהו לזה ביד חזקה שיהיה בזה משולל הבחירה, כי יעשה זה מצד בחירתו... ולכן חזק ה' את לבו שלא ירך לבבו מפני היסורים ונשאר על בחירתו כאילו אינו סובל מכות ומוסר אכזרי, ומה שלא שלחם תחילה וכן מה ששלחם בסוף הכל היה מתיחס לבחירתו החפשית. ונמצא בפרשה ג' לשונות: "ואני אחזק את לבו", ולקמן (ז, ג) "ואני אקשה את לב פרעה", ולקמן (י) "כי אני הכבדתי את לבו". חוזק הלב - הוא שלא ירך לבו מפני המכות, ולפעמים חזק את לבו בעצמו כמו בתנין ובדם, ולפעמים חזק ה' את לבו לסבול המכה כמו בשחין ובארבה ובחשך, והכבד את לבו - הוא בעת שלא היה יכול להחזיק את לבבו וירא מהמכה, רק אחר שראה שהלכה המכה הכביד את לבו וחשב שלא יכהו עוד, ומקשה את לבו - הוא בעת ההתראה, שאף שהתרה בו במכה חדשה שאז היה לו לירא מן העתיד, הקשה לבו לחשוב שלא תבא המכה עליו, כמו שכתוב "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" (משלי כח, יד), וה' חזק את לבו - בעת המכה, והכביד לבו - בסור המכה, והקשה לבו - בעת ההתראה עד שלא פחד מן המכה, ובכל זאת נשאר תמיד בידו הבחירה לשמוע לדבר ה' ולשלחם, שבחירה זו לא שלל ה' ממנו, ולכן נענש כדין על שלא שלחם בבחירתו. וראה גם מלבי"ם להלן (ח, י; ט, לג). (הראני בנימין רוזנברג שי')
פסוק כד:רש"י ד"ה ויבקש המיתו, למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו. ועל שנתרשל, נענש עונש מיתה. תניא אמר רבי יוסי, ח"ו לא נתרשל וכו'. ברייתא היא במסכת נדרים (לב ע"א), והרי זו דוגמא שאין תורה חתוכה (ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ב - אמר רבי ינאי: אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה). משה רבנו ע"ה היה בדילמה בין שתי מצוות, ומכל מקום לא היה צריך לעסוק בעסקי מלון, יחליט בדילמה אשר יחליט. והשווה לדברי ר' נתן צבי פינקל - הסבא מסלבודקא - שהבאתי בספר בראשית (לב, כג) על "דינה היכן היתה?" שהיה לפחות צריך להיאנח בכל מכת פטיש כשסגר עליה את התיבה. (פ' שמות תשמ"ז)
פסוק כד:וראה "שפתי חכמים" (אות ו), אך עדיין קשה לי, וכי על זה - על עיסוק במלון תחילה - מגיע עונש מיתה? (פ' שמות תשנ"ד) ראה מלבי"ם על אתר שכתב: ...ולשון "ויפגשהו ה'" מוקשה מאוד. והנראה כי משה היה תמיד דבוק עם ה' וה' היה עמו, רק בדרך הזה נטרד בעניני המלון ונפסק מן הדבקות עד שלא היה עם ה' רק היה במלון, ופירוש "ויהי בדרך במלון", שבדרך היה משה במלון מתעסק בעניניו נפרד מהדבקות, עד כי "ויפגשהו ה'", שה' שבא אליו היה דומה כאילו פגש אותו במקרה... ומשה לא היה מוכן אז אל הנבואה מהיותו טרוד במלון, ולכן נתרשל גם כן מן המצוה שלא היה עושה זה אם היתה השכינה שרויה עליו אז, ועל ידי כך "ויבקש המיתו", ...ואמר במדרש מלאך של רחמים היה, כי משה לא היה בידו שום חטא מימיו וראה ה' כי יחטא עתה במצוות מילה בשיעבור היום ולא ימול את בנו, רצה לסלקו בעוד שלא עבר היום שעדיין לא חטא כי כל היום זמנו, כדי שימות זכאי. ורש"ר הירש כתב: "ויפגשהו ה'" - האלהים, אשר זה עתה שלח את משה בשליחות כה רמה, והלה כבר נתעסק בביצועה, ניצב עתה מולו לפתע והעדיף "לבקש המיתו". מהמשך הסיפור מתברר, שמשה העביר על מצות מילת בנו, וזו היתה הסיבה לסכנת נפשו הפתאומית. הרי היה בדרך להביא גאולה לעם הזה, שכל ייחודו מושתת על ברית המילה; ואיך יביא לתוך קהל עם זה ילד אשר לא נימול? מוטב וימות, ואל תהיה תחילת שליחותו - מכשלה וכו'. (פ' שמות תשמ"ט)
פסוק כד:ועוד קשה לי, למה הכתוב ממתין באיזכור שמו של אליעזר עד להלן (יח, ד) ולא מזכירו כבר כאן, והרי הוא כבר נמול ומותר לקרוא לו שם. ואמנם כל עסקי המשפחה של משה רבנו ע"ה נדחים בצורה זו או אחרת לשוליים. (פ' שמות תשנ"ו)
פסוק כו:רש"י ד"ה וירף, המלאך ממנו, אז הבינה שעל המילה בא להרגו. ע"כ. וקשה לי, והרי כבר אמר רש"י קודם (כד, ד"ה ויבקש המיתו): ...הבינה ציפורה שבשביל המילה הוא. ע"כ. והראיה שהבינה היטב היא, שאכן עשתה כפי שעשתה. וכבר שאל רא"ם והניח בקושיא. והנה "דעת זקנים מבעלי התוספות" משיבים יפה, וכמו כן מיישב את הקושיא ר' דוד פארדו ב"משכיל לדוד", וזו לשונו: נראה לי לומר דוודאי בשעת הבליעה הבינה דענין מילה איכא... אלא דנסתפקה אם כוונת המלאך היתה לומר שחייב מיתה על עסקי המילה או דילמא איפכא, שכוונתו הוא דחייב מיתה על איזה דבר אחר, אלא שבזכות המילה הוא ניצול, שמגינה עליו... ולכך נתחכמה וחשבה למול את הבן מיד ואז בזה תדע האמת, שאם המלאך ירפה ממנו, בזה תדע שבא להורגו על ענין המילה, ואם תתמיד הבליעה, אז תדע שהוא בשביל דבר אחר וכו'. עיין שם.
פסוק כו:ובאשר לקושיא מ"שלוחי מצוה אינם ניזוקין" ומשה רבנו שליח מצוה היה, שהרי בציוויו ית' הלך מצרימה, להושיע את ישראל, ראה "אור החיים" הק' המובא למעלה (פסוק כ). (פ' שמות תשמ"ז)
פסוק כז:"...לך לקראת משה". ואילו צפורה ושני הבנים אינם נזכרים עוד עד להלן (יח, ב), ושם כותב רש"י (ד"ה אחר שלוחיה): כשאמר לו הקב"ה [למשה] במדין "לך שוב מצרימה" (שמות ד, יט), "ויקח משה את אשתו ואת בניו... ויצא אהרן לקראתו" (שם כ), "ויפגשהו בהר האלהים" (שם כז). אמר לו: מי הם הללו? אמר לו: זו היא אשתי שנשאתי במדין, ואלו בני. אמר לו: והיכן אתה מוליכן? אמר לו: למצרים. אמר לו: על הראשונים אנו מצטערים, ואתה בא להוסיף עליהם?! אמר לה [משה לציפורה]: לכי אל בית אביך! נטלה שני בניה והלכה לה. ע"כ. וראה ר"ע ספורנו (ד, כ), וכמובן שצריך לומר "אין מוקדם ומאוחר בתורה", שהרי פרשת המילה באה לאחר מכן. (פ' שמות תשמ"ט, תשנ"ג) וראה מש"כ למעלה (ד, כ).
פסוק כז:"ויפגשהו בהר האלהים". כל כך רחוק ממצרים? ולמה דווקא שם? ראה "דעת מקרא" שכתב: במקום שנגלה ה' למשה בסנה (ג, א), כדי שישמע אהרן את דברי ה' בו במקום שנאמרו למשה... וכבר אמרנו לעיל, שאין אנו יודעים היום לא את מקום ארץ מדין של משה ולא את מקום הר סיני. (פ' שמות תשנ"ח) וראה "העמק דבר" על אתר.