פסוק ב:מזה, רש"י שחשדת בכשרים וע' אוה"ח בפ"א איך חשד לבנ"י, ובשבת צ"ז. ויומא י"ט. החושד בכשרים לוקה בגופו, ויליף מכאן ודקדק בכשרים המוחזקים לכשרים אבל לבלתי מוחזק בכשרות אדרבה הנכון לחשדו, וכמ"ש במד' שמואל אבות כ"א מ"ג על הוי דן כ"א לכף זכות, וכל"י קדושים (י"ט ט"ו), וכמ"ש כבדהו וחשדהו (לא נמצא בשום מקום רק במס' ד"א רבה פ"ה לעולם יהי' כל בנ"א חשודין לפניך כלסטים והוי מכבדין כר"ג):
וע' בפ"א מ"ה דיומא והן פורשים ובוכין דהחושד בכשרים לוקה בגופו כמ"ש כאן והנה ידו מצורעת כשלג, ועתי"ט פ"א מ"ד מיומא, ובקול סופר שם הקשה דלמא שאני משה שחשד לכל ישראל שאמר והן לא יאמינו לי ואין רשאי לחשוד רבים וגם אין חשדא ברבים, עי' ע"ז מ"ג: ויו"ד קמ"א ס"ד ומג"א רמ"ד סק"ח בבנין ביהכ"נ, ואם כן משה שחשד רבים נענש אבל כאן חשדו לאדם פרטי דילמא מותר, אך להחת"ס או"ח סימן ס' דרק אם רבים משתתפים בדבר א' כגון בבהכ"נ ליכא חשד, אבל רבים שכל אחד עוסק בשלו כגון אחר שריפה שכל אחד בונה בית שלו יש חשדא אף ברבים ע"ש, אם כן החשד שהן לא יאמינו לי כחשד יחיד, שחשד שכל יחיד ויחיד לא יאמין לו אם כן ילפינן שפיר שאסור לחשוד אפילו יחיד ולכן בכו:
ובש"ס יש הרבה היינו דאמרי אינשי, ובמדרש תלפיות מונה אותם ע"פ א"ב, וגם יש הרבה בספר מילין דרבנן, ונתיב הישר, ומפתח האגדות, וע"ע בשו"ת אבני חפץ סימן כ"ט, וגם יש הרבה שלא נמצא בש"ס ומדרשים אך שגורים הם בפי העם, ומנה אותם בספר ארח מישור הנדמ"ח, ובטח יש להם מקורות נאמנים, ובאתי לציין רק אותם מאמרים שיד כל ממשמשים בהם, ונמצא רמז מהם בש"ס ומדרשים, ורק בצורה אחרת מכפי שהם שגורים: א) הרודף אחרי כבוד הכבוד בורח ממנו, אולי לקוח מעירובין י"ג. כל המחזיר על הגדולה גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מגדולה גדולה מחזרת אחריו, וכ"ה בתנחומא ויקרא ג'. ב) אחר כל קטטה חרטה, א"ל משמ"ר פ"ל אין דבר טוב ואין שלום מתוך מריבה: ג) אין אומן בלא כלים, א"ל משמו"ר פ"מ נגר שאין בידו ארגליא אינו נגר: ד) בעוד הברזל חם הלמו, א"ל מסנהדרין ל"ג: אדמוקדך יקיד זיל קוץ קרך וצלי: ה) די לחכימא ברמיזא, א"ל ממד' משלי כ"ב לחכימא ברמיזא כורמיזא באגרוף: ו) ויחכם מכל אדם (מ"א ה' י"א) אפילו מן השוטים, א"ל ממד' תהלים ל"ד ע"ש: ז) ההכרח לא ישובח ולא יגונה, עי' מהרש"א חולין ז'.: ח) טוב צפור א' בידים, ממאה בשמים, קה"ר פ"ד טבא חדא ציפרא כפותא מן מאה פרתין, ובכתו' פ"ג: בוצינא טב מקרא: ט) יחס בקברות בבית צרות, א"ל ממנחות נ"ג. בר אבהן ולא בר אוריין אשא תיכליה, ועמ"ש בפ' וארא (ו' ב'): י) כלי זיין לנצח מחרפו היא השתיקה, א"ל משבת פ"ח: ויומא כ"ג., ועכל"י דברים (כ"ג י"ד) ע"פ ויחד, ובפרד"י וישב רצ"ד: יא) מאן דיהיב חיי יהיב מזונא, בתענית ח': אי' דכי יהיב רחמנא שובע לתיי הוא דיהיב: יב) מי שיש לו מנה רוצה מאתים, א"ל מקה"ר פ"א ע"פ ונתתי את לבי אית לי' מאה בעי תרתי מאה, וע"ע קה"ר פ"ג ע"פ ראיתי את הענין: יג) מיום שחרב בהמ"ק ניטל טעם בשר וניתן בעצמות, בפענח רזא פ' בא: יד) סכין מסוכן ביד חכם וכ"ש ביד שוטה, תשבי אות ס': טו) צרת רבים חצי נחמה, א"ל ממד"ר דברים פ"כ צרה שהיא של יחיד צרה וכל צרה שאינה של יחיד אינה צרה: טז) קבל האמת ממי שאמרו, א"ל מסנהדרין ק': אסור למקרי בס' בן סירא, עכ"ז מילי דמעלייתא דאית בהו דרשינן: יז) המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעה"ב מד' תהלים ק"כ, ועי' יד שאול יו"ד שמ"ה, ומ"ש בזה הרבה בפרד"י נח ס"ד: וביתרו (כ' י"ג): יח) איזה כשרה בנשים העושות רצון בעלה, הובא ברמ"א אה"ע סוס"י ס"ט בשם תדב"א: יט) המתחיל במצוה אומרים לו גמור, במדב"ר מטות כ"ב למה שלח פנחס אמר מי שמתחיל במצוה הוא גומר, ובסוטה י"ג: העושה דבר ולא גמרה ובא אחר וגמר כאלו עשאו, ועמ"ש בזה בפרשת בשלח (י"ג י"ט): כ) אין אורח מכניס אורח, ל"נ רק בב"ב צ"ח: בן סירא לא מצאתי קל מסובין, וקל מסובין חתן הדר בבית חמיו, וקל מזה אורח מכניס אורח: כא) כל הכועס כעובד ע"ז, בשבת ק"ה. אי' רק שובר כלי בחמתו, ועמ"ש בזה בפ' (וארא ו' ב'): כב) כבד את ה' מהונך, א"ת מהונך אלא מגרונך, ל"נ ורק ברש"י משלי (ג' ט') הביא זה, ועב"י או"ח נ"ג בשם שבולי לקט, ובאה"ט סקי"ב, והגהות הגרז"מ על פסיקתא ובתניא רבתא: כג) אזנים לכותל מד' תהלים ז', ורש"י ברכות ח': כד) העולם דומה לסולם זה עולה וזה יורד, א"ל ממד"ר במדבר פ"כ ותנחומא מטות ו', ה' נוטל נכסים מזה ונותן לזה שנאמר (תהלים ע"ח ה') זה ישפיל וזה ירים: כה) יום ראשון אורח, שני טורח, שלישי סורח ב"ר פכ"א, מד' תהלים כ"ג, תנחומא פנחס י"ז. כו) זהב זה הב ובלעדו אין אוהב, א"ל מב"מ מ"ד. כל שהכסף בידו ידו על העליונה: כז) ממשה עד משה לא קם כמשה, הוא הרמב"ם דלא מצינו בש"ס תנא או אמורא בשם משה. כח) למה נקרא שמו חזיר שעתיד הקב"ה להחזיר להתירו הראשון, והביאו ר' בחיי פרשת שמיני, ובמדרש תלפיות ענף חזיר, ובאוה"ח שמיני (י"א ז') כתוב דלע"ל יעלה גרה ויחזור להיות מותר ולא שישאר בלא גרה ויותר כי התורה לא תשתנה, ובתורה תמימה תמה ע"ז דלא מצינו שלע"ל ישתנה טבע בע"ח, ובספר אור יקרות דמ"ז: כתוב כוונתו לדג שיבוטא ע"ש, ובשו"ת הרדב"ז תתכ"ח כתוב שישראל יאכלו משמנים כאלו הותר להם חזיר, לא שיותר בשר חזיר ח"ו, וע"פ סוד יש שר אחד ושמו חזריא"ל והוא קטיגור ועתיד להיות סניגור ע"ש, ובויק"ר סופי"ג ואת החזיר זה אדום. ולמה נקרא שמו חזיר שמחזרת עטרה לבעליה וכו', וע"ע בקה"ר א' עה"פ מה שהיה הוא שיהיה, וביפ"ת בשוח"ט קמ"ו עה"פ ה' מתיר אסורים, בס' מצודת דוד טעמי המצות לרדב"ז מצוה קפ"ה, עקרים מאמר ג' פט"ז, של"ה בבית ישראל בשם הגלאנטי, ראש אמנה פ"ג י"ג, בפי' יעב"ץ על פרק שירה סופ"ד, פענח רזא פ' ראה, ערכי הכינוים, זרע ברוך פ' תזריע, עשרה מאמרות מח"ד ח"ב פי"ז, ריטב"א קדושין מ"ט:, בני יששכר מאמר ז' אות ב', ילקוט חדש בליקוטים סימן ל"ו, ס' נטריקן להפמ"ג קו י', שד"ח גימל אות ע"ו, יריעות שלמה על הגש"פ ד"ה בכל דור ודור, והמאסף מירושלים שנה י"ח סימן פ' ע"ש הרבה חדשות ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק ב:מזה עבעה"ט, וראיתי לפמ"ש רש"י בפי"ד שע"י הסירוב ניטלה הכהונה ממשה וניתנה לאהרן, בזבחים ק"ב. וכהן נקרא מזה, ברכות כ"ח. מזה בן מזה (והוא לחשיבות כח הטהרה שבידו, ואע"פ שהכל כשרין להזות, בפי"ב מ"י דפרה, ויומא מ"ג., מ"מ היו רגילים ליתן לכהן כמ"ש תוס' קידושין ע"ו. ד"ה אין, דאע"פ ששחיטה כשרה בנשים לכתחלה לא עבדי כ"א מיוחסים) ולזה אחר שאמר והן לא יאמינו לי, א"ל ה' "מזה בידך" שהיה בידך להיות כהן וע"י סירובך "מה זה" בידך הפסדת הכהונה:
גם י"ל מה יש בכחך לעשות שישמעו, ויאמר מטה, ר"ל שבט מושלים לרדותם בחזקה, א"ל השליכהו ארצה ואחוז בזנבו, לרמז כי לא על ידי יד חזקה ימלוך, כי מדה זו יתהפך לנחש על ידי נקמת העם, וכאשר ראה כי משה נס ממדה זו, א"ל שלח ידך ואחוז בזנבו, כלו' לא לנוס לגמרי, אך לאחוז בזנבו רק מעט, וכאשר הורה הנסיון בהרבה מדינות כי נקמות העם איומה מאד (וע"ל א' ו'):
והגר"ש סופר ז"ל מקראקא ביאר מ"ש בתהלים (מ"ה ו') "חציך שנונים עמים תחתיך יפלו" הוא רק לפי שעה אבל "בלב יהי' אויבי המלך" כי אין בכח האגרוף רק לגוף ולא להשיג הלב "כסאך אלקים עולם ועד" אימתי "שבט מוסר שבט מלכותך" אם תתנהג ביושר לבב אז לא תמוט לעולם:
והג' נצי"ב מוולאזין ז"ל אמר, שלא אמר משה שישראל לא יאמינו בגאולה, רק לא יאמינו שהוא השליח האמיתי לזה שלא נודע להם גדלותו, דמנעוריו היה גדל בפלטין פרעה ולבוש כמצרי' ובנות יתרו חשבוהו למצרי, ולפי הבנת בנ"י אהרן ראוי ביותר לשליחות זאת, והראה ה' המטה נהפך לנחש, וראש המטה לראש הנחש, וקצת המטה לזנב וצוהו ה' לאחוז בזנבו ונהפך למטה, והיה מהראוי להיות בידו קצה המטה, אבל לא כן היה אלא "ויהי למטה בכפו" שנתהפך קצה המטה לראש מטה, וכדרך שתופסים המטה למעלה בכף, ובזה הראה אע"פ שאינך כדאי בעיניהם רק להיות זנב לאריות, מ"מ תהיה לראש מנהיג הדור, (באבות פ"ד מט"ו, וסנהד' ל"ז. אי' הוי זנב לאריות ואל תהיה ראש לשועלים, ובירושלמי פ"ד ה"ה שם אי' מתלא אמרה הוי ראש לשועלים ואל תהיה זנב לאריות, ועזה"ק תרומה קמ"ז: ובג"כ אמרו קדמאי דליהוי בר נש זנבא לאריותא ולא רישא לשועליא וכו' עש"ה):
פסוק ג:לנחש. עי' הערות מאדמו"ר מגור שליט"א:
פסוק ד:וישלח ידו ויחזק בו, באבות פ"ד מ"א איזהו חכם הלומד מכל אדם, גם מיצה"ר ונעשה יצה"ר יצ"ט, וז"ש הכובש את יצרו ולא ההורגו רק כובשו לעבוד על ידו עבודת ה', וז"ש וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו, והרר"מ מפרעמישלאן ז"ל כשהיה ילד התעצל לקום בבוקר א"ל אביו, החו"ה פי' מאויבי תחכמני מצותיך (תהלים קי"ט צ"ח) שיש ללמוד מיצר הרע לעשות מצות ה' דהוא עמד בבוקר להסית בנ"י - אבל, אמר הנער, המשל אינו דומה, היצה"ר אי"ל יצה"ר אבל בנ"א יש להם יצה"ר:
פסוק ה:והיה וגו' לאות האחרון, ערש"י וש"ח ומשכיל לדוד, והראנ"ח דכ"ו כתב ול"ק מאי אולמי' אות א' מחבירו, כי הכל לפי רוב המעשה ורוב האותות יתאמת הדבר, וכב"מ נ"ט: חרוב זה יוכיח, אמת המים יוכיח כו', אע"פ של"ה ידים מוכיחות באות האחרון יותר מראשון, וע"ש בדס"ב, ובכנס"י מאבי התפא"י, ועי' יע"ד ח"א דרוש י"ז דישראל נטו אחר דעות כוזבות, וצעק משה שלא יאמינו, אבל ה' הודיע לו כי בישראל ב' מעלות, א' כי לא משורש צפע נחש הם, רק נשתקעו בטומאה ויכולו להטיב, ב' שהם נימולים ועלולים שישובו מדרכם, וז"ש שישליך מטהו ויהיה לנחש, רמז כי חוטר מגזע קדושים ומטות שבטי יה, רק אח"כ נעשו נחש, ויירא משה שישקעו בטומאה, וא"ל ה' שיאחז בזנבו רמז כי בשוליהם חתומים באות ברית קודש ויש תקוה שישובו ויהי' למטה קדוש, ובפרד"י וישלח דרמ"ו. הבאתי תי"ט פ"ז מ"ג דדמאי, שהביא ראי' מכאן דקורין גם לאמצעים אמרון דכ' האות האחרון, וחוזר ונותן אות הג' ע"ש ציונים הרבה, ובנזיר כ"א. מפורש מאי אחרון דקתני אמצעי ע"ש, וע"ע פסחים צ"ו. ואין זה נוהג בפסח אחר, וקשה למה לא אמר כלשון המשנה בפסח דורות, אלא שרוצה לכלול גם הפסח השני שעשאו ישראל במדבר בשנה השנית ואמר פסח אחר דהיינו שני, ומה שלא אמר פסח שני שלא לטעות על פ"ש שעושים הטמאים בי"ד אייר, ועי' תו"ת פרשת וישלח, ובמשניות ווילנא בתוס' אנשי השם כ' דאין ראיה די"ל כשאמר ה' אות האחרון עדיין לא ידע מן השלישי ע"ש, דאם היו מאמינים אז ל"ה עושה שוב האות השלישי של המים, והיה האחרון, ויש להעמיס כן בלשון ראב"ע, וע"ש בחי' מהרי"ח, ובהגהות הגר"מ שטראשין וחת"ס ב"ב ג' - וג"כ יש להביא ראיה מתצא (כ"ד ג') ושנאה האיש האחרון, וע"כ לאו דוקא, דהרי רשאית לינשא לאחר וש"מ דאחרון יאמר גם על אמצע, אך לרש"י יבמות כ"ו. דגם נתגרשה ב"פ אסורה להנשא דהוי קטלנית שפיר קרי אחרון, ובאמת בבעה"ט כ' או כי ימות האיש האחרון ולא אמר השני לומר שהוא אחרון שאם נשאת לשני ומת לא תנשא עוד דבתרי זימנא הוי חזקה עכ"ל, ותמוה דדוקא בב' מיתות או ב' גירושין לרש"י ור"ן לא תנשא עוד, אבל גט ומיתה לכ"ע ל"ה קטלנית, וכמ"ש שם ביבמות וכתובות מ"ג: - הן אמת דגם על שיטת רש"י הקשה הריטב"א ובאה"ט אה"ע ט' סק"ח מיבמות ס"ד: דמעין או מזל גורם דהול"ל א"ב דגירשה, אך לק"ע כמ"ש תוס' ב"ב ה': ד"ה ואפילו, דבהרבה מקומות יכול למצוא א"ב טובא ואינו חושש רק א' או ב', וא"ש ק' הנובי"ק אה"ע ט', באשה עשירה ל"ש מזלא גרם ומותרת לינשא לג', וקשה דהול"ל א"ב עשירה, ועשו"ת תשובה מאהבה ח"א צ"ב - ובילדותי ראיתי בהפלס תרס"א חוברת ג' שמביא שט"ס וצ"ל שאם נשאת לשני וגרשה לא תנשא עוד לרש"י, ועשו"ת בית יחזקאל כ"ד שהביא בעה"ט ישן משנת תקי"ב וז"ל או כי ימות האיש האחרון ולא אמר השני לומר שהוא האחרון שאם נישאת לשנים ומתו לא תנשא עוד דבתרי זימנא הוי חזקה, וכ"כ במקראות גדולות דפוס ווארשא, ובחומש דפוס לבוב תרכ"ח כ' כזה דאם נישאת לשני ומת לא תנשא עוד דבתרי זימנא הוי חזקה ואף אשה בתלת זימנא הוי חזקה עכ"ל, ונראה שנשתבשו דברי בעה"ט בדפוסים, ועי' קובץ דרושים חוברת ו' סימן כ"ז מדודי הגאבד"ק לוטימורסק ז"ל, וחוברת ז' נ"ב, ובית ועד לחכמים תק"מ. וקובץ קהלת יעקב ל"ג מ"ש בזה ומהאריכות לא העתקתי, ובתי"ט ע"ע בשד"ת מער' א' אות רכ"ד, ופאת השדה אות ס"ו, וח"ס סוף גיטין, ואור תורה וישב אות ל"ג:
פסוק ט:והיו. ערש"י ואוה"ח ובל"ע דרוש כ"ט דבר יקר, ובסה"מ ל"ת שס"ב כתר מלכות זכה דוד וכן זרעו אחריו כו' אלא מזרע דוד ושלמה לבד, ובזה"ק שלח קס"ה כתוב דא מלכא משיחא ברי' דדוד והוא כר"מ כאן וקשה דבפקודי רל"ב: כתב ודוד יהיה מלכא לזימנא דאתי, ובסנהדרין צ"ח: פרש"י דדוד יהיה נשיא ודוד אחר וחדש יהיה מלך, וזה כמ"ש בזהר וירא ק"י: דוד מלכא ושלמה וכל שאר מלכיא ומלכא משיחא וצ"ע:
פסוק י:כבד פה. ערש"י, בספר פה קדוש כתוב דמשה היה סבר שירפאהו ה' וא"ל ה' בכוונה איני מרפאך, ע"פ חז"ל דסימן היה מי שיאמר פקד פקדתי יהיה הגואל, והקשה רמב"ן דגם רמאי יכול לומר כן (ע"ל ג' ט"ז) ומשו"ה היה כבד פה, וכשיראו ששאר דברים א"י לדבר היטב ופקד פקדתי יכול לדבר ראיה שהוא גואל אמתי ע"ש, וגם י"ל לפי דרשות הר"ן ד' ט', אם היה משה דברן היו המינים אומרים דישראל לא קיבלו התורה ברצון הטוב, רק משה היה נואם טוב ובכחו היה מפתה להם, ולכן היה כבד פה, וראי' שברצונם הטוב קבלו ע"ש, וגם ראיה מנחש הקדמוני שפיתה לחוה בלשונו, וז"פ והן לא יאמינו לי שלא יבינו שאתה מדבר מתוך גרוני, ובכוון בחרת בכבד פה, ויאמר ה' מזה בידך, מזה יהיה תשובה וישליכהו ויהי לנחש ומרמז לנחש קדמוני שהיה לו כח הדיבור ועי"ז באה קללה לעולם, ומה"ט אינו רוצה בדברן, וע"ע בתולדות נח דרוש ג' - וע"פ צחות י"ל דאם ל"ה כבד פה ורק נואם טוב, ל"ה בנ"י נגאלין כ"כ מהרה, דהיו מבלין הזמן באסיפות ונאומים יפים כמו שנראה כעת בחוש ועין, אם רוצים לתקן מה, הולך העת עם אסיפות וגוף התקנות ישתקעו ולא יבואו לידי גמר, לכן היה כבד פה ורק דבר מה שנצרך לענין ולא יותר, ועי' בספר אגרא דפרקא אות קס"ו דמשה היה כבד פה רק עד מ"ת, ועי' דברי תורה להגה"צ ממונקאטש שליט"א סימן צ"א:
פסוק יא:מי עי' ירו' ברכות פ"ט ה"א, וערמב"ן בהם אוטם בגידי הלשון יאלמו, עי' הגהות רצ"ח חגיגה י"ב: י' דברים נבראו ביום א' אור וחושך, אע"ג דחשך הוא העדר ולא יתכן בו בריאה ערמב"ן שמות, אולם חשך הנאמר כאן הוא אש היסודי עי' מורה פ"ל לשני, ועמ"ש בפרשת בא (י' כ"א):
פסוק יג:שלח ערש"י ולעיל ג' י"ג, ובספר חומת אנך הביא מד' פליאה שלח נא ביד תשלח ביד ר' עקיבא, ובפרד"י בראשית ל"ט. הבאתי הא דפסחים כ"ב: קידושין נ"ז. וב"ק מ"א: ר"ש העמסוני דרש כל אתין כשהגיע לאת ה"א תירא פירש עד שבא ר"ע ודרש לרבות ת"ח, למה דוקא ר"ע דרש וגם מה הלשון עד שבא דהול"ל עד שדרשה ר"ע כמ"ש בברכות י"ב. עד שדרשה בן זומא ע"ש, ואי' מר"ש מאסטריפולי ז"ל עפמ"ש במד' ופיוט ליה"כ במוסף, דעשרה הרוגי מלכות היו כנגד י' שבטים שמכרו את יוסף, ובאמת היו רק ט' ושתפו להקב"ה, ור"ע שהיה מן הגרים היה כנגד השכינה, וז"פ בבחקתי (כ"ז ל"ב) כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש לה', שיעברו מן העולם תחת ט' שבטים, העשירי זה ר"ע יהיה קדש לה'. ור"ש העמסוני היה ירא להשוות ת"ח לשכינה, אך אחר שר"ע היה כנגד השכינה ראיה שיש השתוות ת"ח להשכינה, ושפיר נוכל לדרוש לרבות ת"ח, וקאי גם על ר"ש עד שבא ר"ע, דממילא גם ר"ש יוכל לדרוש כן, ובס' תבואות אדמה פי' להשמו"ר פ"ג סימן ד' דאמר משה אמרת אנכי ארד עמך מצרימה ואעלך גם עלה (ויגש מ"ו ד') ועתה תשלח אותי, הרי דמשה רצה שה' יגאלם, ולכן אמר שלח נא ביד ר"ע שהיה תחת השכינה לכפר עון מכירת יוסף ויהיה הוא שליח במקום ה', ועי' מדר' פליאה החדש אות כ"ט ולקמן (ה' כ"ז):
פסוק יד:ויחר ערש"י ומהרש"א זבחים ק"ב., ובפתיחה לספר צבא רב דף ה'. וע"ע בשבת קל"ט:
פסוק טז:רש"י עליהם ערש"י חיי שרה (כ"ד ז'):
פסוק יח:חתנו בספר ברכה שלמה די"ג הביא מבני יששכר דחייב בכבוד חותנו יותר מאביו, ממ"ר כאן פ"ד שכל הפותח פתח לחבירו חייב בכבודו יותר מאו"א ויתרו פתח פתח למשה, וכן חותן בכלל פותח פתח שנותן לו בתו להעמיד תולדות, ועי' ש"א (כ"ד י"ב) שאמר דוד לשאול ואבי ראה וגו' ובילקוט שחייב בכבוד חמיו כמו אביו, וביו"ד ר"מ סכ"ד ובט"ז וגר"א דמקור משמואל, ובט"ז דה"ה לחמותו וע"ש בש"ך ופת"ש, ועמ"ש בפרשת יתרו (י"ח ז'), ופרד"י ויחי דשמ"ח. ובברכות ס"ד ומו"ק כ"ט. הנפטר מחבירו יאמר לך לשלום, דיתרו שאמר כן הצליח, ודוד שאמר לאבשלום (ש"ב ט"ו ט') לך בשלום נתלה, ובספרי נשא ו' כ"ו גדול השלום שאפילו מתים צריכים שלום, שנאמר ואתה תבא אל אבותיך בשלום (לך ט"ו ט"ו), ובהכותב בע"י הסביר דלשלום משמע לשליחות העתידה, וזה שייך בחי שיוסיף לקנות שלימות, ובשלום משמע בשלימות שכבר יש לו, והובא גם כן בתפא"י ברכות סופ"ב אות נ"א, וזה לא הובא בפו' ורק במג"א ק"י סק"ט, וער"מ פ"ד ה"ד מאבל דרך אגב, ובאומר השכחה להגרי"פ ז"ל, וע"ע ביהושע (י' כ"א), ש"א (כ"ט ז'), מ"א (כ"ב כ"ט), ירמיה (מ"ג י"ב), דה"ב (י"ח ט"ז) בשלום בחי, ועי' בתו"ת בפ' לך בשם נמק"י דגמ' לא קאמר רק באנשים שמשימים רעיון לזה, אבל בתמימים שאין חושבים רע אין קפידא, ועמ"ש עוד בזה במלואים והערות פ' ויצא דף ר"ט בזה:
פסוק יט:רמב"ן דלכך לקח אותם של"י שם עבדים וכו', וקשה דשבט לוי לא היו בשיעבוד, וע' קו"ד חוב' ח' סי' ל"ב, וי"ל דבשמו"ר פ"ה אי' דרק ל"ה בשיעבוד קשה עבודת פרך אבל שיעבוד קל הי' גם לשבט לוי, ועמ"ש בפ' וארא (ו' ו'), ובא (י"ב ל"א), ושם אפרים וארא (ו' ה'), וס' תוצאות חיים יתרו (כ' ב'):
פסוק יט:מתו ערש"י עניות, ובר"ן נדרים ז': ואי"ל שהיו מצורעין דכ' בקרב כל ישראל, ואי"ל דנתרפאו במ"ת (מד"ר נשא פ"ו) דהא חזרו למומן בעגל, וכ"כ הרא"ש דאם היו מצורעין היו משולחין ממחנה, וכ"כ תוס' ע"ז ה'. ד"ה אלא, ובשאילת שלום אות צ"ב הביא קו' מרפ"ז דנגעים דנגעים שקודם מ"ת אין מטמאין, וא"כ אף דהיו מצורעין במצרים קודם מ"ת אפ"ה במעשה דקרח לאחר מ"ת א"צ שלוח, והק' עוד מ"ש הר"ן ואי"ל דל"ה להם בנים דא"כ איך אמר שוב מצרימה וכי מפני זה ל"ה נשמעין למלכות וכ"כ תוס' שם. וק' דהו"ל להוכיח מקרא בהדיא דכ' ונשיהם ובניהם, וכמ"ש הרא"ש נדרים ס"ד וצ"ע [ושם יליף דסומא כמת דכ' במחשכים הושיבני כמתי עולם (איכה ג' ו'), ועי' פדר"א פל"ב בעקדה ראה השכינה וכ' כי לא יראני האדם וחי (תשא ל"ג כ') ונסתמא, מכאן למד שסומא חשוב כמת וצ"ע] ובס' איי הים והגהות רצ"ח כ' די"ל דרק לענין טומאה לפני הדיבור לא מטמאינן, אבל לענין שלוח חוץ למחנה דקיי"ל בדד ישב שאינו יושב אף עם שאר מצורעים. ראינו שאינו נוגע לענין טומאה ואף מצורע קודם הדבור נשתלח חוץ לג' מחנות, [וגם י"ל דאף של"ה טמאים מ"מ ל"ה יכולים לבוא לפני פרעה להלשין שהכל הרחיקו מצורעים, וכ"כ רמב"ן תזריע (י"ב ד') דריחו והבלו של מצורע מזיק, וכ"כ הב"י אב"ע ל"ט, וכ"מ בנחל אשכול ח"ב צד קנ"ו דאין הכוונה לצרעת התורה בכגריס דיכולים לכסות, אלא צרעת טבעית שמרחיקים גם אוה"ע, ואין זה ענין לבהרת קודם מ"ת שאינה מטמאה, אבל צרעת טבעית היא מחלה מדבקת, ועשו"ת חבלים בנעימים ח"ב קכ"ה וח"ד ל"ד]: וע' בהגהות מצפה איתן בשם שו"ת פני ארי' דאותן שחזרו למומן בעגל ל"ה בהם טומאה, אבל ז"א דע"כ לא ממעטינן מצורע קודם דיבור מטומאה רק בנצטרע מאליו לאחר מ"ת קודם שנאמרה פ' נגעים, משא"כ אותן שנצטרעו מחמת חטא העגל ודאי שיהי' בהם טומאה אע"פ שהי' קודם שנ' פ' נגעים והי' צריכין שלוח, וע' במד' ילמדנו מצורע וז"ל מנין שעל שהעידו ישראל עדות שקר, אלה אלהיך ישראל, לקו בצרעת שנ' וישלחו מן המחנה, וכ"מ במ"ר נשא פ"ז וי"ג ופסיקתא רבתא פ"ז, וכיון שהי' צריכין שלוח ודאי שהי' מטמאין וא"ש תוס' ור"ן:
ועוי"ל אפי' אי נימא דהיו מצורעין דקודם הדיבור ומשו"ה היו יושבין במחנה אפ"ה אין לומר דקרי להו מתים מחמת צרעת כזו שאין בה טומאה דכ' בס' בית לוי פ' חלק, דל"ח מצורע כמת אלא אותו שאין לו טהרה עולמית, ובנחל אשכול ה' אבילות הביא פליג' אי נתרפאו מכל המומים אי רק ממומים שהי' מזיקין להם בקבלת התורה כמו חרש וסומא, וי"ל דמשנה דנגעים ס"ל דלא נתרפאו כלל מצורעים במ"ת ושפיר אמרי' דטהורים, וראיות ר"ן למדרש דנתרפאו מכל המומים וכשחזרו למומן בעגל הוי נגע חדש וצריך הסגר והחלט ושפיר הוכיח הר"ן דל"ה מצורעין, ועתו"ס שבת פ"ו. ד"ה מנין ונדה מ"ב. ובמדבר קדמות ודברי יוסף וכל"ח ולק"ש אריכות בזה, והגר"א כ' טעם שלא מתו ממש דא"כ הול"ל אשר בקשו את נפשך ומדכ' המבקשים משמע שגם עתה מבקשים וע"כ דלא מתו ממש רק נעשו עניים ועני חשוב כמת וא"י להלשין עוד, דלשה"ר של עני אינו נשמע, וע"ע בקול יהודה נדרים ס"ד ותו"ת:
פסוק כ:את אשתי ואת בני ערש"י וא"ע ומגילה ט'. ומהרש"א ומס' סופרים פ"א ה"ח, ובס' עשירית האיפה בקונ' אהל רחל אות ס"א, ובפ' ויצא (ל"א י"ז) וישא את בניו ואת נשיו ופרש"י הקדים זכרים, ועשו הקדים נקבות וערא"ם ושפ"ח בעשו נשיו עיקר וק' מכאן, ובפרד"י שם ציינתי הרבה מקומות סתירות לזה, ועשו"ת זכרון יצחק בת"ת, ותורה תמימה, ובבנין אריאל יתרו (י"ח ו') ואשתך ושני בניך וברש"י דק' לי' דלעיל כ' ובניו ואשתו ולמה כאן הקדים האשה לבנים לכך פרש"י אם אין אתה יוצא בגיני שאינני חביב עליך כ"כ, צא בגין אשתך החביבה יותר עליך ואם אין בגינם צא בגין בניך החביבים יותר וא"ש, וע"ש בלבוש האורה, ובהמאסף מירושלים תרס"ח ח"ב סי' נ':
פסוק כ:כל, אי כל שייך על ב'. עמ"ש בפ' יתרו (י"ח א'):
פסוק כ:ויקח רש"י אין מוקדם ומאוחר, ע' בנשא (ה' י"ד) ועבר עלי' פרש"י קודם לסתירה נר' דרש"י ס"ל דרשת גמ' סוטה ג'. דכלל הוא דכל היכי דליכא הוכחה מפסוק בעצמו דמשמע להבא יכולין למידרש הו' במקום וכבר, והרא"ם הוציא מרש"י דלי"ל כלל זה, ותמה עליו ביד מלאכי רנ"ז דאישתמיט לי' ש"ס הנ"ל, וכ"כ רש"י משפטים (כ"א ט"ז) וגונב איש ומכרו, ובפרט דרא"ם עצמו בברא' (א' י"ב) פי' לדעת רש"י ויאמר במקום וכבר, וכה"ק בצד"ל שמות ונשאר בצ"ע, וכ"כ הריטב"א מכות י"ח: והנחתו זו תנופה, וא"ת והא והנחתו לבתר קריאה כ' ותנופה היא קודם קריאה, וי"ל דאין מוקדם ומאוחר וכבר הנחתו לפני ה' קאמר קרא, ובספר אוהל אברהם בסופו הקשה מפסחים ו': דבחד ענינא יש מו"מ, ותי' ע"פ ירו' פ"ו ה"א משקלים, וביפ"ת, ויבין שמועה כלל קס"א דיש ב' כללים דגם בחד ענינא אין מו"מ, או במקום דאיכא דרשא וטעם, או במקום דליכא דינא רק ישוב המקרא לבד, ועי' במרה"פ ירו' סוטה פ"ח סוה"ג דלר"מ אף בחד ענינא אין מו"מ ואם כן י"ל דרש"י אליבא דר"מ ובפרט דהלכה כר"מ, והירו' הבאתי בבראשית (א' ח', ו' ג') וא"ש בזה רש"י שם ויהי ימי אין מו"מ, וקשה ג"כ הא הוא בחד ענינא ולירו' א"ש, וניחא גם כן בוירא (י"ח ג') האמירה קודם לכן ע"ש, וא"ש ג"כ רש"י שם בפסוק כ"ז עפר ע"י מלאכים ואפר ע"י נמרוד, וקשה דע"י נמרוד הי' קודם ולמה נקט מאוחר קודם ולירו' ניחא, וע"ע בעה"ת וארא (ז' כ"ב) ולפמ"ש א"ש, וע"ע בהגהות הר"ב רנשבורג יבמות ד'. בשם ראב"ן סימן ל"ד דבמשנה תורה יש מו"מ ע"ש, ולא העיר מתוס' ברכות י"ד. למה קדמה שמע לוהי' דמשמע דגם במשנה תורה אין מו"מ, ועי' בהגהות מהרש"ם על פסחים ו', ובספר משנת אליעזר תנינא דכ"ה, ובשו"ת משיב שלום בסוף דרוש ד' הביא יפ"ת ב"ר פ"ה ובהעלותך פי"ב דכשם שאין מו"מ. בפסוקים כך באותיות, וכ"ה ברא"ם בראשית (א' ח'), ועי' בזה בבית האוצר כלל ק"י, ומקו"ב במבוא דק"ד:, וגם בנביאים וכתובים אין מו"מ עתו"ס יומא ל"ח: ד"ה דלא, וירו' נדרים פ"ז ה"ו, וח"א מהרש"א פסחים קי"ז. וביה"א כלל ק"ט, וברש"י כאן הקדים זכרים עמ"ש בפרד"י ויצא דרכ"ז.:
פסוק כ:החמור עא"ע מין החמור רכיבתו שוה בלתי נרגשת, ועי' זה"ק פנחס רל"ח. ומגילה ט'.:
פסוק כא:אחזק עי' בספר כנסת ישראל, להגביר ליחה לבנה, כר"מ פ"ח מח' פרקים, וע"ס תאוה לעינים סימן מ"א:
פסוק כב:בה רש"י כאן חתם ליעקב הבכורה, וצ"ב למה דוקא כאן, ובלב ארי' כ' ע"פ רש"י בא (י"ב ל') עשרה רווקים שבאו על שפחה א' נעשו כולם בכורים, ש"מ בתר יצירה אזלינן ולא בתר פטר רחם, ולפי זה הבכורה ליעקב כמשל השפופרות (תולדות כ"ה כ"ו), ולפי זה רק ה' יודע זאת כמ"ש אני שהבחנתי בין טפה של בכור, אם כן ג"כ ידע האמת שיעקב ראשון ליצירה וראוי לו הבכורה, ולכן במכות בכורות חתם לו על הבכורה, ועי' בס' פני מבין כאן:
פסוק כד:במלון ערש"י וא"ע, ובאמרי שפר דכ"ו האריך עמ"ש רש"י השליכהו ארצה דכשראת' שמשה או התינוק בסכנה חשבה שמשה מחויב מיתה, ועשת' איזה דבר שתחול הגזירה כאלו כבר התקיים כשבת קנ"ו. נולד במאדים יהיה טבחא או אומנא, ובגיטין ל"ה. אפכי' לכרסי' דרב כו', וביונה השליכו הכלים לים שמא יצילו בזה, וכרתה ערלת בנה כדי שיצא מעט דם וחתיכת ערלה אינו מזיק לא כן אבר אחר וכשראתה שמיד סר המות הבינה כי רק בשביל המילה ע"ש, ובח"ס שבת קל"ד הביא רי"ף ורמב"ם דדוקא יום א' וג' סכנה ולא ב', ורש"י ס"ל אף ב', וער"ן נדרים ל"א: ורש"י דל"ה באותה שעה רק בן ח' ימים, והק' בנח"י דהא משמע ביום יציאתו מביתו היה ראוי למול ואם כן היה אז בן ח', והמלון שהיה סמוך למצרים ע"כ היה ג' ימים אח"ז ואיך היה אז ח"י, ולדידי צ"ע מרמב"ן יתרו דהר אלקים ל"ה רחוק ממדין שהרי משה היה רועה בהר אלקים חורבה, וכאן כתוב באהרן ויפגשהו בהר אלקים, א"כ היה המלון בין מדין בין ההר, והיה המלון יותר קרוב למדין מההר, ואם היה המלון ג"כ קרוב למצרים כרש"י ור"ן דל"ה סכנה לצאת משם אחר המילה, אם כן א"א שיהיו ג"י ממדין למצרים, לכ"נ דאתיא כמ"ד דוקא א' וג' ולא ב', וממדין למצרים ליכא רק מלון א' דמלון ב' כבר הוא במצרים, אע"ג דישראל לא הגיעו להר עד חדש הג', הם סבבו דרך ים סוף ומשה הלך דרך הישר, ואי היה מל טרם צאתו ביום ח' בקר היה צריך להתעכב אותו יום א' שהוא מסוכן וממילא לא יצא גם בשני, שהרי יהיה ביום ג' בדרך שלא יגיע לעיר מושב עד סוף יום ג' וא"א להביא תינוק ביום ג' לידי חולשא דאורחא והיה צריך להמתין ג"י, אך בערב כשנכנס למלון עם דמדומי חמה די עוד למולו בח', ולפ"מ דקיי"ל דל"צ מעל"ע אם כן אין סכנה למחר ואפ"ה נתעצל, ואולי מ"ר טעה דבעי מעל"ע ועח"ס נדרים ל"ב, ובשו"ת ח"ס או"ח ר"ח וחו"מ קצ"א, הביא הא דלא מלו במדבר הרי לוים כל מ' שנה מלו ולא הסתכנו, וכ' דלמול ולצאת בדרך סכנה, ובמדבר לא ידעו עת נסיעתם ל"ה יכולים למול דילמא מיד יסע הארון, ובכל זאת עד שניזופו בעגל ומרגלים ונשב רוח צפונית הי' תרופה לחבולה ומלו, ול"ק מלוים, דלכאו"ק וכי ס"ד שכל מ' שנה נשתנו סדרי בראשית ולא נשב רוח צפונית והיה נס זה יותר מהעמדת שמש ליהושע, ועוד מה לא נשב "להם", וי"ל דרוח צפונית מרפא אפילו השוכבים בביתא דשישא ונכנס בבשר, אך לכנס בין ענני כבוד שהי' מדובקים היטב ל"ה נכנס, ומ"מ כ"ז שלא ניזופו נעשה נס ונשב "להם" דייקא, ונס זה נעשה ללוים כל מ' שנה ולא לישראל:
ובס' קול יהודה נדרים לא: כתוב ברש"י הנ"ל דק' על ריב"ק דדרש לגנאי הלא יכול לידרש כר', ח"ו נתרשל משה שמצוה להפוך בזכות הצדיק כשבת צ"ו. במקושש אתה עתיד ליתן את הדין, וי"ל דפליגו בפלוגתא דיומא פ"ה. ספק פק"נ דוחה מאך את שבתותי תשמורו, או מוחי בהם, דרבי למד מוחי בכל התורה דוחה, יש להפוך בזכות מ"ר, וריב"ק למד מאך כו' אם כן דוקא בשבת ספ"נ דוחה אבל גדולה מילה שדוחה שבת שפיר נתרשל דהו"ל למול קודם, וז"ד אי היה בן ח"י, אבל שלא בזמנו א"ד שבת עכת"ד, ובספר פינות הבית סימן צ"ה מביאו בשם שאג"א בכת"י עש"ה, וע"ע בזרע ברוך נדרים, ותי"ט פ"ה מ"ג דנדה, ועיון יעקב, ואור יקרות ולוי"ח ובנין אריאל, ומקום שמואל, וקול סופר אות רנ"ז, וכורת הברית דקמ"ג, וס' יכבד אב ד"ו. ושו"ת כנף רננה יו"ד ח"א נ"ב. ובס' כה"צ הביא ח"ו שנתרשל רק היה מחכה עד שישיג מלון, ואז יכין סעודה ויזמין קרואים ויקיים המצוה בהידור, וז"ש שנתעסק במלון תחלה להכין מקום הסעודה, אך רצון ה' היה שלא להחמיץ מצוה בשביל הידור רק לקיימו בזריזות, וצפורה הבינה זאת, ולא בקשה סכין יפה רק לקחה צור שנזדמן לידה תיכף, ועי' ח"ס שהביא פלוג' רדב"ז וחכ"צ אי זירוז מצוה קודם להידור מצוה, ועמש"ל בבשלח (י"ג י"ט), ופקודי (מ' כ'):
ועי' מהרי"ט קידושין כ"ט לאכול בקדשים שלא יבא לנותר מותר למול בלילה, ועשו"ת בית יצחק יו"ד קכ"ט דהביא ראיה מרש"י דל"ה רק ח"י, ולפ"ז איך אמר אמול ואצא סכנה, ת"ל דל"ה בן ח', וכה"ק בשו"ת כנסת יחזקאל מ"ג, ותי' בדיעבד בדיעבד אי מל תוך ח' א"צ להטיף ד"ב כיון שצריך לילך בציווי ה', הי' לו למול קודם ח' דהוי כדיעבד, אבל תמוה דבודאי לכ"ע עדיף למול אחר ח' כשמבואר במשנה שבת קל"ז. בנולד ביה"ש נימול לט' וצ"ע, וע' במד' שה"ש בפ' עד שהמלך במסבו דישראל מלו בליל פסח לאכול מפסח (וע' אוה"ח בא י"ב מ"ג) והא דדחי יו"ט אף שהי' שלא בזמנו למצוה שרי וכמו מכשירי מצוה, אך ק' מה שמלו בלילה, ובס' גבול בנימן ח"ב דרוש ז' כ' דבליל פסח לילה כיום האיר כדאי' בזה"ק והי' מותר למול בלילה ע"ש, ובאמת דינו כלילה לענין מילה, אך למהרי"ט א"ש דבשביל אכילת פסח מותר למול בלילה, ולזה הערני בני הר"ר דוד נ"י, וע"ע בבי"צ או"ח ל"ז אות ו', ומש"ל בפ' בא (י"ב כ"ט ומ"ב):
והרא"ם הק' אמול ואצא סכנה, דמי התיר לו לעבור על מ"ע משום סכנה, כיון דוחי בהם ל"נ רק לישראל, ותי' דמוטב שיחלל שבת א' שיקיים שבתות הרבה, ובפר"ד ד"ב תמה דפשיטא בגמ' דב"נ לא מצווה למסור עצמו, וגם תירוצו ק' דא"כ למ"ל וחי בהם בישראל פשיטא שיעבור כדי לקיים שבתות הרבה, וראיתי בשו"ת חמדת שלמה או"ח ל"ח שתי' דהר"מ פ"ה ה"ד מיסוה"ת כ' דבג' עבירות אם עבר ולא נהרג חילל השם, אבל אין עונשין, ובה"ו כ' דאם ריפא עצמו בג' עבירות עונשין אותו, וק' החילוק בין אונסין לחולאים, ובמעשה רוקח כ' דבחולאים אין ברור שימות, ותמוה דבכל דבר סמכינן על רופאים, וביד המלך תמה ג"כ שחילוק זה לא נמצא בש"ס בבלי וירו', ובאור שמח כ' הסברא לחלק כי באונס המאנס רוצה להרגו אם לא יעבור העבירה לא כן בחולה ע"ש ובמנ"ח מ' רצ"ו, ובחמד"ש כ' דע"י אונס לא מקרי מעשה, משא"כ לרפואה כיון דרצונו עכשיו בכך ונעשה מעשה חייב אפי' בדיעבד והא דפשיטא דרק ישראל מצווה למסור עצמו, ה"ט דע"י אונס לא מקרי מעשה כלל, לפ"ז י"ל דברפואה אין חילוק בין ישראל לאחר, ואסור לשום איש לעבור מחמת פק"נ, ושפיר הק' הרא"ם מי התיר למשה לעבור כיון דעשה ברצון מדעת עצמו ולא ע"י אונס, וגם תירוצו ניחא די"ל בודאי לעבור בשוא"ת הוא מסברא לעבור כדי לקיים מצות הרבה, משא"כ לעבור בקו"ע ס"ד דאפי' פ"א אינו רשאי לעבור בידים בשביל שיקיים מצות הרבה, דסו"ס אסור לו לעבור בידים, ול"ד לשוא"ת דאמרי' מוטב שלא יעשה עכשיו המצוה ויקיים פעם אחרת, אבל לעבור בידים הו"מ למימר דאינו רשאי לעבור על המצוה כדי לקיים פעם אחרת, דל"ש לומר דיעבור פ"א כדי של"י פעם אחרת, דאף אם ימסור עצמו ול"י פשיטא שלא יעבור עוד, עכ"צ וחי בהם, אבל בשביל ביטול מ"ע שפיר י"ל דהוי מצד הסברא כמ"ש הרא"ם:
וא"ש בזה קו' כסא דהרסנא ש"א, על הא דס"ד לילף בריש יבמות דמ"ע דיבום דוחה עריות ק' הא יכולין לילף בק"ו דלא דחי, מה פק"נ שדוחה יבום נדחה בשביל עריות, עריות שדוחה פק"נ כ"ש שידחה יבום, ולרא"ם ק"ו פריכא, דלעולם דנילף משבת שנדחית מפני עבודה ה"ה עריות ידחו מפני יבום כדס"ד, והכ' דיבום נדחה מפני פק"נ לא משום דעשה דיבום קל רק כדי שיקיים מצות הרבה שפיר לדחה מפני יבום דל"ש סברא הנ"ל, ועמ"ש בפרד"י וישלח רנ"ד:
והמהרש"א נדרים ל"א: הק' בשם פענח רזא (בעניי לא מצאתי שם) וכי משום שנתרשל ח"מ והלא רק עשה, ותי' דעם צדיק מדקדק יותר, ועוד דהו"ל דין ב"נ ואזהרתו זו מיתתו, וכמ"ש הרא"ם הנ"ל, ובפר"ד ד"ב תמה איך אפשר לסכן חולה בשביל מצות האב, (וא"ש קי' הפני"פ בהא דויחד יתרו שהעביר חרב חדה, איך מל עצמו הא לא מנשבת רוח צפונית, ע' יבמות ע"א., ולהנ"ל א"ש דיתרו עצמו הי' רשאי להסתכן דבב"נ ל"נ וחי, ומן הדין הי' מחויב שהי' מבני קטורה, וע' בנין אריאל, ושו"ת חדות יעקב מ"ת סוס"י ל', ופני"פ ר"פ נצבים לענין מילת גבעונים):
ובחמד"י קונ' נר מצוה מ"ע רט"ו חידש דמצות מילה הוטל המצוה על הקטן כשהוא בן ח', אך מפני שאינו בן דעת הטילה התורה החיוב על האב וב"ד ועי"ז מקיים הקטן בעצמו מצות מילה, וראי' מרש"י חולין מ"ז: ד"ה המתינו, שאין דבר שעומד בפני פק"נ, וק' אפי' א"נ בכל מצות הדין יהרג וא"י מ"מ ז"ד במי שהמצוה עלי' אבל לסכן חבירו בודאי אסור, וכ"נ מרש"י ב"ק פ"ח: ד"ה אין וקטן ישנו במילה, וכ"נ מרש"י פסחים צ"ב. ד"ה צריך, וא"ש קו' הפר"ד דמצות מילה מקיים הקטן, וע"ע שם בדיני ב"נ אות ל"ז, ולכאו' לר"ן פראד"מ דאם אשתפך חמימי דאם ימולו אותו יצטרך אחר כך לדחות שבת מפני פקוח נפש להחם חמין, ודעת רמב"ן דשרי לימול דאין למצוה אלא שעתה ואין דוחין מילה בשביל שנצטרך אח"כ לדחות שבת דאח"כ יהי' פק"נ דדחי שבת, ודעת רז"ה ורשב"א אינו כן ונדחה המילה, וק' מ"ש אמול ואצא סכנה אמול ואשהא ג"י ה' צוני שוב מצרימה, הא הי' לו לקיים המצוה של מילה ול"ה לו לחוש שאח"כ יצטרך להמתין ג"י, הא אח"כ פק"נ ודוחה הציווי שוב מצרימה, וי"ל להחת"ס אה"ע ח"א סי' א', דלא אמר הרמב"ן רק אם ספק אם יצטרך כלל חמימי אחר המילה מלין, ואם יצטרך יהי' פק"נ, אבל אי ידעינן בודאי שיצטרך חמימא לחלל שבת מודה רמב"ן דלא מלין, וכאן ידע בבירור דאם ימולו לא יהי' ביכולתו לקיים המצוה של שוב מצרימה, ודבר המלך נחוץ, ובודאי סכנה גם רמב"ן מודה, וע' בדב"ח בזה, ומ"ש בפ' בא (י"ג ב'):
פסוק כד:ויבקש באוה"ח הק' הא שליחי מצוה אינן ניזוקין, ובחלקת יואב מ"ת בהשמטות אות ק"א חילק בין אם נח לצורך מצוה לנח לצורך עצמו, דהא דסוכה ד"י: בריש גלותא אי לאו שהיו צריכין לקבל פניו למחר ל"ה נחין כלל בעיר זו רק היו חוזרין תיכף לביתם והיו פטורין מסוכה מטעם הולכי דרכים, משא"כ בעולי רגלים במה שהלכו לישן היו רק לצורך עצמן אף בלתי ראיות פנים שלמחר, דהרי ביו"ט בלא"ה ל"ה אפשר להם לחזור לביתם, וכן מ"ר הי' מתכוון לנוח מטרחת הדרך, דאל"כ לא גמר המצוה ליכנס למצרים דקרוב הי' מאד כר"ן נדרים ע"כ ל"א עוסק במצוה ע"ש אריכות, ובשו"ת חבלים בנעימים ח"א י"ט וח"ב ג', הקשה גם כן כן ולא הביא האוה"ח, וכתב אף דעוסק במצוה פטור ממצוה ה"מ בדבר שצריך לעשות בעצמו, אבל אם יכול לעשות שליח חייב, ומשה היה יכול לעשות לצפורה שליח למול, וגם היה יכול לעשות לאיש אחר שליח, אף ק' אף אי נימא שהיה מב"ק וחייבים במילה מ"מ הם נכרים וא"ש לעכו"ם, וכה"ק בס' הדרוש והעיון, אכן במכתבי שכתבתי להמחבר הערות על ספרו, כתבתי די"ל לפמ"ש המנ"ח מצוה ב' דמילה בעכו"ם פסול מטעם שליחות וא"ש לעכו"ם, ואי הי' להם דין ב"נ לשי' המ"ב הובא במג"א תמ"ח סק"ד, וב"ש אה"ע ה' סקי"ט, וש"ך חו"מ רמ"ג סק"ה, דמעכו"ם לעכו"ם יש שליחות א"כ א"ש, אך זה דוחק דנראה שמצוה שנצטוה אברהם מכל ב"נ שבדורו אין לו דין ב"נ בה, וגם הפוסקים הנ"ל דחו למ"ב, ורק י"ל ע"פ מח"א שלוחין סימן י"א דבפועל בשכר יש שליחות לעכו"ם, היה משה יכול לעשות שליח בשכר, ודודי בשו"ת חדות יעקב מ"ת סימן ל' העיר ג"כ בקושית האוה"ח, ותי' דזה ילפינן מקרא ובלכתך בסוכה כ"ה: אם כן י"ל דקודם מ"ת לא מיפטר עוסק במצוה ממצוה אחרת עש"ה:
וגם י"ל להש"ך חו"מ שפ"ב סק"ד דמי שיכול למול בעצמו א"י לעשות שליח, דמבטל מ"ע ביום השמיני ימול דעל האב לימול, אם כן ל"ה עצה למול ע"י שליח, ובפרד"י לך דק"ג. הבאתי הרבה מש"ך הנ"ל דבכו"פ כ"ח סק"ג, ותבו"ש סקי"ד חולקין עליו עש"ה, וע"ע בס' ערוגת הבושם יו"ד כ"ג, ושו"ת בנין עולם נ"ג, וחכ"א כלל קמ"ט, ובנ"א כלל ח', ויד אברהם, ומשמרת שלום על פמ"ג והמקנה קידושין כ"ט, ולב אריה חולין פ"ז, ובברכ"י כ' דבדרך שליחות מותר, רק דמצוה בו יותר משליחו, ובחת"ס או"ח קנ"ט כ' דבמילה ל"ש מ"ב יותר משליחו דגדול העונה אמן יותר מהמברך, וראי' מע"ז כ"ז. דתקח ע"י שליח ע"ש, וגם נלע"ד להתבו"ש כ"ח סקי"ד דמצוה בו כו' הוי מטעם דנראה כאלו אינו רוצה לטרוח במצוה והוי בזיון ע"ש, אבל אם אין האב יכול לימול אינו בזיון, וגם יש להביא ראי' מחולין ח'. ת"ח צריך שילמד כתב שחיטה ומילה, וק' למה דוקא ת"ח, אע"כ דאם אינו ת"ח יכול לעשות שליח והוי כמותו וא"צ ללמוד:
ובפרד"י שם הבאתי הקצה"ח קפ"ב ושפ"ב למ"ש תוס' רי"ד דמצות שבגופו ל"מ שליח א"כ גם מילה ל"מ ע"י שליח, ונוראות נפלאתי דלא אמר התוס' רי"ד רק לעשות המצוה בגופו של שליח כמו שנקט, הנח תפילין בזרועך עבורי או שב בסוכה דאין בכח שליח שגופו יהי' כגוף המשלח, אבל באומר לו הנח תפילין בזרועי ודאי שייך שליחות דנעשה המצוה בגוף המשלח, וה"נ במילה ודאי דל"מ שליח שיאמר מול עצמך עבורי אבל באמר מול אותי ודאי דמהני, וכן הערני ידידי הרה"ג ר' יצחק בצלאל מארגענשטערן נ"י מווארשא בעהמח"ס מאה שערים, ושם בדק"ד: הבאתי ריטב"א ופנ"י דלא הוי מצות שבגופו, ומצאתי בשו"ת בית אפרים חו"מ סי' ס"ז שתמה כן, ועי' ישי"ע או"ח כ"ח שהצדיק להש"ך, ובתי"ט נדרים פ"ג מי"א הק' למה אין תולה זכות לעונש עון מילה, ותי' דכל המצות כולן הן חוץ לגופו וזו מצות שבגופו ע"ש, ובס' קול סופר שם אות רנ"ט תמה הא מה שצריך למול בנו ל"ה מצות שבגופו רק כמו אכילת מצה או הנחת חפילין, וגרע דשם א"א לעשות שליח ועל מילת בנו יכול לעשות שליח, וצ"ל דעכ"פ מצוה זו פועלת בגוף אות עולם, ושאר מצות לא נשאר בהם אות:
ובחב"נ שם כ' דעוסק במצוה פטור ממצוה אפי' יכול לעשות שליח דשליח כמותו וכיון דהוא פטור ה"ה דפטור ע"י שליח, וראי' משומר אבידה דחשוב ש"ש דפטור ליתן לעני, הא יכול ליתן צדקה ע"י שליח אע"כ דפטור לגמרי, וגם להריטב"א דאפי' כשאפשר לעשות שניהם פטור, וה"ה ע"י שליח, וכ"ה שיטת רש"י ואו"ז דשלוחי מצוה פטורים אפי' בשעת חנייתם ואפילו אפלק"ש, וע"ש שנסתפק אי יכול להחמיר ולעשות המצוה השניה אי עוסק בראשונה, ומהמפרש בנדרים ל"ג: פרוטה דר"י לא שכיח שיהי' שביק ולא יהיב פרוטה לעני בשביל אותה מצוה, משמע דאם רוצה יכול ליתן, אבל כל הראשונים פי' דלא שכיח שיזדמן לו עני באותה שעה, ועי' ברכות מ"ט: אין עושין מצות חבילות חבילות, וכ' תוס' מו"ק ח': ד"ה לפי, הטעם דבעי שיהיה לבו פנוי למצוה אחת, וא"כ גם בעוסק במצוה זו ואי יעשה עוד מצות אז יחליש כחה של מצוה ראשונה ולא יעשנה כראוי בודאי פטור ואינו רשאי להחמיר על עצמו ולעשות גם המצוה השניה, ועמ"ש בפ' פקודי (ל"ט ל"ב), וערוגת הבשם כ"ח, וכ"ס או"ח קי"ט - ועי' מקו"ב ח"ד תתצ"ו: שהכשר מצוה חשוב כמצוה שמצוה לא תוכל לבוא בלא ההכשר והכל חד, ועוסק במצוה פטור ממצוה ה"ה עוסק במכשירי מצוה העושה סוכה, בסוכה כ"ה. רש"י ואפילו בשעת חנייתם, ויש לחלק דשם מצות שבגוף ת"ת וא"א לעשותן ע"י שליח, ולא כן מצוה אחרת עשיית סוכה שאפשר לעשותן ע"י שליח וצ"ע:
ובדק"ד: הבאתי הא דאשה פטורה למול בנה דכ' אותו ולא אותה בקידושין כ"ט. והמפ' כ' עוד טעם מחשש עילוף דיש לה לברך, ועי' ס' המצות רט"ו, ויו"ד רס"א ברמ"א, ובשו"ת מהר"ח או"ז י"ח כ' להעמיס ברש"י יבמות ע"א. ד"ה כגון דאם ליתא לאב לא מיפטרא, וע"ע בשו"מ תליתאה ח"א רמ"ח, ויד שאול רס"א, ואו"ז הגדול ה' מילה צ"ו, ורש"ש מגילה ה. ואף אם אינה מחויבת מ"מ יש חיוב עליה כמו ב"ד למול בנה, וכ"כ בהמקנה ופני"פ כאן, ומחינוך משמע דאין עליה חיוב כלל אפילו כחיוב ב"ד:
ובע"ז כ"ז. הק' למ"ד אשה פסולה למול והכ' ותקח צפורה צור ומשני קרי בי' ותקח ופרש"י ע"י שליח, ואב"ע אתי' איהי ואתחלה ואתא משה ואגמרה, ובס' ברכ"א מאמר ע' כ' הפשט כיון שהיא היתה הגורמת נתיחסה עליה ע"ש ובהדו"ע, ויש להביא דוגמא מרש"י האזינו (ל"ב נ"א) על אשר מעלתם בי פרש"י גרמתם למעל בי, ועתו"ס שבועות ל': ד"ה אבל דמי שעושין איסור על ידו לא מקרי שוא"ת רק קו"ע, ועי' זהר כאן י"ב. דהא דכ' ומטך אשר הכית בו את היאור ומשה לא מחא אלא ימא אלא יאור הוא דמחא אהרן על ידו דמשה ושווי' קרא דאיהו עביד וזה ראיה להנ"ל, ובכל"ח הק' על האבע"א כיון דמילה באשה פסולה איך מותרת להתחיל וכמו בשחיטה דשחט הפסול וגמר הכשר פסול דישנה לשחיטה מתחלה עד סוף ה"ה מילה כשבת קל"ג: דליכא על אומן שמתחיל ואינו גומר עונש בשבת דיכול לומר אנא עבדית פלגא דמצוה ע"ש, מבואר דמצות מילה מתחלה ועד סוף, וכ"נ מר"מ פ"ב ה"א ממילה שס"ל דנכרי לא ימול כלל הרי שדקדק דגם ההתחלה פסול ע"י עכו"ם, ואם כן השתא דכל מילה באשה פסולה ה"ה בהתחלה, והתי' ע"פ הספורנו דהיא מלה ומשה גמר בפריעה וצפורה הי' מב"ק וחייבין במילה ופטורין מפריעה, וכן ראיתי בהגהות מהרצ"ח נדרים ל"ב שהקשה לגמ' ע"ז כ"ז. דצפורה עשתה שליח למול מדוע נזכרה בפרשה, ועוד הרי אשה אינה מצוות למול בנה רק האב, ומכח זה הביא ראיה לר"מ פ"י ממלכים דב"ק חייבים במילה וצפורה שהיתה מדינית חייבת במילה, דבב"נ לא מצינו חילוק בין איש לאשה, עיפ"ת לך, וגם עליה חל החיוב כמו למשה:
ובצאינה וראינה (הסה"ק הובא בט"ז או"ח רפ"ה סק"ב) הביא הטעם מדוע בימים הקדמונים הי' מלין באבנים והיום בכלי מתכות, יען כי בעת שעשה דוד מלחמה עם גלית ולקח האבנים ויגש אל הפלשתי (ש"א י"ז ח') והי' לבוש כובע של ברזל, אמר המלאך הממונה על אבנים למלאך הממונה על המתכות, שיעבור על מדתו ויחלוש הברזל לפני האבנים ובעבור זה יתן לו מתנה שמהיום והלאה ימולו בסכין של ברזל ולא באבן, ועי' ברמב"ם פ"ב ה"א, ויו"ד רס"ד ס"ב מצוה מן המובחר למול בברזל ונהגו כל ישראל בסכין, וערש"י חולין ט"ז ד"ה זריזיתא, וב"ר פל"א גלבין דטנורי, ובפרישה רס"ד הביא ג"כ המדרש הנ"ל ועש"ך עה"ת, ובס' כורת הברית דע"ב מביא ג"כ המד' הנ"ל, ועי' ס' פינות הבית סוס"י צ"ה, ובס' זכרון מרדכי על מציצה מהגר"י פייגענבוים ז"ל אריכות מכל עניני מילה:
והנה מותר למול אפילו בשן מחובר כמ"ש בע"ז ד"י: גבי קטיעא, ואף דכ' ותקח צפורה א"צ תלוש דוקא כמו בשחיטה, מדכ' ויקח את המאכלת דדרשינן דצריך תלוש דוקא, וכתוס' חולין ט"ו:, די"ל דמעשה שם היה כן דצפורה לקחה תלוש, אבל אין ראיה דצריך תלוש דוקא, וכ"כ הרש"ש שם דמילה כשר במחובר, ועשו"ת מחזה אברהם קל"ח, ולא כשו"ת משנה ישכר ס"ג וס"ח דפסול מחובר, ומלשון קיחה אין למעט מחובר, כמ"ש צל"ח שבת קל"ח דיוצאים יי"ח ד' מינים במחובר אע"ג דכ' ולקחתם, וע"כ כמ"ש יש"ש חולין ט"ז דשחיטה במחובר ממעטי' דכ' ויקח בידו דמשמע דבר הניטל ביד אבל סתם קיחה אפילו במחובר דכ' ויקח את ארצו מידו, וכ"כ המנ"ח במוסך השבת אות י"ב דבשבת אם אפשר למול ביד ולא בכלי דיש ב' אבות מלאכות גוזז ותולש, ובשו"ת מהרש"ם ח"א סי' א' הביא ראיה מירו' בכורים פ"ג דקיחה הוי כמחובר, ועשו"ת לבושי מרדכי מ"ת או"ח קס"ו, וחדו"י מ"ת ל"א, ופמ"ג או"ח תרנ"ג א"א סק"א מ"ש בזה:
ושם הבאתי מנ"ח שנסתפק הא דאב מצווה למול בנו דוקא עד י"ג שנים או אפילו אח"כ, והביא ראיה מתוס' קידושין כ"ט. שהקשו למ"ל אותו ת"ל דהוי מעשהז"ג ותי' דלאחר ח' ימים מצוה בין ביום בין בלילה ול"ה הז"ג, ואי ס"ד לאחר י"ג פטור אכתי הוי הז"ג דמה לי ז' ימים בלולב ומה לי י"ג שנים, ובירחון אהל תורה חוברת ד' סי' מ"ג הק' דא"כ תהיה אשה פטורה ממע"ש ומ"ע דהוי הז"ג, ומצינו בתוס' קידושין כ"ד. ד"ה אלא במעשר דידי' וזוזי דידה לר"ת, והביאו בתוס' שם ממעשרו לרבות האשה לענין פדי' הרי דמצינו מע"ש באשה ע"ש, ואי"ל הואיל דתבואות שנה זו חייב אפילו בשנה אחרת אם עדיין לא הפריש ל"ה הז"ג, ז"א דבתוס' קידושין ל"ד. ד"ה ותפילין, בכסות יום חייב בציצית אפילו בלילה מ"מ מקרי הז"ג הואיל דהיום גורם, וי"ל הואיל גבי מעשר כ' עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר י"ל דמחויבין כמו במזוזה הני בעי חיי כו':
עוד הבאתי מנ"ח דלא מצא שיהי' אסור למול קודם ח' אף שעי"כ יתבטל מצות מילה ואין לחדש איסור בעצמינו אם לא נמצא בש"ס ע"ש, כעת ראיתי בר"מ פ"ו ה"ג מחו"מ עשה מצוה בעת שפטור אינו נפטר מחיוב, ועי' טו"א ר"ה כ"ח, וריטב"א סוכה מ"ז, ומנ"ח מ' פ"ח אות ח', ושו"ת כתב סופר או"ח צ"ט, ואב"נ יו"ד ח"ב שכ"ה, ובס' מי באר על פתיחה מפמ"ג ח"ב אות מ':
ובשו"ת אבן יקרה ע"ג נסתפק בעכו"ם שאנס ישראל שלא יאכל מצה ואם יאכל יהרג אותו ואכל, וע"פ נס ניצל אי אח"כ צריך לאכול עוד כזית מצה דבשעה שאכל היה פטור ולא קיים המצוה, ותלי' בפלוג' הר"מ ופוסקים ביו"ד ר"ס קנ"ז אי בשאר מצות רשאי למסור עצמו, וכן במילה במתו מחמת מילה ועבר האב ומל א"צ להטיף אח"כ ד"ב, ובמהרי"ט יו"ד ל"א אי עבר ומל השלישי שוב יכול למול הרביעי דכבר נתבטלה החזקה, ובשו"ת אמרי אש ח"ב ל"ז חולק דבפעם א' לא נתבטלה החזקה (ומ"ש ממג"א תמ"ד סקי"א תי' בשו"ת ר"י אסאד או"ח קכ"ב, דתשביתו בע"פ עובר בכל רגע ומילה בשמיני א"ע אבל לאח"ז עובר בכל רגע), ועי' תשובה מאהבה ח"א ש"ה, ובס' ברית אבות סי' ה', ודעת תורה ב' אות ל"ט, ונחל כורת רס"א, ובמחצה"ש תמ"ד סקי"א כ' ג"כ אם עבר יום ח' אין על האב חיוב מה"ת, ועי' שבת קל"ד. אי מל של ע"ש בשבת עביד מצוה, וראיה דגם לאחר ח' מצוה על אב או ב"ד, אך י"ל אף דאין מצוה מ"מ אם מל מקיים המצוה, ועשו"ת טוטו"ד ח"ב צ"ז בזה, וקרית ספר רפ"א ממילה, וק' מרש"י שבת קל"ב: ד"ה בינוני, ופה"מ לר"מ סופי"ט משבת, ובקובץ על הרמב"ם פ"א ה"א ממילה, ובס' גרגרי כסף על רביד הזהב:
ובענין אי מותר לאדם קודם שנתחייב במצוה לעשות פעולה כדי לפטור א"ע ולהפקיע מידי חיוב עי' ברכות ל"ה: ופסחים ט'. דורות אחרונים מכניסין פירות דרך גגות לפטור ממעשר, ומסוכה כ"ה: משמע דאסור עי' בזה בלקח טוב כלל ו'. ועתו"ס חולין קל"ב: ד"ה כשהוא, ועי' צל"ח פסחים ג': דקודם שיגיע זמן המצוה אין חיוב להתקרב ולעלות, ועי' פסחים ו'. דהמפרש קודם ל' יום אין זקוק לבער דלא חל עליו חובת מצוה, ובמנ"ח מצוה ה' אות ז' צוח עליו ככרוכי' דנהי דדרך רחוקה פטור מכרת מ"מ בודאי יש חיוב לעלות ולהתקרב לקיים המצוה עש"ה, וגם ראיה מקידושין ל"ג. יכול יעצים עיניו מקמי דלימטי' זמן חיובא ת"ל תקום ויראת ופרש"י שאתה מבקש תחבולות להפטר ממצותו, הרי מפורש דגם קודם הזמן המצוה אסור לעשות טצדקי להפטר, וגם מאוה"ח נשא (ט' י') יש הוכחה שגם בדלא מטי זמן חיובא דפסח אסור לגרום שתדחה, ועי' ירו' פ"א דר"ה לענין שיבא לידי בל תאחר, ויבמות י"ח. גרם ביטול יבום, וזבחים צ"א. תדיר ומקודש, ומנחות מ"ט. בתמידין ומוספין, וביצה ח'. בכסוי, ופלוגתת רז"ה ורמב"ן בפראד"מ באישתפך חמימא, ועי' רדב"ז ח"ד אלף פ"ז, וחכ"צ ק"ו, והגהות מל"מ פ"א הי"א ממגילה, ואב"נ או"ח שכ"א, ויו"ד ח"ב שכ"ה, וקובץ דרושים חוברת ב' סי' ב', וחו"ד ל"ט, וחו"ה כ"ה, וירחון אהל מועד שנה א' קט"ז וקנ"ג, וברכת אהרן מאמר רס"ז, ושו"ת אבני חפץ ל"א, וקוי אור נשא, ורשמי שאלה על שאלתות ד"ד ע"א, ואמבוהא דספרי חקת אות קנ"ב, וירחון קול תורה שנה ג' סי' ב', עש"ה ותמצא הרבה חדשות:
ובאו"ח תע"ה ותקפ"ט קיי"ל דבמ"ע דאו' צריך כוונה וא"כ ה"ה במ"ע דמילה, ובטו"א ר"ה כ"ט. כ' דדוקא במצה וכדומה שאפשר לקיים שניהם ע"י דבר אחר מאותו המין, אבל בדבר פרטי וא"א לקיימו אלא בגופו כמו אכילת קדשים ופסח אצ"כ ודמי לשחיטת קדשים דסתמן לשמן עומדין הואיל דמצותן מיוחד בגופן, וכן במילה למ"ד בעי מילה לשמה ואפ"ה בנכרי כשרה דסתמא לשמה כתוס' זבחים ב': ד"ה סתם אצ"כ, ובס' דרך פקודיך חלק המחשבה אות א' כ' דצ"כ, ועמנ"ח מצוה ב', ושו"ת קול אריה ט', ונ"מ בערל שנעשה י"ג ורוצה להמהל אי מותר ליקח סם המיישן, לפי מ"ש בדרך פקודיך דצריך במילה כוונת שניהם המוהל ואב א"כ צריך כוונת הגדול במקום האב, וישן דלאו בר כוונה לא קיים מצות מילה, וכמ"ש בשאילת יעב"ץ ח"ב צ"ז, אי בא על אשתו בשינה ונתעברה וילדה לא קיים פ"ו, ועשד"ח מער' י' כלל ל"ד, אבל לטו"א מותר ליקח שלאפטראנק כ"כ בס' קרבן אשר דר"ט, אמנם בשו"ת יד רמה יו"ד מ"ב הביא מאו"ח נ"ה ס"ו דישן מצטרף למנין, ומיו"ד שע"ג דחייבין להקיץ כהן שישן כשיש מת בבית, ומיבמות ע"ח. ג"כ מוכח כן, אך להח"ם יו"ד ש' דבמילה צ"כ ואפי' לטו"א דאצ"כ מ"מ בישן שאינו בר דעת וכרש"י יבמות נ"ד. ל"ש סתמא לשמה, ובפרט די"ל דהוי אז כשוטה שהסם מערל מוחו וישן פתאום וקודם שישן נעשה מטושטש. ובשו"ת אמרי יושר ח"ב ק"מ כ' דמילה צ"ל ע"י צער, והביא מב"ר לך דא"א הרגיש ונצטער כדי שיכפול ה' שכרו, ובפרד"י שם הבאתי הרבה חדשות, וע"ע באב"נ או"ח א' ול"א במי שנתיבשה ידו ואינה מוציאה דם ל"ה ידו לענין להניח תפילין, וע' ירו' פ"ב ה"ג מיומא, ובקנאת סופרים סי' כ"ה: והחו"ב מ' צבי שיחי', מפאדגורזע כתב לי שבס' שמירת הנפש עם הוספת שמירה מעליא דחה מנ"ל, דדוקא לאברהם עשה כן כדי שיכפול שכרו ע"ש, ובאמת נהפך הוא דאם הי' כ' במד' שהקב"ה אמר כן לא"א שירגיש הצער הייתי אומר דוקא לא"א אמר כן שיכפול שכרו, אבל במד' אי' שא"א עשו כן מעצמו ומהיכן שמעי' דדוקא בא"א ולא באיש אחר, גם מ"ש דבג' עבירות דיהרג בודאי מותר לעשות פעולה שלא ירגיש צער כמו ב"ד שמשקין אותו קורט לבונה ביין שלא ירגיש הצער, ג"כ אין ראי' דקידוש השם הכוונה שיקדש השם ומה לי אם עושה פעולה שלא ירגיש בצער, ובפרט שאי' בתשו' מהר"ם ב"ב החדשות סי' תקי"ז כשאדם גמר בדעתו למסור נפשו על קד"ה אינו מרגיש שום צער, והביא מסורה הכוני בל חליתי (משלי כ"ג ל"ה), והכוני ופצעוני (שה"ש ה' ז'), פי' אף שהכוני ופצעוני עכ"ז לא הרגיש, וע' במשמרת שלום ה' שמחות אות קד"ה, שכ"ה בתשב"ץ וכל בו, ובס' לקוטי אורות על תהלים (קי"ט קנ"ז) הביא זה בשם תשב"ץ קטן סי' קט"ו, אבל במילה עיקר המצוה דוקא ע"י צער, וג"כ ראי' מתוס' זבחים כ"ב: ד"ה ערל שמשו"ה נקרא מומר לערלות לבו לשמים, לפי שאינו מונע אלא מדאגת צער המילה, והרי יכול למול א"ע בלי צער, וע' הגה"א פ"ק דב"ק סי' י"ט, ועוד העיר כנ"ל מיו"ד רס"ב ס"ב בחולה בא' מאברי' אין מלין עד שיבריא, וק' ימולו ע"י סם, ועשו"ת דברי מלכיאל ח"ב קל"א דעיניו דומעות אין מלין אותו, וכן במתו אחי' מחמת מילה למה לא ימולו ע"י סם, וכן בכתו' ח' לא מברכינן בבהמ"ז בסעודת ברית מילה שהשמחה במעונו משום צערא דינוקא הא אפשר ע"י סם:
ובשו"ת משיב שלום להג' מלאקאטש ז"ל סי' שי"ח כ' דדוקא בקטן שאביו מכוון או המוהל, לכן אפשר דמותר ע"י סם, אבל בגדול שהמצוה עלי' הרי מצ"כ ואם ישן אינו מכוון ובודאי שאסור ע"י סם, ואין ראי' מא"א שמל א"ע צריך צער, וגם ודאי משיחת סם או השקאת סם אינו מועיל רק לשעה, אבל לא שלא יהי' עוד סכנה מחמת המילה לחולה, ולא שמ"א מחמת מילה, וגם מבהמ"ז אין ראי' דאין סם מבטל ביטול גמור, ואח"כ כשיעור משנתו ג"כ יכאיב לו, והראי' שמשקין ח"מ אין ראי' דאין הנהרג מקיים מצוה אלא פורע חוב עונש שנתחייב והמצוה רק שיתודה, וכ"מ בר"מ פי"ג ה"א מסנהד': ויש להביא ג"כ ראי' דהמהרש"א ב"ב ט"ז: הק' למה ל"ה אברהם מתרפא באבן טוב שבידו לתוס' שם דבחולי של מכה מיירי, והביא בשם ס' אמרי נועם דמילה הוי כחולשא בידי שמים, ולא השלים דברי הא"נ, ואולי כוונתו שלא רצה להתרפאות בחולי של מילה שניתן לו מצוה מן שמים, ובין כך וב"כ איך הי' כוונתו אנן בדידן נוכ"ל שאין להקל צער המילה, ובלא"ה באם מושח סם ונשחר הבשר בלי הרגשה אין נקראת מילה כלל אלא כחותך בעץ בעלמא, וזה נראה נכון שלא נקרא בשר ערלתו שיצא מתורת בשר וכמש"ל בשם אב"נ בנתיבשה ידו:
עוד יש לי איזה הערות בעניני מילה, בפרד"י דק"ב: הבאתי כל"ח שהק' על פדר"א דאברהם מל עצמו ביה"כ הא קיים כה"ת, ועכצ"ל דהוי כמילה בזמנו שדוחה יה"כ ע"ש, הנה במהרש"א נדרים ל"א: מפירש דמילת אברהם הי' שלא בזמנו ומרש"י (י"ז כ"ג) שביום שנצטוה בו ביום מל עצמו, א"כ אין לך מילה בזמנו יותר מזה כיון שלא ניתן לו זמן וחל תיכף:
ומה שהבאתי שם מדודי הג' מלאסק ז"ל דאי' במ"ר דה' כרת עמו והוי כשנים שעשאו ורשאי מה"ת ע"ש, ז"א דרק פטורין אבל אסור, ואברהם קיים אפי' ע"ת כיומא כ"ח. ורק ניחא להגו"א ויגש (מ"ו א) דקיימו רק מ"ע ולא ל"ת ע"ש:
ולפ"ד שם א"ש מה שכתב לי הר"ר שמואל זאב שלעזינגער נ"י מאונגוואר קו' בשם בן ההפלאה ז"ל איך מל ביה"כ הא מי שלא מל עדיין אסור למול בפעם הראשונ' בשבת ויו"ט שמא יקלקל המילה כמ"ש ביו"ד רס"ו ס"ז, ועפ"ד י"ל דעדיין לא נצטוה על יה"כ, וגם לפמ"ש דהוי ב' שעשאו יש לחדש דבשנים יכולים למול גם אם לא מלו מעולם, ול"ח שמא יקלקלו דהוי כמו גזירה לגזירה דאף אם יקלקלו יהיו פטורים מה"ת דב' שעשאו פטורים, עוי"ל דק' אף אם יקלקל הוי מקלקל בחבורה ופטור, ותי' הח"ס דיש לחוש שמא יתעלף אחר החיתוך קודם הפריעה דמקרי מתקן אצל החיתוך דהוא נימול, ומצוה עדיין לא עשה דמל ולא פרע כאלו לא מל, ואם כן אברהם דלא נצטוה על פריעה הי' מותר למול ממ"נ דאי יקלקל יהיה פטור דמקלקל בחבורה, ולאחר גמר קודם הפריעה נגמר המצוה בשלימות דלא נצטוה בפריעה, אבל יל"ד דמקור הדבר דאברהם מל ביה"כ הוא בפדר"א ור' אליעזר סובר מקלקל בחבורה חייב בכריתות י"ט: - ובענין אי פריעה כשרה על ידי עכו"ם עשו"ת משיב שלום של"ז אריכות:
ובבעה"ת תולדות (כ"ה כ"ה) המתין עד יג"ש כישמעאל, וקשה למה המתין וראיה מזה דאין על האב חיוב רק ביום ח', וברש"י שבת קל"ב. הנ"ל דאביו מצווה נפקא מהמול לכם כל זכר, וק' דבקידושין ילפינן מיני' דב"ד מצווין, ואבי' ילפינן מוימל אברהם את יצחק בנו וצ"ע:
ועי' בתשב"ץ ח"ג סי' ה' דרק כשאין האב כאן מצוה על הב"ד וע"ס אהבת יהונתן, והבאתי שם מיד המלך דבחלה הבן ביום ח' בטלה המצוה מאבי', ועי' בד"מ ורמ"א יו"ד רס"א אם מאחר מילה שלב"ז עובר האב כל יום, וכ"כ המג"א רמ"ט סק"ה, ותקס"ח סק"י, ותימה על הנוב"ת יו"ד קס"ו שלא הביא זה, וגם קשה הלא מילת בניו הקטנים מעכבים הפסח, ובמנ"ח מ"ב כ' דאפילו מילה שלא בזמנה מעכב, ואיך המתין יצחק ואכל הפסח שלא כדת, ובשו"ת אמרי יושר ח"ב פ"ג כ' דלב"נ ל"נ שיעורין ותיכף שהגיע לכלל דעה הוי גדול כמ"ש החת"ס יו"ד ש', א"כ כשהגיע עשו לג' שנים ל"ה החיוב על האב ע"ש, וכ"כ תוס' סנהדרין ס"ט. ד"ה בידוע, ועי' המקנה קידושין כ"ט, ולזה הערני הה"ג ר' חיים פוטעלניק מקראקא בעהמח"ס ערך חיים והאריך בזה:
בדקע"ו: הבאתי בעה"ת דעשו לא נימול דחשש יצחק שלא נבלע דמו ואמר אמתין עד יג"ש, ועשו"ת משיב שלום ל"א אות י' שהקשה הרי וחי בהם ל"נ בב"נ, ועמנ"ח מ' רצ"ו, וי"ל דרק אסור להתרפאות באיסור אבל לא להכניס עצמו בסכנה כדי לקיים מצוה, דהרי אם אונסין אותו לעבירה אינו מחויב למסור נפשו, ער"מ פ"י ה"ב ממלכים, ועי' אגדת בראשית פנ"ז ומדרש רות פ"א דעשו מאס במילה:
בדק"ג הבאתי מבני הרה"ח ר' דוד נ"י להמנ"ח דמילה בעכו"ם פסולה דמילה מטעם שליחות וא"ש לעכו"ם, ולהמ"ב דמעכו"ם לעכו"ם יש שליחות ואבות להם דין ב"נ שפיר מל א"א לעבדים ע"ש, אבל ז"א דאין מילת האדון לעבדו מטעם שליחות רק עיקר המצוה על האדון, ומשו"ה מילת עבדים מעכבין האדון מלעשות הפסח כמו מילת בניו הקטנים שהמצוה על האב ולא על הבן ורק האדון עובר על מ"ע, ורק תירוצו י"ל במה שק' על רמב"ן שזימן מוהלים הרבה שהוא ע"פ שליחות, הא א"ש לעכו"ם וצ"ל ע"פ שיטת מ"ב:
ובגוף הקו' איך יועיל המילה כיון שאינו מצווה, וגם להפדר"א פל"א ובעה"ת (י"ז כ"ו) ששם בן נח מל לאברהם וישמעאל הא ל"ה מצווה, וכבר העיר בזה בס' נחל אשכול ה' מילה, ותי' דשם נולד מהול והוי קצת בר מילה, ובשו"ת אמרי יושר ח"ב פ"ג הק' לרמב"ן וכי כל המוהלים נולדו מהולים, וי"ל כמו שמצינו בלוט שאפה מצות בפסח (ערש"י י"ט ג') הרי דל"ד האבות קיימו מצות ורק גם הב"ב, ואברהם היה מגייר אנשים הרבה והכניסם תחת כנפי השכינה ובודאי ע"י מילה וטבילה, וי"ל שהמוהלים שזימן היו מהגרים, ומה ששלח אחר שם למולו רק מפני חשיבות של שם רצה שיהי' הוא וישמעאל נימולו ממנו, ובודאי ידע כוונת המילה בדרך נסתר, ואילה"ק למה לא מל גם העבדים להכניסם תחת כנפי השכינה כמו שאר גרים, וי"ל כמו דלא מל עצמו שהמתין שיהי' מצווה ועושה, כן עבדיו שמ"ע על האדון המתין ג"כ שיהי' מצווה ועושה, וע"ע בשעה"מ פי"ב מעכו"ס, ובס' גרגרי כסף פ' לך:
וגם הבאתי שם להר"מ דמילה בעכו"ם כשרה למה ידחה שבת ימול ע"י עכו"ם, עחת"ס או"ח ק"י, ומח"א ה' שלוחין י"א במעקה ע"י עכו"ם אם יעשה הברכה, ועפ"ת חו"מ תכ"ז סק"א, ושד"ח מער' בהכ"נ סי' ו', ושו"ת חסד לאברהם מ"ת או"ח פ', ודברי מלכיאל ח"ד ה', ואב"נ או"ח מ"ב, וחבלים בנעימים ח"ד ל"ב, והגהות טוב ירושלים על ירו' שבת דמ"ו בענין מיתות ב"ד בשבת ע"י עכו"ם:
וראיתי מד' פליאה גדולה מילה שניתנה בשמונה שהרי כל השבטים נימולו לח', וי"ל דיש ב' טעמים על מילה בח', א' דדומה לקרבן דביום השמיני ירצה, וב' שלא יהי' אביו ואמו עצבין, ובשבטים ל"ש עצבין דהא עם כל שבט נולד בת וטמאים י"ד יום, ועכצ"ל הטעם דדומה לקרבן ושפיר גדולה מילה שדומה לקרבן, וק' דבת הי' לאברהם ובכל שמה, וכ' בתפארת יהונתן בשם מד' דנולדה עם יצחק, וא"כ הו"ל להמד' להוכיח ג"כ מאברהם, אך מדרשות חלוקים הם, וגם התוס' ב"ב קמ"א. ד"ה בת סתירה לזה ועמ"ש בפ' ח"ש קנ"ב:
פסוק כו:אז אמרה, י"ל שראתה סכנת הולד ע"י שהיית מילה בזמנו אז אמרה וכו' כי מעתה ביום השמיני "אז" ימול בשר ערלתו ולא לאחר הזמן, וע"ס לקוטי שושנים מהגר"ש מאסטריפאלי ז"ל דף י"ג דבר נכון ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק כז:וישק עי' רוח דודאים בפתיחה אות ב' ובמד"ר פ"ה ג' נשיקות הן של גדולה של פרישות ושל פרקים, ופי' ביד"מ כשיבא באיזו פרק אדם לחבירו בלי מתכוון מנשק לו וכו', ובאוה"ח ויחי (נ' א') על וישק כ' שאין נכון לנשק המת, וכ"כ בס' חסידים רל"ו ובצוואת סי' ד', ובמעבר יבק בשפ"א פי"א כ' דאב לבנו אסור אבל בן לאביו מותר והביא מד"ר פ"ע ובמד"ר כאן, ובירו' פ"ב ה"ז משבת והג' מגפפו ומנשקו, ובפ"ת יו"ד שצ"ד סקי"א הביא דרק לבנו ובתו אסור, ובזהר האזינו רצ"ו: קם ר"א ברי' ונטל ידוי ונשיק לי', וע' בס' דברי תורה אות נ"ד:
פסוק ל:האותות ובפ' בא (י"א י') כ' המופתים וע' מד' תלפיות משיח דמ"ה הרבה חילוקים בין אות למופת, ועמ"ש בוארא (ז' ט'), ובספורנו שם (ט' י"ח), ובריח דודאים דכ"ז כ' דאות הוא דבר נפלא שאינו נוגע לעצם הדבר לברר מה שהנביא אומר כמו האות שנעשה ליחזקי' (מ"ב כ' י"א) שעלה השמש ול"ה שייכות לחיות חזקי', רק ראי' לאמונת הנביא ומופת ראי' השייך לנבואה ולכן לפרעה שכפר באלקות, עשו לפניו מופת שבלע מטה אהרן מטותם חוץ לטבע והוברר שהעולם מחודש, ולישראל דהאמינו באלקות רק שהי' ספק להם אם משה נשלח מה' הי' די אותות, וז"ש ובמופתים זה הדם להראות שאין כישוף דבסנהד' ס"ז: כישוף אינו שולט במים, ועשה המופת ביאור, משא"כ באות שעשה למשה כ' (ד' ט') והי' לדם ביבשת כשיגיע המים ליבשה שם יהי' לדם:
פסוק ל:ויאמן ע' וארא (ו' ט') ולעיל (ג' ט"ז) ובעוטה אור על שה"ש די"ז, ובמדר' פ"ה בן יב"ש נתלש מ"ר מבית אבי', ובמת"כ דנלמד ממי שמך לאיש ועדיין קטן אתה, ובפ"א את שבן כ' הי' משה וא"ל עדיין אין אתה ראוי להיות שר ושופט שבן מ' לבינה, ובתנחומא סי' ו' כ' ג"כ כן, ובהדוה"ע הק' מתוס' סנהד' ס"ט: ד"ה בידוע שבדורות ראשונים זמן גדלות מקודם הרבה, ועפנ"י בפתיחה לכתובות, ופרד"י תולדות דקע"ז.