פסוק א:אשר נתן לבניו דת תמימה אשר יוציא לאור כל תעלומה יביננו דבר חכמה רשומה בפרשת ויקחו לי תרומה
פסוק א:וידבר. בעלותו אל ראש ההר דבר לו על דבר המשכן והטעם שיעשו מקדש לשם הנכבד וישכון בתוכו, ושם ידבר עם משה ולא יעלה אל ההר:
פסוק ב:מלת ויקחו לי. כגזרת סורה אלי (שופ' ד יח) שיסור הנקרא ממקומו ויקרב אליו, וככה שיקח מאתו ויתן לי, וככה קחי נא לי מעט מים (מ"א יז י):
פסוק ג:וזאת. אמר הגאון כי לא מצאנו כסף במשכן כי אם כסף פקודי העדה, אם כן איך כתוב כי הכסף נדבה, והוא השיב כי כסף אחר היה נדבה לצורך שלחן כסף, כי לא יתכן שלא יהיה שם שלחן לתקן עליו שום דבר, או לחתוך או לרחוץ עליו ולחצוצרות ולמזרקים ולפי דעתי אין צורך, כי הכתוב לא חשש להוציא דבר אחד מששה עשר דברים, כי החמשה עשר היו נדבה, וכמוהו אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם (ברא' לה כו) ובנימין לא נולד כי אם בארץ כנען, ועוד בשבעים נפש ירדו אבותיך (דבר' י כב), ובני יוסף לא ירדו כי שם נולדו והזכיר בתחלת הנדבה הנכבד שהוא הזהב, והשלים בנכבד אבני שוהם ואבני מלואים, כי לא נמצאו רק אצל הנשיאים, ולא כן הזהב, כי ברוב הקהל נמצא, והנה לא היה במעשה המשכן ברזל, וכתוב בבית ראשון, ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו (מ"א ו ז):
פסוק ד:ותכלת. אמר יפת שהוא כדמות שחרות, כי הוא תכלית כל הצבעים והכל ישובו אליו, והוא לא ישוב במעשה אדם לעולם, ואנו נסמוך על רז"ל שאמרו שהוא ירוק והוא צמר:
פסוק ד:וארגמן. כדמות אדום, ובדברי הימים ארגון (דה"ב ב ו), ובלשון ערבי ארגואן, וזה הצבע לא יהיה כי אם בצמר או במשי:
פסוק ד:ותולעת שני. וכתוב ושני התולעת (ויקרא יד ו) כמו מצור החלמיש (דבר' ח טו) חלמיש צור (שם לב יג) והגאון אמר בו קרימ"ז כי הוא אדום, רק איננו כצבע הארגמן, ובעבור תולעת אמרו רבים כי הוא משי:
פסוק ד:ושש. הוא הבד מין ממיני פשתים ימצא במצרים לבדו, רק הוא לבן ואינו צבוע, שש ורקמה ממצרים (יחז' כז ז) והגאון תרגמו בלשון ערבי עושר, וידוע הוא עד היום:
פסוק ה:וערת אילם. שהם גדולים, וזאת האומנות בארץ אלגודמא"ס, ונקרא גודמאנסי:
פסוק ה:תחשים. מן חיה היתה ידוע בימים ההם, כי כן כתוב ואנעלך תחש (יחז' טז י), והנה כבר היה נודע:
פסוק ה:ועצי שטים. יש מקדמונינו שאמר שיעקב אבינו נטעם, וישראל הוציאם ממצרים במצות משה, והראיה וכל אשר נמצא אתו (למטה לה כד) כמו התכלת והארגמן, ויש לתמוה למה נאמר אשר נמצא אתו, לצרכו ואם אמרנו כן יש לתמוה למה הוציאו עצי שטים, כי מה צורך יש להם ועוד הנה המצרים חושבים כי לזבוח הם הולכים ואחר כך ישובו ועל כן השאילום ואיך יוציאו קרשים רבים אורך כל אחד מהם עשר אמות, גם בריחים, והם עברו על מצרים מקום המלוכה, ומה היתה תשובה לשואליהם, למה יוליכו עצי שטים, והם הולכים לזבוח דרך שלשת ימים והנה לא ידענו אם קבלה היתה ביד אבותינו שממצרים הוציאום, גם אנחנו נסור אל משמעתם, ואם סברא היא יש לבקש דרך אחרת, ונאמר כי היה סמוך אל הר סיני יער עצי שטים ובבואם שם, אמר להם ששם יתעכבו הרבה, ואין עליהם ענן כאשר פירשתי, אז עשה כל אחד סוכה, והנשיאים עשו כדמות חצרות, כל אחד כפי מעלתו וכרתו כל היער, כי עם רב היו ועשו סוכות, ומשה לא דבר להם דבר המשכן, רק אחר יום הכפורים, וזה טעם וכל אשר נמצא אתו:
פסוק ו:שמן למאור. לצורך המאור כמשפט, אמרו חכמי הדור כי טעם ולקטרת הסמים הפוך, וכן הוא הסמים בעבור הקטרת, אם כן, למה לא נאמר כן, ולשמן המשחה בשמים, ועוד ואת הבשם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטרת הסמים (למטה לה כח), והנכון בעיני שמלת בשמים כוללת לשמן המשחה ובשמים שהם מעורבים עם הסמים לקטרת וככה קבלת האמת:
פסוק ז:אבני שהם. כוללת כל האפוד ואחד מהחשן:
פסוק ח:ועשו. נקרא מקדש בעבור היותו משכן השם הקדוש:
פסוק ט:מראה אותך. במראה העין, כי מראות יחזקאל היו בחלום נבואה, והוסיף ה"א הדעת ואמר המשכן, אחר שהזכיר מקדש, תוספת וי"ו:
פסוק ט:וכן תעשו. לצורך הכלים, כי בתחלה ועשו לי מקדש:
פסוק י:ועשו. בעבור שאמר בתחלה ועשו לי, החל ככה ועשו ארון:
פסוק י:ולא ידענו אם זאת המדה בחוץ או בפנים, והנה אם היא בחוץ יהיה עבר הארון מצופה מבית ומחוץ מב' העברים חצי אמה עד שתהיה מדת כל לוח הברית אמה אורך ואמה רוחב, ואם אמרנו שגם הקומה חצי אמה תהיה כל אבן כבדה מאד, אולי נתן השם כח רב לידי משה שהיו כבדים להוריד לוח אבן ביד אחת, וכתוב משני עבריהם (למטה לב טו) אולי כן היה, כי הלוח הוא גוף מעוקב שיש לו ששה עברים, וככה כתוב כי שלשה ארונות היו ויש לתמוה על הכבדות, ועוד כי עובי הכפורת טפח, ועוד כי ראינו שלא היה זהב התנופה רק פחות מן חלק אחד מג' אלפים וארבע מאות מהזהב שהניח דוד, והנה הכרובים היו עצי שמן גם מזבח הקטרת לא היה כולו זהב, והיה שוה לפי הסברא כי הציפוי למראה העין הוא ומעט הזהב יכנס בציפוי, הלא כי הקרשים והבריחים והשולחן ומזבח הקטורת כלם מצופים, ואין דבר שיהיה זהב כלו רק המנורה, ואחר שעשו הארון זהב מה צורך לעץ, ויוכיח על הציפוי כי הנה האולם והבית ציפה שלמה זהב:
פסוק יא:זר זהב. מגזרת ארחי ורבעי זרית (תה' קלט ג):
פסוק יב:פעמותיו. חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי פעם שהוא זויות, רק מלשון רגל, רגלי עני פעמי דלים (ישעי' כו ו) וישם לדרך פעמיו (תה' פה יד) מה יפו פעמיך (ש"ה ז ב) ורבים ככה על כן הוצרכתי לפרש כי רגלים היו לארון, כי דרך בזיון הוא שישב הארון בארץ, ועוד מה טעם לומר, ושתי טבעות זהב בתוספת הוי"ו, ואלו היו הראשונות היה כתוב שתי טבעות להודיע שהם ארבע טבעות זהב שהזכיר כמשפט הלשון ויש מחכמי דורינו שהבין זה, ואמר כי הבדים היו מושמים בארון בטבעות שהיו על הפעמונים וכאשר יצטרכו לשאת את הארון יוסרו מהטבעות השפליות ויושמו בטבעות העליונות, וכן כתוב ושמו בדיו (במד' ד ו), ולפי דעתי שהבדים אחר שהושמו בטבעות העליונות לא הוסרו משם, כי כן כתוב לא יסורו ממנו (למטה פ' טו) ופירוש ושמו בדיו על הכהנים שהיו משימים בדי הארון בכתפות הקהתים וכאשר הושם הארון בדביר, הוצרך להיותו סמוך אל הקיר שיסוכו הכרובים על הארון ועל בדיו, על כן האריכו קצה כל אחד מהבדים, וזהו ויאריכו הבדים (מ"א ח ח) והנה הד' הטבעות השפלים היו ליופי ותפארת כמשפט הארונים:
פסוק טו:בטבעת. שהם על צלעות הארון:
פסוק טז:ונתת. הלוחות הם העדות כאילו הם כמו שטר כתובה, והם לוחות הברית והעד הנאמן, ויקח ויתן את העדות אל הארון (למטה מ כ) ועוד כי לא כתב משה ספר תורה, וספר התורה שמוהו הכהנים מצד ארון ברית ה' מחוץ, ועוד כתיב אין בארון רק שני לוחות אבנים (מ"א ח ט) ומחלוקת היא, יש לשאול, הנה הכתוב אמר למשה, ונתת אל אל הארון הלוחות אשר אתן אליך, וכתוב ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו (למטה לא יח) והנה שברם ולא מלא מצות השם, ויש להשיב אולי בעבור זה אמרו חכמינו כי שברי הלוחות הן מונחים בארון ואין הכתוב מכחיש דבריהם, כי הראשונים והאחרונים לוחות הברית הם, ועוד נוכל להשיב כי הכתוב לא דבר רק על הלוחות השניות, ואין טענה ממלת, אשר אתן אליך (פ' כא) כי הנה כתוב גם עליהם ויתנם ה' אלי (דבר' י ד), ועוד הנה לא מצאנו שיאמר השם למשה שיעשה הארון וישם שם הלוחות הראשונות, כי השם יודע כי ישברם משה, רק אמר על הלוחות שפסלם משה ועשית לך ארון עץ (שם שם א), וקדמונינו אמרו כי אין זה הארון שעשה בצלאל ונכון הוא, ועל דרך המשפט אינו רחוק בעיני, כי על הארון שעשה בצלאל ידבר, וכן כתוב ועשו ארון עצי שטים (למעלה פ' י), ואין טעם לשאול אנה היו מושמים אלה הלוחות עד שהוקם המשכן, כי אין צורך להזכיר זה, והוצרכתי לפירוש הזה בעבור שהזכיר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי (דבר' י ה), והנה אם אמרנו כי יספר המעשה כאשר היה אעפ"י שלא נדע טעם למה יזכיר זה, והנה מה נעשה בכתוב אח"כ, ויהיו שם כאשר צוני (שם) וזה לאות כי ידבר על הלוחות ששם משה בארון הברית, והם שם עד היום הזה, וזה טעם ויהיו שם עד היום הזה (מ"א ח ח) גם לאות ולעד כי ספר התורה לא היה בארון כי בתחלה שם הלוחות בארון, ואח"כ הכפורת עם הכרובים, והנה שכן הכבוד על הכרובים, וכתוב יושב הכרובים (תה' פ', ב) אם כן איך ישים משה ספר התורה בשנת הארבעים בתוך הארון, אם לא יסיר הכפורת עם הכרובים מעל הארון ואין צורך לכל זה:
פסוק יז:ועשית כפרת. כדמות מכסה, ואמר יפת כי כמוהו לכפר עליו (ויקרא א ד) כמו כסוי חטאה (תה' לב א), ולפי דעתי שמלת לכפר עליו, מגזרת כופר, והנה זה מפורש, ונתנו איש כפר נפשו (למטה ל יב), ושם כתוב לכפר על נפשותיכם (שם שם טו), ועובי הכפרת לא נזכר:
פסוק יח:ועשית. אמרו קדמונינו, כי צורת כרובים כשני נערים, ופירשו כרוביא בלשון ארמי והכ"ף משרת, ונכון דברו שהיו כצורת ילדים אם היא קבלה, ושמו המלה לזכר, כמו מלת חנוכה, כי כ"ף כרוב שרש, והעד והיו הכרובים (פ' כ) כי הה"א ה"א הדעת ואינה לתימה כה"א, הכמכת מכהו הכהו (ישעי' כז ז) וכאשר חפשתי על מלת כרובים, הנה הוא צורות כמו אַתְּ כרוב ממשח הסוכך (יחז' כח יד), אמר יחזקאל כי ראה ה' פנים לחיה, ואחד מהם פני שור, ובמקום אחר על החיה בעצמה תחת שור פני הכרוב (שם י, יד), והטעם הצורה שהזכיר בפעם הראשונה ואמר באחרונה היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (שם פ' כ) וקרא כל הד' כרובים והנה הכ"ף שרש:
פסוק יח:מקשה. כמו שוה וכמוהו ותחת מעשה מקשה (ישעי' ג כד), ופי' מעשה, כמו לא עשה את שפמו (ש"ב יט כה), וטעם מפני שהיה מרחק כל כרוב שוה מקצה הכפורת:
פסוק יט:כרוב. הנה הכרובים על דרך האורך על כן הבדים על רוחב הארון, ומערער אמר, כי לא יקרא צלע רק על דרך האורך, וראייתו ולצלע המשכן השנית (למטה כו כ), ותשובתו בצדו, וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן לירכתים (שם שם כז) ומהכפורת בעצמה עשו את הכרובים על שני קצות הארון:
פסוק כ:והיו. אמר יפת, כי אל הכפורת יהיו פני הכרובים, אל אמצע הכפרת, ולפי דעתי, כי לא היו פני הכרובים עומדים על זויות נצבם על כן פניהם מעט פונים אל הכפרת:
פסוק כא:ואל הארן. כמשפט הלשון וכבר היה נותן העדות בארון, ואחר תשים הכפרת:
פסוק כב:ונועדתי. לא אבין איך יכחיש זה הפסוק, פסוק וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר (ויקרא א א) כי אהל מועד שם כולל את המשכן ואת כל אשר בו ואין צורך למכריע:
פסוק כב:וטעם וי"ו ואת כל אשר אצוה ככה הוא מלת ודברתי משרת בעבור אחרת כאילו כתוב ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים, ולא הזכיר הדבר המדובר, והטעם שאדבר אתך להודיע סודי ולהשיב על שאלתך, ודברתי את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל, ויש לשאול למה הזכיר השם הארון בתחלה, כי כתוב את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו (למעלה פ' ט), ומנהג הלשון לבאר האחרון שהשלים בו, כמו ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, ואתן לעשו (יהושע כד ד), על כן החל ופירש כלי המשכן והחל מהנכבד ואחר כן השולחן והמנורה, ואחר כן ואת המשכן תעשה והנה משה כאשר הקהיל כל העדה החל לומר להם בתחלה המשכן והאהל ואחר כן הארון ואין צורך שילמוד אדם את משה, ויש לתמוה למה לא הזכיר מזבח הקטרת והתשובה בדרך משל, כי הכבוד לא ימוש על כן הארון דמות כסא, והנה מנורה ושולחן ערוך על כן לא הזכיר מזבח הקטרת רק אחר מזבח העולה, בעבור שיזהיר, לא תעלו עליו עולה ומנחה ונסך (למטה ל ט), ומשה הזכירו לבני ישראל אחר המנורה וכן במעשה:
פסוק כג:ועשית. אין ספק כי עובי השלחן עם קומת הרגלים היא המדה הנזכרת:
פסוק כה:ועשית. המסגרת למעלה כמשפט השולחנות:
פסוק כה:ועשית זר זהב. עתה פי' כי הזר שהזכיר בתחלה יהיה סביב המסגרת:
פסוק כו:ועשית, ארבע הפאות. מזרח ומערב צפון ודרום:
פסוק כז:לעמת. הזכיר המקום שתושמנה שם הטבעות:
פסוק כח:ונשא בם את השלחן. מבנין נפעל, כמו ונקה המכה (למעלה כא יט), כי הדגשות להתבלע פ"א הפועל:
פסוק כט:ועשית. מה שאמרו רז"ל ידוע הוא:
פסוק כט:ומלת אשר יסך בהן. שבה אל וקשותיו לא אל הקרובה אליה שהיא ומנקיותיו, וכמוהו משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (תה' צט ו) וכתוב בעמוד ענן ידבר אליהם (שם פ' ז) שהם משה ואהרן לא שמואל, והעד כי במעשה הזכיר הקשות אשר יסך בהן (למטה לז טז), ועוד ואת קשות הנסך (במד' ד ז) ומלת נסך לטעמים רבים, לא יסכו לה נסך (הושע ט ד) הפסל נסך חרש (ישעי' מ יט), ואני נסכתי מלכי (תה' ב ו), אמר רב נתן שהוא בעל הערוך, כי הקשוות דמות קנים, כי כן יקראו בלשון ישמעאל, והמגיד לו לא ידע לשון ערבי כי נלעג היה כי הקנים יקראו קצ"ב בצד"י גם בבית ויש שבוש בדברי הימים שהזכיר תחת הקערות מזרקים, ותחת הכפות כפורים, והזכיר הקשוות כאשר הם, ותחת המנקיות אמר מזלגות והכל זהב לצורך השלחן, אולי כלים אחרים צוה דוד לשומם בשולחנות שיעשה שלמה:
פסוק ל:ונתת. על דרך הפשט נקרא לחם הפנים בעבור הפירוש שהוא אחריו, ומה שאמרו קדמונינו אמת הוא כי הקערות כמו דפוס:
פסוק לא:ועשית. ראיתי ספרים שבדקום חכמי טבריה ונשבעו חמשה עשר מזקניהם ששלש פעמים הסתכלו כל מלה וכל נקודה, וכל מלא וכל חסר והנה כתיב יו"ד במלת תיעשה ולא מצאתי ככה בספרי ספרד וצרפת ומעבר לים, והקדמונים דרשו, כי תוספת היו"ד רמז לעשרה מנורות שיעשה שלמה והכלל אם יש שם יו"ד היא מלה זרה ובדרש כי נעשית מאליה והטעם שכל רואיה היו תמהים איך יכול אדם לעשותה, כי הנה כתוב ויעש מנורת, כן עשה את המנורה (במד' ח ד) והנה על מחבת בשמן תֵעָשֶׂה מורבכת תביאנה (ויקרא ו יד), והנה מקשה כמו הכתוב בכרובים:
פסוק לא:יריכה וקנה. היא גוף המנורה:
פסוק לב:וששה. טעם קנים, עגולים, ארוכים, חלולים,:
פסוק לג:שלשה גבעים. אמר הגאון כי משקדים כדמות שקדים, והנכון שהוא מגזרת לשקוד על דלתותי (משלי ח לד):
פסוק לח:טהור. שהוא מזוקק שאין בו פסול:
פסוק מ:וראה. כי צריך מעשה המנורה לחכמה ולראות במראה הלב, איך יעשה מככר אחד כל הכלים:
פסוק מ:מלת מָרְאָה זרה ואיננה כדרך, מושלך (ש"ב כ כא) כי אין פעול למלת ראה כי אם נראה לבדה והיה כן בעבור כי הרואה אינו פועל רק מקבל דמות, ובעל התולדות יבין זה, ולפני שאדבר על המשכן שגם הוא היה יריעות כרובים אתן לך עיקר שתסמוך עליו:
פסוק מ:אמר אברהם המחבר כל יש על שני דרכים, האחד שהוא גוף שיש לו אורך ורוחב ועומק והנה שש פאות, מהאורך יבאו פנים ואחור, ומהרוחב ימין ושמאל, ומהגבוה מעלה ומטה, ויש יש שאינו גוף, והם מלאכי השם הקדושים, גם נשמת האדם, ואלה השנים דרכים השם בראם לבדו, ואין יכולת בנברא לברוא עצם שיהיה גוף אף יש שאיננו גוף והוא נכבד יותר, גם אין בו כח להכחידו עד שיעדר ולא יהיה יש ויש דבר סמוך על יש ונשען עליו ולא ימצא לבדו והיא הצורה גם היא על שני דרכים, האחת עומדת ולא תסור כצורת הקדושים, והחכמה בנשמה, גם בגופות כחום האש וליחות המים, והדרך האחר מקרים, אינם עומדים, רק מתהפכים ונחלפים וסרים ונעדרים וכאלה יכול האדם לעשות על כן השם הנכבד לא יתכן שיהיה לו דמות ותמונה לא עומדת ולא נעדרת, כי השם ברא עצם כל דבר, כי כל צורה עומדת או מקרה, ואתן לך משל אחד קדרות הלבנה כשנכנס צל הארץ בינה השמש בראש התלי או בזנבו, ואתן לך משל אחר ידענו כי כח הנשמה בכל הגוף ויש מקומות בגוף האדם שיש בהם מהחבלים היוצאים מן המוח שירגישו יותר מהאחרים, כמו העינים והאזנים, כי העצמות גם הכבד לא ירגישו והנה הלב קבל כח הנשמה יותר מכל איברי הגוף, על כן היו איברים רבים משרתים לו, וככה השם הנכבד, ידענו כי כבודו מלא כל העולם, רק יש מקומות שיראה כח השם בו יותר ממקומות אחרים, ובעבור שני דברים האחד כפי מתכונות תולדות המקבל, והשני כפי כח עליון שהוא על ראש המקבל, על כן נבחר מקום בית המקדש, ואם נתן לך השם חכמה בלבך תבין סוד הארון והכפורת והכרובים שהם פורשי כנפים ומחוץ לפרוכת דבר המנורה ומזבח הקטרת והשלחן ומחוץ לפתח המשכן מזבח העולה ואת כל כליו, ואת הכיור ואת כנו, ואלה הדברים הם כבוד אלהים ובעבור זה רמזתי לך, כי יש בדורנו אנשים חכמים בעיניהם אולי יהתלו על דברי, והיודע סוד נשמתו ומתכונת גופו, יוכל לדעת דברי העולם העליון כי האדם דמות עולם קטן, והוא היה סוף בריאתו בארץ, וסימן לדבר בגדול החל ובקטן כלה והגאון הזכיר כי שמונה עשר דברים הם במשכן שהוא עולם אמצעי וכמוהם בעולם העליון, וככה העולם הקטן, הנה הכלל כל כרוב, נעשה לקבל כח העליון, גם בעבור שילמוד המשכיל ואין צורך להאריך:
