א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי׃ ג וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃ ד וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃ ה וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים׃ ו שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃ ז אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן׃ ח וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם׃ ט כְּכֹ֗ל אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מַרְאֶ֣ה אוֹתְךָ֔ אֵ֚ת תַּבְנִ֣ית הַמִּשְׁכָּ֔ן וְאֵ֖ת תַּבְנִ֣ית כָּל־כֵּלָ֑יו וְכֵ֖ן תַּעֲשֽׂוּ׃ י וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֨יִם וָחֵ֜צִי אָרְכּ֗וֹ וְאַמָּ֤ה וָחֵ֙צִי֙ רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃ יא וְצִפִּיתָ֤ אֹתוֹ֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ תְּצַפֶּ֑נּוּ וְעָשִׂ֧יתָ עָלָ֛יו זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃ יב וְיָצַ֣קְתָּ לּ֗וֹ אַרְבַּע֙ טַבְּעֹ֣ת זָהָ֔ב וְנָ֣תַתָּ֔ה עַ֖ל אַרְבַּ֣ע פַּעֲמֹתָ֑יו וּשְׁתֵּ֣י טַבָּעֹ֗ת עַל־צַלְעוֹ֙ הָֽאֶחָ֔ת וּשְׁתֵּי֙ טַבָּעֹ֔ת עַל־צַלְע֖וֹ הַשֵּׁנִֽית׃ יג וְעָשִׂ֥יתָ בַדֵּ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב׃ יד וְהֵֽבֵאתָ֤ אֶת־הַבַּדִּים֙ בַּטַּבָּעֹ֔ת עַ֖ל צַלְעֹ֣ת הָאָרֹ֑ן לָשֵׂ֥את אֶת־הָאָרֹ֖ן בָּהֶֽם׃ טו בְּטַבְּעֹת֙ הָאָרֹ֔ן יִהְי֖וּ הַבַּדִּ֑ים לֹ֥א יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ׃ טז וְנָתַתָּ֖ אֶל־הָאָרֹ֑ן אֵ֚ת הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ׃ יז וְעָשִׂ֥יתָ כַפֹּ֖רֶת זָהָ֣ב טָה֑וֹר אַמָּתַ֤יִם וָחֵ֙צִי֙ אָרְכָּ֔הּ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי רָחְבָּֽהּ׃ יח וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת׃ יט וַ֠עֲשֵׂה כְּר֨וּב אֶחָ֤ד מִקָּצָה֙ מִזֶּ֔ה וּכְרוּב־אֶחָ֥ד מִקָּצָ֖ה מִזֶּ֑ה מִן־הַכַּפֹּ֛רֶת תַּעֲשׂ֥וּ אֶת־הַכְּרֻבִ֖ים עַל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָֽיו׃ כ וְהָי֣וּ הַכְּרֻבִים֩ פֹּרְשֵׂ֨י כְנָפַ֜יִם לְמַ֗עְלָה סֹכְכִ֤ים בְּכַנְפֵיהֶם֙ עַל־הַכַּפֹּ֔רֶת וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת יִהְי֖וּ פְּנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים׃ כא וְנָתַתָּ֧ אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל־הָאָרֹ֖ן מִלְמָ֑עְלָה וְאֶל־הָ֣אָרֹ֔ן תִּתֵּן֙ אֶת־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ׃ כב וְנוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֮ שָׁם֒ וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֑ת אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁ֧ר אֲצַוֶּ֛ה אוֹתְךָ֖ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כג וְעָשִׂ֥יתָ שֻׁלְחָ֖ן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֤יִם אָרְכּוֹ֙ וְאַמָּ֣ה רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃ כד וְצִפִּיתָ֥ אֹת֖וֹ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃ כה וְעָשִׂ֨יתָ לּ֥וֹ מִסְגֶּ֛רֶת טֹ֖פַח סָבִ֑יב וְעָשִׂ֧יתָ זֵר־זָהָ֛ב לְמִסְגַּרְתּ֖וֹ סָבִֽיב׃ כו וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ אַרְבַּ֖ע טַבְּעֹ֣ת זָהָ֑ב וְנָתַתָּ֙ אֶת־הַטַּבָּעֹ֔ת עַ֚ל אַרְבַּ֣ע הַפֵּאֹ֔ת אֲשֶׁ֖ר לְאַרְבַּ֥ע רַגְלָֽיו׃ כז לְעֻמַּת֙ הַמִּסְגֶּ֔רֶת תִּהְיֶ֖יןָ הַטַּבָּעֹ֑ת לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֖את אֶת־הַשֻּׁלְחָֽן׃ כח וְעָשִׂ֤יתָ אֶת־הַבַּדִּים֙ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֔ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָ֑ב וְנִשָּׂא־בָ֖ם אֶת־הַשֻּׁלְחָֽן׃ כט וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָרֹתָ֜יו וְכַפֹּתָ֗יו וּקְשׂוֹתָיו֙ וּמְנַקִּיֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֥ר יֻסַּ֖ךְ בָּהֵ֑ן זָהָ֥ב טָה֖וֹר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃ ל וְנָתַתָּ֧ עַֽל־הַשֻּׁלְחָ֛ן לֶ֥חֶם פָּנִ֖ים לְפָנַ֥י תָּמִֽיד׃ לא וְעָשִׂ֥יתָ מְנֹרַ֖ת זָהָ֣ב טָה֑וֹר מִקְשָׁ֞ה תֵּעָשֶׂ֤ה הַמְּנוֹרָה֙ יְרֵכָ֣הּ וְקָנָ֔הּ גְּבִיעֶ֛יהָ כַּפְתֹּרֶ֥יהָ וּפְרָחֶ֖יהָ מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ׃ לב וְשִׁשָּׁ֣ה קָנִ֔ים יֹצְאִ֖ים מִצִּדֶּ֑יהָ שְׁלֹשָׁ֣ה ׀ קְנֵ֣י מְנֹרָ֗ה מִצִּדָּהּ֙ הָאֶחָ֔ד וּשְׁלֹשָׁה֙ קְנֵ֣י מְנֹרָ֔ה מִצִּדָּ֖הּ הַשֵּׁנִֽי׃ לג שְׁלֹשָׁ֣ה גְ֠בִעִים מְֽשֻׁקָּדִ֞ים בַּקָּנֶ֣ה הָאֶחָד֮ כַּפְתֹּ֣ר וָפֶרַח֒ וּשְׁלֹשָׁ֣ה גְבִעִ֗ים מְשֻׁקָּדִ֛ים בַּקָּנֶ֥ה הָאֶחָ֖ד כַּפְתֹּ֣ר וָפָ֑רַח כֵּ֚ן לְשֵׁ֣שֶׁת הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה׃ לד וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים מְשֻׁקָּדִ֔ים כַּפְתֹּרֶ֖יהָ וּפְרָחֶֽיהָ׃ לה וְכַפְתֹּ֡ר תַּחַת֩ שְׁנֵ֨י הַקָּנִ֜ים מִמֶּ֗נָּה וְכַפְתֹּר֙ תַּ֣חַת שְׁנֵ֤י הַקָּנִים֙ מִמֶּ֔נָּה וְכַפְתֹּ֕ר תַּחַת־שְׁנֵ֥י הַקָּנִ֖ים מִמֶּ֑נָּה לְשֵׁ֙שֶׁת֙ הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה׃ לו כַּפְתֹּרֵיהֶ֥ם וּקְנֹתָ֖ם מִמֶּ֣נָּה יִהְי֑וּ כֻּלָּ֛הּ מִקְשָׁ֥ה אַחַ֖ת זָהָ֥ב טָהֽוֹר׃ לז וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־נֵרֹתֶ֖יהָ שִׁבְעָ֑ה וְהֶֽעֱלָה֙ אֶת־נֵ֣רֹתֶ֔יהָ וְהֵאִ֖יר עַל־עֵ֥בֶר פָּנֶֽיהָ׃ לח וּמַלְקָחֶ֥יהָ וּמַחְתֹּתֶ֖יהָ זָהָ֥ב טָהֽוֹר׃ לט כִּכָּ֛ר זָהָ֥ב טָה֖וֹר יַעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ אֵ֥ת כָּל־הַכֵּלִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ מ וּרְאֵ֖ה וַעֲשֵׂ֑ה בְּתַ֨בְנִיתָ֔ם אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה מָרְאֶ֖ה בָּהָֽר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נתינה לגר

הרב נתן מרקוס אדלר

פסוק ה:
וערת תחשים, ומשכי ססגונא. עי' רש"י שכתב "מין חיה הוא ולא היתה אלא לשעה והרבה גוונים היו לה, ולכך מתורגם "ססגונא" שֶׁשָׂשׂ ומתפאר בגוונין שלו", ועי' באוהב גר שהביא מס' יא"ר שלכן תרגם תמיד "משכי ססגונא" בלא ד' כאשר ת' "ועורות אילים, ומשכי דדכרי מפני שאין ססגונא שם החיה עצמה אלא שם הונח לרבוי הגוונים, ומצא לו עוד סמך לדבריו מהערוך שהביא מין חולי הנקרא "ססגוניא" (והוא ביבמות דף ס"ד ע"ב "אחדתיה ססגוניתא" וברש"י הגי' שם "סוסכינתא") ולע"ד יש דרך אחרת בדעת אונקלוס דהנה במס' שבת (דף כ"ח ע"א) "ר"י אומר ב' מכסאות היו א' של עורות אילים וא' של עורות תחשים ר' נחמיה אימר מכסה א' היה ודומה כמין קלא אילן כו' א"ה היינו דמתרגמינן ססגונא ששש בגוונין הרבה. ובש"ס ירושלמי (פ' במה מדליקין הלכה ג') "ר"י ור"נ ורבנן ר"י אומר טיינין לשם צובעו נקרא ור"נ אומר גלקטינין (שם צבע ובנ"א גלקסינין) ורבנן אמרין מין חיה טהורה כו'" וכדי להשוות הפלוגתות בבבלי וירושלמי צ"ל דר"י סובר שב' מכסאות היו ונקרא תחש מחיה שצבע שלה כך, ור"נ סובר שהוא רק מכסה א' ולא היתה חיה כלל רק צבע גלקטינין וע' ערוך ערך "טיינו" שהביא המוסף מדרש קהלת ר"י אומר אלטיינין ור"נ אומר גלטינן ובמדרש אסתר חור כרפס ורב ביבי אמר טיינין שהוא תכלת שצבעו העקרית היה תכלת אבל יש לו כמה גוונין. ולדעתי "תלא אילן" (שהובא במס' שבת שם) וקלא אילן (במס' בבא מציעא דף ס"ד ע"א) אחד הוא והדברים ארוכים. ולכן היה הס"ד שהיא תלא אילן שהים חיה טמאה, ופריך מר"נ ומשני שאינה חיה כלל רק כמין תלא אילן, וע"ז אמר כדמת' רב יוסף ססגונא ר"ל לא שם חיה כ"א שם מראה וזהו דעת הת"א, ודע שמדקאמר הש"ס כדמת' רב יוסף" משמע שהוא לא כת"א וע' תו' קדושין מ"ז ע"א ד"ה אמר רב יוסף ועמ"ש בהקדמה כוללת, ויונתן ת' "ואנעלך תחש" (יחזקאל ט"ז יו"ד) "ויהבית מסן דיקר ברגליכון ר"ל נעלי כבוד ולא תרגם "כסגונא" משמע שסובר שהתחש הוא רק מין חיה שהיה בימי משה, והושאל אח"כ לכל עור נכבד, ועמ"ש גיסי הרב החכם מו"ה יחיאל מיכל זק"ש ז"ל בחבורו [ ] דף כ"א.
פסוק יא:
זהב טהור, דהב דכי, לפעמים ית' דהב בלא ד' הבא בארמית במקום "של" בעברית " ופעמים ית' "דדהב" וחפשתי ומצאתי שבמקום שכולו זהב ית' "דדהב" ובמקום שרק צפויו זהב ית' "דהב" ובחומשי רוו"ה יש בזה טעיות.
פסוק יב:
ושתי טבעת, ותרתן עזקן. מת"א משמע שהיו ת' טבעות כסברת ראב"ע, ותוס' (יומא דף ע"ב ע"א) ואפשר שת' כמ"ש בקרא, וכוונתו כפירש"י "הן הן הטבעות שבתחלת המקרא ופי' לך היכן היו כו'.
פסוק יח:
כרבים, כרובין. ע' במס' חגיגה (י"ג ע"ב) "מאי כרוב א"ר אבהו כרביא שכן בבבל קורין לינוקא רביא, וכן במס' סוכה (ה' ע"ב) וע' בהראב"ע מ"ש בזה ובבראשית בפסוק ויגרש את האדם, וברמב"ן ומה שכתבנו לקמן כ"ו ל"א על הרא"ם.
פסוק כב:
ונועדתי לך שם, ואזמן מימרי לך תמן. ר"ל אקבע לך זמן, ומהת"א משמע בלא היו לפניו מלות "את כל" בוי"ו, ערש"י והראב"ע שלדעת רש"י הוא וי"ו יתרה, ולדעת הראב"ע הוא כאלו כתוב "ודברתי אתך להודיע כו' ודברתי את כל אשר אצוה כו' " וע' מנחת שי.
פסוק כט:
ומנקיותיו אשר יסך בהן, ומכילתה דיתנסך בהון. ערש"י שכ' "אשר יכסה בהן ועל קשותיו הוא אומר כו' וכך במ"א הוא אומר ואת קשות הנסך (במדבר ד' ד') וזה וזה "יוסך והנסך" ל' סכך וכסוי הם" וכ"ה בש"ס (מנחות צ"ו ע"א) וצ"ע למה ת' "דיתנסך" ומתחלה חשבתי שהוא ט"ס וצ"ל "דיתכסי" אבל גם "קשות הנסך" (במדבר ד' ד' ) ת' "דנסכא" וצ"ל שסובר ששרשו "נסך" והוא כלי שרת לנסכים כמו שמצינו בש"ס (סנהדרין נ"א ע"א) "הגונב את הקסוה" (וע' במס' סוכה דף מ"ח ע"ב שני קשוואות היו שם) וע' ברמב"ן שטען על רש"י שפירש דעת אונקלוס כדברי האומר "מנקיות הן סניפין" ופי' מכילתה הוא שם המדה כדברי חכמים (חולין דף ק"ה, וכן בעברית "וכל בשליש עפר הארץ" בישעיה מ' י"ב) ולכן נלע"ד שהת"א לא סבר כמ"ש רש"י שמכילתה הן סניפין, דמלבד קושית הרמב"ן הנ"ל מקשים עוד התוס' (מנחות צ"ז) ד"ה לא, שלא מצינו פלוגתא בזה, גם לא סבר כמ"ש הרמב"ן שמכילתה הוא שם המדה מקושית הרא"ם ע"ש, אלא שהיה קשה להמת', שהכא סמך אשר יסך למנקיותיו, ולקמן (ל"ז ט"ז) סמך לקשוות לכן סובר ששניהן היו כלי שרת, כמ"ש (סנהדרין פ"א ב') ומשתמש לנסך וללחם הפנים, ודו"ק. בכ"י הנוסחא דִיְּתִסְך.
פסוק לא:
כפתריה, חֲזוֹרָהָא. כל דבר עגול נקרא בארמית "חזור" ולכן גם לקמן (כ"ח ל"ד) "פעמון" ת"י "חזורא" משום שהוא עגול, וכן "סביב" ת"י "חזיר" ובכ"י שלי נמצא חֵיזוּר בצירי ובמלאפום.
פסוק לד:
ארבעה גבעים משקדים כפתרים ופרחים, ארבעא כלידין מצירין חזרהא ושושנהא, ערש"י שכתב שהוא א' מה' מקראות שאין להם הכרע. והיא מהש"ס (יומא כ"ב ע"ב) וגם בת"א אין הכרע, ואף שמחובת כל מת' להכריע כל ספק, נראה שסמך על הנגינה המפסקת במשקדים. וע' בתו' (שם ביומא) ד"ה שאת וריטב"א ובמהרש"א שם, ובירושלמי ע"ז פ' אין מעמידין משנה ז' שקורא אותן ה' השואות וחשיב להן על הסדר.
פסוק לז:
והעלה את נרתיה, ואדלק ית בוצנהא. מלשונו משמע שסובר כמ"ד במנחות (פ"ח) שהנרות היו ג"כ מקשה, ולכן פי' "והעלה" בלשון הדלקה, וע' בנתה"ש שהבין דברי הרמב"ן שלפי שאמר מקשה תעשה וגו' ירכה וקנה וגו' משמע שהכלים זולתם כמו הנרות המלקחים והמחתות היו עשוים לבדם ולא מקשה, ולפ"ז יהיה פי' "והעלה" כמ"ש הרשב"ם שיעלה הכהן את הנרות על הקנים (ואמר "ותדליק" לנוכח, אף כי במקרא הוא בנסתר, ע"פ דרכו לתרגם כפי המפורש במקום אחר [לקמן מ' ד'] "והעלית את נרתיה".