פסוק ב:ויקחו לי תרומה. פרשה זו נסמכה למלת ארבעים יום וארבעים לילה, לומר שנאמר ג"כ למשה בארבעים יום ובארבעים לילה בהר, ואמרה משה לישראל אחר עשיית העגל על כן אמר הקב"ה למשה אמור להם לישראל שערב רב לקחו להם העגל לאלוה, ישראל יקחו לי, ולזה אמר ויקחו לי בוא"ו ולא אמר קחו לי, אלא אמר ויקחו לי, כמו שהם לקחו העגל. וכן מורה קצת הטעמים, שתחת לי יש טרחא. עוד ויקחו לי בוא"ו כלומר לקחו עשרת הדברות יקחו ג"כ זאת, שהם שאר מצותי, תרומה תמורה, תחת העגל יקחו לי תמורתו, ואני אעשה אותם תרומה כמו שהתרומה קודש כן הם ארוממם ואעשה אותם קודש שנאמר ואתם תהיו לי. ממלכת כהנים וגוי קדוש, ואומר קודש ישראל לה', כמו שאתם ממירים כל אלהות שבעולם בי, גם אני אמיר כל העכו"ם בכם שנאמר את ה' האמרת וה' האמירך., לזה דבר אל בני ישראל ולא לערב רב, ולא אמר ואמרת אליהם, כי אמירה בלשון רך ודבור בלשון קושי שערב רב המירוהו, לזה לא אמר ואמרת, לפי שזו הפרשה נאמר למשה בעודו בהר ובירידתו ראה שעשו העגל דצריך לבטלו ולהתפלל עליהם ולהשקותם, כמו שאמר ויקח את העגל וישק את בני ישראל, ועלה פעם שנייה להתפלל עליהם, ובפעם ג' שעלה והביא לוחות שנייות בירידתו ביוה"כ אז הקהיל כל ישראל ואמר להם פרשת זו, א"כ האמירה אינה סמוכה, לזה לא אמר ואמרת אליהם:
פסוק ב:תרומה אמרו ז"ל תרי ממאה, אמר הקב"ה אני נתתי לכל אחד מהם בביזת מצרים משאוי ג' חמורים כסף חוץ מביזת הים שהיתה זהב, ואיני שואל מהם אלא תרי ממאה כדי שלא יאמרו מה שנתן חזר ולקחו:
פסוק ב:לי לשמי. וכן פירש"י ז"ל, והכונה שיזכירו ש"ש ויברכו על הפרשת תרומה ועל כל מצוה ומצוה, וכן על כל דבר שיהנה שיתנו רוממות להקב"ה אחר שיהיה לי קנו אותו דבר או אותה מצוה באותה ברכה שברכו ונקראת אותה מצוה על שמו, לזה אמר תקחו את תרומתי, קודם אמר ויקחו שלא לנוכח, אבל אחר שנקרא שמו עליה והוא לקחה באותה ברכה הקב"ה כביכו"ל מביאה לו ואומר לו קח שלך היא אינה שלי, ומברכו עליה ג"כ שנאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, ואמר אזכיר את שמי שהקב"ה נתן לו במה שקנאה ונתן לו כח לברך, עכ"ז אחר שבירך קנאה והיא שלו כדגרסינן במסכת ברכות פרק כיצד מברכין, ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, אם כן אחר ברכה תקחו את תרומתי:
פסוק ב:עוד ויקחו לי תרומה, אותיות תורה מ'. התורה שנתנה למ' יום, והלא ביום אחד היה יכול ליתנה אלא ליתן ולהגדיל שכר המתעסק בה ולהראות כמה טורח טרח בה משה, כמו שאמרו ז"ל שכל ארבעים יום היה משה לומד ושוכח עד שנתנה לו הקב"ה במתנה שנאמר ואתנה לך עד שאתננה לך. ויתננה לו מקודם ולא יטריחנו כל כך, אלא להודיע ערכה שדבר שנקנה בזול אע"פ שהוא חפץ יקר אינו חביב עליו כמו דבר שנקנה בדמים יקרים, וגם להראות חבתו לעולם שמרוב חבתו אע"פ שהיה שוכח היה חוזר ושונה, וכן צריך לעשות כמו שאמרו ז"ל כך היא דרכה של תורה וכו' ולא יהא קץ בה, כמו משה שטרח בה כ"כ ארבעים יום ונתן נפשו עליה ונקראת על שמו שנאמר זכרו תורת משה עבדי, כן אתם אם אתם יקחו לי במה בתורה, שאם יקראו בה ויברכו לי עליה, אני אבא כביכול ואומר לך תקחו קח לך ותקרא על שמך, כמו שאמרו ז"ל על פסוק כי אם בתורת ה' חפצו קודם שיקרא אדם בתורה נקראת תורת ה' ואחר שקרא בתורה נקראת תורתו שנאמר ובתורתו יהגה וגו', זהו תקחו את תרומתי אע"פ שהיא תרומתי, ואני משתעשע בה תקחו והרי היא שלכם, הואיל ואתם עוסקים בה ושונים אותה ושוגים באהבתה וחושקים בה ונותנים לי רוממות ומברכין לי עליה ואומרים ברוך אתה ה' אשר נתן לנו את תורתו ונעשית תורתנו בא"י נותן התורה, ולז"א את תרומתי:
פסוק ב:מאת כל איש. מי שהוא איש ומתגבר על יצרו כמו שאמרו ז"ל אשרי איש בעודו איש, אשר ידבנו לבו לשון דאבון, שלבו דואב עליו על בטולה מחשקו ותאותו בה, ואמר תקחו בלשון רבים לומר שהתורה אינה נקנית אלא ברבוי עם וריבוי תלמידים שהוא אחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, בפלפול התלמידים. וכן אמרו (ברכות ס"ג:) על פסוק חרב אל הבדים ונואלו, חרב על שונאיהם של ת"ח שיושבים בד בד ושונים, ולא עוד אלא שמטפשים שנאמר ונואלו ואומר אשר נואלנו ותרגם אונקלוס דאטפשנא, ולא עוד אלא שנקראים חוטאים כתיב הכא ונואלו וכתיב התם אשר נואלנו ואשר חטאנו:
פסוק ב:ד"א אמר ויקחו בלשון רבים כמו שאמרו במדרש שני סוחרים ביד זה מין סחורה וביד זה מין סחורה אחרת, החליפו של זה לזה נמצא מה שביד זה אין ביד זה, אבל התורה אינה כן אלא זה שונה סדר זרעים וזה שונה סדר נזיקין, עמדו שניהם זה שנה סדרו לזה וזה שנה סדרו לזה, נמצא ביד זה שנים וביד זה שנים, לזה אמר ויקחו שניהם לוקחים זה מזה ואינו חסר כלום ומה שבידו נשאר בידו ואינו כדרך הסוחרים שאחד מוכר ואחד לוקח אבל כאן שניהם לוקחים:
פסוק ב:ד"א תקחו לנוכח שהקב"ה המוכר ואינו כמו בשר ודם שמוכר עצב ולוקח שמח, אבל הקב"ה הוא המוכר ומפציר ואומר תקחו את תרומתי, וזה משמחה שהוא שמח, וכן אז"ל שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם וגו', שמא תאמר שהמכר הוא כעור ומחמת רעתו הוא מפציר ואומר קחו, ת"ל את תרומתי דבר שהפרשתי לי. ואמר ב"פ תקחו, אשר ידבנו לבו תקחו, ואחד וזאת התרומה אשר תקחו זהב וכסף ונחשת, כי יש ב' מיני תרומה, יש תרומה ברצון שרצונו ליתן אלא שאין לו, ותרומת המעשה, לזה אמר אשר ידבנו לבו שהוא הרצון, הקדים הרצון תחילה ואח"כ המעשה, לז"א פעם אחרת תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת, כי הקב"ה חפץ ברצון וחשב לעשות מצוה ולא עשאה נחשב לו כאלו עשאה, ולזה איש אשר ידבנו לבו תקחו ממנו הרצון, הואיל ורצונו להביא ואינו יכיל נחשב לו כאילו הביא והרצון אינו שוה בכל אדם, לזה אמר מאת כל איש, אבל בנדבת המעשה אמר מאתם שכולם שוין, ומהנדיבות שלו אינו ממתין עד שיבאו הגבאים וישאלו ממנו, אלא הוא מבקש להם ואמר תקחו את תרומתי, וכן היה שנאמר ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה ויבאו כל איש אשר נדבו לבו וכל אשר נדבה רוחו הביאו את תרומת ה', והביאו הכל בשני בקרים, ואם היה ע"י גבאים לא היה מספיק לגבות אותה נדבה, לא בעשרה ולא בעשרים יום, אלא מרוב נדיבותם מיד כששמעו מפי משה מיד הביאו הכל ואמרו קחו. ישראל נקראו בת נדיב בתו של אברהם אבינו וגו', ועליהם אמר כאן מאת כל איש אשר ידבנו לבו שהן ישראל נדיבים בני נדיבים:
פסוק ב:וכתב רבינו בחיי ז"ל תקחו את תרומתי. אחר שהזכיר נדיבות הלב אמר תרומתי, כי אז יהיה רצונו דבק בהם, כי אין רצון הקב"ה בצר עין, ועוד אמר כל נדיב לבו שיהיה בנדבה פיו ולבו שוין, שאם לא כן עליו נאמר בפיו ובשפתיו כבדוני, בשעת מי שבירך ולבו רחק ממני, ואין השכינה שורה ולא הקדושה על אותו דבר וסופו להתבטל ואינו מבני ישראל, שנאמר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשו תרמית, שאין פיו ולבו שוין, לזה אמר דבר א בני ישראל, ועוד אמר תרומתי להורות כי כיון שהתנדב המתנדב תרומת ה' היא, ואם אינו נותנה נענש, לזה אמר קודם תרומה ואח"כ אמר תרומתי:
פסוק ב:ובמדרש דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, והלא דברים ק"ו, ומה לעשות משכן כבוד וכפרה לישראל אמר הקב"ה דבר אל בני ישראל בלשון פיוס כד"א דברו על לב ירושלים, עכו"ם שהם דוחקים לישראל ונוטלים ממונם על כרחם מה תהא עליהם, שכל מי שנוטל ממנו כאלו שופך דמו שנאמר מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם, ומה אם לכפר להם על מעשה העגל צוה להם לעשות משכן מזהב שעשו בו העגל שנאמר תועבה יבחר בם, מי שעושה מצוה בטהרה עאכ"ו שנבחר ונעשה משכן לשכינה:
פסוק ב:ודע שאילו לא עשו העגל היה הקב"ה עושה להם משכן מאותו האור הרוחני והיו יכולין לקבלו ולהסתכל בו שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך, כי במעמד הר סיני נתלבן חומרם ונזדכך שכלם והיה בהם כת לראות, שנאמר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת לעיני בני ישראל, ואומר וכל העם רואים את הקולות אפילו הקולות שאין בהם ממש שלטה בהם עינם, מכאן שראו דברים רוחניים והשיגו בהם לפי שפשטו חומרם והיו כדאין להדבק בו ולהיות כמלאכים, מה המלאכים דרים בשמים במקום רוחני כן היה עושה להם הקב"ה מקדש רוחני לקדשם שלא יחרב לעולם אבל אחר שחטאו בעגל כבה מאור שכלם ונסמו עיניהם מהביט, ולזה אמר ויכס הענן את אהל מועד ציום לעשות משכן וכלים מזהב במה שבחרו, שגם המה בחרו דרכיהם, ועכ"ז ועשו לי מקדש הם לא רצו שאני אעשה להם מקדש הם יעשו לי ושכנתי ושכן ת"י לבד, לפי שהוא נבנה על ידי בני אדם. וכן בזוהר ז"ל דכד נפקו ישראל ממצרים בעא קב"ה למעבד לון בארעא כמלאכין קדישין לעילא ובעא למבני לון ביתא קדישא ולנחתא לה מגו שמי רקיעין ולנטעא לון ישראל נציבו קדישא כגוונא דיוקנא די לעילא הה"ד תביאמו ותטעמו בהר נחלתך כאן אתר מכון לשבתך פעלת, הדא הוא בית ראשון, מקדש ה' כוננו ידיך דא בית שני, תרווייהו אומנותא דקוב"ה אינון חד לעילא וחד דסליק ברעותיה למבני ליה לתתא ומדארגיזו קמיה במדברא מיתו ואגנז לון קב"ה לבנייהו בארעא דאליפו עובדיהון וביתא אתבני על ידא דבר נש ובגין כך לא אתקיים ושלמה הוה ידע דבגין דהאי עובדא דבר נש לא יתקיים ועל דא אמר אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו דהא לית ביה קיומא, ביומא דעזרא גרם חטאה ואצטריכון אינון למבני ולא הוה ביה קיומא ועד כען בניינא קדמאה דקב"ה לא הוה בעלמא דכתיב בונה ירושלים ה' איהו ולא אחרא ובניינא דא אנן מחכאן ולא בניינא דבר נש דלית ביה קיומא כלל, בית ראשון ובית שני אחית קב"ה כחדא מלעילא, בית ראשון באתכסיא ובית שני באתגליא ההוא בית להוי באתגליא דאתקרי בית שני דאתחזי לכל עלמא אומנותא דקב"ה חדו שלים ורעותא דלבא בכל קיומא ההוא בית ראשון באתכסיא אסתלק לעילא על גבי דההיא דאתגליא וכל עלמא יחמון ענני יקר דסחרן על גו דההוא דאפגלין ובגו דאינון עננין הוי בית ראשון בעובדא טמירא דסליק עד רום יקר שמיא ובניינא דא אנן מחכאן עד לא הוה בעלמא, אפי קרתא דירושלם לא ליהוי אומנותא דבר נש דהא כתיב ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב וגו' אי לקרייתא כתיב הכי כ"ש ביתא דאיהו דיורא דיליה עובדא דא הוה אתחזי למהוי ברישא כד נפקו ישראל ממצרים ואסתלק עד לסוף יומין בפורקנא בתראה, ע"כ:
פסוק ב:ועל מה שאמר בית ראשון באתכסיא ובית שני באתגליא על זה ניבא יחזקאל ואמר ונתתי את מקדשי בתוכם, לא אמר מקדש אלא מקדשי שהוא מעשה ידיו של הב"ה, זהו באתגליא דהוא בית שני, ולזה אמר, בתוכם לעולם, ואמר עוד והיה משכני עליהם דא בית ראשון דאיהו באתכסיא, ולזה לא אמר בתוכם לעולם, אבל במשכן שנעשה ע"י בשר ודם שנאמר ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה וגו' לב דייקא לא אמר חכם סתם אלא חכם לב, שנעשה אחר עשיית העגל, שהעגל נעשה בי"ג בתמוז. תמוז ת"ם ז"ו ר"ל תם האחדות, לפי שעשו העגל, זו בגי' אח"ד, והמשכן הוקם בשנה השנית, ושלמה בנה בית ראשון לאחר שנשא בת פרעה ובית שני נבנה ע"י עזרא לאחר שנשאו נשים נכריות, ולזה שניהם נחרבו כמו שבן אדם אין לו קיום בעולה הזה כן בניינם לא היה להם קיום, ולזה אמר ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה פחד עליו שלא יהרס, א"ל הב"ה שוב אל המחנה, מעשה ידי אדם הוא סופו ליהרס, ולזה אמר ויקרא ה' אל משה מאהל מועד אל"ף זעירא לפי שקראו ממעשה ידי אדם, אבל הבנין שאנו מקוים שהוא בניינו של ה' הוא לא יהרס לעולם כמו שאמר הנביא ונתתי מקדשי בתוכם לעולם:
פסוק ב:עוד למה אמר זהב בראש לפי שאמר מאת כל איש, שגובר על יצרו והביא מן החביב יותר שהוא זהב לזה הקדימו. עוד אמר ג' מיני מתכות כנגד ג' תרומות, כי יש ג' מיני בני אדם, יש בני אדם שהם נדיבי לב שאין צריך הגבאי שישאל מהם אלא הם מביאים מאליהם בלא שאלה, ויש אחרים שאם לא ישאל מהם הגבאי לא יתנו ויעמוד עליהם הגבאי ומהבושה יתנו, ויש אחרים שבא להם הגבאי כמה פעמים והם מתביישים ממנו ומצחם נחושה, לזה אמר ג' תרומות, כנגד כת ראשונה שהם הנדיבים אמר ויקחו מאת כל איש אשר ידבנו לבו אלו הם, זה"ב נוטריקון זה הנותן בעצמו, ר"ל קודם שישאלנו הגבאי, תקחו את תרומתי אלו הם כת שנייה שאם לא ישאל מהם הגבאי לא יתנו, לאלו אמר לגבאים תקחו את תרומתי ותשאלו ממנו, ואלו הם כסף שנכספו פניהם עד שנתנו מהבושה, כנגד כת האחרת שאינם נותנים עד שישאלו מהם פעם ושתים ושלש, כנגדם אמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם בעל כרחם, וכנגדם אמר ונחשת שמצחם נחושה ואינם מתביישים מפעם ראשונה, ואפי' יתנו זהב נחשב להם כנחושת:
פסוק ב:עוד תרומ"ה תרו"ם ה', ר"ל תרימו הה' שהיא השכינה למעלה ולא תגרמו שתרד למטה כמו שנאמר השליך משמים ארץ. תרומ"ה במ"ק כ"א שהוא הכת"ר, או השכינה העליונה לכתר. ואולי לזה אמר שלש תרומות כנגד שלש אותיות יה"ו תרומה בא"ת ב"ש גי' דפ"ק שהוא דופק על בתי מדרשות מקום למוד התורה, זהו תרומ"ה תו"ר מ"ה, קול התור שהוא מ"ה דופק, עוד תו"ר מ"ה בא"ת ב"ש פ"ה היינו תורה שבעל פה, ומ"ה היינו תורה שבכתב, והכוונה לחברם יחד:
פסוק ג:זהב וכסף. פרש"י ז"ל י"ג דברים האמורים בענין, וכשתמנם תמצאם י"ו דברים אלא הוא ז"ל דקדק ואמר י"ג דברים האמורים בענין כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה כשתדקדק בהם, כיון לומר שג' מהם אינם לא למלאכת המשכן ולא לבגדי כהונה ואלו הן שמן למאור בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים, ולזה כיון ז"ל שאמר כשתדקדק בהם וכו'. וכן במדרש שיר השירים אמר על פסוק שלחיך פרדס רמונים ר' חנינא ור' סימון חד אמר היא הכניסה לו י"ג דברים האמורים כאן והוא הכניס נה י"ג דברים האמורים ביחזקאל, היא הכניסה לו י"ג דברים האמורים כאן זהב ונחושת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים ועצי שטים אבני שוהם ואבני מלואים, והוא הכניס לה י"ג דברים ואלבישך רקמה ואנעלך תחש ואחבשך בשש ואכסך משי ואעדך עדי ואתנה צמידים על ידיך ורביד על גרונך ואתן נזם על אפך ועגילים על אזניך ועטרת תפארת בראשך ותעדי זהב וכסף ויצא לך שם בגוים, וחד אמר היא הכניסה לו י"ג דברים והוא הכניס לה כ"ו דברים שדרך חתן להיות כופל כתובה של כלה, לומר שכל אחת כפולה, אמר ואלבישך רקמה ואחבשך בשש ואכסך משי ואח"כ אמר ואלבישך שש ומשי ורקמה וכן ואעדך עדי, וכן צמידים על ידיך, שודאי הם על הידים אלא הם כפולים, וכן נזם על אפך גו' נזם ודאי על אפך וכן כולם כפולים היו. היא הכניסה לו י"ג, אהב"ה גי' י"ג ואח"ד גי' י"ג, והוא הכניס לה כ"ו עשרים וששה, עשרים ושש"ה גי' כת"ר תור"ה, וכן עשר"ת הדברי"ם בגי' עשרים וששה, עשרי"ם גי' כת"ר, ושש"ה גי' תרי"א מצות, ותרי"א גי' ותה"ר ותלד, שהרת וילדה בן, והבן. הרי בפי' שבמנין הי"ג דברים שהכניסה לו לא מנה שמן למאור ולא שמן למשחה ולקטורת הסמים, מכאן סיוע לפירש"י ז"ל:
פסוק ג:שמעתי על שם ספר הבהיר שאמר יביא"ה יבי"א ה' ויחברה עם בעלה, וזה יהיה עסקו. ואם לא זהב וכסף, כלומר יקחו ממנו זהב, זהו על דרך מה שאז"ל כל המקבל עליו עול תורה פורקין מעליו עול מלכות ואם לאו נותנים עליו עול מלכות:
פסוק ח:ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. לא אמר משכן אלא מקדש, לומר אם יקדשו עצמן יהיה כל אחד מהם מרכבה לשכינה, זהו ושכנתי בתוכם ממש, לזה אמר ועשו ולא אמר ועשית כי כל אחד רמוז המשכן בגופו, הארון רמוז בלב, והכרובים הם בריאה שהיא מחוטבת ומרחפת על הלב, והשולחן הוא הכבד, והמשכן הוא גוף האדם, והקרשים הם הצלעות, ומזבח העולה הוא האסטומכא, והפרוכת הוא הטרפש שמבדיל בין איברי הנשימה ואיברי האכילה, והמנורה הוא השכל שיש לו ג' קנים שפועל בהם והם העין והאוזן והיד, ג' מצד אחד וג' מצד אחד, גם היד יש לה ג' פרקים יד ימין יד שמאל וכל אחת יש לה ג' פרקים, היינו ג' קני מנורה מצדה האחד ושלשה קני מנורה מצדה השני, ומזבח הקטורת הוא הריח. ויש מי שפירש שהמרה היא המנורה שמאירה לכל הגוף, א"כ בתוכם ממש. ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו. היל"ל כן תעשו מאי וכן אלא לרמוז למה שאמרנו שיעשו בגופן שיקדשו איבריהם ויעשום משכן ומרכבה לשכינה, ולזה אמר ועשו וכן תעשו ב"פ אחת למשכן ואחת לגופן:
פסוק ח:ובמדרש ועשו לי מקדש, א"ל הב"ה לישראל אתן צאני ואני רועה, אתם צאני שנא' ואתנה צאני צאן מרעיתי, ואני רועה שנאמר רועה ישראל האזינה, עשו דיר לרועה שיבא וידור ביניכם וירעה אתכם, אתם כרם שנאמר כי כרם ה' צבאות בית ישראל, ואני שומר שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל עשו סוכה לשומר שיבא וישמור אתכם, אתם בני ואני אביכם, אתם בני שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם ואני אביכם שנאמר כי הייתי לישראל לאב כבוד לבנים כשהם אצל אביהם וכבוד לאב כשהוא אצל בניו, וכה"א עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם, עשו בית לאב שיבא וישרה ביניכם הה"ד ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ע"כ. למה ג' משלות דיר סוכה בית, ועוד שאמר אתם בני ואני אביכם והאריך ואמר כבוד לאב כשהוא אצל בניו יאמר כמ"ש בשומר וברועה עשו בית לאב שידור אצל בניו, ועוד למה אמר כבוד לבנים וכבוד לאב, ועוד למה הקדים הבנים לאב שאמר כבוד לבנים ואח"כ אמר וכבוד לאב היה לו להקדים האב, ועוד מה נתחדש לו שחזר ואמר הדא הוא דכתיב ועשו לי מקדש. אלא בעל המאמר הוקשה לו הואיל ואמר ושכנתי יאמר ועשו לי משכן, ועוד שעל המשכן הוא הצווי א"כ יאמר משכן, עוד אומר ועשו בוא"ו כי זה הצווי הוא סמוך למה שאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה זהב וכסף שיעשו מקדש או משכן, לזה אמר בעל המאמר שאין הכוונה כאן בצווי המשכן אלא בצווי שיקדשו עצמן ובמקדש שיבנה ב"ב, ותחילת המחשבה היא סוף המעשה. ואמר משל לצאן וכרם הוא לפי שהוקשה לו עוד מלת ושכנתי בלשון שכינה יאמר ואבא ביניכם או אדור ביניכם או אשב או אשרה כמו שתרגם אונקלוס, עוד הוקשה לו וא"ו של ושכנתי כי היל"ל שאשכון, לזה אמר משל לרועה, הרועה אינו יושב בקבע אלא פעם כאן ופעם כאן והוא רמז על המשכן שהיה הולך במדבר ויסעו ויחנו, לזה לא הזכיר לשון דירה כי הדירה הוא בקבע, אח"כ באו לשילה ועשו מקדש אבל לא היה מקורה ביריעות שעשה משה, נקרא משכן שנאמר ויטוש משכן שילה, ועל שניהם אמר לדור כשרצה לבנות בית ראשון כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך באהל ובמשכן אמר אהל ומשכן, אהל הוא שעשו אותו במדבר ומשכן הוא משכן שילה, ולזה אמר ושכנתי בוא"ו לרמוז לשניהם כי שניהם נקראו משכן, ועל משכן שילה אמר עשו סוכה כי הכרם הוא קבוע, אח"כ בנה שלמה בית והיה שלום בעולם איש תחת גפנו ותחת תאנתו, וכנגדו אמר עשו בית, ואמר כבוד לבנים והקדימם לומר שחרב בשביל הבנים שלא קדשו עצמן, ועיקר הכבוד היה שהבנים יהיו אצל אביהם לא האב אצל הבנים, לזה האריך לומר שבעוונות לא נתיישב הבית, וכבוד לאב רמז לבית שיב"ב, ולזה אמר הה"ד ועשו לי מקדש אינו על צווי המשכן אלא על מקדש שלמה שאם היו מקדשים עצמן ולא חללוהו לא היה נחרב ולזה לא אמר שיעשו לי אלא ועשו ולזה בוא"ו שאחר שיעשו משכן יעשו ג"כ מקדש שהוא סוף המעשה, ולזה הקדימו, לזה אמר בעל המאמר ועשו לי מקדש, שיקדשו עצמן, שכבוד לבנים כשהם אצל אביהם, ושכנתי בתוכם זה על בית המקדש שיב"ב כבוד לאב כשהוא אצל בניו. ולפי שנתחדש לו על העתיד לזה אמר הה"ד ועשו יתיר וא"ו לומר שיעשו ועוד יעשו רמז לבית שבנה שלמה ועל העתיד להבנות, ולזה אמר אח"כ וכן תעשו:
פסוק ח:ובזוהר מתרץ וא"ו דועשו בענין אחר וז"ל, ועשו לי מקדש סתם דכל בתי כנשתא דעלמא מקדש אקרי והא אוקמוה. א"כ לזה אמר ועשו בלשון רבים, וגם וא"ו דועשו לומר שבכל דור ודור יעשו, ובזה נתרץ למה אמר מקדש ולא משכן:
פסוק ט:וראה ועשה בתבניתם. לפי שאמר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, אמר ב"פ תבנית, לזה אמר אחר הארון והשלחן והמנורה שהם כלים הפנימיים אמר בתבניתם אשר אתה מראה, ואחר צווי המשכן אמר והקמות את המשכן אשר הראית בהר, ואחר צווי מזבח העולה שהיה בחוץ אמר כאשר הראה אותך וגו', לפי שכל אחד יש לו כוונה אחרת בעשייתו מה שאין באחר, לכן אמר לשון אחר, אחר צווי הארון והשלחן והמנורה אמר אשר אתה מראה, ואחר המשכן אמר אשר הראית, ואחר מזבח העולה אמר כאשר הראה אותך בהר, כל זה הוא להורות שכל אחד ואחד הראה לו הקב"ה למשה והודיענו מה היא הכונה בכל אחד ואחד, אבל באלו הג' כלים שהם ארון שלחן ומנורה ובפרט הארון שהיה לפני ולפנים והיתה הפרוכת מבדלת בינו, וכל כוונת עשיית המשכן הוא להיות כלים אלו בתוכו והמשכן יגין עליהם, לזה נאמר בהם וראה ועשה בתבניתם, לא כתבניתם בכ"ף הדמיון אלא בתבניתם ממש, כמו שאמר ז"ל כשהראה לו הקב"ה משכן וכלים מאש שחורה ומאש לבנה, אמר לו משה וכי מאין לי אש שחורה אש אדומה אש לבנה אש ירוקה. ועל פי דרכנו נבין למה ד' אשות אש שחורה אש אדומה אש לבנה אש ירוקה, אלא הם רמז לאותיות, שכשם שהודיעו הקב"ה שכשיעשה המשכן והכלים שיעשה אותם ויכוין בהם באותיות ה', וכל אות ואות יש לו כונה, אש לבנה היא היו"ד של שם, ששם הרחמים אע"פ שיש בה דין היא רחמים וקרובה לרחמים יותר. ויש מי שפירש שאש שחורה רומז אליה וסימנך ישת חשך סתרו, והיו"ד היא נקודה סתומה אין לה תוך, לרוב העלמותה ומרוב הבהירות שאין אנו יכולים לדעת מהותה היא חושך בערכנו. אבל רוב המפרשים שאש שחורה היא בכ"י, וסימנך שחורה אני ונאוה, ואש אדומה בה"א ראשונה דדינין מתערין מינה, ואש ירוקה היא בוא"ו שבשם שהוא קו ירוק, ויש אומרים שאש ירוקה היא ביו"ד וסימנך ונטה עליה קו תהו, שהוא דבר המתהה, בין למר ובין למר הד' אשות הם רומזים לד' אותיות שבשם:
פסוק ט:נחזור לעניננו שאמר לו משה מאין לי אלה, האשות, אמר לו אתה בשלך ואני בשלי אם כן בערך שאתה בשלך הוא תבנית שאינו ממש, ובערך בשלי אמר בתבניתם בב' ולא בכ"ף הדמיון, אלא בשלי ממש, ר"ל על פי הכונה באותיות ה':
פסוק ט:ועוד נאמר בשנוי הלשון, התחילת הצווי אמר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית, לפי שתמצא פרשת ויקהל אמר ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב לקרבה אל המלאכה לעשות אותה, אח"כ אמר ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן גו', אמר ויעשו בלשון רבים, ובפרטות העשיה אומר בלשון יחיד ויחבר את חמש היריעות, ויעש לולאות, ויעש יריעות עזים, ויעש קרשי נחושת, ויעש את הקרשים, כן עשה לכל קרשי המשכן, וארבעים אדני כסף עשה, ולצלע המשכן עשה, ויעש בריחי, ויעש את הפרוכת, ויעש לה, ויעש מסך, הכל בלשון יחיד, ובתחלת הענין אמר ויעשו בלשון רבים. אלא הם היו עושים הדברים הגשמיים, והוא היה מרכיב עליהם הרוחניים בכונתו, שהם הנשמה להם, לזה אמר ככל אשר אני מראה אותך בפרט, וכן תעשו בשתוף, הם הגשמיים ואתה הרוחניים בכל אחד, וראה ועשה בתבניתם שתראה להם הצורה והם יעשו עשיה, זהו אשר אתה מראה, אתה מראה להם והם יעשו. וכן נאמר בפרשת ויקהל, ויעש בצלאל את הארון, ויעש את השלחן, ויעש את המנורה, ואע"פ שהם יעשו, וראה ועשה אתה ג"כ תעשה את הרוחניים, וגם במזבח אמר נבוב לוחות תעשה, אתה תעשה מזבח רוחני, כאשר הראה אותך כן יעשו הגשמיים, ולפי שאין בעשיית המשכן כ"כ טורח ולא חכמה, לא אמר כמו שאמר בארון בשלחן ובמנורה אשר אתה מראה שאין צורך שתראה להם:
פסוק ט:ובמדרש וראה ועשה. וכי משה עשה המשכן והלא כתיב ויעש בצלאל ואהליאב, אלא משה ללמד ובצלאל למעשה, מכאן אז"ל ליתן שכר למעשה כעושה, שכן מצינו במשה שצוה שיעשה בצלאל למלאכת המשכן והעלה עליו הקב"ה כאילו עשאו שנאמר ומשכן ה' אשר עשה משה במדבר ע"כ:
פסוק י:ועשו ארון. אמר ועשו בלשון רבים לומר שהכל הם חייבים בו שהוא למוד התורה והוא קודם כל דבר, ואז"ל ג' זרים הם, זר כהונה זר מלכות זר תורה, זר כהונה זכה בו אהרן, זר מלכות זכה בו יהודה, ובא לומר שהכהונה והמלכות כולם צריכים לתורה שנאמר בי מלכים ימלוכו, לזה ועשו שכולם צריכין לו קודם כל דבר, כי ארון גימ' נזר, והוא כתר מלכות, ונאמר בכהן כי נזר אלהיו עליו, וכה"א ונתת את נזר הקודש וגו'. גם אמר ועשו רמז לת"ח שיסמכוהו ויסייעוהו ויעשו מלאכתו כדי שלא יטרד ויבטל מלמודו. וכן אמרו בפרק בא לו ר יוחנן רמי כתיב ועשית לך ארון עץ וכתיב ועשו מכאן לת"ח שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו. וצפית אותו, לא אמר בלשון רבים וצפו אותו כמו שאמר ועשו ארון, בא לומר שכל אחד ואחד חייב לתת לו מתן בסתר ובגלוי, וזהו מבית ומחוץ, ועוד אמר מבית ומחוץ לומר בין שיתן מהרווחת בית כלומר במדינה, בין מבחוץ שהולך למרחוק, כמו שהיה עושה זבולון:
פסוק י:עוד וצפית אותו. לרמוז למלבושו של ת"ח שיהיה נקי שלא יהיה בו שום לכלוך כמו שאמרו ז"ל ת"ח שנמצא רבב על בגדיו חייב מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי אלא משניאי, ואם הוא עני אתה חייב לצפותו מבית שהוא מלבוש התחתון ומחוץ שהוא מלבוש העליון ועשית לו זר. זי"ן רי"ש, גימ' עזרת, שתעזרהו שתעשה לו פרקמטיא. עזרת, תזרע לו חטה, ובזה תזרע לעצמך לעולם הבא, זה"ב נוט' זה הוא ברכתך, סביב, סמוך בו יהיה בעזרתך, עוד סומך בנופלים יסמוך בנפילתך. וצפית אותו, מכאן הבין בצלאל שלא יהא צפוי של פנים מעורב עם צפוי של חוץ, שאמר וצפית אותו ואח"כ אמר תצפנו, לכך עשה ג' ארונות כדי שיהיה צפוי של פנים לבד וצפוי של חוץ לבד, לזה אמר וצפית תצפנו, ועל מה ששנה ואמר תצפנו, שמעתי שאז"ל שהוא רמז לת"ח שיהיה תוכו כברו, ולזה אמר וצפית אותו מבית, עיקר הצפוי הוא מבית שהוא תוכו שאינו נראה, אבל צפוי של חוץ איני צריך להזהירך עליו, כי בודאי תצפנו נגד העם שאתה מראה להם סימני טהרה, ופירוש הפסוק הוא כן, וצפית אותו מבית והוא עיקר הצפוי, אבל, של חוץ תצפנו בודאי. והשלשה ארונות יש להם רמז, הארון הפנימי הוא רמז לבינה, ולזה הוא זהב, והוא צפון, מצפון זהב יאתה, והעץ הוא רמז לת"ת שהוא עץ, כי הוי"ה עולה עץ כזה. יו"ד פעמים ה' ה' פעמים יו"ד הם ק"ו, ו' פעמים ה' ה' פעמים ו' הם ס', גימ' עץ. וארון של חוץ הוא רמז לכ"י, והוא זהב שנאמר משבצות זהב לבושה, והכפורת רמז ליו"ד והבינה לה' ות"ת לו' כ"י ה', הרי השם שלם, והלוחות שבתוכו הוא רמז לנעלם אל א"ס. וח' פעמים ארון כתיב בפ' ועשו ארון לומר שכל אחד הוא ארון ובית קבול למה שלמעלה ממנה. וארון בגימ' נזר, אם מלמעלה למטה הבינה היא המאירה לז' הנרות, ואם מלמטה למעלה כ"י הוא נר ובית קבול לז', אע"פ שהיא בית קבול לעשר, ג' עליונות חשובות כאחד, וארון קמא מלא, וז' חסרים, לרמוז לשמינית שהיא אם השבעה, אם כן ארון נ"ז:
פסוק י:ודע כי שלשה מכלים הם ארון ושולחן ומנורה סימן אמ"ש, ובצווי תמצא שצוה לעשות ארון שולחן ומנורה וכן בעשיה, ויעש בצלאל את הארון, ואח"כ ויעש את השולחן, ואח"כ ויעש את המנורה, והיה מן הראוי להקדים המנורה שהיא רמז לתורה ולסמכה עם הארון שהוא התורה, ואמר ארון שולחן מנורה, ר"ת אשם, לומר שהעולם הוא מקולקל באשם של אדם הראשון ובעשיית המשכן נתקן הכל, כי המשכן יש בו רמז לג' עולמות, כי המשכן נחלק לג' חלקים קודש הקדשים ואהל מועד וחצר, כנגד המציאות שנחלק לג' חלקים, עולם המלאכים ועולם הגלגלים ועולם השפל, נגד חלק הראשון שהוא עולם המלאכים הוא לפנים מהפרוכת, שם ארון וכרובים שהם רמז למלאכים, וחוץ לפרוכת שם מנורה ושולחן ומזבח הקטורת, נגד עולם הגלגלים, שהם ז' כוכבי לכת נגד ז' נרות של מנורה, וי"ב מזלות נגד י"ב ככרות של לחם הפנים שהיו על השולחן, ומזבח הקטורת, לומר שהם מקושרות זה בזה, וחצר המשכן הוא נגד עולם השפל, שבחצר המשכן היו בעלי חיים נשחטים ומקבלים דמן הפסד, כן עולם השפל הווה ונפסד. וכן האדם נקרא עולם קטן נחלק לג' חלקים, הראש נגד עולם המלאכים, ששם השכל שהוא המוח ושמיעה וראייה ודבור הם רוחניים נגד המלאכים, והנשמה נתונה בראש נגד הלוחות שהיו בארון, ארון אל"ף רי"ש וא"ו נו"ן גימ' שם הנשמה, וכנגד עולם הגלגלים יש באדם הלב שהוא מקיים כל הגוף בתנועתו. וכנגד עולם השפל יש באדם הטרפשא שהוא דמיון הפרוכת, משם ולמטה עולם הטבע ושם הוא ההפסד. ורבינו בחיי ז"ל כתב והאריך בזה. א"כ בעשיית המשכן שהוא נגד ג' עולמות נתקן ע"י אדם שהוא בצלאל גימ' קנ"ג, קו"ף נו"ן גימ"ל הם נגד ג' עולמות, קו"ף הוא כנגד הקב"ה שהוא בעולם העליון, נו"ן גימ' ק"ו נגד עולם הגלגלים שהם מניעים העולם בקו, גימ"ל נגד עולם השפל שהוא מתנהג בגמילות חסדים, לזה באו הג' הכלים שסימנם אש"ם, והם אמש, שעניהם אמר בספר יצירה ברא עולמו בכ"ב אותיות בג' אמות וז' כפולות וי"ב פשוטות, והג' אמות הם אמ"ש, אויר מים אש, וכן אמש אל"ף מ"ם שי"ן גימ' תקן א', ר"ל אדם, שנתקן ע"י אדם:
פסוק יב:ויצקת לו ד' טבעות זהב. בארון היו טבעות, ובשלחן היו ג"כ טבעות, ובקרשים היו גם כן טבעות, והמזבח היו לו ג"כ טבעות, ומזבח הקטורת היו לו ג"כ טבעות, ובכולם נאמר עשייה, ובטבעות הארון אמר יציקה, שנאמר ויצקת לו תרגום ותתך, לומר שהתורה מתכת החומר, כמו שאמרו ז"ל למה נקראת תושיה שמתשת כחו של אדם, כח החומר כדי להוסיף כח השכל, וכן ויצקת עם ה' אותיות גימ' תורה, לומר שהתורה היא המתכת, ובעשויה שכולם ע"י בצלאל נאמר בהם יציקה, בארון אמר ויצוק לו ד' טבעות, וכן בשולחן ויצוק לו, וכן במזבח העולה אמר ויצוק לו ד' טבעות, לפי שהיה חומרו זך וכבר הותך חומרו, חוץ ממזבח הקטורת אמר בו ושתי טבעות זהב עשה לו, לפי שהוא קישור כל העולם ע"י הקטורת והוא דבר רוחני שאינו נתפס, והוא בן אדם שקורץ מחומר, לזה אמר בו עשייה, ובקרשים אמר ואת טבעותם עשה זהב לפי שאי אפשר בהתכה, לפי שהיו מחוברים עם צפוי הקרשים. והטבעות הם רמז למחזיקים בלומדי התורה כמו הטבעות שהם מחזיקים בארון ממש, והיו ד' רמז שיחזיקוהו בד' יסודותיו. ומה שאמר על ד' פעמותיו ולא אמר על ד' הפאות כמו שאמר בשולחו, או על ארבע קצותיו כמו שאמר במזבח, כאן רמז מה שאמרו ז"ל, שהארון היה נושא נושאיו שהיו נושאים אותו ופניהם לארון ולא היו הופכים פניהם משום כבוד התורה, וא"א לילך אדם הפוך אלא שהיה נושא את נושאיו, לז"א על על ארבע פעמותיו הם הד' שנושאים אותו, ופעמותיו הוא מלשון פסיעות כמו מה יפו פעמיך, זהו ד' פעמותיו, הם פסיעות הארון שהוא הפוסע והולך ולא הנושאים, לז"א פעמותיו:
פסוק יב:עוד יתכן לומר שאמר פעמותיו. שהן מרכבת השכינה, ופעמותיו מלשון פעמונים שהן מזמרים ומשבחין בהליכתם, ולרמוז להם אמר ויצקת לו ד' טבעות, שהם מציקין זה לזה וקרא זה אל זה, ולא היו הטבעות של הבדים כי על הטבעות של הבדים אמר ושתי טבעות על צלעו האחת ושתי טבעות על צלעו השנית וכן מצאתי מי שפירש ושתי טבעות אחרות חוץ מד' טבעות, אבל לא פירש מה היו משמשות, ובזה נתיישב וא"ו של ושתי. ורש"י ז"ל פירש ושתי טבעות הן הן הטבעות שבתחילת המקרא ופירש לך היכן היו, וא"ו זו יתירה ופתרונו כמו שתי טבעות, ויש לך ליישבו כן ושתי מן הטבעות האלו על צלעו האחת עכ"ל. ודחוק הוא. עוד פירש על ד' פעמותיו כתרגום על ד' זוויתיה ובזויות העליונות סמוך לכפורת היו נתונים ב' מכאן וב' מכאן. והרמב"ן ז"ל פירש על ד' פעמותיו מלשון פסיעותיו, כי היו הטבעות נתונות בזויות התחתונות סמוך לשולי הארון, כי דרך כבוד הוא להגביה הארון למעלה ושיהיה נשא וגבוה על כתפות הכהנים, לרמוז על דוגמתו שהוא רם ונשא גבוה ותלול למעלה למעלה ע"כ. ועם מה שפירשתי שד' טבעות הם רמז למחזיקים בלומדי התורה, יאמר על ד' פעמותיו, לומר שהלוכם הוא ע"י עסק התורה ובזכותו הם הולכים, לפי שהוא שעבד ד' יסודותיו לתורה:
פסוק יג:ועשית בדי עצי שטים. הבדים היו רמז לתומכי התורה חוץ מן המחזיקים הם שעושין לו כל צרכיו והם יושבין עמו, כמו הטבעות שהם קבועים בארון, אבל התומכים הם המספיקין להם מעות למחזיקים כדי לתמכו והולכים לימים ומדברות ועושים לו פרקמטיא, כמו שהיה עושה זבולן ליששכר, כמו הבדים שהם הולכים ובאים אבל לא יסורו ממנו, כמו שאמרו ז"ל על פסוק בצל החכמה בצל הכסף, א"ר יוחנן כל המטיל מלאי לכיס של ת"ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה, ואמר בצל החכמה בצל הכסף מאי בצל בצל, לומר שכל אחד יושב בצל חבירו ובצלו, שנאמר לכן בארצם משנה יירשו:
פסוק יד:ואמר לשאת את הארון. לומר שישאוהו לבד ולא שיוליכוהו, שהוא היה הולך מעצמו. ואמר הארון, שעשה משה, שכן אמר פרשת עקב בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות וגו' ועשית לך ארון עץ, ואמר ואעש ארון עצי שטים, ואותו ארון היה נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה, וזה הארון אינו של בצלאל, אלא עשה אותו משה לפי שעה לתת אליו הלוחות כשירד, וכשירד שבר הלוחות ושם אותם בארון, ואותו שהיו בו הלוחות שניות עשה אותו בצלאל ונעשה אחר יום הכפורים כשירד בלוחות שניות. וזה של משה היה יוצא עמהם למלחמה, אם של משה שהיה מעץ ולא היה מצופה זהב ולא היה בו כי אם שברי לוחות היה הולך מעצמו, שנאמר וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך ג' ימים, ארון שעשה בצלאל שהיה מצופה זהב והיו בו לוחות שניות, שהם ודאי יותר כבידות מן הראשונים לפי שהם מעשה ידי אדם ובראשונים נאמר עליהם והלוחות מעשה אלהים המה, ואע"פ שנשתברו ופרחו האותיות מ"מ הם יותר קלים והיה עליו כפורת עוביה טפח על אורך אמתים וחצי ורוחב אמה וחצי וב' כרובים מקשה זהב, ודאי שא"א שד אנשים יוכלו לשאת אותו, לזה אמר לשאת את הארון בהם, הם ישאו על כתף לבד והבדים יסייעו בנטילתם, שהוא נושא עצמו. ואמר לעומת המסגרת תהיינה הטבעות לבתים לבדים לשאת אותו, ולא להלוך כי הוא ישא את עצמו, כמו שאמר אחר כך ונשא בם שהוא נושא את עצמו, לפי שהשלחן לא היו נושאים אותו לבדו אלא גם הכלים של השלחן היו נתונים עליו, כמו שאמר בפרשת במדבר על שלחן הפנים ונתנו עליו את הקערות ואת הכפות ואת המנקיות ואת קשות הנסך ולחם התמיד עליו יהיה, וכן במזבח אמר ונתת עליו את הסירות ואת היעים את המחתות ואת המזרקות, וכן אמר במזבח העולה בשאת אותו, וכן אמר במזבח הקטרת לשאת אותו בהמה, בכל משא בני קהת אמר נשיאה לבד, לומר שקדושת הכלים הם מוליכים עצמן, וכן אמר בעבודת בני קהת בכתף ישאו לבד:
פסוק טז:ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. כאן רמז לו על לוחות שניות שעתיד ליתנם בארון של בצלאל, והם עדות לישראל שכפר להם מעשה העגל, לזה לא אמר ונתת את הלוחות אשר אתן, כי אותם לוחות נשתברו והושמו בארון שעשה משה כמ"ש:
פסוק יז:ועשית כפורת זהב טהור אמתים וחצי ארכה, מה צורך לומר האורך והרוחב אם הכפורת על הארון ודאי שהוא כמדת הארון, שהיה אמתים וחצי ארכו ואמה רחבו כן צריך להיות הכפרת, אלא בא ללמד על עשייתה שצריך שיכוין בעשייתה כוונה ידועה, כי אמתים וחצי הם ט"ו טפחים הם י"ה, וחציו ככולו, והרוחב ט' טפחים ועובי טפח הם י'. וכן זה הפסוק יש בו עשר מלות כל זה לומר שיכוין בעת עשייה כדי שימצא הכנה לחול עליו הקדושה, ופסוק של מעלה ונתת אל הארון תמצא בו כ"ו אותיות ומתחיל בוא"ו ומסיים בך', כל זה הוא לומר שיכוין בעת הנתינה כי עיקר היא הכונה שהוא שם היחוד כינה בגימ' אחד מיוחד, כי עיקר עשיית המצוה הוא הכונה, כי מצוה בחלוף מ' בא"ת ב"ש יהו"ה, הרי השם, לומר כי כל מצוה ומצוה יש בה שם השי"ת, וכן מצוה באלב"ם בזפ"ע, גימ' קטן, קו"ף ט"ט נו"ן גימ' יש, לומר שהוא ית' מצוי. ועלתה מצוה לחשבון קטן, לומר שהעושה המצוה לא יתגאה ולא יתראה בר אלא יקטין עצמו, ובזה יהיה לו השארות בעולם ויזכה לי"ש עולמות שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק, ואם יעשנה להתגאות ולהתראות בה אין לו שכר, אדרבא יש לו עונש וכאלו פרק מעליו עול מלכות שמים מאחר שאינו עושה אלא לכבוד עצמו, וכן י"ש יו"ד שי"ן גימ' פרק:
פסוק יח:ועשית שנים כרובים. רמז לב' מדות שהעולם מתנהג בהם שהם חסד ופחד דין ורחמים, והם שני פועלים, וכנגדם באדם שהוא עולם קטן לב ומוח, וכדי שלא תבין שהם ב' רשויות ח"ו אמר מקשה, כלומר לא יקשה עליך כי אחד הם, כי מקשה במ"ק אחד, ולזה אמר שנים ולא אמר שני כי שנים במ"ק אחד, כל זה להורות על האחדות, ולזה היה מקשה שאין עמו דבר אחר להורות על האחדות. וכתב הרב רבינו בחיי ז"ל, ומה שהזכיר בצווי ועשית שנים כרובים ולא אמר שני, לשון השויה, כמו שני לוחות, ב' כבשים, שני שעירים, לכך הוצרך לומר שנים לומר שחלוקים הם בענינם, זה זכר וזה נקבה, וכן דרשו רז"ל במסכת יומא (דף נ"ד) אמר רב קטינא בשעה שישראל היו עולין לרגל היו מגלגלין להם הפרוכת ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום ומראין להם הכרובים שהם מעורים זה בזה. וכן כרובים גימ' מראה כבוד שמראים כבודן וחבתן של ישראל, וכן כתיב כמער איש ולויות, אמר רבא בר שילא כאיש המעורה בלויה שלו. והיה אפשר לומר שהיו הכרובים האחד בצורת אדם גדול ושני בצורת ילד קטן, כענין שראה יחזקאל פני האחד פני כרוב והשני פני אדם, ודרשו ז"ל היינו כרוב היינו אדם אלא אפי רברבי ואפי זוטרי, וכל זה להעיד על אהבתו לישראל כאהבת האב לבנו שהיא אהבה חזקה, וכל זה כדי שנדע ונשכיל שדבקותו יתברך עמנו דבקות גדול וחזק בלי שום אמצעי ולפי שדבקותו יתברך עם האומות עכו"ם ע"י אמצעי, כשרצה להודיענו בתורה שדבקותו עמנו בלי שום אמצעי, וא"א להודיענו אלא ע"י משל זה בהכרח. ועוד טעם אחר כדי שנתעורר בתפלותינו ובכל שאר העבודות שלא נשים אמצעי בין הקב"ה ובינינו. ומן הטעם הזה הונחו לפני לפנים במקום השכינה, כי הוא התל שהכל פונים בו לתפלה, ואם תשכיל בדעת הרמב"ם ז"ל בענין הכרובים, תמצא שהם כנגד הכרובים שראה יחזקאל הנביא ע"ה, והם חיות הקדש, ואע"פ שראה ד' חיות, הם חיה אחת, ומזה אמר יחזקאל היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה, אחר שאמר שהם ד' חיות החזירם אחר כן לחיה אחת, והאריך הוא ז"ל בענין אחר כן על דרך הקבלה, ב' כרובים כנגד הקול והאש אשר בהר סיני, והיו שניהם זהב כי הכל מקבל מחסד ודין, והיו מקשה להורות על האחדות, והיו זכר ונקבה להורות על המשפיע ומושפע, והיו אחד מקצה מזה ואחד מקצה מזה כי כן הא' ראש הבנין וא' סופן, והיו פורשי כנפים למעלה, כדי לקבל מלמעלה ע"כ, עיין במקומו. ואמר פורשי כנפים, ולא אמר פורשי כנפיהם, להורות שהם מקבלים ומשפיעים:
פסוק יח:ויש מי שפירש שהכרובים הם דמות ב' תינוקות, תרגום תינוק רביא, הוא לומר שהקב"ה מלמד תינוקות שנאמר וכל בניך למודי ה'. אמרו בזוהר שמה שאמר וכל בניך הם אותם שמתים קטנים לומדים שם ומלמדים זכות על אבותיהם, וכן אמרו ז"ל אל הכפורת יהיו פני הכרובים, כתלמיד הנותן עינו למטה מפני אימת רבו. להודיע שעיקר התורה הוא למוד התינוקות, שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ואם אין גדיים אין תיישים, לזה נרמז כאן קודם עשיית המשכן להורות על מה שאמרו ז"ל אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש, ולזה היו על הכפורת והלוחות למטה מהכפורת, לומר שעיקר למוד התורה הוא למוד התינוקות שעליו עולם עומד בהבל פיהם הבל שאין בו חטא, זהו פורשי כנפים למעלה, שמלמדים זכות על כל ישראל בהבל פיהם שעולה למעלה, הכרבים גימ' זרע, עזר, ר"ל זרע ישראל הם עזר לישראל בהבל פיהם, הבל ה' לב, פיהם גימ' קהל, ר"ל לב של הקהל הוא הבל פיהם של תינוקות, זהו ולשון רכה שהם התינוקות שלשונם רכה שקורין לרי"ש לי"ש, תשב"ר גר"ם, נוטריקון תינוקות של בית רבן גזרות רעות מבטלין, תינוקות גימטר' תתבקע, שמבקעת כמה רקיעים ועולה בהבל פיהם ובוקעת וקובעת מקום לקהל לתפלתם, זהו על הכפורת יהיו פני הכרובים, ר"ת היפה. יהיו פני הכרבים, גימ' תמ"ח. שהם מוחים חמת המלך, מתח מותחים הרחמים, חתם חותמים אותם לחיים:
פסוק כג:ועשית שלחן. אמר צווי השלחן אחר הארון, לרמוז להאכיל ת"ח, שהארון הוא ת"ח והשלחן הוא האכילה שאם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח, אם אין ארון אין שלחן שהשלחן אינו אלא להאכיל עליו ת"ח, שלחן נוטריקון של חכם נתן, שהוא חכם ומבין דבר מתוך דבר. גם סמך השלחן לארון לומר שעיקר השלחן הוא לומר עליו דברי תורה, והשלים פרשת ארון בני ישראל ועשית שלחן, לומר שיהא השלחן מבני ישראל שהם הת"ח:
פסוק כג:עוד אמרו ועשית את השלחן, וכן כל כלי וכלי קורא לו שם, כמו שאמרו בזוהר דבעובדא ובשמא ומילא דפומא תליא מלתא, ועל זה תיקנו ז"ל הברכות על כל מצוה ומצוה כדי שיהיה מעשה ומילא דפומא. ואפשר שעל כל כלי וכלי שהיו עושין היו מברכין על עשייתו אקב"ו על עשיית כלי פלוני, כדי שתחול הקדושה בעשייה ומילא דפומא. ואמר ועשית כי היל"ל ועשה כמ"ש ועשה כרוב אחד, ועשית לומר שבעשיית התחתון נעשה העליון, לז"א ועשית בוא"ו וכבר עשית, כי מיד בהשלמת זה נשלם האחר, כי יד הגשמית כשעושה דבר למטה כן היד הרוחנית שהיא כמו צל ליד הגשמית עושה למעלה, כמו שאדם הולך וצלו הולך עמו, וכל מה שהוא עושה רואה בצלו שעשה גם כן. ומכאן תבין שעושה עבירה שלא די שטמא איבריו הגשמיים אלא גם הצורה העליונה, והצורה העליונה היא מרכבה למה שלמעלה ממנה עד מעלה מעלה, ובהנעת התחתונה ינועו כלם, שנאמר ואד יעלה מן הארץ. וכן בעשיית המצוה כמו שעושה באיברים הרוחניים ומתקנן אם ביד מתקן היד הרוחני, ואם עין עין, וכן כל שאר האיברים, לזה באו מצות עשה כמנין איבריו של אדם כדי שיתקן אדם העליון שהוא צלם לתחתון, זהו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, צלם ודמות. וכמו שהגוף הוא מלבוש לנשמה שנאמר בשר אדם, הנשמה נקראת אדם, כן הצלם הוא מלבוש לדמות זה, אך בצלם יתהלך איש, לא אמר אך בצלם הולך איש, אלא יתהלך, לומר שבשעת פטירתו מזה הגוף מתלבשת הנשמה באותו גוף הרוחני שתיקן, זהו יתהלך לעתיד, יתהלך לפני הקב"ה, כד"א את האלהים התהלך נח, ואית ליה נייחא כי אי אפשר לעלות למעלה בגוף גשמי שאין גשמות למעלה שנאמר ויכלא הגשם מן השמים, ואין לבא אל שער המלך בלבוש שק, כי הקש הוא לאש שהוא גיהנם וסמאל שולט עליו שנאמר ובית עשו לקש שהוא הגוף משליט עליו שנאמר קץ כל בשר, על הבשר יש לו כח, אבל לא על הנשמה, ק"ש בגימ' הנשמה, לומר שצריך לסגף הגוף ולענותו ולעשות מהגוף נשמה, ויתהלך בו לפני הקב"ה. ואם ח"ו עבר עבירה פגם באותו רוחני, ועליו נאמר וכל אשר בו מום לא יקרב, א"כ לזה אמר ועשית, לומר שבעשיית התחתון נעשה העליון, וכן בכל שאר הכלים. ולזה רמז למשה ועשו לי מקדש וגו', מיד כשעושין התחתון נעשה העליון, אבל לא אשרה שכינתי אלא בתחתון, זהו אומרו ושכנתי בתוכם:, לזה אמר במשכן ואת המשכן תעשה, לא אמר ועשית משכן, כי התחתון נקרא משכן שאין לו העמדה שאינו עומד אלא כמנין משכן, לפי שנבנה על ידי בני אדם, לזה מנין משכן יעמוד שלח"ן, של ח"ן, של חנון נאמן, וכן של חסד נאמן, ר"ל כשישים השלחן לא יתגאה לומר שהוא עמל בו וגדלו, וכל מה שנותנים לפניו מקערות וכוסות בפרט אם הם מכסף וזהב, ממאכלים ערבים, לא יעלה בדעתו לומר כחי ועוצם ידי עשה לו כל החיל הזה, ובפרט אם יש לו שם עבדים שמשמשים אותו, לזה באו אותיות של שלח"ן של חונן נותן, של חנון נאמן, אינו שלו אלא שנתן לו בחסדיו מבלי הכרח ושילום, אלא שהוא זן את כל העולם בחסד גמור והכל שלו, זהו של חנון נאמן, כדאיתא פרק כל כתבי גבי ר' חייא שנתארח אצל בעה"ב בלודקיא והביאו לפניו שלחן של זהב משאוי י"ו בני אדם וי"ו שלשלאות של כסף תלויות בו וקערות וכוסות קבועות בו ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים, וכשהיו מניחים אותו היו אומרים לה' הארץ ומלואה, וכשהיו מסלקים אותו היו אומרים השמים שמים לה' וגו', כדי שלא יתגאו היו אומרים לה' הארץ ומלואה, וכשהיו מסלקים היו אומרים נתן לבני אדם במתנה לא שהוא עשה בכחו ועוצם ידו. גם שלח"ן שואל לך חנינה נתינה, כלומר אם בא עני לשאול תחון ותתן לו מן השלחן, כי לזה צוו חז"ל להאריך על השלחן כדי שאם יבא עני יתן לו ממנו ואם אתה עושה לשמה יזמין לך אדם הגון, לא כמו שאמר הנביא בעת אפך עשה בהם, הכשילם בבני אדם שאינם הגונים, שלח"ן שולח לך חסיד נאמן. והקב"ה ישמור לך לעולם הבא החסדים שאתה עושה על שלחנך, שלח"ן שומר לך חסדיך נאמן, נאמן הוא לשלם שכרך, ולא לך לבד אלא גם לזרעך, שכן שלח"ן למפרע נוצר חסד לאלפים שמור, שמור לך חיים נעימים, כי לזה היה שולחן בצפון, לומר שהקב"ה צופן לו שכר, שנאמר מה ורב טובך אשר צפנת ליראיך., והקב"ה שואל בשלומו ואומר לו, שלום לך חונן נאמן:
פסוק כג:וכתב רבינו בחיי ז"ל. מנהג החסידים אשר בצרפת שעושים משולחנם ארון לקבורה, להורות כי האדם לא ישא מאומה בידו, ולא ילונו בעמלו כי אם הצדקה שעשה בחייו והטובה שהוא מטיב על שולחנו, וזה רמוז בשלחן שמור לקבורת חסד נדיבותיך. שלחן בגימ' רחק פ', שירחיק פיו מלדבר נבלה על שלחנו, אלא בד"ת שהם רקח פ', שדברי תורה הם רקח מרקחת:
פסוק כג:ועשית שלחן עצי שטים. ס"ת תן יש, כלו' תן כדי שיהיה לך ויש לך לעוה"ב, ואם לא יתן יהיה כל מאכלו לנחש, שהפך שלחן לנחש, ועליהם נאמר העורכים לגד שולחן, עורכים לגד בגימ' שלחן עם שלש תיבות, דאיהו סטרא דסמאל וגם מריעים דגלו, לגד דגל, ואם תמנה הן' של שלחן בז' מאות בחשבון אי"ק בכ"ר יעלה שלחן גימ' קשר הנשמה כחי, כלו' קשור הנשמה בגוף הוא בכחו ית' לא באכילה, ובא"ת ב"ש יעלה אמן על כל ברכה וברכה, ובמספר קדמיי יעלה לזכרי, ר"ל שיזכור ה' תחילה ולא ימשך אחר האכילה, ובמספר אחוריי ישר, פירוש שיהלך ביושר, צרף לזכרי עם ישר, עולה קח חלקי תנהו לעני, ובזה יהיה לך שלמות, ואם לאו יהיה של מות, עשו הנשמה, שמקטרג ונוטל הנשמה, ועם ב' מלות לזכרי ישר גימ' אכל עליו תורה:
פסוק כג:ובזוהר שולחן דמילי אורייתא אתאמרו עליה ב"ה נטיל ההוא שולחן ושוי ליה לחולקיה, ולא עוד אלא סוריא' רב ממנא נטיל כל אינון מילין ושוי דיוקנא דההוא שלחן קמי קב"ה וכל אינון מילין דאתאמרו עליה סלקין על ההוא פתורא ואתעטר קמי מלכא קדישא דכתיב זה השולחן אשר לפני ה' דאתעטר קמי קב"ה, שולחן דבר נש קיימא לדכאה ליה לבר נש מכל חובוי, זכאה איהו מאן דמילין תרין קיימין על פתוריה, מילי דאורייתא וחולקא דמסכני מההוא שלחן, כד סלקין ההוא פתורא מקמא דבר נש תרין מלאכין קדישין אזדמנו תמן חד מימינא וחד משמאלא, חד אמר דא איהו שלחן דמלכא קדישא דפלניא קא מסדר קמיה, דא פתורא דעילאי ותתאי יברכון ליה, מסדר יהא תמיד פתורא דא בברכאן עילאין ומשחא ורבו עילאה והקב"ה ישרי עליה, וחד אמר דא איהו שולחן דמלכא קדישא דפלניא קא מסדר קמיה פתורא דעילאי ותתאי יברכון ליה, מסדר יהא האי פתורא קמי עתיק יומין בהאי עלמא ובעלמא דאתי ע"כ. עם זה יהיה פירוש לחם פנים לפני תמיד, לחם פנים הוא לחמה של תורה שנאמר לכו לחמו בלחמי גי' פנים, ע' פנים לתורה, שיאמר ד"ת על השולחן, וחולקא דמסכני רמוז בפנים, כי פנים גימ' לעניך, א"כ לחם הפנים כאלו אמר ונתת לחם לענייך, אם תעשה כן לפני תמיד יהא האי פתורא קמי עתיק יומין, זהו לפני תמיד, הרי ב' דברים שאמר בזוהר שהם מילי דאורייתא וחולקא דמסכני רמוזים כאן, לחם העניים היה מתיש כח היצר הרע בטבע, כי רצה הקב"ה כי המלאכים המשמשים במרום אין להם יצה"ר כן הכהנים יהיו אוכלין קמעא ומתברך במעיהם כדי שלא יהא טרודים בצורך גופם, ולהורות כי לא על הלחם יחיה האדם:
פסוק כג:ובזוהר כהני אתברכא כל מזונא דאכלי ושתן דלא לקטרגא בהו יצה"ר, דהא יצה"ר לא אשתכח אלא מגו מיכלא ומשתיא הה"ד פו אשבע וכחשתי ותפשתי שם אלהי, ומגו מיכלא ומשתיא יצה"ר מתרבי במעוי דבר נש, לחם דא מזונא דקא נפיק מגו שולחן מברך מזונא דכהני דלא ישתכח בהו מקטרגא לקטרגא לון למפלח בלב שלם להקב"ה, ודא אצטריך יתיר לכהני מכל עלמא ע"כ. ושאר כל אדם מתישין כחו בתורה כמו שאמרו ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וגו'. וכמו שנאמר בלחם הפנים פנים כן נאמר בתורה פנים, שנאמר פנים בפנים דבר ה', לומר שכמו שלחם הפנים שהיו אוכלים הכהנים היה להתיש כח היצה"ר ולהתברך מזונם כן כל אדם בד"ת שאומר על שולחנו מתיש כח היצר ומתברך מזונו, ולזה רמז התנא שאמר כל שולחן שאמרו עליו ד"ת כאילו אכלו משולחנו של מקום, ואכילת שולחנו של מקום לא היתה כי אם לחם הפנים, לרמוז למה שאמרתי, ולזה היה השולחן בצפון להתיש כח הצפוני שהוא צפון במצפונו של אדם, וכן אז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, שהוא מזון המלאכים שהיו אוכלים קמעא ומתברך במעיהם, כדי שיהיו פנויים לעסוק בד"ת ולא יצטרכו לחזר אחר מזון גופני, ולזה נקרא שלחן ששולח ברכתו משם, וכדי שיהיו פנויים מיצה"ר, שניים להם אוכלי תרומה, כי אחר שנתרמה ונקרא עליה שם ובירך חל עליה קדושה וברכה, קדושה להתיש כח היצר, וברכה שאוכלין קמעא ומתברך במעיהם, ובאמרם אוכלי תרומה ולא אמר אוכלי לחם הפנים רמזו על התורה תרומ"ה תרו"ם ה', תור"ה מ', שנתנה לארבעים יום, לזה אמר שניים להם אוכלי תרומה, שכמו שאוכלי תרומה מתישים כח היצר ומתברך המזון במעיהם, כמו שאמרתי מקריאת שם וברכה כן האומר ד"ת על השולחן. לחם הפנים, היו י"ב ככרות, שנאמר זה השולחן אשר לפני ה', כמנין זה, והיה מתחלק למשמרות משמר הנכנס נוטל ששה ומשמר היוצא נוטל ששה, הנכנסים היו חולקים בצפון והיוצאין היו חולקים בדרום, ובזמן שבא אחד מג' רגלים בשבת חולקים כל המשמרות בשוה, כן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עבודת ב"ה. וראה כי הכל היו חולקים בכוונה ידועה, כי היו חולקים ו', וא"ו גימ' אח"ד, כדי שיהיה להם לב אחד לעבודת בוראם, והיו חולקים בצפון להתיש כח הצפוני, והיוצאים היו ג"כ חולקים ששה כדי שלא ישלוט עליהם לפי שיצאו, וכדי שיהיה להם לב אחד לעבודתו, וחולקים בדרום לפי שרוח הדרום קר שכבר נתקרר היצר, וכדי שיהיה לבם לדר רום, לפי שיצאו, וכדי שלא תפרד מהם הקדושה, וברגל חולקים כל המשמרות כדי שלא תשלוט עליהם היצר מחמת אכילה ושתיה של יום טוב, לח"ם פני"ם גי' ירח"ם, שהוא מרחם על הכהנים שהיו הולכים יחפים על הרצפה היה מרחם עליהם שלא יבאו לידי חולי מעים, לפי שהיו יחפים ובלי מלבוש והיו אוכלים בשר הרבה שהיה נכנס ברמ"ח איבריהם והיה מעכל כל אכילתם כדי שלא יבאו לידי גסות לב מרוב האכילה, לח"ם, חמ"ל עליהם ומח"ל להם עונותיהם, לח"ם פני"ם, למ"ד חי"ת מ"ם פ"ה נו"ן יו"ד מ"ם, גימ' הוא מברי"ח יצ"ר הר"ע הי"ה ע"ה, לח"ם פני"ם במ"ק גי' ג"ל, שהיה מגלה להם רזי תורה, כמו המן שהיה מגלה רזין, לחם הפנים שהוא לוחם עם היצר שהוא בפנים, וכן הפנים במ"ק עולה יצר רע, עה"מ:
פסוק כג:ואמר בשולחן אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קומתו, ולא נזכר חצי כי אם בקומה. הטעם הוא, כי הארון הוא רמז לתלמיד חכם שצריך להשפיל עצמו כאילו אינו שלם אלא חצי בין באורך שהוא כלפי העם, שהם רחוקים ממנו, שהאורך הוא יותר רחוק מן הרוחב, ורמז שישפיל עצמו בפניהם, בין בקומה שהוא כלפי הקב"ה, אבל שלחן שהוא רמז למלכות צריך שינהוג נשיאות ומלכות, ולא יראה שפלות כדי שתהא מוראו על הכל אפי' על קרוביו ובני משפחתו, שהתורה אמרה שום תשים עליך מלך, ש תהא אימתו עליך, וכן צוה רבינו הקדוש לרבן גמליאל בנו וא"ל נהוג נשיאותך ברמים, בקומה, שהוא רמז כלפי הקב"ה, אמר ואמה וחצי צריך שישפיל עצמו, ולא יחשוב אלא כאילו הוא חצי כדי שלא יגבה לבו כי האדם שהוא קל הדעת כשנותנים לו איזו מעלה או איזו שררה מיד זחה דעתו עליו, אבל מי שיש לו שכל ודעת ידע ערכו, וידע שאותה מעלה או אותה שררה שניתן לו אינה תמידית, לפי שהוא כלה ואבד ובאבדו תאבד מעלתו עמו, וידע שהזמן הוא כלו מקרה ופגע, ואינו יכול לעמוד כנגד שום מקרה ממקרי הזמן א"כ איך יתגאה, אלא יחשוב עצמו כאין, כמו שאמר אברהם אבינו עם כל המעלה שנתן לו אמר ואנכי עפר ואפר, ומשה רבינו אמר ונחנו מה, ודוד המלך ע"ה אמר ואנכי תולעת ולא איש, אבל העכו"ם כשנותן להם איזו מעלה לפי שהם שוגים בהבלי הזמן טח מראות עיניהם וחושבים שיתמידו באותה מעלה, ואינם שמים לב מי הוא שנתנה להם, כי אם היו באים לידי חשבון זה היו מבינים שמי שנתנה להם יכול להסירה מהם, ולזה אמר פרעה הרשע מי ה' אשר אשמע בקולו, וכן חירם אמר מושב אלהים ישבתי, וכן נבוכדנצר אמר אעלה על במתי עב וגו', לזה בא הרמז כאן ואמה וחצי, לומר שאין גבהות לפני. המקום, לזה אמה ולא אמתים וחצי ולא שלם, וכן אמרו ז"ל בענין הכריעות בברכות, הדיוט כורע באבות תחלה וסוף והודאה תחלה וסוף, וכהן גדול תחלת כל ברכה וסוף כל ברכה, והמלך כיון שכרע שוב אינו זוקף עד שיגמור, כל זה כדי שלא תזוח דעתו, לא הכהן בראותו שהוא גדול מאחיו, ולא המלך. וברוחב שלא נאמר בו חצי אמה היה לומר שיקרב קרוביו:
פסוק כט:ועשית קערותיו וכפותיו וקשותיו וגו' בא להורות לאדם דרך הנהגתו על שלחנו באכילתו ובשתייתו ובכוונתו ובכליו, ולא ימשך אחר תענוגי הגוף וידע שהוא מעומד לפני מלך ה' כמו שאמר דוד שויתי ה' לנגדי תמיד, וכ"ש בעת האכילה ששם צריך שיתגבר שלא יבא השטן אם ימשך אחר הנאת גופו, וכן אז"ל סעדת והנאתך משוך ידך הימנה, פירוש אם אותו מאכל הוא מתוק משוך ידך הימנו כדי שלא תמשך ותשכח העיקר שהוא מזון הנפש, ותחשוב שהגוף עיקר ותעשה הטפל עיקר ומהעיקר טפל אלא קודם כל דבר תשים מגמתך שהש"י עומד לפניך, שנאמר זה השלחן אשר לפני ה', ולזה קודם כל דבר אמור הברכה על אותו דבר, ואומר ברוך אתה לנוכח להודיע שה' הוא נגדו, ועל זה אמר שלמה כי תשב ללחום, פירוש לאכול לחם את מושל שהגוף מושל עליך, ואי אפשר בלתי להאכילו, בין תבין את אשר לפניך שהוא השי"ת שאומר ברוך אתה לנוכח:
פסוק כט:וכתב רבינו בחיי ז"ל בספר שלחן של ארבע ז"ל, יצטרך האדם כשיאכל וישתה שיפנה מחשבתו ותהיה משוטטת בהקב"ה על כל לגימה ולגימה, כענין שכתוב ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, ותוכל ללמוד זה מדור המדבר, כי בהיותם אוכלים המן היתה כונתם משוטטת בשכינה ומתבוננים בענוה, על כן חייבה החכמה שיהא שיעור מזונם עומר שהוא עשירית האיפה, יתבוננו בעשירית שהיא נותנת טרף לביתה ומספקת מזון לכל נברא מעלה ומטה, ועוד רמז בעשירית האיפה שלא ימשך אחר המאכלים הערבים, לומר איפה מאכל מתוק וערב לומר הביאו, אי פה הוא, לז"א אמר עשירית תמדוד עצמך כמה תתאוה לאכול תאכל העשירית ממה שאתה אוכל כמו שאמר ז"ל סעדת והנאתך וכו'. ועל כן ראוי לאדם הירא את ה' שתהיה מחשבתו מקושרת עם העליונים ותהיה אכילתו לקיום גופו בלבד ולא ימשך אחר התענוגים, סבת אבדן הגוף והנפש וסבה שישכח את העיקר, כי מתוך האכילה והשתיה יגבה לבו, ויבא לידי מכשולות וחטאים גדולים ולעשות מעשים אשר לא נעשו, והנה אחי יוסף לא מכרוהו אלא מתוך אכילה ושתיה, ומטעם זה אמרה תורה שלא לאכול ביוה"כ שהוא יום דין לנפשות כי תהיה אכילתו סבה להחטיא את נפשו, ואפילו בדיני התורה אמר אכל ושתה אל יורה, כל זה ראיה כי האכילה והשתיה סבה להעביר האדם מדרך התורה והעבודה ולהשליך כל חקי השי"ת אחרי גוו, כל זה גרם לו שאכל ושבע, ולכך ציותה תורה ואכלת ושבעת וברכת, כלומר אחר שתאכל ותשבע ואתה קרוב לפרוק עול, וברכת את ה', באותה שעה תצטרך שתקבל עליך עול מלכותו יתברך לשמו, ע"כ קצור דבריו. לז"א קערותיו, שלא יסתכל בקערה אם היא של חרס והוא רוצה להיות מכסף, שאם הוא רודף אחר היתרונות יהיו כל ימיו מכאובים, כמו שכתב הוא ז"ל, מי שרודף אחר היתרונות יהיו כל ימיו מכאובים, ולא ישבע לעולם לפי שהיתרונות אין להם תכלית, ומי שרודף אחריהם הוא נגוע ומוכה בסנוירי הסכלות ובכל שקר יתגלע, אין צריך לומר שאין לו חלק בתורה, שאם הוא עשיר ורגיל לאכול ולשתות בכלי כסף וזהב סוף שימעט בעיניו זה וישתוקק ויתאוה לנופך ספיר ויהלום, ואם השיג כלי אחר יתאוה לב' ולג', וזה ללא תכלית, ועל כן יתחייב האדם לשים מדותיו שלא יהמה לבו אחר היתרונות ושיסתפק במעט. והנה התורה היא מעידה על יעקב אבינו שהיתה לו מדת ההסתפקות, ולא היה מבקש היתרונות אלא דבר הכרחי שנאמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ע"כ זהו קערותיו שלא יסתכל בקערה כמו שאמרנו, ולא במה שבתוכה שיתאוה למאכלים ערבים והשמנים, כמו שאמר התנא ואל תתאוה לשלחנם של מלכים, כמו שכתב הוא ז"ל שיצטרך שיחזר אחר המאכלים הדקים, שהרי לפי דקותם יתרכך השכל ויתפקח הלב, כמו שאמר רבא חמרא וריחני פקחין, שלא יתכוין אלא לפקוח עיני שכלו, ויזהר ממאכלים הגסים שהשכל יתעבה בהם וישחת מצלילותו וזכותו, וכבר שמענו שהיה בקדמונינו מי שלא אכל בשר בהמה לגסותה, והיה רוב אכילתו בשר עופות קטנים דקים, והיו מגדלים אותם בבית ונותנים להם מזונות ידועים, כדי לזכך בהם את המוח, ולהישיר בהם האיברים שהם כלי הנפש, כדי שתתעלה הנפש ותמצא תכונה לקבל התורה ע"כ. וכפותיו, הם כלי השתיה ג"כ כדי שלא יסתכל בהם אם הם זכוכית או כלי חרש, ויעלה בדעתו שאין ראוי לו לשתות בהם וילך לטרוח ולבקש כלים נאים, אלא יעריך עצמו שהוא חומר קורץ מאדמה, לזה אמר כפותיו כפי ערכו שהוא עפר מן האדמה, ולא במה שבתוכו שנאמר אל תרא יין כי יתאדם, אז"ל יתאוה לדם, וי"ג ווי"ן נאמרו על היין, ומחלל האדם שנאמר ויחל נח, אז"ל שירד מקדושתו ונעשה חול, ואחר שהיה זך נעשה איש אדמה עפריי חומריי גס, וכן קערותיו היינו קערות הראויות לו חומריות כמוהו כמו שהוא מחומר. קשותיו, הוא בשאר מדותיו שהם צריכות לשלחן שלא יהא קפדן, קשותיו מלשון קושי, ובפרט אם יהיה שם אורח או אכסנאי או עני על שלחנו שלא יראה פנים זועפות, גם שלא יהא גרגרן, גם שלא יעשה דברים שממאס חבירו, שלא ישוך פרוסה ויתן לחבירו, וגם לא ישתה מהכוס ויתן לחבירו, ולא ילקט פירורין ויניחם על השלחן שכל אלו הדברים מביאים לידי אנינות הדעת, ואמרו ז"ל על פסוק כי על אלה יביאך האלהים במשפט זה הרק בפני, חבירו או הורג כנה בפני חבירו, וכן לא יבצע פרוסה פחות מכזית ולא יותר מכביצה, ולא ישתה כוסו בבת אחת, וכן שאר מדותיו, וזהו קשותיו שישוה מדותיו, כמו איתקש להדדי בלשון גמרא, וכן לא ידבר שום דבר קושי כגון דברי תפלות ונבלה, כי הקב"ה בחר בשביעיות, בחר בשבת שהוא יום ז', ובשמטה שנה שביעית, וביובל אחר ז' שמטות, וכן בחר ממין האנושי משה רבינו ע"ה. שהוא שביעי אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם משה, וברא ז' רקיעים ובחר בשביעי שהוא ערבות, וכן ברא באדם שבעה נקבים ב' עינים ב' אזנים ב' נחירים ובחר בז' שהוא הפה וכמו שכתב הרב ז"ל כי ידוע שלא בחר בו מפני אכילה ושתיה אלא לעבודתו, כשבא עת האכילה שהיא עבודת הגוף שם צריך לזכור עבודתו, וכן קשותיו עם האותיות גימ' עבודת השם, כמו שאמר הרב ז"ל על כל לגימא ולגימא תהיה מתשבתו משוטטת בהקב"ה, כענין שכתוב ויחזו את האלהים ויאכלו וגו'. ומנקיותיו שינקה האדם עצמו קודם שישב על השלחן ויבדוק נקביו, ומכאן תדע ששלחנו של אדם היא עבודתו ית', שכמו שהצריכוהו שיבדוק נקביו לתפלה כן הצריכוהו גם כן לשלחן, כל זה להודיע שהקב"ה מצוי על שלחנו של אדם, ולכך צריך לישב באימה ביראה כמו מי שיושב בתפלה, וכן הוא שבכל מקום שיש ד"ת שם השכינה שורה, שנאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, והוא מזכיר שמו בברכותיו ומיחד שמו, שברכות השלחן הם ו', ברכת נטילת ידים, ברכת המוציא, וד' של ברכת מזון, וא"ו במלואה אחד, עוד ו' עם מנינה ששה גימ' תורה, לומר שמי שאי אפשר לו לומר דברי תורה הו ברכות הם נחשבים כאלו אמר דברי תורה, זהו מנקיותיו שהיא התורה שמנקה את האדם מכל עונותיו, כמו שאמרו ז"ל גדולה תורה יותר מכל קרבנות, שנאמר זאת התורה לעולה למנחה לחטאת, פירוש לא עולה לא מנחה לא חטאת וגו', שאין צריך לא עולה ולא חטאת. אשר יוסך בהם, רמז על המפות שאוכל עליהם שיהיו נקיים וטהורים שלא יהיו צואים, שכן אמרו חז"ל כל האוכל על כלים צואים עובר על לא תשקצו את נפשותיכם. זה"ב נוטריקון זן הוא בריותיו, לומר שאם יש עני על שלחנו לא יעלה בדעתו לומר שמשלו הוא אוכל, אלא זימנו הקב"ה אצלך כפי מה שעלה בשקול דעתו של, מקום ב"ה, כדאיתא בכתובות (דף ס"ז:) ההוא דאתא לקמיה דרבא, א"ל במה את סועד, פירוש מה אתה רגיל לעשות סעודתך, א"ל בתרנגולת פטומה ויין ישן, אמר ליה ולא חיישת לדוחקא דצבורא, אמר ליה אטו מדידהו קא אכילנא מדהקב"ה קא אכילנא שנאמר עיני כל אליך וגו' את אכלם בעתו בעתם לא נאמר אלא בעתו מלמד שכל אחד ואחד מזמין לו הקב"ה אכלו בעתו, אדהכי אתאי אחתיה דרבא דלא הוה חזי לה תליסר שנין ואתיא ליה תרנגולת פטומא ויין ישן, אמר מה דקמאי, אמר ליה נעניתי לך קום אכול, הרי שהקב"ה זימן לו בבית רבא, וכשאמר לו לא חיישת לדוחקא דצבורא נזדמן ע"י אחותו, והרגיש רבא שחטא ואמר נעניתי לך, זהו זה"ב זן הוא בריותיו, לומר שהוא זן, לא בעל הסעודה, כמו שהיה אברהם אבינו אומר לאורחים כשהיו מברכין לו אומר להם וכי משלי אכלתם משל אלהי עולם אכלתם, וידע שהעני עשה עמו שהאכילו, כמו שאמרה רות שם האיש אשר עשיתי עמו, אני עשיתי עמו והוא לא עשה עמי. ועוד זה"ב, זן העולם ברחמים, שהוא זן לכל אחד ואחד כרצונו שנאמר ומשביע לכל חי רצון, כל אחד ואחד כפי רצונו, וכל זה מרוב רחמיו וחסדיו, שהרי יום שעשו העגל ירד המן, ומי שעושה זה, זה"ב נוטריקון זה הוא ברוך, וטהור ממחשבות רעות. ואמר תעשה אותם, לומר שאם התחיל לעשות אחד מאלו הדברים הקב"ה מבשרו שיעשה כלם, בא לטהר מסייעין אותו, וכתיב אתם לומר כאלו אתם עשיתם עצמכם:
פסוק לא:ועשית מנורת זהב. הקדים השלחן למנורה, לפי שהשלחן ממנו מזון הגוף, וא"א לאדם לעבוד ה' בלא בריאות הגוף, ואם אין גוף אין נשמה, וקודם בא הגוף ואח"כ כשיגדל ויבא לקיום המצות תבא הנשמה, ולזה אמר ועשית שלחן, אני בראתי לך גוף עיר פרח ואתה תתקן אותו ותזככו בקיום המצות כמ"ש פרשת בראשית, אשר ברא אלהים לעשות, ע"י אדם, תלה שלימות הבריאה על ידי בשר ודם, וזהו אשר תעשו אותם האמור במצות כתיב אתם כאלו עשיתם עצמכם. וזהו אומרם ז"ל כביכול כאילו נעשה שותף להקב"ה, אמר כן בהרבה דברים. וכן אחר כך צוה על המנורה שהיא רמז על הנשמה שהיא מאירה לגוף, מנרת בגימ' נ"ר הנשמה מ', ר"ל התורה שנתנה למ' יום, וכן נר הנשמה שהיא אצולה מאתו יתברך, זהו מנרת גימ' נר הנשמה בכחי, וכן הוא אומר נר ה' נשמת אדם. מקשה, גימ' תמה, תמה גדול איך עומדת הנשמה בגוף. ולזה בא הרמז בכחי, ולזה היתה המנורה נוכח השלחן לומר שאם אין קמח אין תורה ואמר תיעשה מלא יו"ד, מכאן עשה שלמה י' מנורות, ואמר תיעשה ר"ל שלא תשלם עשיית המנורה עד שיבא שלמה ויעשה העשר מנורות אז תושלם, ולזה אמר תיעשה גימ' ת"י שלמה, שיבא הוא ויעשה, כי אז הושלמו העשר והאירו, תיעשה גימ' שלימות עם המלה, לומר שהשלימות הוא לעתיד על ידי שלמה לא עתה, לז"א תיעשה, וכן אמרו ז"ל על ותשלם כל המלאכה האמור בשלמה ארז"ל ותשלם המלאכה אין כתיב כאן אלא ותשלם כל המלאכה מלאכת ששת ימי בראשית שלמה, מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, ועשה אין כתיב כאן אלא לעשות, ע"י שלמה, וכיון שבא שלמה ובנה בית המקדש אמר הקב"ה עכשו שלמה מלאכת שמים וארץ, לכך נקרא שלמה ע"כ. וכמו שמלאכת שמים וארץ נשלמו על יד כן מלאכת המנורה נשלמה על ידו, ולזה אמר תיעשה לא אתה אלא על ידי שלמה:
פסוק לא:ועוד אמרו חז"ל במדרש, ויעש את מנורת הזהב עשר כנגד עשרת הדברות, וכל מנורה היו בה ז' נרות הרי ע' כנגד שבעים אומות, שכל זמן שהנרות דולקות היו מתכבשין, ומיום שכבו הנרות נתגברו, ותורה נמשלה לנר, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור ע"כ. והכונה היא לפי שבזמן שלמה היה שלום בעולם והיו כל האומות כבושים תחת ידו, אבל מזמן המשכן עד שבא שלמה כבשו ז' אומות, לזה היתה מנורה אחת שיש בה ז' נרות לכבוש ז' אומות של ארץ ישראל. ואמרו ותורה נמשלה לנר לומר שבזמן הזה אנו כובשים אותם בתורה שהיא שבעה ספרים, שנאמר חצבה עמודיה שבעה שחשבו ס' במדבר ג' ספרים, ולזה אמר מנרת בסמיכות לומר שהיא סמוכה למנורה אחרת שהיא התורה, זהב היא התורה שנאמר הנחמדים מזהב וגו':
פסוק לא:עוד אמר ועשית ותיעשה. לומר שבעשיית התחתונים ישלמו העליונים, כמו שאמר בזוהר פעמים רבות באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, לזה ועשית בעשייתך של מטה תיעשה של מעלה, לזה אמר מנורת בסמיכות, כי אינה סמוכה לזהב, שאם סמוכה לזהב היה לה להיות טעמה במקף ומנורת טעומה בטרחא, לומר שהיא סמוכה למנורה העליונה הנעלמת, ולזה ו' פעמים נזכרה מנורה רמז לששה קנים יוצאים מצדיה של עליונה, והבן:
פסוק לא:ובמדרש תנחומא אמר שהמנורה בז' נרות הם ז' כוכבי לכת. וכתב רבינו בחיי ז"ל, ביאור זה כי ז' כוכבי לכת הם נרות ברקיעים ופועלים בשפלים ומנהיגים עולם השפל תמיד ביום ובלילה, והנר האמצעי הוא כנגד גלגל חמה שהוא תדיר באורה והוא אמצעי לז', על דרך שצ"ם חנכ"ל:
פסוק לא:ועוד יכולין לומר שהמנורה היא התורה, כמ"ש המדרש שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, וששה קנים יוצאים מצדיה היא תורה שבעל פה שהיא ששה סדרי משנה, והכפתורים והגביעים והפרחים הם ברייתא וספרא וספרי:
פסוק לא:ודע שהגביעים היו כ"ב, והכפתורים י"א, והפרחים ט', צרף הכל יעלה מ"ב, ה' ב"ם, וב"ם במ"ק ו', וא"ו גימ' אח"ד, לומר לך שהכל אחד ואחדות אחד, ולזה היתה ככר לא פחות ולא יותר לרמוז על האחדות, וזהו כלה מקשה אחת, מקשה במ"ק אחד:
פסוק לא:עוד נאמר כי האדם הוא רמז לקנה אמצעי שעולה עד המוח, וג' קני מנורה מצדה אחד היא היד שיש בה ג' פרקים, ושבעה נרותיה עליה הם ז' נקבים שבראש, ב' עינים, ב' אזנים, ב' נחירים, והפה הוא הנר המערבי, ששם עריבות המאכל, ומלקחיה ומחתותיה הם האצבעות שלוקח בהם ומחתה בהם, פירוש מקבל על ידם שכר ועונש, ופירוש מלקחיה שלוקח שכר, ומחתותיה פירוש עונש כמו היחתה איש אש בחיקו, ולזה היו ימין ושמאל:
פסוק לא:ומה שהיתה בדרום להורות לאדם שעיקר דירתו הוא למעלה, דרום דר רום, כמו שאמר כי גרים ותושבים אתם עמדי, הישוב העקרי הוא עמדי, וגרים בעוה"ז כמו גר שבא לעשות סחורה ולהוליכה לארצו כי שם ביתו, וזהו ותושבים אתם עמדי, הישוב העקרי שלכם הוא עמדי בעולם הבא, וזהו דרום דר רום שעיקר הדירה היא ברום שהוא למעלה:
פסוק לא:ועוד היתה בדרום לפי שהיא רמז לתורה. כמ"ש במדרש והחכמה מאין תמצא, היא בדרום כאומרם הרוצה להחכים ידרים. ודע כי הפתח היה במזרח וכשהיה כהן נכנס היה שמאלו לדרום וימינו לצפון ופניו למערב, יבא שמאלו לימינו של עולם שהוא הדרום וימינו לשמאלו של עולם שהוא הצפון, יבא שמאל לימין וימין לשמאל, ולעולם הוא כן, כי דרך כניסתו הוא יוצא, הכל הוא להורות כי ימין כלול בשמאל ושמאל בימין, והכל אחד, והיה הכהן נכנס וימינו לצפון שהוא שמאל עולם, הרי ימין ושמאל שמאל וימין, ופניו למערב ששם מתערב הכל והבן. וזהו שויתי ה' לנגדי תמיד, כי היה יוצא דרך כניסתו, ותמיד היה לנגדו המערב ששם השכינה, כי מימינו שהוא הצפון שהיה לימינו בכניסתו, כמ"ש שהיה שם השלחן והוא רמז למלכות ולמעלה ושררה ואולי אתגאה, אמר על זה בל אמוט כל עוד שנגדי השכינה: