פסוק יב:כי תשא את ראש וגו'. אחר שאמר כפרתו של אהרן אמר ג"כ כפרתן של ישראל, ואמר כי תשא לומר שאין להם נשיאות ראש על מה שעברו על מצותי ועשו העגל, שכל העובד ע"א כאלו עבר על כל המצות, זהו כל העובר, העבר כתיב, שעברו עבירה גדולה שעברו על כל המצות, זהו העובר על הפקודים תרגום מצוה פקודא:
פסוק יב:ובזוהר כל העובר על הפקודים. שכל מקום שיש מנין שלטא ביה סטרא אחרא ואי נטלי מנהון פורקנא לא שלטי עליה, וביומוי דדוד בגין דלא נטיל הוה בהון מותנא. א"כ יהיה פירוש כל העובר שבנתינת הכופר עבר מעליו סטרא אחרא ומעביר מעליו מותנא אע"פ שיש שם מנין, ע"כ:
פסוק יב:ונתנו איש כפר נפשו. פרך נפשו, שיעננה שיענה נפש הבהמית שהיא הנפש המתאוה. לה', שישעבדנה לעבודת ה', כדי שיבא לפקוד אותה ולא ירבה בה פגם, זהו ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ונתנו נקראת מסופה לראשה ונתנו, ומראש לסוף ונתנו, לומר שהצדקה שכרה צדקה שכר מצוה שיעשה מצוה, וכה"א רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה. או יאמר שימציא לו הקב"ה בני אדם ראוים לצדקה, צדקה מאתים חסר אחת וכשתסיר אחד ממאתים ישאר מתים, לזה הצדקה נותנת חיים זהו רודף צדקה ימצא חיים, לומר שימציאהו ה' אחד להשלים מאתים שעולה במ"ק כמו חיים במ"ק. עוד ימצא חיים צדקה, שימצא מי שיתן לבניו צדקה, גלגל הוא שחוזר בעולם, או ימצא חיים צדקה שמספיק מן החיים העליונים לצדק על דרך ה' ספירות. עוד ימצא חיים צדקה שיתן לו חיים ויתן לו לעשות צדקה, וכשיהיו חייו מרובים יהיו ג"כ צדקותיו מרובים, וכל שמרבה בצדקה משפיעין לו לעשות צדקה, ולזה תמצא כל צווין של צדקה כפול, נתן תתן, פתח תפתח, הענק תעניק, ולזה ונתנו ויתנו ב"פ:
פסוק יב:ונתנו איש. מי שהוא איש שגובר על יצרו כמו ר' חנינא בן דוסא שהלך לקנות נדוניא לבתו ומצא גבאי צדקה גובין להשיא יתומה וגבר על יצרו ונתן כל מה שהיה בידו ליתומה ונשבע ליצרו שלא יפתהו ואמר העבודה הרי הם נתונים ליתומה:
פסוק יב:כפר גימ' שלו ברחמים, שכפר נפש אין לו ערך, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, אלא מרוב רחמיו אמר זה יתנו, לפי שנתקשה כשאמר כפר נפש, א"ל הקב"ה איני שואל כי אם זה ולא שקל שלה כי אם חצי. ועוד תראה שהכל ברחמים, שהשקלים הם מכסף וכסף במלואו כזה כ"ף סמ"ך פ"א גימ' ברחמים ע"ה, ולזה אנו מקדימין השקלים לקריאת העגל, כי העגל הוא מצפון זהב יאתה שהוא הצפוני והאדם שיש לו זהב ומצפינו בבית גנזיו ואינו עושה ממנו צדקה אלא מתגאה בו ועשיר יענה עזות, עליו נאמר מצפון תפתח הרעה, עושר שמור, אם העושר הוא שמור ואינו מפזרו אלא אדרבא מוסיף עליו וכל מה שמוסיף מטמינו ומצפינו ומשמרו יותר, יש לך לדעת שהוא לבעליו, שאינו שלו ויש לו בעלים אחרים, והוא לרעתו של זה, לפי ששמרו ולא עשה ממנו צדקה לא השליטו הקב"ה עליו אלא יזרע ואחר יאכל כ"ז לרעתו שאין לך רעה גדולה מזו, וכן אמר קהלת יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם, אמר תחת השמש לומר שלא יחשוב כי מערכת הגלגלים והכוכבים גרמה לו, אלא זאת הרעה של הכילות היא רבה עליו, כמ"ש בא לטמא פותחין לו, ואמר תדע כי לא המערכת גרמה לו, איש אשר יתן לו האלהים, לא אמר אלהים שהיה נראה שמכח המערכת נתנה אלא האלהים הידוע, עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו, ואמר איש אשר נתן לו כל זה עושר ונכסים וכבוד, ודאי במתנה ובעין יפה נתנה לו, א"כ איך אפשר לומר שלא ישליטנו לאכל כי איש נכרי יאכלנו, זה אינו אלא חולי רע הוא שקנה לו, כי הבחירה בידו אינה מה', אם כן מצפון מאותו שמצפין ממונו ואינו מפזרו תפתח הרעה, אותה שאמר עליה קהלת יש רעה וגו' וזהו תחת השמש, אבל מי שהוא עושה צדקה הוא עולה למעלה מן הגלגלים שנאמר צדקה תרומם, וכה"א מרומים ישכון, מה טעם לחמו נתן, אפילו הלחם שאין לו יותר נתן, וכה"א הלא פרוס לרעב לחמך, אפילו שאין לך אלא לחם אחד פרסהו חציו לך וחציו לו, מימיו נאמנים, שנתנם לך באמונה בלי שום פניה, לא לגאוה ולא להתראות אלא בעין יפה, זהו מרומים ישכון. וכן אמרו במדרש כי תשא, א"ל הקב"ה למשה במה תרום קרנם של ישראל בצדקה, שנא' צדקה תרומם גוי, ואין גוי אלא ישראל שנאמר ומי כעמך כישראל גוי אחד:
פסוק יב:וכתב רבינו בחיי ז"ל, שאמר ולא יהיה בהם נגף ב"פ, ראשון לשון מנין, והשני לשון השגחה, מלשון בעת פקודתם יאבדו, ושעור הכתוב כן, ונתנו איש כפר נפשו במנות אותם, כדי שלא יהיה בהם נגף בהשגיחו אותם, ע"כ:
פסוק יב:ומה שאמר כי תשא ולא אמר לשון צווי, גם אומר ראש בני ישראל ולא אמר בני ישראל, זה יובן מהמדרש ז"ל, אמר הקב"ה למשה לך מנה את ישראל, אמר משה כתיב והיה זרעך כעפר הארץ וכתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים ואתה אומר לך מנה את ישראל, א"ל הקב"ה לא כמו שאתה סבור אלא אם בקשת לעמוד על מניינם טול ראשי אותיות של שבטים ואתה עומד על מניינם, ר' מראובן מאתים אלף, ש' משמעון שלש מאות אלף, ל' מלוי שלשים אלף, וכן השאר, א"כ לפי מדרש זה יהיה פירוש הפסוק כן, כי תשא כשתרצה לעמוד על מניינם דרך כלל, את ראש בני ישראל דרך פרט, ונתנו איש כפר נפשו בפקוד אותם, לשון השגחה, כלו' שישגיחו עליהם לראות כמה הם, והשגחה זו היא ע"י השקלים. ועם זה יובן למה אמר ב"פ בפקוד אותם, וכבר אמרנו שפירוש פקידה השגחה הקב"ה משגיח על ישראל שלא לחול עליהם נגף. אמר בזוהר כשהיו מונין ישראל היו מברכין אותם קודם ואח"כ מונים ואח"כ מברכין נמצאו ישראל מתברכין ב"פ, לזה אמר ב"פ בפקוד אותם לשון השגחה, ולזה לא היה שקל שלה אלא חצי כדי שלא יבא המשטין על המנין:
פסוק יב:עוד היה מחצית השקל, לפי שאדם משותף מחומר ושכל, לזה בפ' מחצית השקל אמר מחצית השקל בשקל הקדש, זה כנגד השכל, ולזה לא נתן בו שעור, עשרים גרה השקל מחצית השקל, כנגד החומר, תרומה לה':
פסוק יב:עוד חצי שקל. כדי שיחשוב האדם שהוא חצי ואינו שלם כי מה שלמות יש לו לאדם מאחר שהוא מורכב מד' יסודות, וכנגד השני יסודות שהם נתפסים שהם מים ועפר הוא חצי שקל, אבל האש והרוח אינו נשקל. השק"ל עם ארבע אותיות והמלה גימ' מי"ם עפ"ר:
פסוק יב:במדרש תנחומא על פסוק והשבע לעשיר אינו מניח לו לישון, בעשירי תורה הכתוב מדבר, כיצד אדם גדול ועשיר ולימד תלמידים הרבה והרביץ תורה ברבים והשביעם מן התורה, אע"פ שהוא מת אין התלמידים מניחים לו לישון, וכן אמר רשב"ל אמר ר"ע ת"ח אין תלמידיו מניחים לו לישון בקבר שנאמר דובב שפתי ישנים, וכן משה לימד תורה לישראל והדריכם במצות ונתן להם סדרי פרשיות שקורין בהם בכל שבת ובכל חודש ובכל מועד, והם מזכירים אותו בכל פרשה ופרשה, פרשת שקלים, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע משאני מת איני נזכר, א"ל הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה ושנה שקורין אותה לפני כאילו אתה עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן, מנין ממה שקראו בענין וידבר ה' אל משה לאמר שא את ראש בני ישראל, כאילו אמר אתה תשא ראש בני ישראל, לא אמר ישראל אלא בני ישראל, לבני בניהם עד עולם אתה נושא ראשם, ראש בני ישראל ר"ת רבי, אתה רבי ורב וראש עליהם לעולם. ואמר לישון ולא אמר לישן שנראה שזה הוא צער שאין מניחים אותו שיהיה לו נחת רוח, כי השינה היא נותנת נחת רוח לגוף, לזה אמר לישון שיהיה מתיישן והולך אלא בכל יום מתחדש, וזהו לשון לישון:
פסוק יג:עוד כל העובר על הפקודים, לא מאותם שיש להם מנין ידוע ואינם רוצים לחסר המנין ומבקשים לעשות צדקה ממקום אחר, בחשבם שהצדקה מחסרת, אדרבא היא מעדפת, כאמרם ז"ל בפסוק וכן נגוזו ועבר, כל מה שגוזזים הצמר או השער או הצפרנים הם גדלים יותר, וזהו ועבר שעובר על הגבול שהיה לו ליגדל, וכן הגפן כשזומרים אותו הוא יותר גדול ויותר עושה פירות וכשאין זומרין אותו אינו גדול כ"כ ואינו עושה פירות, וישראל נמשלים לגפן שנאמר גפן ממצרים תסיע. זהו כל העובר על הפקודים, שיש לו מנין ידוע ועובר עליו שאינו חשוב עליו בערך הצדקה לעמוד במנינה ורוצה לחסרו:
פסוק יג:זה יתנו. במדרש ז"ה י"ב שבטים יתנו, אפילו שבט לוי. העשיר לא ירבה אלו שאר שבטים שהם עשירים שיש להם חלק ונחלה בא"י, והדל לא ימעיט זה שבט לוי שהוא דל שאין לו חלק ונחלה בא"י והוא מחזר על הגרנות, והד"ל גימ' לו"י ע"ה, שק"ל בא"ת ב"ש גימ' כ"ו, כמו שאמר רבי אלעזר מיום שחרב ב"ה דיו לעולם שישתמש בב' אותיות, שנאמר כל הנשמה תהלל י"ה. וכוונת רבי אלעזר היא, מאחר שאין העולם מלא שהוא ב"ה, שנאמר וכבוד ה' מלא את המשכן, ומאחר שהוא חרב אין ראוי שיקרא השם אלא על עולם מלא, כמו שאמרו ז"ל על ויברא ה' אלהים, שם מלא על עולם מלא, שהוא עולם קטן ולא היה עבודת אלילים בעולם שהיא שקר, ושם הוי"ה מורה אמיתות והויה, ומזה הטעם אין ה' נקרא ככתבו אלא בכנוי, ולפי שעתיד להיות העגל לזה אמר שיתנו מחצית השקל:
פסוק טו:עוד מחצית כ"ו אח"ד, ולזה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, שהכל חייבים ליחדו. וכן עשי"ר במ"ק אח"ד, שאין לך עושר גדול מהמיחד הקב"ה. הד"ל במ"ק י"ב וע"ה י"ג דהיינו אח"ד, ולפי שהוא חסר אחד וצריך להשלימו ע"ה, לפי שמתוך צערו ודחקו פעמים כופר בהקב"ה ונתפס על צערו לזה משלימין ע"ה. העשיר והד"ל גימ' לקש"ר, כבר ידעת היכן רומז העשיר והדל וצריך לחברם ולקשרם יחד, העשי"ר גימ' ז"ה פות"ח י"ד לד"ל כי כשהוא פותח יד מלמטה כך הוא פותח למעלה, זהו פתח תפתח, אז מריקים עושר לכל העולמות ד"ל גימ' יד"ך, אם העשיר פותח יד לדל ירבה ואם לא לא ירבה והדל לא ימעיט כי הרבה פתחים למקום כי לא נעשה זה דל אלא לזכות בו העשיר, ואם העשיר לא יתן הקב"ה נותן לו עד שיהיה עשיר, ד"ל במלואו דל"ת למ"ד גימ' תק"ח, שהקב"ה אומר לו תקח, וכן עשי"ר במספר אחרי גימ' ת"ת, שצריך לתת:
פסוק טז:ולקחת את כסף הכפורים וגו' והיה לבני ישראל לזכרון. צריך שתדע שמאלו השקלים נעשו מהם האדנים שהם היסוד, כמו שמפורש בפ' פקודי, והקרשים עליהם, והקרשים היו מצופים זהב, והיריעות עזים שהיו שלשים אמה אורך היו מכסים על רוחב המשכן שהוא עשר אמות, ועובי הקרשים אמה, נשאר י"ח לחסות על מעשה העגל שהיה זהב, עוד היה הזהב מכוסה לפי מעלתו שהוא צפון בבינ"ה שנאמר מצפון זהב יאתה, והיה הכסף של האדנים נראה מבחוץ לומר שכפר להם מעשה העגל ונתלבן, שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, לזה אמר לזכרון לפני ה' לכפר:
פסוק יח:ועשית כיור נחושת וכנו וגו', נסמכה פ' זו עם פ' שקלים לומר כמו שהשקלים נעשו מהם האדנים שהם לזכרון, שכפר להם מעשה העגל ונתלבן אותו עון, כן הכיור היה לרחוץ אותו עון, ולזה אמר לרחצה ולא אמר לרחוץ ממנו ידיהם ורגליהם, כמו שאמר אח"כ ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו, אלא אמר לרחצה סתם, הוא רחיצת הלכלוך הידוע כי כבר ידוע שנעשה הכיור ממראות הצובאות שהן של הנשים שלא נתנו תכשיטיהן לעגל, וזהו מראות הצובאות, שהמה מראות שלא רצו בעגל, ויהיה פירוש הצובאות כתרגום יחפוץ יצבי, ולזה היה פתח אוהל מועד, כמו שאמר ונתת אותו בין אוהל מועד ובין המזבח, וזה המזבח הוא מזבח העולה שם פתח אהל מועד כדי שמיד בכניסתם ידעו שהיה לרחוץ אותו עון, ופירש"י ז"ל תדע לך שהן מראות ממש שהרי נאמר ונחושת התנופה ע' ככר ויעש בה וגו' וכיור וכנו לא הזכירו שם, למדת שלא היה נחושת הכיור מנחושת התנופה כך דרש ר' תנחומא, ע"כ. ולכך אמר נחושת נחושת שני פעמים, ולזה ורחצו אהרן ובניו ממנו שהוא היה בעשיית העגל, ואמר ורחצו אהרן ובניו ממנו, ולא אמר ורחצו ממנו אהרן ובניו, שפעמים לא היה רוחץ ממנו כדתנן הביאו לו קיתון של זהב וקדש ידיו ורגליו, וכה"א בבאם אל אהל מועד ירחצו ולא אמר ממנו. ואמר ורחצו ידיהם ורגליהם ולא אמר מי הם הרוחצים, אפשר שרמז כאן מה שאמר בתנא דבי אליהו הובא בילקוט ז"ל, כתיב לך אל העם וקדשתם, שנו רבותינו וקדשתם לטבילה למדנו רחיצת ידים ממשה ואהרן ובניו, שנאמר ועשית כיור נחושת וגו' ורחצו ידיהם ורגליהם, ובישראל הוא אומר והתקדשתם והייתם קדושים, מכאן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה לא לכהנים בלבד נתנה קדושה בסיני אלא לכל ישראל, שנאמר דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו, מכאן אמרו כל האוכל שלא ברחיצת ידים סימן רע לו ע"כ. א"כ ורחצו ידיהם ורגליהם הוא חוזר לישראל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות תפלה ז"ל, תפלת שחרית רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו ומתפלל:
פסוק כא:ולא ימותו והיתה להם חק עולם לו ולזרעו זו נטילה של אכילה, ולזרעו לדורותם גימ' זו היא נטילת ידים של אכילה, וו' שמוש ולא ימותו, זהו שאמר כל האוכל בלא נטילת ידים סימן רע לו, לפי שזו הרחיצה תרגם אונקלוס ורחצו ויקדשון בלשון קדושה וכשאינו רוחץ הוא נזון מהטומאה ושם מיתה מצויה ונהפך ורחץ לורצח, אבל כשרוחץ ומגביה עשר אצבעותיו למעלה, להורות שהוא נזון מעשר עליונות, וכן תמצא בפ' זו של ועשית כיור ז"ן מלות:
פסוק כג:ואתה קח לך. א"ל אע"פ שצויתי לאהרן על קדוש ידים ורגלים שהם י' כנגד עשר ספירות שהיה מקדש יד ימין על רגל ימין ויד שמאל על רגל שמאל לחבר הכל על ידו ולהמשיך שפע וקדושה לכל העולמות מעלה ומטה כל זה הוא כדי שלא ימותו, אבל אתה קח לך בשמים ראש, אתה לוקח מהראש והם מקבלים ממך, ואתה קח לך בשמים, ס"ת גי' חכמה, שהשמן רמוז בחכמה, ולפי שבשמן המשחה היה בו ה' מינים מר דרור וקנמן בשם וקנה בושם וקדה ושמן זית, כנגד ה' ספירות עליונות שהם למעלה מתפארת שהיא מדתו של משה שהיא שמים, זהו בשמים, לזה אמר לו אתה קח ה' שלמעלה ממך, ולפי שעיקר השמן מן החכמה, לזה אמר במדרש תנא דבי ר' יהודה בר אלעאי שמן המשחה שעשה משה במדבר סיני נסים נעשו בו מתחלה ועד סוף, לא היו בו אלא י"ב לוג שנאמר ושמן זית הין לסוך בו את הסמנים לא היה מספיק עאכ"ו שהאור בולע והיורה והסמנים בולעים, וממנו נמשח המשכן וכל כליו והכיור וכנו והארון והשלחן וכל כליו והמנורה וכליה ומזבח הקטורת ומזבח העולה וכל כליו וממנו נמשחו אהרן ובניו בז' ימי המלואים וממנו נמשחו מלכים וכהנים גדולים וכולו קיים לעתיד לבא, שנאמר שמן משחת קודם יהיה זה לי, ז"ה בגימ' י"ב לוג, לפי שמקורו ממקום נסתר לפיכך נעשו בו נסי נסים, נמשח בו אהרן שנאמר כשמן הטוב על הראש שהוא מבשמים ראש, על הזקן שהוא אהל מועד וכליו, זקן אהרן ורד על פי מדותיו, מהזקן העליון לזקן אהרן שהוא גדולה, ואברהם זקן, מכהן עליון לאהרן:
פסוק לד:קח לך סמים נטף וגו'. הקיחה היא לך שמלאך המות למדו על עצור המגפה בקטורת, לזה הקיחה היא לך, קח לך סמים ס"ת חכ"ם, שאתה חכם ויודע רמז הסמנים, והם כולם לקשור הכל ולסתום פיו של סמא"ל ולסלקו מעל ישראל, וכן נטף שחלת חלבנה ר"ת נחש, וכן משי"ח וכן חש"ן, פירוש לסלק הנחש ע"י אהרן שהוא משוח בשמן המשחה ולבוש חשן, וכל אחד ואחד יש בו רמז. נט"ף גימ' קטל, פירוש להרגו, וההריגה היא הסלוק וכן אז"ל נטף הוא שרף הנוטף מעצי הקטף, רמז שאמר שרף שהוא נחש, שרף מעצי הקטף, הוא מלשון כריתה שהוא מלשון קטוף, שחלת הוא מלשון הסרה כמו משיתיהו תרגום שחלתיה, וכן אותיות תשל"ח שע"י הקטורת משתלח והולך לו שמתרצה ומתפתה, וכן סמים נטף ושחלת וחלבנה ס"ת מפת"ה, שמתפתה כשרואה שמערבים בקטורת חלבנה שהיא מצדו, ואמר סמים סמי"ם, ב"פ סמים גימ' ק"ן ק"ן זהו אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, פירוש במה שיש בו סמים לסמי"ם, שהם נטף ושחלת וחלבנה שר"ת שלהם נח"ש וחש"ן ומשי"ח בזה תסתכל ותראה איך היא קשורה בין שנים סמים, ולזה רק"ח רח"ק, לרחקו ולשחקו, זהו ושחקת ממנה הדק, ולזה איש אשר יעשה כמוה ונכרת כי אינה נעשית להריח אלא לרחק השטן מעלינו, לזה חייב כרת לפי שנדבק בהדחו במקום הכרת שהוא קץ כל בשר:
פסוק לד:ובזוהר ת"ח קטורת עביד יתיר מצלותא, דצלותא איהו תקונא לאתקנא מה דאצטריך, קטורת עביד יתיר מתקין וקשיר קשירין ועביד נהירו יתיר מכולא, ומאן איהו דאעבר זוהמא, מה כתוב במשה ויאמר ה' אל משה קח לך להנאתך ולתועלתך בגין דכד אתתא אתדכיאת הנאותא דבעלה איהו, ורזא דא קח לך סמים לאעברא זוהמא לאתקדשא אתתא לבעלה, זכאה חולקיה דמשה קשיר קשירו נהיר נהירו אעבר זוהמא, ו' אתחבר בה', ה' אתחבר בו', סליק ואתעטר בה', ה' אתנהיר בי', וכולא סליק רעותא לאין סוף והוי כולא קשיר חד ואתעביד חד. א"כ ד' סמים הנזכר כאן שהם נטף ושחלת חלבנה ולבונה זכה הם רמז לארבעה אותיות הוי"ה, נטף היא הי' שמקבלת שפע מאין סוף, זהו שרמזו ז"ל הנוטף מעצי הקטף, שחלת היא הבינ"ה, ש"ח ל"ת לתפארת, חלבנה היא הוא"ו שהוא בנה של אמה עלאה, ולבונה זכה כ"י: