פסוק ב:ואגדלה וגו׳ בן חמש שנים ושבעים שנה וגו׳. ע׳ תוס׳ ב״ק דף צ״ז, ע״ב, דעשה מטבע ע״ש, ולשיטת רש״י, הוה שם צורה, דב״נ מותר בצורה. לפי דכאן אמר בן ע״ה שנים, וזה לאחר כיבוש מלכים, ע׳ תוס׳ ברכות דף ז׳, ע״ב, ושבת דף י׳, ע״ב, ותוס׳ ע״ז דף ט׳, ע״א, וע׳ נדרים דף ל״ב, ע״ש בזה. ואז תיקן מעשר, ע׳ ברמב״ם וראב״ד בהלכות מלכים בזה, ובמע״ש צריך כסף שיש עליו צורה לכן עשה מטבע עם צורה. וע׳ פסחים דף קי״ז, ע״ב, דאז תקן מגן אברהם, וזה המטבע שלו.
פסוק ה:ואת הנפש וגו׳. עיין ע״ז דף ט׳ יא דאז הוה בן נ״ב שנים ואז הוה התחלה של שני אלפים תורה, וזה בת דנקרא בכל זה בן נ״ב שנה, דתורה הוא זה, עיין רפ״ח דקדושין, וע׳ ספרי פרשת ואתחנן ע״ש בזה פיס׳ ל״ב, עכ״פ אברהם אבינו למד בל התורה ונתגלו לו כל טעמי תורה, כמבואר בתוספ׳ סוף קדושין קכ״ג שנה כמו שנותיו של אהרן הכהן, דלא יגע בתורה [נ״ב הגה: אך אברהם גדול מאהרן, דאהרן לא הי׳ מניח תפילין של יד דא״א מחמת בגדי כהונה, כמבואר זבחים דף י״ט, ואהרן הי׳ משמש תמיד כהן גדול, ולא הי׳ אפשר לקשר המעשה עם המחשבה וזה דעת, אבל אברהם אבינו אחר כיבוש המלכים זכה לזה, וזה הרימותי ידי לד׳ מעשה עם מחשבה, ואקצר בזה. וזה ר״ל האדם הגדול בענקים ע׳ סוף אדר״נ. ע״כ הגה] רק ניתנה לו במתנה, דעשה מעלות למנורה, זה חכמה, מנורה בדרום ב״ב דף כ״ה וכ״מ, [משא״כ משה רבינו יגע בתורה עיין נדרים דף ל״ח] וע׳ בירוש׳ פ״ג דהוריות בזה ואכמ״ל. ואברהם ג״כ כן. וזה גדר שבח ושם כאחת, עיין פסחים דף קי״ז דהדבר מעיד על עצמו בלא גדר חלוקה, נקודה, לא גדר עילה ועלול רק כמו כסא, לא סולם, והיינו יוד של תפילין של יד, וזה גדר של אברהם אבינו הרימותי ידי, וזה נסוע הנגבה, וזה הוא קכ״ג פעמים של הללוי׳, כמ״ש בירוש׳ שבת פט״ז, הובא ברמב״ם סוף ח״א, ע״ש בזה גבי הלל, ואז אמר אברהם בזמן שניצול מן מלכים, ואז הוה ליל פסח וכמבואר פדר״א, ואז הפריש מעשר, ואז זמן ביעור מעשר לחד גרסא במשנה. [ר״ל כך, דכבר כתבתי דאברהם אבינו לא יגע בתורה רק הוה עצם החכמה, שכל הפועל, וכל התורה גלוי׳ לו. וכל מלכי מזרח ומערב מחזירין לפתחו, ב״ב דף ט״ז ע״ב, וביומא דף כ״ח ע״ב, ובת, תורה היתה בתו, לזה התחיל מבן נ״ב שנה…].
פסוק ט:ונסוע הנגבה וגו׳. דאז זכה לתורה חכמה, יחכים ידרים, ב״ב כ״ה ע״א.
פסוק יא:הקריב לבוא מצרימה וגו׳. מצרים היתה עיר ששם חכמה בני קדם, … ואאע״ה חיבר חכמה עם תורה גדר [איחוי] אלכסנדרי מצרים ואמר לשרה, חכמה, יפת מראה חכמת אדם, לאחר נ״א שנה, אחותי, שנעשה מחובר זה לזה.
פסוק יא:כי אשה יפת מראה את. לא כתיב יפת תואר כמו ברחל, משום דגדר תואר הוא באיברים וזה בעצם הדבר, והיא היתה אילונית דאין לה דדים, וע׳ ברכות דף י׳ בהוד יפי׳, ובירוש׳ פ״ב דיבמות בזה, וביבמות דף פ׳, ע״ב ע״ש. והגדר כך, דאברהם כל התורה נתגלה לו בלא דוחק, כמבואר בתוספתא סוף קדושין, וזה מרגליות שהיתה באברהם ב״ב דף ט״ז, ע״ב, והיא קיים רק בגדר קנין, לא בגדר עצם ולא שיעבוד הגוף, וזה דאמר הרימותי ידי לד׳, ר״ל שבועה, ור״ל דהוה נס, ובכ״מ הוה הכול ע״י נס, וגם המילה יש מ״ד דהוה גדר נס, וקיים מעשר רק תרומת מכס, לא מתבואה רק מע״ש, עשר בשביל שתתעשר, ומביא לידי תלמוד ויראה, וע׳ בספרי ותוס׳ ב״ב דף כ״א וקדושין דף כ״ד, ולא שייך יפ״ת. וביצחק כתיב טובת מראה מאד, ר״ל עין מ״ש שם.
פסוק יג:אמרי נא אחותי את וגו׳. והגדר כי בינה רק ע״י יגיעה יתירה, וע׳ ברכות דף י׳ גבי דדים במקום בינה ע״ש, ובינה יתירה כמבואר נדה דף מ״ה, ואז גדר שרה לא הוה לה הוד יפיה, כי היתה אילונית, וזה ר״ל חסר גדר בינה אצלם רק גדר חכמה וגדר אחות.
פסוק יז:וינגע וגו׳. אבל לקמן בפ׳ וירא נקט בעולת בעל, ור״ל כך דהרמב״ם כ׳ בהל׳ מלכים דב״נ יכולה אשתו לומר שאינה רוצה בו ותפטר ע״ש, וא״כ מה שאמרה אחותי, הוה זה כמו שאמרה אין אני רוצה בו, ושוב פקע אישות אבל לקמן הוה באברהם אחר המילה וכבר הוה ישראל, עיין חגיגה דף ג׳ ע״ש וכ״מ, וצריכה גט כד״ת, לכן נאמר שם כן. וכאן נקט לשון שם בן ד׳, ושם נקט גדר דין, וכאן רק בזכות אברהם, וזה דאמר על דבר שרי כו׳ כנ״ל.
