פסוק א:מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. מכאן שאין השביעית משמטת אלא בסופה [ערכין כח, ב ובספרי כאן–קי"א]:
פסוק ב:וזה דבר השמיטה אפילו דיבור משמטת שאם חייב אדם לחבירו שבועה, שביעית משמטת [משנה שבועות מה סע"ב וגמ' מט, א]:
פסוק ג:ואשר יהיה לך את אחיך. פרט למוסר שטרותיו לב"ד שאין לו על אחיו כלום אלא לב"ד, ופרט למלוה שיש לו משכון, ואף לא קרינן ביה "לא יגוש" (ספרי קיג, גטין לז, א. ושביעית י, ב) אבל את הנכרי תגוש. שהנכרי זורע וקוצר ובוצר ויכול למכרו לשלם ולפרוע, אבל אחיך לא חרש ולא זרע ולא קצר, במה ישלם?, כי קרא אחיך שמיטה לשדותיו לה' לשם שמים, ואין לו במה יפרע:
פסוק ד:אפס כי לא יהיה בך אביון. אם תשמרו שמיטות ויובלות, כי העניים המוכרים עצמם ואת בנותיהם חוזרים בשמיטה, ואם יש עליו חוב משמיטים אותו, וביובל חוזרין נחלותיו וממכריו, ונמצא שאינו יכול להיות אביון:
פסוק ד:כי ברך יברכך. אלא ברך יברכך ה' ואלעיל קאי, דקאמר: לא יהיה בך אביון כלומר: לא הלוה ולא המלוה, הלוה כדפירשתי, והמלוה: אף ע"פ שהוא משמט הלואותיו כי ברך יברכך ולא תפסיד בכך כלום:
פסוק ד:בארץ אשר ד' אלהיך נותן לך. לכל אחד ואחד לרשתה. כי לא תחלט ביד אחרים, אם תשמרו – השמיטה, כדמפ' ואזיל:
פסוק ה:רק אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור ולעשות את כל המצוה הזאת. השמיטה כהלכתה וכתקנה:
פסוק ו:כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך. כי לאחר שתרשו הארץ אני מצוה לכם השמיטה, לאחר שתכבשו ותחלקו, כי איך ישמיטוה עד שיהא לכם השמטת כספים התלויה בהשמטת הארץ כמו שאמרו רבותינו (קדושין לח, ב. גטין לו, א ספרי קיא) בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, אין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים, ונמצא כשתעשה שמיטה כבר ברכך ה' אלהיך להוריש הארץ ולהוריש הגוים מפניך כאשר דבר לך, וכשם שהשלים תנאך השלם לו תנאיו במה שנתן־לך, שתעשה שמיטה שאין הקב"ה מצוה־לך אלא במה שהוא נותן לך, ואם תאמר אם כן לא ישיבו לי הלוואתי שאשמיטם, לכך נאמר והעבטת גוים רבים שאתה יכול לנגוש אותם ולפרוע מהם ואם תאמר אינם מסורים בידי ליגוש אותם, לכך נאמר [כאן] ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו:
פסוק ז:כי יהיה בך אביון אם יהיה בך אביון, כי־זה כמו־אם, אם יארע שיהיה בך אביון, כי אין־לך כלל, שאין לך יוצאים מן הכלל, ולכך אמרו רבותינו (קדושין לד, א, עירובין כז, א) אין למדין מן הכללות ואפילו נאמר בו "חוץ", [ואמר הכתוב] מה שאמרתי לך "לא יהיה בך אביון" לא ימצא הוא, ואם יהיה לא תאמץ את לבבך שלא תאמר זה שהוא־אביון מפני שאינו הגון והקב"ה שונאו, ולא אתן לו מאומה, כדרך שאמר טורנוסרופוס הרשע אל רבי־עקיבא [ב"ב י, א] אלא עשה מה שעליך, וגמול חסד לאחיך, והקב"ה מה שיחפוץ יעשה, כי שמא מה שהקב"ה מדקדקו בעניות, מפני שהוא אוהבו, כדכתיב (משלי ג, יב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח, ומנקהו כדי לזכותו לחיי העולם־הבא, כי הקב"ה הרבה פעמים משפיע טוב לשונאיו כדי לטורדם דכתיב (תהלים צב, ז. ח) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי־עד, והוא הדין שמדכה אוהביו בעניות כדי שיזכנו, ולכך "לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך כלומר: לא תקפוץ מה שבידך שלא ליתנו לעני:
פסוק ח:כי פתח תפתח את ידך לו. כדי שיקח מה שבתוכה:
פסוק ח:והעבט תעביטנו די מחסורו. אם יש לך משכון ממנו על הלוואתך, השב לו העבוט אותו שהוא חסר ממנו, כמו [להלן כד, יג] השב תשיב לו את העבוט:
פסוק ט:השמר לך פן יהיה דבר. שני לאווין בדבר, "השמר" "פן":
פסוק ט:עם לבבך בליעל. השמר פן יהיה דבר על לבך ובליעל על מחשבותיך שלא תתן לו, שלא תשיב לו את העבוט, שתאמר מלוה שיש עליה משכון אינה משמטת [כנ"ל] ולכך לא תחזור לו את המשכון, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. כמו (שמות כב, כו) במה ישכב, והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני:
פסוק י:כי בגלל הדבר הזה. כמו [להלן כד, יג] ושכב בשלמתו וברכך, ורבותינו דרשו (כתובות סח, א) כי המעלים עיניו מן הצדקה כעובד ע"ז כתיב הכא: "פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" וכתיב התם [לעיל יג, יד] יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו:
פסוק יא:כי לא יחדל האביון. "כי" – זה כמו – "דילמא" שמא לא יחדל האביון מקרב הארץ, שלא תכשירו מעשיכם ככל הצורך, ולכך אנכי מצוך את הדבר הזה, שתרחם אביונים, ותפתח ידך לאחיך לעני. שהוא אחיך, שהוא קודם לשאר עניים, "לענייך" בני־עירך שהם קודמים לבני עיר אחרת, ולאביונך בארצך "אביון" מדוקדק יותר מעני" שהוא תאב לכל [דבר] ומתוך עניו גולה מעירו לבקש בעיר אחרת:
פסוק יא:בארצך. אלו הגרים שבאים לגור בארצך:
פסוק יג:לא תשלחנו ריקם. שהרי במכרוהו בית־דין הכתוב מדבר ואין לו כלום ובמה יתפרנס, לכך צריך הענקה מן־אילו שלשה מינים "צאן" "גורן" "ויקב" בשר לחם ויין ורבותינו נתנו שיעור בדבר, דילפו "ריקם" "ריקם" משלשים של עבד, כדאיתא בקידושין [יז, א] אבל במוכר עצמו שקיבל מעות־המכירה לא כתיב הענקה, ומיהו איכא רבנן דילפו "שכיר" "שכיר" ואמרי שכאן וכאן איכא הענקה:
פסוק טו:ויפדך ה' אלהיך. ברכוש־גדול ובהענקה־גדולה, על כן אנכי מצוך לעשות כן:
פסוק יז:ונתת באזנו ובדלת. שהדלת של עץ וטוב לנקוב כנגד העץ יותר מכנגד האבן:
פסוק יח:כי משנה שכר שכיר. כי שכר שכיר שלש שנים כדכתיב (ישעיה טז, יד) בשלש שנים כשני־שכיר ונקלה כבוד מואב, ושני־עבדות שש הרי העבדות משנה שכר־שכיר; ונראה שלכך הרגילו שלש שנים שכיר, שאם ישכיר עצמו לשנה־אחת פעמים תתעבר ופעמים לא תתעבר ויפסיד השוכר או הנשכר, אבל ברוב השנים עיבור אחד לשלש שנים, לא יפסיד לא זה ולא זה:
פסוק יח:וברכך ה' אלהיך. בכל מקום שהקב"ה אומר לישראל שיותירו משלהם לשום־מצוה מבטיח להם שלא יחסרו כל כך, כי יברכם במעשה ידיהם:
פסוק יט: הזכר תקדיש. תנהג בו מנהג קודש, שלא תעבוד בו, שאינו שלך לעשות בו מלאכתך, ולא ליקח גיזה שלו:
פסוק כ: אלא לאכול לפני הקב"ה, לאחר זריקת־דמו והקטרת אימורים יזכו בו כהנים משלחן־גבוה:
פסוק כג:על הארץ תשפכנו כמים. משום שהוקש לאיל וצבי הייתי סבור שיהא טעון כיסוי־הדם קא־משמע־לן דלא: