פסוק ז:כי יהיה בך אביון וגו׳.
שאילתות דרב אחאי פ׳ ראה (שאילתא קמז): ואי אמרי ניתן לכון דמי בירא לא מיתבעי למינסב מינהון דתניא עשרה דברים התנה יהושע וזה אחד מהם מעיין היוצא בתחילה מסתפקין ממנו כל בני העיר ואי ליכא בההוא למישתי אינון ובני מתא אחריתי חייהון קודמין לחיי אחרים.
עיין שביעית פ״ז גבי בייר דמותר ליתן לו מדמי שביעית דא״צ שישלם דמים בשביל מים, ועיין בתוספתא סוף ב״מ ע״ש, אך זה רק ברֵכה, אבל מעין היוצא בתחילה בני העיר … מים ואח״כ שותים אחרים וא״צ ליתן דמים ע״ש, ועמ״ש ב״מ דף ס״ב ע״א ע״ש.
פסוק יב:כי ימכר לך.
ספרי פסקא קיח: מנין כשאתה קונה לא תהא קונה אלא עבד עברי וכו׳.
מבואר בספרי פ׳ ראה דלא יקנו רק עבד עברי, ובגדר הך דר״מ במסכת עבודה זרה דף כ״א, וכך כתב הרמב״ם ז״ל בהל׳ מתנות עניים בסוף, ואף דמבואר בירושלמי פ״ק דפיאה, ובתוספתא שם, וברמב״ם פ״ב דמת״ע ה״י דאין שוכרים פועלים ב״נ בשדה מחמת מת״ע, חזינן דבלא״ה מותר, י״ל דמיירי שעושים בזול, וכמה זה פוחתין שליש מישראל, וכמו דמבואר בכלאים בירושלמי פ״ז, הובא ברמב״ם פ״ה מהל׳ כלאים הי״ב, ותוס׳ סוכה דף ל׳ ע״ב ע״ש, אך זה אם פועלי ישראל הם כשרים כדת ומאמינים בדת, אבל אם אינם כך לא.
פסוק יד:העניק תעניק לו.
ספרי פסקא קיט: ומנין שאם הענקת לו פעם אחת תעניק לו אפילו מאה פעמים ת״ל הענק תעניק.
בגדר הך דגביהא בן פסיסא, הנה יש להאריך בזה הרבה, ובאמת כך דשישק לא נטל רק הביזה שלהם, וזה באמת קנו עפ״י הדין, דהוה גדר הענקה, ומבואר בספרי פ׳ ראה דהענק תעניק ר״ל ב׳ הענקות כמו שהיה לישראל במצרים שתי הענקות, ומה זה ב׳ הענקות שיש לעבד, הנה גבי יוצא ביובל מבואר בר״ה דף ח׳ ע״ב לחד מ״ד דיש שתי יציאות ר״ה ויו״כ של יובל, חד פקע שיעבוד המלאכה לא דין, ושל יוה״כ פקע שיעבוד הגוף, דע״ע גופו קנוי, ונ״מ אם מותר בעשרה [ימים] בין ר״ה ליוה״כ בשפחה כנענית, וכן אם יוכל ליעדה אז, ואכמ״ל, וס״ל דאז ג״כ צריך ליתן ב׳ הענקות לאחר ר״ה מחמת שיעבוד מלאכה, ולאחר יוה״כ מחמת שיעבוד הגוף, והנה גבי מצרים ג״כ כן דקודם טביעת הים הוה (רק) לא ב״ח לגמרי, רק על זמן, ובזמן הים אז נשתחררו לגמרי, והנה באמת יש בזה מחלוקת בקדושין דף י״ז אם נוטלים הענקה מכספים ע״ש בזה וכו׳, ובאמת דהם לא רצו לצאת לחירות לגמרי, רק בגדר ע״ע בין ר״ה ליוה״כ, ובהן דוינצלו את מצרים מחלוקת שם ברכות ופסחים כמצולה כו׳, ר״ל דקאי זה על ביזת הים ג״כ, וזה בא שישק ונטל מהם, אבל גבי בן פסיסא טענו על מה שהם שאלו במצרים, והטעם דמבואר בירושלמי פ״ג דר״ה בזמן שהקב״ה א״ל שיצאו ממצרים, הוה על תנאי שאם יהא להם ע״ע שגם הם יניחו חפשי בזמן יובל, וזה ר״ל הפסוק בפ׳ וארא ויצוום אל פרעה כו׳ ואל בנ״י להוציא, ומה זה רק דהוה תנאי, כיון שבזמן ירמי׳ החזירו הע״ע שלהם, כמבואר ערכין דף [ל״ג], ובפסוק [ירמיה לד], ונתבטלה היציאה מן מצרים, וצריכים להחזיר ההענקה, וזה תבעו בני מצרים.
פסוק יד:ספרי שם. לו ולא ליורשיו.
באמת אם הענקה הוה גדר שכירות כמבואר בגמרא כאן מה שכיר כו׳, או רק הוא הדין, והנה כך דעיין בקידושין דף ט״ז ע״ב גבי יוצא במיתת האדון דצריכים היורשים ליתן לו הענקה, והנה רש״י ז״ל פי׳ שם כגון נרצע, ולא פירש כגון שמת האדון והניח בת, וצ״ל כך דס״ל דלא דהחיוב הוא על היורש לשלם בשביל אביו, עיין ב״מ דף ל״ד ע״ב גבי כפל, רק דמתחילה החיוב הוא על הבן לשלם, דנ״מ אם לא הניח נכסים לבנו, וגם י״ל דהוה כמו כפרה, עיין ב״ק דף ק״ד ע״ב גבי חומש ע״ש, וגם נ״מ דהטעם של מיתת האדון גבי נרצע, אם י״ל דהוה כמו דאמרינן בכתובות דף ל״ט דמיתה עושה בגר, וה״נ נימא דמיתה של האדון הוה כמו היובל, וא״כ החיוב הוא על האב, והיורש נותן בשביל האב, או זה דין דיוצא במיתה, וא״כ מעיקרא החיוב רק על הבן. לכן ס״ל כך דגבי נרצע כיון דאינו עובד את הבן, הוה מיתה כמו דין, וא״כ הבן חייב מחמת עצמו לא מחמת אביו, משא״כ בע״ע שמת האדון בלא בן, דאז אין היציאה מחמת מיתה בגדר דין, רק בגדר סיבה, אז ס״ל לרש״י דאין מחוייבת הבת ליתן הענקה והוה בגדר כפרה, ועיין נזיר דף ל׳ גבי גילוח, וי״ל דזהו כונת הספרי פ׳ ראה דנקט שם לו ולא ליורשיו ע״ש בפסקא קי״ט, דהוא להיפך מגמרא דידן, אך ר״ל דקאי על יורשי האדון וכמש״כ.
פסוק יד:שם.
למש״כ במק״א דגבי עבד מיתת העבד עושה גמר דלאחר מיתה פקע שם עבדות מיניה, וזהו כוונת הגמרא בנדרים דף ל״ח ע״ב למנחרותא עבידן, ר״ל דעיקר שם העבד הוא העבדות, וכיון דמת פקעה העבדות, ועיין ב״מ דף פ״ה ע״ב ועבד חפשי כו׳ אטו לא ידעינן כו׳, וא״כ נמצא דבשעת מיתה פקעא עבדות, ובזה י״ל מה דמבואר בספרי פ׳ ראה גבי הענקה לו ולא יורשיו, וכ״כ בזה בח״ג בהל׳ כלאים, דלכאורה הוא להיפך מגמרא דקדושין דף ט״ו ע״א, ושם כתבתי פי׳ אחר, אך לפי״ז י״ל דבגמרא שם ר״ל כגון אם מת העבד לאחר שש, דכבר נתחייב ליתן לו הענקה, והוי כמו שכיר, וצריך ליתן ליורשיו, אך הספרי ר״ל דאם מת תוך שש, דלא נימא דהמיתה גופא הוי כמו חרות, ונותן הענקה ליורשים כמו כופר, קמ״ל.
פסוק כא:כל מום רע לא תזבחנו וגו׳.
עיין בכורות דף ל״ז ע״ב דממעט שם חוטין פנימיות שנפגמו ע״ש, ור״ל דזה לא עבר על זביחה, והרמב״ם ז״ל פסק דאם עבר והקריב מרצה.
